שחרור מחבלים בתמורה לפדיון החטופים הנתונים בשבי החמאס בעזה

שחרור מחבלים בתמורה לפדיון החטופים הנתונים בשבי החמאס בעזה

לפני כשלשה שבועות שמחת תורה תשפ”ד, פתח החמאס במתקפת טרור רצחנית איומה, שגבתה עד כה את חייהם של למעלה מאלף וארבע מאות קורבנות קדושים וטהורים שעלו בסערה השמיימה רק על עצם היותם יהודים.

נוסף לטבח הנורא הזה, במהלך כניסתם של מחבלי החמאס לתוככי שטח ישראל, חטפו המחבלים ולקחו בשבי למעלה ממאתיים אזרחים וחיילים נשים וגברים ילדים וקשישים, לתוככי שטח רצועת עזה, ומאז מחזיקים בהם בתנאי נוראיים, כפי הנראה במנהרות מתחת לפני הקרקע.

בימים אלו גורמים שונים מנסים לתווך ולהציע עסקה להחזרת החטופים בתמורה לשחרור כלל המחבלים הנתונים במאסר בבתי הכלא בישראל.

תוך כדי כתיבת שורות אלו התבשרנו על שחרור החיילת אורי מגידיש, בפעילות צה”ל בעזה. עם ישראל כולו שמח למשמע הבשורה, אולם השמחה מהולה בעצב ובדאגה רבה לשאר החטופים הרבים שנותרו מוחזקים נכון לכתיבת שורות אלו בשבי החמאס.

שאלת שחרור המחבלים בתמורה לחייהם של מאות החטופים, טורדת את מנוחתם של המנהיגים מקבלי ההחלטות, אך גם את מנוחם של כלל הציבור בישראל.

כאשר באופן שונה מן העבר, בו בדרך כלל בני משפחות החטופים נלחמים בכל דרך למען שחרור יקיריהם, ומנסים לשכנע בכך גם את דעת הקהל והתקשורת. באירוע מצער זה נשמעים גם מקרב משפחות החטופים קולות שונים, כדוגמא אציין את ראש מועצת קריית ארבע שבנו נלקח בשבי החמאס, אשר עומד לנגד המצלמה ומביע עמדה נחרצת הפוכה שאין לשחרר מחבלים בתמורה לשחרור החטופים הנתונים בשבי החמאס, וזאת כדי לא לגרום נזק בטחוני וסיכון חיי אדם בשחרור המחבלים הנתעבים אשר עלולים ואף צפויים לחזור לכאורה לפעילות מעשי טרור.

במאמר שלפנינו ננסה להבין, מהי עמדת ההלכה בנוגע לסוגיא כואבת ורגישה זו, האם על פי ההלכה ועל פי ההשקפה היהודית בכלל, ישנה הכרעה בנידון שאלה רגישה זו להיתר או לשלילה, ומהם אם כן הסייגים והתנאים לכך.

מצוות פדיון שבויים מצווה רבה היא עד מאוד

בגמרא בב”ב דף ח’: איתא, “פדיון שבוים מצוה רבה היא”. בגמרא שם התבאר כי דבר זה נדרש מהפסוק בירמיהו ט”ו ב’. עוד הוסיפה הגמרא לבאר שדבר זה מתבקש הוא גם מן הסברא שהרי הנלקח לשבי נלקח לעינויים לרעב לצער ואף נמצא בסכנת מוות.

לפיכך בלשון הרמב”ם במעלת מצווה זו מצאנו לשון נדירה ומיוחדת, שכתב בהלכות מתנות עניים פרק ח’ הלכה י’ בזה הלשון:

“אין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות, והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך ועל לא תעמוד על דם רעך ועל לא ירדנו בפרך לעיניך, ובטל מצות פתח תפתח את ידך לו, ומצות וחי אחיך עמך, ואהבת לרעך כמוך, והצל לקוחים למות והרבה דברים כאלו, ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים.

את דברי הרמב”ם הללו אף הביא השולחן ערוך להלכה ביו”ד סימן רנ”ב סעיפים א’ – ג’, ואף הוסיף וכתב כי כל רגע שמאחרים לפדותם, כאשר אפשר להקדים, הרי זה כאילו שופכים דמים.

