אמנם ההשטחות בקברות הצדיקים היא דבר גדול ונשגב, מ”מ יש לדעת דלעולם יהא אדם שוקד על תלמודו ולא ימשך אחר נסיעות לקברות הצדיקים, ובפרט בחורי הישיבות ואברכים[1]. ומה גם שעל ידי לימוד התורה זוכים להארת הצדיקים בעלי השמועה[2], ולא עוד אלא דע”י שמפלפל ומבאר את דברי הקדמונים ז”ל, הם דורשים בשלומו ומלמדים עליו זכות בשמים[3]. וגם בלא שיקולים אלו, הרי מי שיש לאל ידו לחדש חידושי תורה, ולא עושה כן, הוי פסידא דלא הדר, ואין לתאר ולשער את גודל ההפסד[4].
[1] כי עסק התורה “כל חצפים לא ישוו בה” (משלי ח’ י”א), וכדרשת רבותינו ז”ל במועד קטן דף ט’ ע”ב דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה. ואף לדידן דאין אנו כרבי שמעון וחביריו להיות פטורים מתפילת החיוב כדי לעסוק בתורה, מ”מ אין לנו להקדיש זמן רב לתפילות הרשות יתר על המידה, משום ביטול תורה, וכדעת רבא בשבת דף י’ ע”א “רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה, אמר מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה” [ומודעת זאת בכל האר”ש נועם אמריו של הרב לחם חמודות בברכות פ”ט אות פ”ד וז”ל: “מי שיש לו לב להבין וללמוד, נראה לי כי טוב לו תורת ה’ ללמוד, ויהיה די לו בתפלות החוייבות מאנשי כנסת הגדולה ומה שקבעו פסוקי דזמרה ופרק איזהו ודומיו, שהן כחובה על הכל, ובמקום שאר התחנונים והקרבנות ילמוד. ובפרק מפנין מוכח להדיא דת”ת כנגד כולם ואפי’ לענין תפלה.” עכ”ל, והובא לדינא בברכי יוסף או”ח סי’ א’ סק”ט, ובארצות החיים סי’ א’ ס”ד, ובמשנ”ב שם סקי”ב, ובשו”ע הגר”ז שם מהדו”ת סע’ ט’, ועוד אחרונים חביבים. ובא”ר או”ח סי’ א’ סק”ו מייתי בשם קיצור השל”ה שהשיג על דברי הלחם חמודות (וצל”ע דלפום קושטא בקיצור השל”ה לא כתב אלא דאין ללמוד מדברי הלח”ח להתיר לת”ח להתפלל בלי ציבור ואכמ”ל) עפ”י שיטת רב המנונא הנ”ל דזמן תפילה לחוד, וראה שם בא”ר שמעלה ארוכ”ה להשיב על דבריו ולקיים את כל תוקף דברי הלח”ח, ושכן מבואר להדיא בפסקי התוס’ עיי”ש. וע”ע מש”כ בזה במטה יהודה עייאש סי’ א’ סק”ד, ומה שתפס עליו הרב המגיהה, ואכמ”ל]. וידועים דברי הג”ר אלחנן ווסרמן זצ”ל הי”ד בקובץ הערות בחלק ביאורי אגדות סי’ ו’ אות ו’ שכתב: “וכן שמעתי מפה קדוש, רבינו בעל חפץ חיים (שליט”א) [זצוק”ל], בזה”ל: דעם יצה”ר, ארט ניט א יוד זאל פאסטען, און וויינען, און דאוונען, א גאנצען טאג, אבי ניט לערנען. [ובלשון הקודש: “זה היצר הרע, לא איכפת לו שיהודי יצום, ושיבכה, ושיתפלל, כל היום, ובלבד שלא ילמד].” עכ”ל. וכל שכן לענין ההשתטחות בקברות הצדיקים, דמלבד הזמן המוקדש לתפילות עצמן, בעל כרחין נגרר ביטול מעסק התורה ע”י הנסיעות וכל הנלוה לזה.
ובכן צאינה וראינה בשו”ת שדה הארץ ח”ג חאה”ע סי’ י”א, דלאחר שמסיק דההשתטחות על קברות הצדיקים היא בגדר “מצוה” או לכל הפחות בגדר “זכות”, כתב וז”ל: “ומיהו כל זה דכתיבנא, הוא אם אינו מתבטל באותם הימים (שנוסע לקברות הצדיקים) עבודת ה’ ושום דבר מן המצוות, אבל אם מתבטל מאיזה מצוה ממנו בסיבת ההליכה, אזי ודאי כי מצוותיו קודמין ועבודת בוראו, לא כן רבים כשהולכים ל”ז’ייארה” (פי’ השתטחות על קברי הצדיקים, ובתרגום מילולי יותר: ביקור) אחת יבטלו כמה ימים מהתפילה ועבודת הבורא וכמה מצוות, ובפרט אם הוא ת”ח ומתבטל מלימודו, היא מצוה והגית בו יומם ולילה, או חודש או ימים, ולענד”ן לא יפה הם עושים וה’ הטוב יכפר בעד”. עכ”ל.
