קלפן אננס ופירות בשבת

קלפן בשבת

 מקורות ונימוקים:

א). ראשית יש לדון בזה משום איסור בורר בכלי, דאע”ג שכתבו האחרונים דמותר לקלף פירות וירקות, כגון תפוזים ושאר פירות הדר כדי לאכלן לאלתר, ואע”ג דמסיר את הקליפה שאינה ראויה לאכילה כלל ושם פסולת עליה, ולכאו’ הוי ברירת פסולת מתוך אוכל שנאסרה. מ”מ כתב המאמר מרדכי (סי’ שכא ס”ק כא), דכיון דאי אפשר בענין אחר אין זה מעשה ברירה אלא מעשה אכילה. והובאו דבריו בביה”ל (סי’ שכא ד”ה לקלוף). ולפי זה היה לכאו’ מקום להתיר הברירה לאלתר אפילו בכלי, ואע”ג דהכלי מיוחד לקלוף ובכלי אין להתיר אפי’ לאכול לאלתר, מ”מ אין על הקילוף שם בורר מאחר ולעולם מקלפים אותם בשעת אכילה א”כ גם הקילוף חשיב כחלק מפעולות האכילה וכמעשה “אכילה” דמי ולא כמעשה “ברירה”, ואחרי שהותר להסיר הקליפה מה הנפק”מ כיצד קולפו. איברא דיש לחלק, דבשלמא אם לא היה ניתן לברור אלא בצורה זו על ידי כלי, אה”נ דלא יהיה בזה איסור ברירה דדרך אכילה הוא, אבל בנד”ד שיכול לקלוף ע”י סכין, אלא שלוקח כלי המיוחד לברירה, חשיב שפיר כברירה בכלי.

וכן העלו להחמיר לקלף פירות וירקות במקלף גדולי אחרוני זמננו, ראה באגלי טל (מלאכת בורר סעיף ו’),  ובספר שביתת שבת (מלאכת בורר בב”ר ס”ק מה), ובשו”ת מחזה אליהו – פאלק ח”א (סימן נב). וכ”כ בספר שלמי יהודה (פ”ו או’ טו) בשם מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל. וכ”כ הרב שמירת שבת כהלכתה (פ”ג סעיף לה). גם בספר חוט שני להגר”נ קרליץ זצ”ל (בורר פכ”ה סעיף ה’ או’ ב’) כתב לאסור השימוש את השימוש במקלף. וכן סתם לאסור בספר ארחות שבת (פ”ג אות פז). ולפי”ז ה”ה בנד”ד.

ב). וממה שכתבו הרמ”א (סו”ס שכא) והמג”א (ס”ק ל), לאסור לקלוף שומים בצלים ותפוחים, כדי לאכלן לאחר זמן, מוכח דגם אם נקלף מעט מהפרי יחד עם הקליפה, אין להתיר, דהרי תפוחים אי אפשר לצמצם בהסרת קליפתן, וע”כ שנשאר מעט מהפרי דבוק בהן, ואפ”ה לא התירו לקלפן אלא לאלתר, ולא אמרינן דהוי כחותך הפרי לשנים דאי”ז בורר. ואע”ג שהפרי מגדים (א”א ס”ק ל) חלק עליו בתפוחים, אין זה כי אם מטעם שנאכלים יחד עם הקליפה, ובקליפות גזר שלא נאכלים יחד, הסכים עמו לאסור לקלפן לאחר זמן. וכן פסק בשו”ת אור לציון ח”ב (פרק לא אות יב), דאין להוציא הגרעינים של הזיתים בכלי המיוחד לזה, ואע”ג שיוצא מעט מהפרי עמו, ונימק, דאע”ג דיוצא עמו מעט מן הפרי חשיב דרך ברירה כיון דא”א בענין אחר.

ונראה דלא דמי למה שכתב הט”ז (סי’ שיט ס”ק יג) להתיר להסיר הצרעה מן הכוס עם מעט משקה. והסכים עמו המ”ב (סי’ שיט ס”ק סא), וכ”כ המ”ב (ס”ק סב) גבי שומן הצף. די”ל, דבזבוב שעלה קאי הט”ז, כיון דדרך ברירה הוא להוציא הפסולת גרידא וזה שינה והוציא ג”כ אוכל עמו, אין זה דרך ברירה, וכן הוא בבורר השומן מן החלב, אבל אם אין לו אפשרות להוציא את הקליפה ללא מעט מהפרי הרי שכך הוא דרך ברירתו, ותו אין נפק”מ במה שיצא עמו מעט מן האוכל, דכיון דהרגילות לזרקו ולא לדקדק לאכלו, חשיב כפסולת. וכסברא זו ראיתי שכתב מרן החזון איש (סי’ נד סק”ג).