ואכן, לאורך כל ההיסטוריה, עם ישראל הצטיין במצוות פדיון שבויים, כאשר בכל פעם שנדרשו להוזיל ממון מכיסם למצוות פדיון שבויים, נרתמו עם ישראל בחפץ לב בהתגייסות מופלאה ובאחדות נדירה למען מצוות חשובה זו.

האדם הראשון שהוזכר בתורה שמסר נפשו על מצוות פדיון שבויים היה אבי האומה אברהם אבינו, כפי שקראנו בפרשת לך לך בראשית פרק י”ד פסוקים י”ב – ט”ז:

ויקחו את לוט ואת רכֻשו בן אחי אברם וילֵכו, והוא ישב בסדם… וישמע אברם כי נשבה אָחיו, וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות וירדף עד דן. ויֵּחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם, וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק. וישב את כל הרכֻש, וגם את לוט אחיו ורכשו השיב וגם את הנשים ואת העם.

פדיון שבויים – בכל מחיר?

למרות האמור במעלת מצוות פדיון שבויים, ובחשיבותה הגדולה. כאשר באים אנו לדון על שאלת שחרור החטופים שנחטפו ביום שמחת תורה לתוככי רצועת עזה על ידי מחבלי החמס הארורים והנפשעים, עלינו לדון בשלל ההיבטים ובפרט בשאלת התמורה. שהרי התמורה הנדרשת לשחרור החטופים, היא שחרור מחבלים ארורים הנמקים בכלא הישראלי בגין שותפותם בפעילות טרור, כאשר חלקם רוצחים שפלים שרצחו בידיהם המגואלות בדם יהודים רבים הי”ד.

לפיכך נדרשים אנו לדון, האם על פי ההלכה יש להתאמץ בשחרור השבויים, גם בתמורה לשחרור מחבלים עם דם על הידיים, אשר עלולים לחזור לפעילות טרור, והניסיון הוכיח שרובם חוזרים לפעילות כזו, או שמא במחיר כזה אין לפדות שבויים, שכן שחרור מחבלים מהווה סכנת נפשות, ומה לי נפש השבויים שישתחררו, או נפש היהודים האחרים שיסתכנו בשחרור המחבלים.

עוד נדרשים אנו לדון, מאחר ודרישות המחבלים היא לשחרר אסירים בכמות כפולה ומכופלת מהשבויים המוחזקים בידם, כפי ששחררה ישראל בעבר בעסקת גלעד שליט ובעסקת ג’יבריל, מספר רב של מחבלים בתמורה לשבויים יהודים מעטים, שמא אין היתר לשלם מחיר כה רב של שחרור כל מחבלי החמאס המוחזקים בכלא הישראלי תמורת השבויים המוחזקים בידם, שהרי אמרו חז”ל במשנה בגיטין דף מ”ה. “אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן”.

להלן נדון בשני נקודות מרכזיות אלו בניסיון להגיע למסקנה האם על פי ההשקפה היהודית / הלכתית יש רשות או אף חובה לשחרר מחבלים תמורת לפדיון השבויים משבי החמאס בעזה, או שמא מחיר שחרור מחבלים גבוה הוא מכפי שנדרש ומכפי שמותר לשלם אף למטרה הנעלה של פדיון שבויים.

אוסיף ואציין, כי בעוד במהלך כל אירועי החטיפות שאירעו עד כה, הייתה מובנת מאליה כי עמדת בני משפחות החטופים הייתה בעד השחרור בכל מחיר, ולשם כך פעלו והפעילו, ועמדתם כמובן גם מובנת בתור בני משפחה הדואגים ליקיריהם.

באירוע זה של השבויים הרבים שנחטפו ביום שמחת תורה, שומעים אנו קולות אחרים מקרב משפחות החטופים עצמם, כדוגמא אציין לראש מועצת קריית ארבע שבנו נחטף לרצועת עזה, והוא עומד לעיני המצלמה ומבקש ודורש ממדינת ישראל בכל לשון, שלא לשחרר מחבלים בתמורה לשחרור החטופים, בגין המחיר הביטחוני הכבד הצפוי לאזרחי ישראל עקב שחרור המחבלים כפי שהוכיח הניסיון. כיצד באמת יש להתייחס לטיעון זה.

האם מותר לשחרר מחבלים העלולים לסכן אזרחים – למטרת פדיון שבויים

במשנה בתרומות פרק ח’ משנה י”ב: איתא, נשים שאמרו להם עובדי כוכבים תנו אחת מכם ונטמא ואם לאו הרי אנו מטמאים את כולכם יטמאו את כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.