ובשד”ח במערכת ארץ ישראל סי’ א’ הביא דברות הרב שדה הארץ הנ”ל, וכתב ע”ז וז”ל: “ובאמת שדבריו נכונים, ובדידי הוה עובדא וראיתי כי כל לגבי ת”ח, ובפרט אם תורתו אומנותו, וכ”ש אם רבים צריכים לו שמלמד תורה לרבים וכיוצא, הוא קרוב להפסד מלשכר, ולפי הנראה דעת הרב שם דכל שמתבטל מעבודת ה’ אף אם הוא נדר להשתטח אין צריך לקיים נדרו, ואפי’ התרה אין צריך עי”ש, וכל זה דוקא לת”ח, דבודאי יתבטל עי”ז ממצות והגית בו וכו’, כי אי אפשר שילמוד בדרך כמו שלומד בביתו, אבל לכל העם ודאי אף אם לא נדר חיובא רמיא להשתדל להשתטח על קברי הצדיקים כי זכות גדול הוא כמ”ש הרב שם. וכ”ש כשהולך להשתטח על קברי הצדיקים שבא”י שמקיים גם מצות עליית א”י, דגם העולה ע”מ לחזור הוא מצוה לדעת כמה פוסקים וכו’.” עכ”ל. וע”ע בשו”ת משפטי צדק חיו”ד סי’ ע”ד, ובשו”ת פרי הארץ ח”ג חיו”ד סי’ ז’. ודברי הרב שדה הארץ הנ”ל הובאו לדינא בארצות החיים פלאג’י שער ח’ אות ח’, ובשו”ת יביע אומר ח”ד חיו”ד סי’ ל”ה, ובשלחן המערכת ח”ב סי’ תמ”ד, ובספר מקור חיים הלוי ח”ה פרק רצ”ה. וראה גם בספר ובתורתו יהגה ח”ב פ”ד, ובספר ידי כהן חלק שיח אברכים עמ’ ל”ז, ובספר המכונית והלכותיה ח”א עמ’ כ”ד, ובספר תורת חכם גיאת פרק כ”ט סי’ תקצ”ו. ועיין בספר טל אורות פרק ד אות ג.
ובספר מעשה איש (תולדות הגאון החזו”א זצ”ל) ח”ה עמ’ ס”ה מובא שהחזו”א הוכיח כמה אברכים מכולל אהל תורה על ש”סגרו את הגמרא” כדי לנסוע למירון בל”ג בעומר עיי”ש. וכן מובא בשם החזו”א בספר חוט שני (פסקי הגר”נ קרליץ זצ”ל) הל’ כבוד אב ואם עמ’ רצ”א. (וע”ע במעשה איש שם בח”ז עמ’ י”ב שחזו”א אמר שהרבה זכו ליראת שמים בעבקות ההשתטחות במירון, אך יש לשקול בפלס תמיד אם הוא רווח או הפסד עיי”ש). והתייצבו וראו בספר דרך שיחה (להגר”ח קנייבסקי שליט”א) עמ’ תכ”ז, שכתב דהגאון רבי אבה”ו בעל הקהילות יעקב זצ”ל לא היה משתטח בקברות הצדיקים, אלא השתטח במערת המכפלה (מבחוץ), ופעם אחת בציון הרשב”י במירון כדי להתפלל לרפואת הרב מבריסק זצ”ל, ופעם נוספת יחד עם החזו”א ג”כ במירון. עיי”ש. [ואולם בספר אורחות רבינו ח”א עמ’ ש”ח ואילך (אות ט”ז, י”ז, י”ח) מובא שבעל הקהילות יעקב זלה”ה התפלל ג”כ בקבר האור החיים הק’ והפר”ח ושאר קברים שבהר הזיתים, ובקבר שמעון הצדיק, ומידי שנה בציון החזו”א, ועוד, עיי”ש].