ג). אלא דאכתי יש לעיין בזה שהרי בפירות אלו, הקליפה אינה מעורבת בפרי אלא רק עוטפת סביבות הפרי ואין הפסולת מעורב ממש באוכל, ומטעם זה דעת הר’ חננאל (שבת עד.) שאין בזה משום איסור ברירה, וכן דעת הערוך (ערך דש) שהזורה והבורר והמרקד כולם מעבירים פסולת המעורבת באכול “ואינה מחוברת”. וכן כתב בספר העיתים (הל’ שבת סימן רכה), וכ”כ בספר טל אורות (מלאכת בורר דל”ב ע”ג) בשם הערוך והמאירי. והב”ד וסמך עליהם להלכה מרן הגר”ע יוסף זצוק”ל בספרו חזו”ע – שבת ח”ד (עמ’ קצו). ולפי”ז התיר (עמ’ קצג בביאורים) לקלף תפוזים ואשכוליות ושאר ירקות אפילו בדעתו לאוכלם לאחר זמן, לפי שאין בהם איסור בורר, כיון שהקליפה מחוברת בהם.

ולפי דברי הרב ז”ל, גם בשאלתנו יש להתיר את הקולף הנ”ל ואפילו שהוא כלי המיוחד לברירה, מ”מ בהפרדת הכלי מהפרי משום איסור בורר. וכן כתב להתיר בשו”ת אור לציון ח”ג (פי”ט ביאורים או’ ז’), בהסתמך עמ”ש בס’ בית מנוחה (דינים השייכים לסעודת ליל שבת או’ כז), דמותר להשתמש במקלף אפילו בשבת לפי שקליפתן מחוברת והיא כגוף אחד לפרי והסתמך ע”ד הערוך והמאירי. וע”ע בספר מנוחת אהבה ח”ב (פי”ז סעיף יב) שג”כ התיר בקליפת פירות אפילו להניחם לאחר זמן לפי שלא חשיב כהאי גוונא ברירה.

אלא שמדברי המג”א (סו”ס שכא), והרב תוספת שבת (שם), והמשנה ברורה (ס”ק פד) נראה להדיא דלא ס”ל חילוק זה, שהרי ע”ד הרמ”א דאיירי בקליפת שומין, כתבו דדינא הכי נמי בקליפת תפוחים, הרי שהשוו ביניהם ולא חילקו דשאני שומין שאין קליפתן מעורבת ממש. וכן יוצא מבואר לפמ”ש החזו”א (חאו”ח סי’ נג) בביאור דעת הט”ז גבי זבוב שנפל לתוך משקה, שאע”פ שצף על פני המשקה ועומד בפני עצמו, יש בו איסור בורר משום שהיין המטפח על גוף היתוש שם תערובת עליו. ואע”ג דגוף הזבוב נבדל מעיקרא וצף על המשקה, מ”מ בוררו מהמשקה הטופח אשר סביבותיו, וה”ה בקליפה אע”פ שבייחס לרוב האוכל עומדת בפנ”ע ואינה מעורבת עמו, מ”מ חלק האוכל הדבוק נחשב כמעורב עמה ושייך ביה ברירה, ולפי”ד בנד”ד הוי איסור תורה.

ד). אלא דאכתי יש לעיין גם לשיטות המתירות, האם יהיה בזה משום איסור “עובדין דחול”, דהנה מרן השו”ע (סי’ שכא סעיף י’) כתב, שאסר לגרוד במגרדת העשויה לכך. אלא דיש לחלק לפי דהתם איירי שעושה פעולה של טחינה בכלי המיועד לטחינה ורק שיש להתיר מצד שאין  הגבינה גידולי קרקע ואין בה איסור טוחן, וכיון דעושה מעשה שבכיוצ”ב הוי מלאכת איסור חשיב עובדין דחול, אסור. ועי’ תפארת ישראל (בהקדמה לט”ל מלאכות שבת) שכתב בשם הר”מ, דכל שדומה למלאכה  גזרו עליו משום עובדין דחול. אבל מקלף זה שלדעות הללו דס”ל דליכא ביה דין בורר, א”כ ממילא אין בזה גם איסור עובדין דחול, ועיין בשו”ת בית אבי ח”ג (סי’ מז), ובשו”ת נשמת השבת ח”ד (סימן קיח).