א). בתשו’ הרא”ש (כלל כ סי’ כו) מבואר שזיעה היוצאת מהאוכלים חשובה כאוכל עצמו, והביא ראיות לכך מהמשניות במכשירין. וכ”כ בתשו’ הריב”ש (סי’ רנה), וכן מבואר בארחות חיים (סימן כג אות ו’), וכן פסקו הטוש”ע (יו”ד סי’ צב ס”ח) שמחבת של חלב שנתנו בכירה תחת קדרה של בשר, הזיעה עולה ונבלעת בקדרה ואוסרתה. וכ”כ הרמ”א (סי’ קח ס”א) דזיעת המאכל חשיב כמותו. וכ”כ הפרי חדש (סי’ קכב) דזיעה מתבשיל חשוב כגוף התבשיל ואפילו בדיעבד אסורה. וכ”כ אחרונים רבים לא ע”ט האסף. ולפי”ז כיון שמצוי שמערים ישירות מהמיחם על דברי חמץ, והזיעה עולה מהמאכל והמשקה לברז ולכאו’ אוסרתו בשימוש וצריך הכשר.
אלא שכבר כתב הרמ”א בהגה (שם), דהיינו דווקא שהוא קרוב כ”כ שהיד סולדת בזיעה במקום שנוגע בקדרה, אבל אם היס”ב בזיעה הכל שרי. ומקורו בפסקי המהרא”י בתרוה”ד (סי’ קג). וא”כ ברוב פעמים אין היס”ב בזיעה המגעת לברז, ואע”ג שבהגה’ הגאון ר’ שלמה קלוגר על הפמ”ג (פתיחה לבב”ח) כתב, שייתכן שהיס”ב גם במרחק של יותר מג’ טפחים.
באמת שהדבר תלוי גם בחוזק הרתיחה, ובסוג התבשיל אם הוא נוזלי או מוצק. ומכיון שהברז שלמעלה הוא דבר קר, וגם מסננת הפסטה וכיוצ”ב הוא כלי שני אע”ג שהוא דבר גוש, מ”מ לא נראה שיש בזיעה חום של יס”ב. ושרי.
ב). ועוד יש לדון בו מדין נצוק חיבור, דמבואר ברמ”א (סי’ קה ס”ג) דאין לערות לכתחילה שומן על נר דולק של חלב (בצירה), אולם בדיעבד אין לאסור. ומקור הדין במרדכי חולין (כל הבשר סימן תשטו). ועי’ בש”ך (ס”ק יא), ובט”ז (סק”ו), דטעם המרדכי דאין לערות הוא משום ההבל שעולה למעלה. והתם איירי כשאין זיעה רותחת עולה מהנר אל הכלי, דאם עולה הזיעה שהיס”ב עד הכלי שלמעלה, אין להקל אפי’ בדיעבד, וכ”כ להדיא היד אברהם בהגהו’ (סי’ קה ס”ג). וע”כ שהרמ”א איירי כשמערה מגובה שאין היס”ב בזיעה, ומ”מ אוסר לכתחילה משום נצוק חיבור. ועי’ בס’ יד יהודה (סי’ קה פי’ הקצר ס”ק לב) דבאיסור כל שהוא, יש לאסור משום נצוק אף בדיעבד.
אלא דאכתי אי אתינן עלה משום נצוק יש לצדד לקולא אפילו לכתחילה, דלא דמי למ”ש הרמ”א, לפי שהכא הוא כל שני כפשנ”ת. וע”ע בשו”ת מנחת שלמה ח”ב (סי’ צז סק”א) גבי קדירת חמין שעירו מהמיחם עליה, שלא נעשית בשרית, והוסיף, דאף החולקים יודו כאן, כיון דהניצוק הוא על ידי ברז. יעו”ש. ומיניה לנד”ד.
בברכה רבה
הרב מאיר פנחסי
