שו”ע (יו”ד סי’ קצה) דאפילו באצבע קטנה אין לגעת באשתו, ובפשטות הוי איסור מן התורה וכן מפורש ברמב”ם בספר המצוות (ל”ת מצווה שנג) וז”ל: הזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה, כגון חיבוק ונישוק והדומה להם מפעולות הזנות, והוא אמרו יתעלה באזהרה מזה, “איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערווה” וכו’, ולשון ספרא לא תקרבו לגלות אין לי אלא שלא יגלה, מניין שלא יקרב, ת”ל “ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב”, אין לי אלא בנדה, בל תקרב ובל תגלה, מניין לכל העריות שהן בבל תקרבו ובל תגלו, ת”ל לא תקרבו וכו’. ע”כ. והיינו דדעת הרמב”ם דכל קירבה לאחת מן העריות הוי איסור תורה, וכן מבואר ברמב”ם (פכ”א מאיסו”ב הלכה א’) דהמחבק או המנשק את הערווה לוקה מה”ת. והרמב”ן (שם) האריך לחלוק עליו בזה, וס”ל דקירבה לגילוי ערווה בלא ביאה, איסורו מדרבנן אפילו התכוון להנאה, ויצא להוכיח כן מכמה דוכתי, ולשיטתו, לא תקרב דכתיב בקרא, אסמכתא בעלמא היא. ע”ש. ומיהו כוותיה דהרמב”ם תפסו רבים, ומהם הסמ”ג (לאוין קכו), הרא”ה בספר החינוך (מצווה קפח), הכתר תורה (לאוין שכט), וכן דייק הש”ך (יו”ד סי’ קנז ס”ק י’) מדברי הר”ן המובא ברמ”א שם, דאמרינן יהרג ואל יעבור גם בקירבה של חיבוק ונישוק. גם במגילת אסתר בפירושו לסה”מ (שם), האריך לדחות פי’ הרמב”ן והחזיק כדעת הרמב”ם דהוי איסור דאורייתא. וכן פסק להלכה השו”ע (אהע”ז סי’ כ סעיף א’).
ומרן הבית יוסף (יו”ד סי’ קצה) כתב בשם בתרומת הדשן (סי’ רנב), שאסור לאשה נדה שבעלה רופא למשש לה הדופק. ושכ”כ בתשובת הרמב”ן (מיוחסות סימן קכז) שאסור לבעל למשש דופק של אשתו נדה, וכתב, דנראה מדבריו דאפילו אין רופאים אחרים, אסור. ומיהו אם החולי מסוכן ואין שם רופאים אחרים, משמע קצת מדבריו דשרי משום פיקוח נפש, ומיהו איכא למימר דלשיטתו קאזיל, דס”ל דנגיעת נדה אינה אלא מדרבנן, אבל להרמב”ם דנגיעת ערווה אסורה מן התורה, אף על פי שיש בו פיקוח נפש, אפשר דאסור משום דהוי אביזריהו דגילוי עריות, וצ”ע. עכ”ד.
הרי דהבין הב”י בדעת הרמב”ם דגם נגיעה שלא לשם תאווה הוי בכלל גילוי עריות, דהא מישוש הדופק לית ביה הנאה ואין עושה כן בדרך תאווה וחיבה, ואפ”ה כתב דאליבא דהר”מ הוי אביזרייהו דג”ע, וגם אם האשה במצב פיקו”נ ואין רופאים אחרים, אין לבעלה לגעת בה, כיון דהוא בכלל יהרג ואל יעבור. ואע”ג שהש”ך (שם) פליג. מ”מ היכא שמתכוין לשם תאווה, לכו”ע אסור מה”ת.
