מקורות
הנה בגמרא ברכות (נד:) איתא, הולכי מדברות חייבים להודות ולברך הגומל, דכתיב “תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו ויצעקו אל ה’ וידריכם בדרך ישרה, יודו לה’ חסדו”, וה”ט דשכיחי במדבר חיות רעות ולסטים, כמבואר בראשונים ובטור ושו”ע (סי’ רי”ט). וכבר כ’ רבינו מנוח (ברכות י’ ח’), שלדעת הרמב”ם, כל אלו ד’ שאמרו שצריכים להודות, אפי’ לא נעשה להם נס, ורק לדעת הראב”ד אין מברכים אלא”כ אירע בהם נס, כגון הולכי דרכים שהלכו למקום סכנה וניצלו ממנה, כדכתיב “תעו במדבר בישימון דרך, ויגיעו עד שערי מות”, וביורדי הים נאמר “ויעמד רוח סערה”. וכן פסק המשנ”ב בבאה”ל (ר”ס רי”ט ד”ה יורדי הים), שפשוט לכו”ע, בין ביורדי הים ובין בהולכי מדברות, צריכים לברך אפי’ לא קרה לו בדרך שום סכנה, ואע”פ שכתוב: “תעו במדבר בישימון דרך, ויאמר רוח סערה”, לאו דוקא שקרה להם כן, אלא כיון שעלול לקרות כן, צריך להודות לה’ שניצל בזה, וכתב שלכן ג”כ לעניין חבוש, לאו דוקא מי שהיה חבוש בכבלי ברזל. וכ”כ בשו”ת אבני נזר (סי’ ל”ט אות ד’), וכ”פ בחזון עובדיה (ברכות עמ’ שס”ב).
לפי”ז נראה לפענ”ד שכל מי שהיה במקום שהיו בו מחבלים שירו לכל עבר ושפכו דמים, ה”ז מברך הגומל, כדין עוברי מדברות, שהוא מקום לסטים, אע”פ שלא נעשה לו נס היוצא הדרך הטבע, דודאי פשוט שאפי’ במקום שאין חשש לחיות רעות אלא לסטים ג”כ מברך, [אמנם לא כן מי שנכח במקום שהיו מטעני חבלה וכדו’ וניצל, א”א לדונו כדין הולכי מדברות שיש בו חשש לסטים דייקא], ומ”ש בגמ’ עוברי מדברות לאו דוקא מדבר, וראיה לדבר ממ”ש בשו”ת בצל החכמה (ח”א סי’ י”ט), שמ”ש חבוש בבית האסורים, לאו דוקא בית אסורים ממש, אלא ג”כ מי שהיה במקום שלא היה ניתן לברוח ממנו, והיו משועבדים בפרך, דמברך כדין מי שיצא מבית האסורים, הרי שדנים לאותו מקום כאילו הוא עתה בית האסורים, כמו”כ יש לדון מקום שהיו בו מחבלים כדין מדבר שיש בו לסטים וחיות רעות, והביא ראיה מהרא”ש (פסחים פ”י הל’ ל’), שנהגו באשכנז ובצרפת לעשות ג’ מצות לליל סדר מעשרון א’, זכר ללחמי תודה, שהיוצא מבית האסורים מביא לחמי תודה. והביא עוד מהשלטי גיבורים (על גליון הרי”ף שם), בשם הסמ”ג שצריך לעשות ג’ מצות לשימורים זכר ללחמי תודה שמביא היוצא מבית האסורים, וכ”ה בטור וברמ”א (או”ח ס”ס תע”ה), וכ’ הב”י שכ”כ המרדכי והג”מ (שם פ”ו), כיון דבפסח יצאו ישראל ממצרים שהיו אסורים שם, והיוצא מבית האסורים מביא תודה, נהגו לעשות מצות אלו כעין לחמי תודה. וכ”כ עוד בעל הטורים עה”פ (שמות ח’ ד’), “ואשלחה את העם ויזבחו לה'”, “ויזבחו” ב’ במסורה, “ויזבחו לה'”, “ויזבחו זבחי תודה”, שהרי ד’ צריכים להודות וא’ מהם היוצא מבית האסורים. הרי שישראל בצאתם מצרים היו חייבים בהודיה כדין יוצא מבית האסורים, אע”פ שלא היו חבושים בבית האסורים, ע”ש. כמו”כ י”ל בנידו”ד לעניין מי שהיה ברחובה של עיר, בשעה שהיו שם מחבלים שיש עליו חיוב לברך הגומל מדין הולכי מדברות.