ובספר תולדות יעקב (על בעל הקהילות יעקב זצ”ל) עמ’ ק”ג כתב וז”ל: “אחד ממשפחתו של רבינו רצה לנסוע להשתטח על קברי התנאים במירון צפת וטבריה, ושאל לרבינו על זה. הדבר היה באמצע הזמן בכולל, השיבו רבינו: לא טוב להפסיק הסדרים, זה מעורר להרבה בטלה, היום זה צפת טבריה מחר זה כותל המערבי. בכלל, אין לדעת על כל הקברים האלו אם הם נכונים, קבר שהיום זה רב אדא בר אהבה מחר זה תלמיד רבי עקיבא, השמש בכל יום מחליף השלטים. הכל בא כי אין שמחה בתורה, אין מחדשים חידושים, ואין סיפוק, ומחפשים מצוות אחרות, צריכים ללמוד הרבה ולהיות שקועים בתורה, בשמים נותנים דין על כל רגע של ביטול תורה. ועוד סיבה לא לנסוע, כי אחרים [בישיבה] רואים [שנעדר מהסדרים] ולומדים ממנו וזה כחילול ה’, צריכים להקפיד על הסדרים ולא לבטלם. אם אין חברותות, לא לומדים וזה לא טוב. עכשיו ר”ח שבט, עוד מעט פורים ואפשר אז לנסוע. והוסיף רבינו: אבל אם אתה לומד טוב, ויש לך חברותות, ואתה כותב חדושי תורה, וקרה שהחברותא לא יוכל להגיע ואתה מרגיש במקרה בעלמא פעם אחת צורך להתאוורר, על זה אינני מדבר, ואפשר לנסוע, תסע לשלום ותחזור לשלום, ותאמר גם עלי כמה פרקי תהלים”. עכ”ל.
ובספר מחשבת מוסר (עפ”י שיכתוב שיחותיו של הגראמ”מ שך זצ”ל בעל האבי עזרי) ח”א עמ’ ד”ן התבטא בזה בחריפות רבה וז”ל (הסוגריים במקור): “יש בציבור שנהגו שנוסעים למירון ולמקומות שונים, ונכנס גם אצל בני תורה, ומה הענין בזה, הרי זה נגד דעת התורה. אם יש ענין להתפלל על קברי צדיקים, הרי אין זה הזמן המתאים (משום מצב הצניעות בזמנינו ומשום הפסקת הלימוד באמצע הזמן)”. עכ”ל. ושם בעמ’ שכ”ז: “אנו מחליפים את העיקר והטפל, הולכים לבקש ברכה, וכי זה הוא העיקר שעוזר [בתמיהה], כשלומדים מתעלים, וכו’. חושבים שנסיעה למירון בכל הזדמנות על קבר רשב”י יועיל, והרי לשבת יום אחד וללמוד חשוב יותר. על כל דבר קטן נוסעים לעמוקה או למירון להתפלל, ולא מבינים שזו עם הארצות. וכי כך בני תורה יוכלו לדעת ללמוד. האם כך עשה רבי עקיבא איגר ובעל ה”קצות החושן”. עכ”ל. ושם בעמ’ תכ”ה כתב וז”ל: “הנה לכו”ע החזון איש היה מהדר במצוות, ואילו היתה מצוה גדולה בזמנינו לנסוע בל”ג לעומר למירון, היה החזון איש זצ”ל נוסע לרשב”י, גם הוא היה רוצה כזו זכות, והנה אע”פ שהיה מדקדק במצוות לא נהג במצוה זו, ולא ראינו שנסע למירון בל”ג בעומר, דוקא בזה היקל. האם אתם מבינים למה. מפני שאנו עמי הארץ, איננו יודעים איך להעריך, הזכות לבני הישיבה היא לשבת וללמוד ואיננו מעריכים כראוי את התורה.” עכ”ל. ובספר פניני רבינו האבי עזרי עמ’ קס”ב מובא שהגרמ”מ שך זצ”ל העיד על עצמו שרק פעם היה במירון קברות הצדיקים עיי”ש.
ובספר דרכי החיזוק (הנערך משיחותיו של הרה”ג ר’ גרשון אדלשטיין שליט”א) עמ’ קלה”ת, כתב במתינות יותר, וז”ל: “בקרוב יהיה ל”ג בעומר, ויש ששמחים שיש הזדמנות לנסוע ל”טיול”, אמנם יש אנשים רציניים שאצלם זה דבר רציני, ומנהג אבותיהם לנסוע למירון בל”ג בעומר, והם נוסעים כפי המסורת המקובלת בידם, אבל בישיבות שלנו לא נהגו לנסוע, וכו’, אלא יושבים ולומדים כרגיל, אדרבה יש צורך בהתמדה גדולה יותר בימים אלו שהם ימי הספירה והכנה לקבלת התורה, ואם נוסעים זה עלול להיות כמו טיול, ויש בזה חשש ביטול תורה.” עכ”ל.
ובספר תולדותיו של הרה”ג ר’ שלמה זלמן בלוך זצ”ל (“הצדיק ר’ שלמה”, שהיה תלמיד מובהק של החפץ חיים זלה”ה) עמ’ קי”ז ב”הליכות והנהגות” אות א’, נאמר דאחרי שחזר הגאון הנז’ מנסיעה לציון הרשב”י בל”ג בעומר, אמר על עצמו בזה”ל: “לא יודעים אם עושים טוב, פעמים חושבים שזה טוב, ופעמים זה הכל עצת היצר, כי בעצם לפעול למעלה פועלים הכי יותר על יד הגמרא עצמה, והכל עצת היצר, אך מ”מ ברוך ה’ גם לזה.” עכ”ל (ומ”מ שם באות ד’ מבואר שבכל יום חמישי לפנות ערב היה נוסע להתפלל במקומות הקדושים, וככל הנראה חשש יותר לנסיעה למירון שהיא ארוכה, ועיין).
