מקורות ונימוקים:
א). תלמוד בבלי מסכת קידושין (דף לא עמוד ב’), במותו כיצד? היה אומר דבר שמועה מפיו, לא יאמר: כך אמר אבא, אלא כך אמר אבא מרי, הריני כפרת משכבו. והני מילי תוך שנים עשר חדש, מכאן ואילך, אומר: זכרונו לברכה לחיי העולם הבא. ופרש”י: עלי יבא כל רע הראוי לבא על נפשו.
ובאמת צריך להבין, דאטו באמת מועיל במשהו לאביו בזה שמתחייב לקבל את עונשיו, ולמה שיהא חייב לומר כן. ועוד, שהלא אסור לאדם לקלל עצמו או לפתוח פיו וכיצד אומר כן?
וע”כ נראה שהוא לשון כבוד בעלמא, וכמו שכתב רש”י (סוכה כ א) על הא דאמר ריש לקיש הריני כפרת רבי חייא ובניו, יסורין הבאים עלי לכפרת ר”ח ובניו יהיו, ולשון כבוד הוא זה, כשהוא מזכיר אביו או “רבו” לאחר מיתתו, צ”ל כן. ולפי”ז בסתם בני אדם אין חיוב ואם ירצה לנהגו בהם כבוד לומר כן, רשאי. אבל ברבו יש חיוב, וכן ראיתי בריטב”א מס’ ב”ב (דף קג) שכותב בזה”ל: בסו”ד מורי הרב הריני כפרת משכבו. וכן כתב הש”ך (סי’ רמב ס”ק כו) וז”ל: כשמזכיר רבו צריך ג”כ לכתוב הכ”מ אפילו בכתיבה המתקיימת לאחר י”ב חודש. וכל שכן בפה שעליו להזכירו. ועי’ ובשו”ת בצל החכמה חלק ו’ (סימן כ’) בשם הגר”מ פיינשטיין זצ”ל שג”כ ביאר כן.
ב). אולם יש שביארו, שהכוונה היא שמתחייב בזה לפעול ולעשות לזכות אביו והיינו לומר קדיש, ללמוד משניות, לתת צדקה ולהטיב את מעשיו, וזהו אכן דבר גדול מאד ומועיל להקל צער אביו בגיהנם וכדומה, ומקבל ע”ע שאם לא יפעל כהנ”ל יבוא עליו רע שהיה ראוי לבוא על אביו, כיון שיכול להצילו מכיון שברא מזכא אבא, ועי’ ברוקח הוב”ד בב”י (או”ח סי’ תרכא), ובמשנה ברורה (ס”ק יט), דאפילו אביו רשע מועיל מה שהבן עושה בשביל אביו לפי שברא מזכה אבא. ולכן כשמזכיר את אביו אומר הריני כפרת משכבו דהיינו אני יכול לדאוג שיתכפר, ואם אינו דואג כלל, אז אכן, לפירוש רש”י, נענש, אבל אם פועל כראוי למען נשמת אביו זהו כפרת משכבו ומתקיים הריני כפרת משכבו כפשוטו.
ולפי זה אין באמירת הכ”מ משום קבלת העונש של אביו על עצמו, אלא הצהרה על ההנהגה הראויה בזה, שמכריז שחובתו לפעול לכפרת אביו, שעל כן בהימנעותו מלפעול כך, שבזה לא מנע עונש אביו, יענש הוא, והוא על שלא פעל לכפרת אביו. וכן ביאר בשו”ת תשובות והנהגות ח”ד (סימן ערב).
ולפי”ז לכאו’, בסתם בני אדם הנפטרים שאין לו חובה לפעול עבורם, אין צריך לומר כן. וגם אם אין ענין לומר כן, ואע”פ שגם בסתם בני אדם, אם הנפטר לא היה רשע מועיל מה שמדליק נרות ונותן צדקות לע”נ, וכמבואר ברוקח ובמ”ב (שם). מ”מ בהצהרה זו של הכ”מ, שבא לומר לשון “התחייבות” שאני חייב לכפר עליו, ואין לשון זו נכונה גבי שאר נפטרים. וכל שכן ברבו המובהק, שחובה יש, שהרי הביאו לחיי עולם הבא. וכדאי בב”מ (לב.).