ובירושלמי שם ובתוספתא פרק ז’ תניא סיעה בני אדם המהלכים בדרך ופגעו בהם כותים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו, ואם לאו נהרוג כולכם אפילו כולם נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל.

מן האמור היה מקום לומר שאין לנו לשחרר מחבלים העלולים לפגוע ולהרוג אזרחים אחרים, אף אם כעת נוכל להציל את חיי החטופים הנתונים בשבי החמאס, שהרי אין מוסרים נפש על מנת להציל נפשות אחרים.

טענה זו העלה מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל בשו”ת יביע אומר חלק י’ חו”מ סימן ו’ בנוגע לנידון מבצע אנטבה, שם נחטף מטוס על ידי כמה מחבלים כאשר במטוס היו למעלה ממאה יהודים, המחבלים דרשו את שחרור כל המחבלים המשתייכים לארגון שלהם, כארבעים מחבלים מסוכנים, בתמורה לשחרור כל החטופים. והחשש היה שמחבלים אלו יחזרו לעסוק בפעילות טרור לאחר שחרורם.

וכתב לחלק בין דין זה של התוספתא והירוש’ לנידון שלנו, הואיל ושם עצם מסירת נפש מישראל להריגה היא פעולה אכזרית, למוסרו בידי שופכי דם נקי על מנת להציל עצמם בדמו של זה, לכן יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש מישראל, אבל כאן במעשה של שחרור המחבלים הכלואים, לא נעשתה פעולה המכוונת במישרים לרצח, אלא הכוונה להציל את מאת היהודים החטופים מידי שוביהם, תמורת שחרורם של אלה, ורק במקרה יש לחוש שנוסף גם הוא על צרינו, ויכניסו את היישוב לספק סכנה, באופן שכזה י”ל אין ספק מוציא מידי ודאי, שהיהודים החטופים עומדים בסכנה ודאית של הוצאתם להורג אם לא נשחרר את המחבלים, דטבא להו עבדינן להו, ועושים כל מה שניתן לעשות על מנת להצילם ולשחררם.

וציין עוד לדברי החזו”א יורה דעה (סי’ סט דף קב ע”ב), שכתב, ויש לעיין באחד שרואה חץ, שנזרק על קבוצה של אנשים רבים, ויכול להטותו בתנופת יד לצד אחר, ויהרג רק אחד או שנים שבצד האחר, ואלו שבצד זה ינצלו, ואם לא יעשה כן ייהרגו הרבים, ורק האחד או השנים ישארו בחיים, ונראה דלא דמי למוסרים אחד להריגה להציל השאר, דהתם המסירה היא פעולה אכזרית למטרה של הריגת נפש, ובפעולה זו אין הצלת אחרים בטבע הפעולה, אלא המקרה גרם עכשיו הצלה לאחרים, והצלתם קשורה במה שנמסר עכשיו להריגה אחד מישראל, אבל הטיית החץ מצד זה לצד אחר היא בעיקרה פעולת הצלה ואינה קשורה כלל באופן ישיר בהריגת היחיד שבצד האחר, רק במקרה נמצא עכשיו בצד האחר אדם מישראל, ואפשר שיש לנו להשתדל למעט אבידת ישראל כל מה שאפשר, מאחר שאם לא יעשה כן יהרגו הרבה נפשות.

וה”ה לנ”ד שאין בפעולת שחרור המחבלים משום הורג בידים, הרי הוא כמו שמטה את החץ לכיוון אחר, ומונע אובדן חיים של ישראלים רבים ככל האפשר, ודאי עדיף לעשות כן מלחוב בדמם של מאת היהודים חטופי המטוס. ובפרט שאין אנו בטוחים שהמחבלים אשר ישוחררו יחזרו בעצמם לפעולות רצח בישראל, לאחר שסבלו על מזימות הרשע שלהם, והו”ל ספק וודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי. עד כאן דבריו שם.

האם שחרור מחבלים רבים הוא בכלל – “אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן“

למרות המעלה הרבה והחשיבות המיוחדת שיש במצוות פדיון שבויים, במשנה בגיטין מ”ה. איתא, אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם, ואין מבריחין את השבויין מפני תיקון העולם רשב”ג אומר מפני תקנת השבויין, ע”כ.

