טלטול וליטוף כלבים בשבת

מקורות ונימוקים:

[1] ע”פ שו”ע (סימן שח סעיף לט): אסור לטלטל בהמה חיה ועוף.

[2] בבעלי חיים העשויים למשחק, שו”ת מהר”ח אור זרוע (סימן פא)כתב, נ”ל להתיר לטלטל עופות המצפצפים בקול נאה בכלובו. דליכא למיחש דילמא שמיט גדפייהו כיון שבני אדם נהנים בקולם לאו מוקצים נינהו. מידי דהוי אסליקוסתא שהיא למראה. וקול ומראה כי הדדי נינהו לענין מעילה. וצא ולמד מכל כלי שיר דאי לאו גזירה שמא תפסק נימא היה מותר לטלטלן ולשורר בהן. העני בדעת חיים אליעזר בן רבינו יצחק.

אולם הרא”ש (סימן פב) כתב לחלוק על דבריו, בזה”ל: על העופות לא מלאני לבי להתיר דאין ללמוד היתר שמוש בעלי חיים מהיתר כלים. דאף כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו מותר. אבל צרורות שבחצר אפילו צריך מהם צורך גדול אסור לטלטל משום דאין תורת כלי עליהם הכי נמי בבעלי חיים. ויש לאסור יותר בבעלי חיים דאין משתמשין בבעלי חיים ולא פלוג רבנן בבעלי חיים. אשר בן ה”ר יחיאל זצ”ל. והלכה כהרא”ש וכפי שכתבו האחרונים, ראה בספר חזון עובדיה ח”ג (מוקצה) בשם ספרים וסופרים, וכן העלה בספר שמירת שבת כהלכתה ורק לקטנים התירו מחמת ספק פלוגתא.

[3] שהרי מוקצה מותר בנגיעה, וכמ”ש השו”ע (סי’ שח סעיף מב) שמוקצה מותר בנגיעה ובלבד שלא יהא מנענע אפילו מקצתו.

ובנד”ד שערות של בעלי החיים, אינם מוקצים שהרי רק לטלטל גופם יש לאסור, וכמ”ש לצדד הביה”ל (סימן שיב סעיף יא ד”ה מקנחה בזנב הסוס)  הבעלי חיים זזים היינו מעצמם.  וע”ע בשו”ת אור לציון ח”ב (פרק יז) שביאר דהשערות שאיירי שם מרן, הם מחוברות לזנב הסוס והטעם שמותר, לפי שהוי כטלטול מן הצד ולצורך דבר המותר שרי. ונראה שאותם שמלטפים עושים זאת גם להנאת עצמן.

[4] הוי טלטול בגופו, שאין איסור כמבואר בשו”ע (סימן שיא, ח’).

[5] שהרי מוקצה כשם שאין מטלטלין אותו, כך אין מטלטלין מקצתו, ואפילו אבר אחד, שהרי כמבואר בשו”ע (סי’ שיא) לגבי מת, שאין לטלטל ולהזיז ממנו אפילו אבר אחד.

[6] שו”ע (סי’ שה סעיף ה’).