מקורות ונימוקים:
כל מי שמת בגין היותו יהודי נחשב להרוג מלכות שאין כל אדם יכול לעמוד במחיצתן
בגמרא בפסחים דף נ’. מסופר על רב יוסף בריה דרבי יהושע בן לוי שחלה ומת מוות קליני ונשמתו עלתה למעלה וחזרה לגופו, ולאחר שהבריא שאל אותו אביו מה ראית למעלה? אמר לו עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה. עוד אמר שמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן? וביארה הגמרא שהרוגי מלכות אינם דווקא רבי עקיבא וחביריו התנאים הקדושים שמתו על קידוש ה’, אלא גם הרוגי לוד שמתו ונטבחו בגלל היותם יהודים.
כפי שמספר רש”י שהרוגי לוד היו אלו שני אחים שני אחים היו שמסרו את נפשם למות להציל את ישראל, כי באותו זמן העלילו על עם ישראל שהם הרגו בת מלך של הגויים, ורצו לנקום בכלל ישראל, ואותם שני אחים הודו שכביכול הם הרגו אותה ובכך הצילו את עם ישראל.
מן האמור למדים אנו שגם כאשר הגויים הורגים את היהודים שלא כצדק, רק בגלל היותם יהודים, נחשבים הנהרגים והנטבחים כהרוגי מלכות, גם כאשר מתו ללא מלחמה, אלא נטבחו בגין היותם יהודים, אין כל אדם יכול לעמוד במחיצתן.
האם מי שנהרג על ידי הגויים מיתתו מכפרת גם כאשר לא הספיק לעשות תשובה
הנה נחלקו הראשונים האם מומרים ומחללי שבת שנהרגו על ידי הגויים בדיניהם יש להם כפרה במיתתם או לא, האור זרוע כתב בחלק ב’ סימן תכ”ח שגם המשומדים אם נהרגו על ידי הגויים בדיני הגויים יש להם כפרה. על פי זה פסק הש”ך להלכה יו”ד סימן ש”מ ס”ק ט’ שלמרות שאין מתאבלין על המומרים והמשומדים, אולם אם נהרגו המומרים על ידי המלכות אפילו בדיניהם מתאבלים עליהם. אולם ר”ת חלק על דברי האור זרוע הללו, וכתב שאין להתאבל על המומרים גם אם מתו על ידי המלכות, וכן פסק הרמ”א שם יו”ד סימן ש”מ סעיף ה’ להלכה, כן פסק הלבוש.
נראה אם כן שהדבר תלוי במחלוקת הפוסקים האם החוטאים שנהרגו על ידי הגויים מיתתן כפרתם או לא.
אולם אין הדבר דומה לנידון דידן, כיון שכל מחלוקתם היא רק בנוגע למומרים שנהרגו על ידי הגויים משום שגנבו להם או חטאו להם חטא כל שהוא בדיניהם. בזה נחלקו האם מיתתן שלא על פי דין התורה מהווה כפרה על חטאיהם או לא. אולם בנידון מי שנהרג בגין היותו יהודי על זה למדים אנו מדברי הגמרא בסנהדרין הנ”ל שדינו כהרוג מלכות שמיתתו כפרתו ואין כל אדם עומד במחיצתו.
כן ראיתי שכתב גם בשו”ת משנה הלכות חלק ט”ז סימן קכ”א, שם נשאל על דבר יהודי מומר המחלל שבת בפרהסיא שנהרג בסקאדים שנורו מעיראק במלחמת המפרץ, והשיב כי דינו כהרוג מלכות, שלמרות היותו מומר, אין אדם יכול לעמוד במחיצתו, וזאת אף אם לא שב בתשובה לפני מותו.
לדעתי דבר זה מפורש הוא בדברי הרד”ק על הפסוק בתהלים פרק עט פסוק ב’ “נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחייתו ארץ”, שם כתב הרד”ק בזה”ל:
כתב אדוני אבי ז”ל, והלא כתוב בירמיה (ה, א): שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ, ואיך אמר עבדיך וחסידיך? … ורבותינו ז”ל (סנהדרין מז) פירשו, ‘עבדיך’, כי המיתה מכפרת לנהרגים וכיון שנהרגו קרי להו עבדיך.