מבואר בדברי הגמרא שחז”ל עשו תקנה שלא לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהן, השאלה היא האם לאור כך יש להימנע משחרור מחבלים רבים בתמורה לשחרור חטופים במספר נמוך, שכן הוי לכאורה יותר מכדי דמיהן.

על מנת לנסות להגיע למסקנה בנידון זה, נציין כי הגמרא שם הסתפקה מהו טעם התקנה המבוארת במשנה, והציבה הגמרא נפק”מ בין הטעמים. זה לשון הגמרא שם: איבעיא להו, האי מפני תיקון העולם משום דוחקא דצבורא הוא או דילמא משום דלא לגרבו ולייתו טפי? ת”ש דלוי בר דרגא פרקא לברתיה בתליסר אלפי דינרי זהב אמר אביי ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד דילמא שלא ברצון חכמים עבד, ע”כ.

ספק זה אכן לא נפשט בגמרא, אמנם להלכה פסק הרמב”ם בהלכות מתנות עניים, וכן פסק השו”ע יו”ד סימן רנ”ב סעיף ד’ כטעם השני, זה לשון השו”ע שם:

אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם, מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם. אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה. וכן לת”ח, או אפילו אינו ת”ח אלא שהוא תלמיד חריף ואפשר שיהיה אדם גדול, פודים אותו בדמים מרובים.

והנה לפי הטעם הראשון שבגמרא שהוא דוחקא דציבורא, נראה שאיננו שייך בנידון דידן, שהרי שחרור מחבלים איננו עולה כסף, אולי אדרבא מפחית את העלות הציבורית. ובפרט שעל מדינה בעלת משאבים ואמצעים מסופקני אם ניתן לומר דוחקא דציבורא. אולם אם הטעם הוא דלא ליתו וליגרבו, כלומר שלא יתאמצו השבאים לחטוף עוד שבויים, כאשר יראו את המחיר הגבוה אותם הם מקבלים, לכאורה דין זה שייך גם בשחרור מחבלים תמורה לשבויים.

כיצד משערים מהו יותר מכדי דמיהם?

והנה בשיעור מה נחשב דמיהן של החטופים, שהרי בדיני נפשות עסקינן, מצאנו לדברי הפתחי תשובה יו”ד סימן רנ”ב ס”ק ה’ שהביא בזה לב’ שיעורים, זה לשונו שם:

עיין בתשובת מהר”ם לובלין סימן ט”ו שכתב דפירוש כדי דמיו היינו כפי מה ששוה למכור בשוק כעבד, ואף על גב דבארצנו זה אין רגילות למכור עבדים ושפחות בשוק מ”מ מאחר שלא מצינו בדברי שום אחד מהאחרונים שום גילוי דעת שבזמנינו ישתנה הדין מדין הגמרא, מסתמא גם בזמנינו צריכין להעריך דמיו כמה היה שוה למכור בשוק שמוכרין שם עבדים כגון בארץ ישמעאל ותוגרמה ע”ש.

אכן מצאתי (בתשובת רדב”ז החדשות סימן מ’) שכתב דפירוש כדי דמיהן הוא כמו שנפדים שבוים עובדי כוכבים ולא כעבד הנמכר בשוק.

נמצאנו למדים שלא ניתן לכאורה לשחרר מספר רב של מחבלים בתמורה לשחרור מספר מועט של מחבלים, אלא צריך להיות מספר שווה או כמעט שווה של משוחררים זה תמורת זה, כפי שמשחררים שאר המדינות, ולא לתת להם להגיע למסקנה שהיהודים יתנו כל שבאפשרותם על מנת להציל את שבוייהם.

אם כן כיון שהרמב”ם והשולחן ערוך פסקו כטעם דלא ליגרבו ולייתו, מתבקש לכאו’ שיהיה אסור לפדות את השבויים בתמורה לשחרור כמות רבה של מחבלים כנגד, שהרי אין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהן, אף כאשר יש לציבור אמצעים ויכולות, כדי שלא לגרום להם לרצות להתאמץ שוב פעם לחטוף שבויים.

“אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן” – גם במקום פיקוח נפש?

אולם עלינו לדון שמא נידון דידן שאני, שמא כל האמור בדברי המשנה והגמרא בגיטין איננו אלא במקום פדיון שבויים שנחטפו למכירה כעבדים וכדו’, אולם בנידון דידן בו ישנה סכנת נפשות מוחשית העניין שונה, ויהיה מותר לפדות את השבויים ביותר מכדי דמיהן. שהרי קיימ”ל כי פיקוח נפש דוחה את כל התורה.