ובשם שר בית הזוה”ר כמוהר”ר מרדכי שרעבי זלה”ה מובא בספר “ראש חודש בהלכה” עמ’ ק”ח), שהיה מזהיר לבני תורה החפצים לנסוע לקברי צדיקים, בזה”ל: “אתם מחפשים לטייל (בתמיהה), תשבו ותעסקו בתורה, התורה היא למעלה מכל”. עכ”ל.
ובספר תפארת ציון (הספדים על הגרב”צ אבא שאול זצ”ל), העד העיד בנו הגר”א שאלתיאל נר”ו, אודות רבו האור לציון זצ”ל, וז”ל: “וכן היה מקפיד מאוד על ביטול תורה, והיה אומר לנו שבני תורה לא צריכים ללכת לקברות צדיקים, אלא א”כ הוא עייף ומתוח ורוצה לרחוץ בים וכדו’, ובדרך הולך גם להתפלל, אבל לא לסגור גמרא וללכת. פעם ביקשו התלמידים לנסוע לקברות צדיקים, ואמר להם: “די לכם ללכת בהפסקת צהרים להר הזיתים, ותתפללו על קברות הצדיקים שם, ותחזרו מיד לישיבה”. פעם אחת שאל אותו אחד האם הנוסע לחברון צריך לברך ברכת הגומל (ראה אור לציון ח”ב י”ד מ”ב), השיבו רבינו “מתי נסעת לחברון, איך לא חששת מפני ביטול תורה”.” עכ”ל.
ובספר נטעי גבריאל הל’ אבלות ח”ב פרק פ’ סק”ב כתב וז”ל: “ושמעתי מכ”ק אדמו”ר מצאנז קלויזענבורג זצ”ל שזה מעשה היצר לבטל את הבני תורה מלימודם לילך למקומות הקדושים. הגם דאיתא בספה”ק שיש ענין גדול להשתטח על קברי צדיקים, מ”מ מצינו במס’ מגילה דף ט”ז ע”ב ומדרש שה”ש פרק ה’ שכל זמן שברוך בן נירה קיים לא הניחו עזרא לעלות לארץ ישראל, שעזרא הסופר ראש הסנהדרין העדיף להשאר בבבל ללמוד תורה מלבנות בית המקדש, שגדול ת”ת יותר מבניו ביהמ”ק עיי”ש.” עכ”ל. ומה שהביא ששמע ובא מהאדמו”ר מקלויזענבורג בעל שו”ת דברי יציב, הם כעת דברים שבכתב בספרו שפע חיים עה”ת חט”ז פרשת במדבר גליון ל”ד, וז”ל: “מקום אתי להשיח אשר בלבבי, כי אזכרה ימים מקדם מימי ילדותי שאז לא היו מרבים לנסוע אל ציוני הצדיקים, וכן זקה”ק מגארליץ וכ”ק אאמו”ר זי”ע לא הרבו לנסוע לצאנז, ורק בשנים המאוחרות נשתרשה נסיעה המונית לקברי צדיקים. כי הגם אמנם שהצדיקים קדושי עליון הם, ומקום מנוחתם קדוש מאוד, אבל עבודת השי”ת אינה אלא בהתמדה בתורה ותפלה, בלי לבטל ולהחסיר כלל משיעורי תורה, והיו נוסעים רק לצדיקים אשר בחיים חיותם שמהם אפשר לשמוע וללמוד דרך בעבודת השם, ואלו שהיו מרבים לנסוע לציונים היו מכונים חסידים מתים (‘טויטע חסידים’). פרט לצדיקים יחידי סגולה שהיה להם בזה ענינים אחרים לגמרי, וכידוע מהרה”ק מראפשיץ שדיבר עם רבה”ק הנועם אלימלך זי”ע בציון שלו, וכן ידוע העובדא מהרה”ק בעל תפארת שלמה, ומדו”ז הגה”ק משינעווא זי”ע, אבל בשביל אנשים פשוטים בודאי שטוב יותר שתחת זה ילמד בספר הקדוש נועם אלימלך. ובעוה”ר שבטלים מן התורה, כל שאין לו חשק ללמוד רואה עצמו כחסיד בזה שמשוטט בין הקברים, ואשר חז”ל (חגיגה ג’ ע”ב) הגדירו זאת כאחד מסימני שוטה – הלן בבית הקברות” עכ”ל. [וכל זה כתב האדמו”ר הרב דברי יציב מצאנז זלה”ה למרות שבודאי הכיר היטב במעלת ההשתטחות על קברות הצדיקים, דהנה בספר לפיד אש ח”ב עמ’ תק”ז העד העיד בנו על הרב דברי יציב בזה”ל: “כצאתו ממערת הרשב”י, הגיד הרבי, שכדאי היה בעיניו לסבול כל הצרות והיסורים שעברו עליו מנעוריו עד הנה, בשביל להיות פעם אחת ויחידה במירון.” עכ”ל, ויש לציין שהיסורין שעבר הרב דברי יציב לאו כל מוחא סביל למשמע, שעבר את השואה הנוראה ואכמ”ל].