אלא שיש מקום לחלק, דשאני הולכי מדברות, שהם הולכים זמן רב במדבר, ביום ובלילה, שהרי מה”ט דוקא ההולך במדבר שיעור זמן פרסה מברך, וכן י”ל לעניין חיילים שהיו בשדה הקרב, אבל מי שרק שהה כמה רגעים בקרבת המחבלים, מנלן שיש לו לברך? וי”ל דאדרבה ואדרבה הרי ה”ט שהולכי מדברות צריכים לברך, שמא לרגע א’ יפגשו בהם לסטים, וזה מה שאירע בדיוק למי שהיה במקום ששהו מחבלים, וכיון שעל זה עיקר תכלית הברכה, ודאי שמי שהיה במקום של פיגוע שהיו שם מחבלים, ה”ז מברך הגומל. ועוד דהוי כ”ש מעוברי דרכים, שמברכים משום שהדרכים בחזקת סכנה, ואע”פ שאין האידנא בדרכים לסטים וחיות רעות, כ”ש מי שהיה במקום ששהו בו לסטים וחיות רעות והזיקו. והגם שמצינו לאורחות חיים (הל’ שני וחמישי אות כ”ד, דף כ”ד) שההולך תחת קיר נטוי, דאמרינן ביה (ברכות נה.) שמזכירין עוונותיו, אינו מברך, לפי שהוא דרך קצרה ואינה ארוכה, קל לעבור אותו מהרה, ואינו נחשב סכנה, כמו בדרך ארוכה. עכ”ל. והובא בב”י (סי’ רי”ט). אדרבה מדוקדק בלשונו דה”ט לפי שקל לעבור אותו, ואינו נחשב סכנה, אבל מקום שהיו בו מחבלים, אינו קל, והוא מקום סכנה גמור. והנה השו”ע (שם ס”ז), כתב גבי הולכי דרכים ומדברות דבפחות מפרסה אינו מברך, והוסיף השו”ע: “ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר, מברך אפילו בפחות מפרסה”. וא”כ בנידו”ד י”ל דהגם שאין שיעור פרסה, מ”מ בשעה שהיו בו מחבלים, ושהה שם באותו הזמן, הרי היה במקום שאותה שעה הוחזק ביותר לסכנה, ומברך. והגם שבמקרה של השו”ע צריך מקום שהוא מוחזק תמיד, היינו כדי שיהיה חייב לברך מי שעובר שם, אפי’ שלא היו שם לסטים באותה שעה, ומ”מ מברך כיון שהוא מקום מוחזק ביותר, כ”ש מקום זה, שאפי’ שתמיד אינו מוחזק ביותר למקום סכנה, אבל כיון שבשעה שהיה שם, היו לסטים, הוחזק לאותו רגע כשעת סכנה ביותר, ומברך.
והנה בב”י ובשו”ע (שם ס”ט), הביא מחלוקת האבודרהם (דף צ”ב ע”ד), והריב”ש (סי’ של”ז), אם יש לברך על כל נס, או דוקא אותם ד’ שאמרו חז”ל חבוש ייסורים ים מדבר, וז”ל: הני ארבעה לאו דווקא, דה”ה למי שנעשה לו נס, כגון שנפל עליו כותל, או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו, או שעמד עליו בעיר אריה לטורפו, או אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצול מהם וכל כיוצא בזה, כולם צריכים לברך הגומל, וי”א שאין מברכין הגומל אלא הני ארבעה דוקא, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות, עכ”ל. ומבואר שמי שבאו עליו גנבים או שודדי לילה, תלוי במחלוקת הנ”ל, והמברך יש לו על מה לסמוך. והנה המחבלים שבאו בשערי ירושלים, באו להרוג כל הנקרא בדרכם, ולכל מי שנמצא שם, וא”כ גם אם אין להם דין הולכי מדברות, יכולין לברך מדין מי שבאו עליו גנבים או שודדי לילה. [ומה שגבי גנבים ושודדי לילה, תלה בשו”ע הדין במח’ הנ”ל, ולא חייב לברך מדין הולכי מדברות, י”ל דשאני גנבים ושודדי לילה דלא חמירי כליסטים וחיות רעות במדבר]. והגם שכ’ השו”ע שטוב לברך בלא שם ומלכות, מ”מ בנידו”ד יש ס”ס שחייב לברך, שמא בלא”ה דינו כדין הולכי מדברות שחייב לברך, וגם את”ל דלא, שמא כדברי הריב”ש שמברך על כל נס.