כפי הנראה בנידון זה נחלקו הראשונים דהנה בגמרא בגיטין נ”ח. איתא, ת”ר מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, הלך ועמד על פתח בית האסורים אמר מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים ענה אותו תינוק ואמר הלא ה’ זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו, אמר מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל ומנו רבי ישמעאל בן אלישע, ע”כ.

ותמה התוס’ שהרי קיימ”ל במשנה בגיטין מ”ה. שאין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן? ותירץ ב’ תירוצים. תירוץ ראשון כתב, שכאשר יש סכנת נפשות פודין שבויין יותר על כדי דמיהן, בדומה למה שאמרה הגמרא שאם מכר האדם את עצמו ואת בניו לעובדי כוכבים פודין אותו ביותר מכדי דמיהן, כ”ש במקום שיש חשש פיקוח נפש. תירוץ נוסף תירץ התוס’, משום דמופלג בחכמה היה לפיכך רשאי לפדותו ביותר מכדי דמיו.

ובפסקי התוס’ הביא לב’ התירוצים הללו, אלמא לא ס”ל שהם סותרים זה לזה, אלא שניהם נכונים, ומהווים ב’ סיבות מדוע היה מותר לו לר’ יהושע בן חנניה לפדות תינוק זה ביותר מכדי דמיו.

אולם הרמב”ן בחידושיו לגיטין מ”ה. כתב לחלוק על התוס’ וכתב בזה”ל:

ואי קשיא הא דאמרי’ בפ’ הניזקין העבודה לא אזוז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקים עלי אמרו לא זזו משום עד שפדאו בממון הרבה, י”ל דהתם בשעת חרבן הבית וליכא משום דמיגרי בהו טפי שהרי כולם בשבי הלכו, א”נ ר’ יהושע דעבד לגרמיה הוא דעבד ות”ק דפליג עליה דרשב”ג היינו ר’ יהושע ולא ס”ל כוותיה. וי”א דכל היכא דאיכא חששא דמיתה פודין אותן בכל ממון שיכולין לפדותן, ולא מסתבר דכל שבי כולהו איתנהו ביה, ועוד דגבי אשה איכא חששא דעריות ולא חששו ואף על גב שקרקע עולם היא היה להם לחוש, ומסתברא תלמיד חכם פודין אותו בכל ממון שבעולם וליכא משום דוחקא ולא משום איגרויי שאם אבדו ישראל ממון או מתו משונאיהם הרבה יש לנו כיוצא בהם ות”ח אין לנו כיוצא בו וקודם לפדות למלך כדאיתא במסכת הוריות (י”ג א’) הילכך אין לחמוד כסף וזהב עליו, ור’ יהושע משום שהכיר בו בוודאי שהוא תלמיד ותיק פדאו בממון הרבה.

נמצא בידינו מחלוקת ראשונים בנידון זה ואין בידינו הכרע. גם בדברי האחרונים לא מצאנו הכרע בדבר כפי שהביא הפתחי תשובה יו”ד סימן רנ”ב ס”ק ד’ שנחלקו הפוסקים האם במקום פיקוח נפש אמרינן לדין זה שאין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן.

בספר אשל אברהם בשם שו”ת נחלה ליהושע כתב שבמקום דאיכא למיחש למיתה פודין אף ביותר מכדי דמיהן. אולם בתשובת יד אליהו סימן מ”ג לא כתב כן, אלא כתב שאפילו בעומד להריגה אין פודין יותר מכדי דמיו, ותירוצא קמא שבתוספת פרק הניזקין לא קאי אליבא דאמת ע”ש.

כן כתב בתשובת מהר”ם לובלין סימן ט”ו באחד שנתפס בתפיסה בטענה שזינה עם זונה גויה, אם צריכין להפריז עליו מעות הרבה להציל נפשו, והשיב שע”פ הדין אין צריכין שאין פודין את השבוים יותר מכ”ד גם במקום סכנה, אלא שמפני חילול השם יפזרו עליו ממון הרבה ע”ש.