והראש”ל מוהר”ר יצחק יוסף שליט”א בילקוט יוסף מהדורת תשס”ד ח”א עמ’ תי”ג הביא ג”כ את דבר השמועה בשם האדמו”ר מצאנז זצ”ל (בשינוי קצת) ואח”כ כתב: “וכן דעתו של (יבלח”ט) מרן אאמו”ר [מוהרע”י] (שליט”א) [זצוק”ל] שאין ללכת לקברות צדיקים על חשבון לימוד תורה. והוא עצמו עד היותו בגיל ארבעים ושתים לא ראה מעולם את מירון.” עכ”ל [ועפ”ז כתב שם בילקו”י עמ’ תי”ב: “וראוי לפרסם כי לימוד תורה עדיף על נסיעה לקברות צדיקים, שאין לך דבר גדול מלימוד תורה”. עכ”ל. ובספרו השיעור השבועי ח”ד העד העיד בנו, שכאשר אמו הרבנית מרגלית ע”ה נפלה למשכב והיה חשש על חייה, הציע בפני מרן זצ”ל שהבחורים של הישיבה הגדולה חזון עובדיה יסעו להתפלל לרפואתה בקברות הצדיקים, ומרן התנגד בתוקף בנימוק שיש בזה משום ביטול תורה עיי”ש]. וכן בספר אין למו מכשול ח”ז פ”ג הערה ט’ כתב וז”ל: “ומרן רבינו עובדיה יוסף (שליט”א) סיפר [פי’ בשיעוריו במוצאי שבת קודש] על הגאון מוילנא שנסע ביום הפטירה של אמו להתפלל על קיברה, וכשחזר לביתו בכה ללא הפוגות, וכששאלוהו מדוע הוא בוכה סיפר להם שכשהגיע לקבר של אמו ראה את אמו שנמצאת על הקבר והיא שמחה שבנה בא ללמוד שם לעילוי נשמתה, שאלוהו אוהביו אם כן מדוע הרב בוכה, אמר להם שאם לא היה הולך ואת זמן הנסיעה היה משקיע יותר בתורה אמא היתה שמחה עוד יותר ממה שראיתי שהיא שמחה בקבר. ומרן (שליט”א) [זצ”ל] העיד על עצמו שהוא לא הולך לבית הקברות גם ביום הזכרה של אביו ואמו.” עכ”ל.
ובכן בספר מעדני המלך (שיכתוב שיעורים של מרן הגרע”י זצוק”ל) ח”ג פרק ח’ כתב וז”ל: “וכן ההליכה לקברי הצדיקים, אם הוא כבר נמצא שם, יכנס, אך לילך בכוונה לשם אין בזה שום מצוה וכו’. רבי יצחק אלפיה ע”ה התחיל להנהיג ללכת להר הזיתים לעשות סליחות ומנחה, וכל זה מיותר, ובפרט שיש אומרים שהמתפלל מנחה על יד הקברות נקרא לועג לרש. אמנם לגבי אמירת הסליחות אפשר שיש לכך יסוד בגמ’ בתענית ט”ז ע”א יוצאים לבית הקברות כדי שיבקשו עלינו רחמים. ואם נזדמן לעבור שם, ילך להשתטח על קברו של רבי פנחס בן יאיר או רבי שמעון בר יוחאי וכדומה, אך המבטל את זמנו לנסוע למירון וכיו”ב יצא שכרו בהפסדו, כי טוב יום בחצרך מאלף בחרתי, ותלמוד תורה כנגד כולם, אם ילמד כפי מה שביכולתו הרי זה עדיף מכל דברים אלה. האנשים חושבים שיש בזה סגולה, או שיש בזה נחת רוח לצדיקים שבאים לקבריהם, ובאמת הסגולה הכי גדולה היא ללמוד תורה. כי הם חיינו ואורך ימינו. וכו’.” עכ”ל [ובעיקר מה שנקט מרן הגרע”י זלה”ה דאינו נכון שיש נחת רוח לצדיקים כשבאים על קבריהם וכו’, נראה דכוונתו רצויה דאמנם אמת נכון הדבר דיש נחת רוח (כפי שיבואר לקמן במילתין מפי סופרים ומפי ספרים), עם זאת לימוד התורה עדיף על זה, דזו “הסוגלה הכי גדולה” כלשונו הזהב, ולכן מה שסבורים האנשים שיש עדיפות להשתטחות על פני לימוד התורה, בזה הם טועים. וק”ל]. ואח”כ הוסיף שם מרן הגרע”י ענין החשש לחוסר צניעות בקבר הרשב”י ביום ל”ג בעומר (וה”ן עוד נבי”א את הדברים להלן בהמשך מילתין), ועל זה כתב עוד וז”ל: “רק בזמנים אחרים [שאינם ל”ג בעומר] שאין שם בני אדם, והוא נמצא כבר באיזור בלי ביטול תורה, וגם ברכב לומד כפי השגתו, יכול ללכת. אך כשיש ביטול תורה, יצא שכרו בהפסדו.” עכ”ל.