אמנם לא אכחד שלא ראיתי למו”ץ שמורים כן, וכמה ממחברי הזמן שנגעו קצת בנושא זה, לא התייחסו בנקודה זו שמקום שנכחו שם מחבלים יש לדונו כדין מדבר כנ”ל, ורק דימוהו לברכה על נס שבדרך מנהגו של עולם. לכן מעיקר הדין היה נראה לפענ”ד המברך יש לו על מי שיסמוך, אך ידידי מרן הריד”ך שליט”א הראני בשו”ת משנה הלכות (ח”ז סי’ ל”א), שהרב השואל ג”כ היה סבור כן, וכתב לו המחבר, דאדרבה ק”ו פירכא הוא דבמדבר אין מושיע לו ובעיר ובבית אפשר שיבואו להושיעו, ורמז לדבר אם בשדה מצאה צעקה הנערה ואין מושיע לה, אבל בעיר יש לה מושיע גם כי כתבו ז”ל וידוע דבעיר החי’ מפחדת יותר וכן הגנבים מבמדבר וזה פשוט מאד. וא”כ מ”ש במדבר, בזה י”ל דמדבר דוקא.
וכיו”ב השיבני ידידי הגאון המובהק רבי יוסף ברכה שליט”א מחו”ר ברכת אברהם, דשאני מדבר ששם הלסטים וחיות רעות מוחזקות בו, ומרגישות שם בטוח, ויש להביא סמך לדבריו ממ”ש חז”ל (סוטה מז.), במה שמצינו אל אלישע שקילל לאותם נערים שיצאו דובים ויהרגו בהם, שלא היה לא דובים ולא יער, ונעשה נס בתוך נס, ומקשה הגמ’ שהיה נעשה נס שיהיה רק דובים ולמה הוצרך ג”כ לנס שיהיה יער, ומתרצת הגמ’ משום דבעיתי, ופירש רש”י שמפחדים הדובים להתגרות בהם כשאין מקום קרוב להם לנוס ולהתחבאות, וכשהן קרובים ליער יוצאין בבטחה.
עוד הראני מרן הריד”ך למרן החיד”א בשו”ת חיים שאל (ח”ב סי’ ט”ו), שנראה מרוח הדברים שם שאין לברך, אלא ד’ דברים שאמרו בדוקא, והביא שם לשון האבודרהם ז”ל (ריש שער ח’), אודות מה שכתב בשם הרא”ש מלוניל שאין מברכין אלא על נס היוצא ממנהגו של עולם, שכתב בזה”ל: וא”ת והרי פורים שהי’ נס כמנהג העולם ומברכים שעשה נסים, וי”ל התם נמי יצא ממנהג העולם הא’ שבטל כתב המלך וכו’ והב’ שהרג קרוב לשמונים אלף מאומתו בעבור אשה אחת וכו’, ובחנוכה וכו’ משום פך השמן, עכ”ל. ועדיין יש לי מקום להתגדר, כי הניצול מזירת מחבלים שכל כוונתם רק לרצוח ולשפוך דמים, חמור הוא מחנוכה ופורים, ששם בפועל לא עמדו ורדפו אחריהם להורגם בפועל. ויעויין שם היטב, שעיקר נידונו שם בחיד”א באופן שלא באו עליהם בשביל מטרה א’ לשפוך דמים. וצ”ע. וגם הסברא שהמדבר הוא מקום שאין מי שיצילו או משום שהליסטים מרגישים שם בטוחים כנ”ל, לכאו’ לפי האמת אינה מוכרחת כ”כ, שהרי גם עוברי דרכים מברכים, משום שכל הדרכים בחזקת סכנה, ואע”פ שאין בהם ב’ טעמים אלו, וצ”ע. ועכ”פ למעשה בנידו”ד יש להעדיף לשמוע מאחר שמברך הגומל ולצאת ממנו ידי”ח, או ימתין שיתחייב לברך כדין הולכי דרכים, ויכווין ע”ז ג”כ.