ובספר בית הלל סק”ב כ’ בשם הגאון מהרש”ק שנעלם מהמהר”ם לובלין דברי תוספת בגיטין הנ”ל דאם ביקשו להרגו פודין ע”ש. אולם בתשובת כנסת יחזקאל סימן ל”ח השיג עליהם, וכתב לבאר שתירוץ התוס’ דסכנת נפשות לא שייך אלא אם טעמא משום דוחקא דצבורא, אבל לטעמא דלא לגרבי הסברא להיפך, דאם בסכנת נפשות פודין, הרי ירצו להרוג את השבוים כדי שיפדו יותר מכ”ד וגם יגרבו וירצו להרוג. לפיכך לפי מה שכתב הרמב”ם והשו”ע טעמא דלא לגרבי, שפיר כתב מהר”ם לובלין שאין הקהל צריכין לפדותו יותר מכדי דמיהן, מטעם אין פודין את השבויים אף בסכנת נפשות יותר מכדי דמיהן. ומה שכתב המהר”ם לובלין דמשום חילול השם יש להקהל לפדות היינו לפי דהרי”ף והרא”ש סברי דבעיין לא איפשטא אם הטעם משום דוחקא דצבורא או דלא לגרבי להכי י”ל קים לן כוותייהו.

אמנם אף הוא הסכים שכל האמור הוא במדינות ששובים משום שנותנים עין בממון, ושייך טעמא דגרבי אבל במדינות אשר לא כן הוא, צריך עיון רב אם אין חייבים לפדות נפש מישראל בסכנת נפשות בכל ממון. על כן אף הוא פסק למעשה באחד שישב בחצר המטרה קרוב לסכנת נפשות שצריכין לפזר עליו מעות אף יותר מכדי דמיהן.

הכרעת הפוסקים האחרונים בנידון מבצע אנטבה

כפי שהבאנו מאחר ונחלקו הראשונים והפוסקים, בנידון אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן במקום פיקוח נפש, ואין בדבר הכרעה ברורה.

כתב בשו”ת יביע אומר חלק י’ חו”מ סימן ו’ להכריע לפדותו, משום דחמירא סכנתא מאיסורא. אולם התקשה מדברי הר”ן שכתב בגיטין מ”ה. שטעמן של הראשונים שסתמו ולא פירשו הטעם דאין פודין את השבויים ביותר מכדי דמיהן, אי משום דוחקא דצבורא או משום דלא לגרו בהו טפי, משום דכיון דלא אפשיטא בעיין ואיכא למיחש לתקלה אין פודין, דשב ואל תעשה שאני. ע”כ. שמא משום כך אף בנידון דידן, נימא שב ואל תעשה, ואין לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהן אף במקום סכנת נפשות.

על קושיא זו כתב ליישב, די”ל דהיכא דאיכא סכנה ממש, עדיפא מדין סתם שבוי, וכמ”ש המאירי הנ”ל. ודמי למ”ש ג”כ שסכנה העומדת לפנינו עדיפא מהחששא של סכנה לעתיד דליגרבו ולייתו.

ועוד דבלא”ה הם עושים כל מה שביכלתם לחטוף ולהרוג ולרצוח כדי לשבש מהלך החיים הרגילים במדינת ישראל, כלומר ולכן לא שייך את הטעם דלמא לייתו וליגרבו טפי.

ועוד דכיון שמעיקר הדין צריך לפדות את השבויים בכל מחיר, אלא שתקנה עשו שלא לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהן כיון דאיכא ספק בתקנה האם היא נאמרה גם במקום פיקוח נפש או לא, אוקמא אעיקרא דדינא.

כן הביא גם הגאון הרב יצחק זילברשטיין בספר שיעורי תורה לרופאים חלק ב’ סימן קל”ח, בשם מרן הגריש”א שאמר שבנידון המחבלים שחטפו את המטוס לאנטבה, יש לפדותם אף ביותר מכדי דמיהן כיון שלא שייך את הטעם דלא לייתו וליגרבו, שהרי בכל מקרה עושים כל שביכולתם כדי לחטוף כמה שיש באפשרותם.

“אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן” – רשות או חובה

עוד יש לנו להתבונן שמא כל דין אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן, איננו איסור, אלא סך הכל היתר שלא לחייב את הציבור להוציא ממון על כך, ופטור מדיני צדקה הוא, אך אם בכל זאת יחפצו הציבור לעשות כן, רשאים לעשות כן.