[ומ”מ שמעתי ממשמשו בקודש הרב צבי חקק נר”ו, שביקש מרן הגרע”י זצוק”ל שיסעו לצפון בחודש אלול להתפלל על קברות הצדיקים, ומרן לא היתה דעתו נוחה בזה, אבל לאחר ההפצרות מרן נענה לבקשתו ונסעו, ובאותה נסיעה ככל הנראה מרן זצ”ל ראה תועלת בדבר, כי מאז, מידי שנה בשנה בחודש אלול, מרן הגרע”י זצ”ל היה נוסע לצפון בחפץ לב כדי לשפוך שיח בפני בוראו בקברות הצדיקים, במשך שנים רבות, זיע”א].
ובספר מפי האיש (הנהגות הגרי”ש אלישיב זצ”ל) ח”א עמ’ ל’ נאמר שהגריש”א זצ”ל העיד על עצמו שמעולם לא היה במקומות הקדושים שבצפון, ונימק זאת בזה”ל: “אני צריך ללמוד”. עכ”ל. ועיין גם בספר הליכות האיש עמ’ קס”ב ד”ה רבינו, שהוסיף בשם הגריש”א שהתבטא בהקשר להדלקת מדורה במירון: “רבי שמעון נהנה ממי שיושב ולומד” עכ”ל. ובספר הנהגות רבינו (הגרי”ש אלישיב) ח”א עמ’ רמ”ו נאמר: “בענין הנסיעות למירון בל”ג בעומר, מרגלא בפומיה דרבינו, ש’רבי שמעון נמצא אצלי בגמרא’.” עכ”ל. וכן על אודות הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ”ל מובא בספר מאורן של ישראל עמ’ קל”ז, שרק בגיל תשעים שנה (בערך) נעתר לבקר בציון הרשב”י (וע”ע שם בעמ’ ע’, שעל שאלת בחור מהישיבה האם לנסוע עם אביו לקבר רחל, ענה ואמר: “אנו רגילים לומר מודים אנחנו ששמת חלקינו מיושבי בית המדרש” עכ”ל).
ובספר עבד לעבדי ה’ (לג”ר חיים רבי נר”ו) עמ’ י’ כתב וז”ל: “גדולי ישראל ומנהיגי הדור מוכיחים תמיד על עמל ושקידה בלימוד התורה ומעלימים עין מנסיעות לקברי צדיקים ומתעניות ונדודי שינה וכיו”ב, כי כל רגע של לימוד התורה שוה מליונים והוא מכפר על הכל.” עכ”ל.
וע”ע בהערה הבאה שה”ן עוד נבי”א נועם אמריו של הגאון בעל שבט הלוי זלה”ה.
