תשלום שכירות על החודש הנוסף בשנה מעוברת

שאלה:

שכרנו דירה ל-12 חודשים על פי התאריך העברי, מחודש אייר שעבר לחודש אייר הנוכחי, המשכירה לא אמרה לנו שיש לה צ’יק כבר על אייר, ועתה הארכנו את השכירות מאייר לעוד כמה חודשים ואמרה לנו לרשום מאייר דהיינו בחודש החמישי למניינם, יצא שגבתה לנו ב’ ציקים לחודש אחד. שאלנו אותה, והיא אמרה שלא שמה לב, ובלילה התקשרה ואמרה שאנחנו חייבים לה שני צ’יקים, בגלל שמדובר בשנה מעוברת ויש 13 חודשים ואנו אמרנו שכיון שהשכרנו ל12 חודשים דהיינו לשנה כתוב בחו”מ שהתעברה לטובתנו
מה כבודו יכול לומר לנו בענין.

תשובה:

שלום וברכה

אין זה מדוייק לומר שעל פי ההלכה, בכל מקרה שהתעברה השנה – התעברה לשוכר.

בשו”ע חו”מ סימן שי”ב סעיף ט”ו מבואר, שישנו חילוק באיזה לשון הושכרה הדירה.

אם הדירה הושכרה לשנה, במקרה כזה אם התעברה השנה, חודש העיבור הוא לשוכר, ואיננו צריך לשלם על כך תוספת, הואיל וחודש העיבור הוא בכלל השנה.

אולם אם השכירות הייתה לשתים עשרה חודשים, [כפי שנוהגים כיום שכותבים ששכר הדירה הוא כך וכך לחודש], אם התעברה השנה, התעברה למשכיר, כלומר שהמשכיר גובה שכר דירה נוסף על חודש העיבור.

יתר על כן מבואר בגמרא וכן פסק השולחן ערוך, שגם אם בחוזה השכירות מופיעים שני הלשונות, כלומר גם לשון שהדירה מושכרת לשנה וגם לשון שהדירה מושכרת בכך וכך דמי שכירות לחודש. אם התעברה השנה – חודש העיבור הוא למשכיר ועל השוכר להוסיף על חודש זה דמי שכירות.

לפיכך ככל שהנוסח שמוזכר בחוזה השכירות הוא, שהדירה מושכרת לשנים עשר חודשים בדמי שכירות חודשיים, עליך להוסיף ולשלם דמי שכירות עבור חודש העיבור.

כמובן שתשובתי איננה פסק דין, כי לא ניתן לפסוק בלא שמיעת ב’ צדדים, אלא היא בירור ההלכה כמענה למקרה שבשאלתך.

בברכת הצלחה.

מקורות ונימוקים:

מתני’ בבא מציעא דף ק”ב. המשכיר בית לחברו לשנה, נתעברה השנה – נתעברה לשוכר. השכיר לו לחודשים, התעברה השנה – התעברה למשכיר.

ועיין ברמב”ם שפירש וביאר הלכה זו בהלכות שכירות פרק ז’ בזה”ל:

המשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה השנה נתעברה לשוכר, השכיר לחדשים נתעברה למשכיר. הזכיר לו חדשים ושנה בין שאמר לו דינר לחדש י”ב דינר בשנה, בין שאמר לו שנים עשר דינר לשנה דינר בכל חדש, הרי חדש העיבור של משכיר שהקרקע בחזקת בעלים ואין מוציאין דבר מיד בעל הקרקע אלא בראיה ברורה.

כך גם פסק השולחן ערוך להלכה בחושן משפט סימן שי”ב סעיף ט”ו בזה”ל:

המשכיר בית לשנה בסכום ידוע ונתעברה השנה, נתעברה לשוכר. השכיר לחדשים, נתעברה למשכיר. הזכיר לו חדשים ושנה, בין שאמר לו, דינר לחדש שנים עשר דינר בשנה. בין שאמר לו, שנים עשר דינר לשנה דינר בכל חדש, הרי חדש העיבור של משכיר, שהקרקע בחזקת בעליה.

בטעם הדבר שגם כאשר ישנו ספק, התעברה למשכיר והשוכר נדרש להוסיף תשלום על חודש העיבור, כתב הטור דהיינו טעמא משום דמספקא לן אי הלשון הראשון הוא עיקר או הלשון השני עיקר, לכן מספק אמרינן קרקע בחזקת בעליה עומדת, ועל השוכר להוסיף תשלום על חודש העיבור.

אף שלכאורה לפי טעם זה, היה מקום לומר, שיש לחלק בין מקרה בו כבר גר השוכר בדירה לבין מקרה שהוויכוח מתעורר בתחילת החודש לפני שהשוכר התגורר בדירה.

כתבו כבר הסמ”ע והש”ך שאין הבדל בדבר, וגם אם כבר גר השוכר בדירה ובאו לדין לאחר שהושלם חודש העיבור, על השוכר לשלם עבור חודש זה וחודש העיבור הוא למשכיר. בטעם הדבר ביאר הסמ”ע ס”ק כ”ו, על פי דברי רש”י בב”מ ק”ב: ד”ה ורב נחמן, שכתב לבאר בטעם הדבר משום שהספק לא נולד רק עכשיו אחר שדר בו השוכר, אלא הספק מתחילת החודש נולד, והעמד הקרקע על חזקתו ונמצא שדר בשל חבירו, לכן צריך להעלות לו שכר.

לפיכך בנידון השאלה שכתוב שהדירה הושכרה לשנים עשרה חודשים, והתעברה השנה, וודאי שעל השוכר לשלם עבור החודש הנוסף, שהרי אף אם היה מקום ספק בכך, היה השוכר צריך להוסיף ולשלם על חודש העיבור, כאמור. כל שכן בנידון השאלה שהמשכירה גם מוחזקת בכסף.