ונראה קצת להוכיח כך, מעצם הדבר שהוזכרו כל דינים אלו של פדיית השבויים יותר מכדי דמיהן, ברמב”ם בהלכות מתנות עניים, ובשולחן ערוך חלק יו”ד בהלכות צדקה, ולא בהלכות פיקוח נפש, בסוף חלק חושן משפט. אלמא אין הנידון אלא מדיני צדקה, וממילא דין אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן, רשות הוא שלא להוציא עליהן כסף, אך לא איסור לפדותם.

אולם מאידך יש קצת להוכיח שאף איסור הוא ולא רק פטור מדיני צדקה, שהרי בגמרא בגיטין מ”ה. לאחר שהסתפקה אם משום דוחקא דציבורא הוא או משום דלא לייתו ולגרבו טפי, הביאה הגמרא ת”ש מלוי בר דרגא שפדה את בתו בסכום גבוה, ודחתה הגמרא בזה”ל: אמר אביי ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד דילמא שלא ברצון חכמים עבד, ע”כ.

משמע לכאורה שהפודה את השבויים יותר מכדי דמיהן לא ברצון חכמים הוא, שהרי לא דחתה הגמרא שמא מרצונו עבד הכי ולא היה חייב בכך, אלא שמא שלא ברצון חכמים עבד הכי. וצ”ע עוד בזה.

בעת מלחמה – הכללים שונים

עלה בידינו, שאין מניעה לשחרר מחבלים רבים בתמורה לשחרור חטופים שנלקחו בשבי, מכלל הטעמים האמורים, ויתכן ואף מצווה רבה היא עד מאוד כאמור.

אולם עלינו לדעת כלל יסוד חשוב ונחוץ בכל הנוגע לנידון זה, דהנה הדבר ברור שלא יעלה על הדעת, לתת אספקה של נשק ותחמושת לאויבנו הקמים עליו לאבדנו, בתמורה לשחרור חטופים. לאמור: שהדבר ברור הוא שיש גבולות שאותם אין לעבור גם בנוגע לסוגיית פדיון שבויים, בפרט כאשר השיקולים הם ציבוריים ובטחוניים.

לפיכך גם בנידון שחרור מחבלים בתמורה לפדיון שבויים, כיון שלא ארעה החטיפה במסגרת ויכוח ממוני או במסגרת קהילתית מול עבריינים פליליים, אלא במלחמה עזה וכואבת בין עם ישראל לארגוני טרור, שבמעשה החטיפה האחרון הרימו את ראשם בחוצפה ובתעוזה שלא הייתה כמוה. עלינו לשקול את כלל ההיבטים הציבוריים הביטחוניים וגם המוראלים המהווים שיקול במעלה עליונה בכל הנוגע לאפשרות שחרור מחבלים בתמורה לשחרור החטופים. שהרי לא יעלה על הדעת להעניק לארגוני הטרור תמונת ניצחון במלחמתם בעם ישראל, ויתכן בהחלט ששחרור בפועל של כלל המחבלים בתמורה לשחרור החטופים מלבד עצם הסיכון הבטחוני שבדבר, יגרום לתמונת ניצחון אבסורדית לארגונים אלו, ועלול לעודד הלאה את ארגונים אלו להמשיך במעשיהם המזוויעים, דבר שבלי ספק אסור לעשותו.

אשר על כן עלינו לדעת שבמלחמה ישנם כללים שונים, המאפשרים ופעמים רבות אף מחייבים לנהוג אחרת מן האמור במסגרת ההלכתית העוסקת בעת שלום.

כראיה לכך יש לציין לדברי הגאון הגדול הרב יעקב קמינצקי זצ”ל שהתנגד לתשלום כופר לשחרורו של הגאון הרב יצחק הוטנר זצ”ל, שנחטף עם נוסעי המטוס בשנת תש”ל בדרכו ממדינת ישראל לארה”ב. ולמרות שתלמידיו הרבים של הגאון הרב יצחק הוטנר גייסו סכום כסף רב על מנת לפדותו, ונימקו את מעשיהם על פי דברי התוס’ שתלמיד חכם מובהק מותר לפדותו ביותר מכדי דמיו.

התנגד הגאון הרב יעקב קמינצקי לדבר זה, וטעמו היה משום שדיני פדיון שבויים אינם שייכים אלא בשעת שלום, אבל בשעת מלחמה אי אפשר לומר שמחוייבים להפסיק מללחום על מנת לפדות את השבויים בממון, שהרי על ידי כן נמצאים אנו מסייעים לאויב באמצע המלחמה, שהרי על ידי מתן כספים לאוייבנו, יוכלו לחזק עוד יותר את מצבם במלחמה. דברים אלו הובאו בספר, בעקבי הצאן, ירושלים תשנ”ז, עמ’ ר”ו.