ומיהו בספר דברי שמואל (לאחד מבחירי בית מדרשנו “ברכת אברהם”, מני”ר הרה”ג ר’ שמואל כהן שליט”א) על בבא בתרא דף קט”ז ע”ב, כתב לדייק מדברי הרב שדה הארץ הנ”ל ומהשדי חמד הנ”ל, דמה שחששו לביטול תורה היינו דוקא בדרכים, משא”כ עצם ההשתטחות אינה ביטול תורה. ולפ”ז כתב שם (בסוף דבריו) דאיכא למימר דדוקא בימיהם שהיו כל הדרכים בחזקת ביטול תורה, מצאה קפידא מקום לנוח, משא”כ יומא כהאדינא דנשכללו כלי התחבורה, והדרכים סלולים, מי שיודע בעצמו שיכול ללמוד בנסיעה בהתמדה, שוב אין בזה ביטול תורה, וכמו שמובא כיו”ב בשם הגראמ”מ שך זצ”ל בספר ארחות הישיבה, עכת”ד עיי”ש [וע”ז הדרך לכו חזו בספר אוצר המכתבים מבעל הפני מנחם זיע”א סי’ שכ”ז שכתב, דאם בדרך לקברות הצדיקים מדבר בדברי תורה עם חביריו, ומקיים “ובלכתך בדרך” ולא שח בדברים בטלים, יכול לנסוע. עיי”ש]. ואיכא לעיוני ביה, דדברי ספר ארחות הישיבה לענין זה הם מחודשים, דהרי מודעת זאת מה שכתב בשו”ת בית אפרים חאו”ח סי’ ס”ח עפ”י הרשב”א בברכות דף י’ ע”א, דיש מושג של ביטול תורה ב”איכות” (ועפ”ז מפרש דברי הגמ’ מגילה דף ג’ ע”א ש”מבטלין” תלמוד תורה למקרא מגילה, וכן הוא בפירוש השני של הרש”ש במגילה שם, וכ”כ בשו”ת חיי הלוי ח”א סי’ נ’ בשם הגר”ח מבריסק זצוק”ל, ועוד), וע”ז הדרך כתב הגאון בעל שו”ת בית דוד משאלוניקי בספרו יקרא דשכבי דרוש ח’ דף י”ט ע”א, דמי שיכול לעסוק בתורה בעיון, ובמקום זה קורא בתהילים וכיו”ב, חטא הוא בידו וכו’, וכ”כ בפלא יועץ ערך תהילים בשם הפוסקים, ועוד, ואין להרחיב את היריעה. ומעתה מי זה ערב אל לבו שבנסיעות ילמד כמו בביהמ”ד, ומה שכתב הרב שדי חמד הנ”ל “כי אי אפשר שילמוד בדרך כמו שלומד בביתו” כמדומני ששייך גם בדרכים הסלולים דהאידנא עכ”פ במובן של האיכות, וי”ל. איברא דמי שיודע בעצמו שיכול עכ”פ ללמוד תורה בגירסא (“בקיאות”) בנושאים קלים, ויהיה לו בזה ריכוז מלא על אף היותו בדרך, בזה איכא למימר דאע”פ שאינו יכול “להתעמק” לית לן בה, דסוף סוף יש צורך גם בידיעת התורה ולא רק בעיונה של תורה, והרי גם גדול המעיינים מרן הב”י זלה”ה היה לומד כל יום ח”י פרקי משניות (ובזכות זה זכה לגילוי המלאך המגיד), ולא דמי לקריאת תהילים וכיו”ב דאיכא דקפדי כנ”ל מפני שקוראים דרך קריאה בעלמא ולא מוסיפים בידיעת גופי תורה, וע”ז הדרך נמי לגבי מגילת אסתר, וק”ל. [וראה בספר מחשבת עם על מועדי השנה עמ’ של”ד שתמ”ה תמ”ה קרא מדוע נהגו ללמוד משניות לעילוי נשמת הנפטר, והרי הוי “ביטול תורה באיכות” מאחר ויכול ללמוד גמרא בעיון לעילוי נשמת, ומייתי דהשיב הגר”ח קנייבסקי שליט”א בהחלטיות שאין בזה ביטול תורה באיכות, ומחבר הספר נשאר בצ”ע בטעם ההיתר, ולהנ”ל מינח ניחא דהרי כל גברין יהודאין צריכין לדעת ולשנן היטב את כל חלקי התורה ולא רק לעיין כל היום, ומי יכול לומר על עצמו שכבר יודע כל ש”ס משניות בע”פ היטב עד שאין לו יותר צורך לחזור לעולם (וגם בלא”ה לענין עילוי נשמת י”ל דכיון שלומד בדבר המועיל ביותר לענין זה, ממילא לא שייך בזה קפידא דאיכות)].
ולמען סיו”ם זכור אזכיר דישנם מקצת מחברים נר”ו שרצו להביא ראיה לנושא דנן ממה שכתוב באבות דרבי נתן נוסחא א’ פרק מ”א: “כל המקבל עליו ארבעה דברים מקבלין אותו להיות חבר: אינו הולך לבית הקברות, ואינו מגדל בהמה דקה, ואינו נותן תרומה ומעשר לכהן עם הארץ, ואינו עושה טהרות אצל עם הארץ ואוכל חולין בטהרה.” ע”כ. כלומר דהרוצה להיות ת”ח לא יבטל תורה ע”י הליכה לקברות הצדיקים. ואולם לפום קושטא דמילתא, אין זה הפירוש האמיתי בדברי אבות דרבי נתן, אלא הנושא הוא קבלת חברות לענין נאמנות בעייני טומאה, דהרי המקביל לפרקי דרבי נתן הנ”ל נמצא במשנה בדמאי פרק ב’ משנה ג’, ושם נאמר בזה”ל: “המקבל עליו להיות חבר (ופירשו שם הרמב”ם והרע”ב והתפארת ישראל וכל שאר המפרשים, ש”חבר” האמור כאן אין הפירוש ת”ח אלא הפירוש שיהיה נאמן על הטומאות והטהרות), אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש, וכו’, אף לא יגדל בהמה דקה, ולא יהא פרוץ בנדרים ובשחוק, ולא יהא מטמא למתים, וכו’.” ע”כ. עיי”ש. וראה גם בתוספתא בדמאי פ”ב ה”ב (“המקבל עליו ד’ דברים וכו'”), ושם בחסדי דוד פארדו ובמנחת ביכורים ושאר הביאורים על התוספתא. וברור איפה שזו ג”כ הכוונה באבות דרבי נתן הנ”ל (וכן באמת פירשו במאורי אור ובבנין יהושע ושאר המפרשים ההולכים סחור סחור לאבות דר”נ). וא”כ אע”פ דהדין דין אמת, דכדי לזכות בכתרה של תורה אין להגרר אחר נסיעות לקברות הצדיקים (פרט לאופנים שיתבארו לקמן) וככל האמור, מ”מ אין מקור לזה מדברי אבות דרבי נתן.