בדברי הרד”ק מבואר באופן ברור כי גם אנשים שאינם כשרים אם נהרגו בגין היותם יהודים נחשבים עבדיך, כי המיתה מכפרת לנהרגים, לפיכך לאחר שנהרגו נחשבים עבדי ה’. ולא תלה הרד”ק את הדין אם עשו תשובה או לא.
וזה לדעתי הביאור גם בדברי הספרי דברים פרשת האזינו פיסקא של”ג שם נאמר בזה”ל:
“וכפר אדמתו עמו”, מנין שהריגתם של ישראל ביד אומות העולם כפרה להם לעולם הבא שנאמר [תהלים עט א] מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך נתנו את נבלת עבדיך שפכו דמם כמים, ע”כ. מבואר כי מיתתן של ישראל ביד האומות כפרה היא להם לעולם הבא, ולפיכך נחשבים לעבדיך כלשון הפסוק בתהילים וכפי שביאר הרד”ק.
האם הנהרג בגין היותו יהודי נחשב כנהרג על קידוש ה’
הנה בשו”ת משנה הלכות הנ”ל חלק ט”ז סימן קכ”א כתב עוד כי הנהרג בגין היותו יהודי נחשב לנהרג על קידוש ה’, וכראיה לכך ציין לדברי הרמב”ם המפורסמים באגרת הרמב”ם מאמר קידוש ה’ ד”ה המין השלישי. שם כתב להשוות את הרוגי מלכות שמתו על קידוש ה’ כדוגמת דניאל חנניה מישאל ועזריה ועשרה הרוגי מלוכה, לאלו מעם ישראל שמתו בשעת השמד למרות היותם רשעים כירבעם בן נבט.
זה לשון הרמב”ם שם: המין השלישי במדרגת הנהרגים על קדושת השם והאנוסים באונס השמד. דע כי בכל מקום שאמרו בו חז”ל “יהרג ואל יעבור”, אם ייהרג כבר קידש את השם. ואם היה בעשרה מישראל – כבר קידש את השם ברבים, כמו חנניא מישאל ועזריה, ודניאל, ועשרה הרוגי מלכות, ושבעת בני חנה, ושאר ישראל הנהרגים על קדושת השם, הרחמן יקום נקמת דמיהם בקרוב. ובעדם נאמר תהלים נ’ ה’ “אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח”. ואמרו חז”ל שה”ש רבה ב’ ז’ “השבעתי אתכם בנות ירושלים” וגו’, השבעתי בדורות של שמד, “בצבאות” שעשו לי צביוני ועשיתי צביונם, “או באילות השדה”, ששפכו דמם עלי כדם צבי ואיל, ועליהם הוא אומר תהלים מ”ד כ”ג “כי עליך הורגנו כל היום”.
ואיש שיזכהו האל לעלות במעלה עליונה כזאת, כלומר שנהרג על קדושת השם, אפילו היו עונותיו כמו ירבעם בן נבט וחבריו, הוא מעולם הבא, ואפילו לא היה תלמיד חכם. וכך אמרו ע”ה פסחים נ’ א’ ע”ש “מקום שהרוגי מלכות עומדים. אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, כגון ר’ עקיבא וחבריו. וכ”ש דאיכא תורה ומעשים טובים, אלה הרוגי לוד”.
על כן סיים שם בשו”ת משנה הלכות, כי אותו מומר שנהרג מהסקאדים שהגוים שלחו על בני ישראל וח”ו להכחיד את כלל ישראל הוא בכלל הנהרגין על קידוש ה’ בגלל היותם יהודים, ודומה לאלו שנהרגו בשואה על קידוש ה’, אף שהיו שם גם מחללי שבת, ולא הלכו מרצון למסור את עצמם על קידוש ה’.
אולם לעניות דעתי, הרמב”ם איננו עוסק באלו הנהרגים בגין היותם יהודים, אלא הרמב”ם מדבר רק על אלו שנהרגו בשעת השמד שציוו אותם להמיר את דתם וסירבו ומסרו את עצמם למיתה ובלבד שלא להמיר את דתם. עליהם כתב הרמב”ם שגם היו רשעים בחייהם חטאו אפילו כירבעם בן נבט אם מסרו את נפשם למיתה על קידוש ה’ זוהי המעלה העליונה של קידוש ה’. אך הרוגי מלכות דין שונה להם, שאמנם אין אדם יכול לעמוד במחיצתן, אולם עדיין אינם מוגדרים כמתו על קידוש ה’.