על אחת כמה וכמה בנידון שלפנינו, בו המלחמה המוראלית הפסיכולוגית מהווה נדבך מרכזי וחשוב עליה שמים דגש בכל מהלך הלחימה מול גורמי הטרור השפלים, שבוודאי מעמדם הצבאי והכללי נחות עשרת מונים מכוחה ויכולותיה של מדינת ישראל, אלא כל מלחמתם היא ליצור מורך פחד ואימה שיגרמו לענות לדרישותיהם שוב ושוב. לכן בלי ספק ששחרור כלל המחבלים כרצונם תייצר תמונת כניעה לארגון הטרור, דבר שאסור להסכים לו. כמובן שמצד שני על הגורמים לקחת בחשבון גם את התמונה התודעתית המשקפת את מחוייבותם לאזרחי המדינה ובדגש על החיילים הנלחמים למען הגנת המדינה.

כראיה לדינים השונים בזמן מלחמה ניתן לציין גם לדברי הנצי”ב בפירושו לחומש העמק דבר על הפסוק בבראשית ט’  ה’, “ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם, מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם”.

ותמה הנצי”ב מהו הכפילות מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם, וייסד הנצי”ב שכוונת התורה בזה ללמדנו שאין האמור בדרישת דם האדם מיד ההורגו אלא בעת שלום, אולם בעת מלחמה הדין שונה והשיקול המלחמתי הוא המכריע “גם כאשר בא הוא על חשבון נפש האדם”, והדברים מדברים בעד עצמם.

והדבר ברור אף מסברא, שכן בזמן מלחמה, מצווה על הפרט למסור נפשו למען כלל ישראל, וללחום ללא מורך ומורא, אם כן כיצד זה נעלה על דעתנו שלמען שחרור פרטי של חטופים נפקיר את בטחונם הלאומי של כלל ישראל.

העולה מן האמור

עלה בידינו כי על פי שורת הדין אין מניעה לשחרר מחבלים רבים בתמורה לפדיון שבויים שנחטפו ומוחזקים בשבי מחבלי החמאס, למרות שקיימ”ל אין פודין את השבויים ביותר מכדי דמיהן. וזאת מכמה וכמה טעמים, ראשית משום שהחטופים נמצאים במקום סכנת נפשות, שנית משום שהמחבלים בכל מקרה מנסים לעשות את המקסימום האפשרי מבחינתם להזיק ולחטוף כמה שיש באפשרותם. שלישית מפני שיתכן שאין הלכה זו של אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן איסור הוא אלא פטור מחובת הפדייה.

עוד עלה בידינו כי למרות ששחרור מחבלים בהכרח יגרום לחשש עתידי שיחזרו המחבלים לפעילות טרור וינסו לפגוע ביהודים נוספים, אין בכך בכדי לאסור את שחרורם, כיון שאין שחרור המחבלים מוגדר כמעשה הריגה וודאי, כיון שאין לנו וודאות שהם אכן יהרגו יהודים רח”ל ואף אין זה דבר מידי.

אולם כיון שאין מדובר בשחרור עבריינים פליליים במסגרת קהילתית, אלא בשחרור מחבלים המקיימים מלחמה על עצם קיומם של עם ישראל בארץ ישראל, לפיכך בנידון שלפנינו יש לשקול את כלל ההיבטים הציבוריים המלחמתיים הביטחוניים והתודעתיים, הואיל ודיני המלחמה שונים הן, ובעת מלחמה על מנהיגי הציבור לדאוג לאינטרס הציבורי ולביטחון הלאומי של תושבי המדינה, ואין להם להיכנע ולהעדיף את צרכי היחיד על פני צורך הכלל.

על כן השיקול הציבורי הכללי הרחב, הוא זה שצריך להכריע בסופו של דבר האם ובאיזה מחיר יש לשחרר מחבלים בתמורה לשחרור חטופים. בשימת לב כמובן לשיקולים הביטחוניים הלאומיים של עם ישראל, ובשימת לב לשיקולי המוראל בקרב הלוחמים והאזרחים, כמובן גם בשימת לב לכך שאין אומתנו אומה ככל האומות, וכל המציל נפש מישראל כאילו קיים עולם מלא.