[2] וכפי שביאר רבינו האריז”ל בריש שער רוח הקודש דרוש א’ דף א’ ע”א כתב וז”ל: “כי כשהאדם עוסק בתורה, אותם הקולות וההבלים דנפקי מפומיה נעשים מרכבה אל נשמות הצדיקים הראשונים לרדת למטה ללמוד תורה לאדם ההוא, וכנזכר בסבא דמשפטים דף ק’ ע”ב ענין ההבל והדבור והקול, וכו’.” עכ”ל. והיינו דמה שאמרו חז”ל בירושלמי שקלים סופ”ב דלעולם יהיה בעל שמועה כנגדך – הוא כפשוטו, דכאשר לומדים בתורת התנא או האמורא, נשמת אותו תנא או אמורא נמצאת מולו. וע”ע מה שאכתוב בענין זה (התעוררות נשמת הצדיק ע”י הזכרת שמועתו בעוה”ז) לקמן פרק ??? ופרק ???, ע”פ הזוה”ק, קחנו משם וצרף לכאן.
ובר מן דין ישנה ג”כ בחינה נוספת, ששייכת אפי’ לגבי נשמות צדיקים שאינם בעלי השמועה הנלמדת, אלא ששייכת רק בתורה לשמה, והוא בשער היחודים פ”ג דף ג’ ע”ב (וכן בשער מאמרי רשב”י דף י”ב ע”ב), וז”ל: “דע, כאשר יעסוק האדם בתורה כראוי לשמה, אפשר שישיג שיתגלה אליו איזה נשמת צדיק מאותן שקדמו לו והם משורש נשמתו, וכו’, ויגלה לו רזי תורה.” עכ”ל.
והגאון הרמ”ק זלה”ה באור יקרות שער א’ סי’ כ’ האריך עוד לבאר ענין זה, והצורך שיש בזה ליחוד השלם, וז”ל: ובעת היות הצדיקים עוסקים בעולם הזה בתורה, אותם הקולות מתהוים, והם אותיות רוחניות, משתלשלות ממטה למעלה בסוד אצילות בריאה יצירה עשיה ממדרגה למדרגה עד עלייתם לגן עדן מקום הקב”ה עם הנשמות, כדכתיב “חברים מקשיבים לקולך השמיעיני”, וכשמוע הצדיקים ענין – הם מתלבשים בסוד אותיות התורה שהתחתונים עוסקים, ומה גם אם הוא דבר שהם עסקו בו בהיותם בחיים, ובסולם מדרגות עליית הקולות רוכבים הם ויורדים למטה ומזדווגין עמהם. והטעם, כי סוד הייחוד להקב”ה בשלימות הוא ע”י נשמות עולם זה ועולם עליון, כדפירש בזוהר בפרשת תרומה, ולזה הצדיקים שהם בעולם עליון יורדין לעולם תחתון להשתתף עם הצדיקים שהם למטה כדי שיהיה הייחוד שלם, וזהו סוד מלאכים המוני מעלה שהם נשמות הצדיקים עם עמך ישראל קבוצי מטה שהם התחתונים כדפירשו בתיקונים. עכ”ל.
וכתב הגה”ק רבי מנחם נחום מטשרנוביל זצוק”ל בספר מאור עיניים בליקוטים שבת דף ה’ ע”ב: “ובדורות האחרונים כשלומדים דברי שום תנא וחכם מדברי הקדמונים, שהדבר ההוא הוא חיות ומוחין שלו, והאדם הלומד ומדבר דבריו מדבק ומכניס חיות ומוחין שלו לתוך הדבורים, נקרא אתדבקות רוחא ברוחא, ולכך מחיה אותו שמכניס החיות בהדברים, שלכך אמרו שפתותיו דובבות בקבר, שאפשר לומר כי זה בחינת השתטחות על קברי הצדיקים, כי [ב]דבורי הצדיק שם הוא קבור וטמון החיות שלו כאמור, וזה הלומד, בהכניסו עם החיות ומוחין שלו לתוך החיות ומוחין של הצדיק שטמן בדבריו, נקרא אתדבקות רוחא ברוחא, ושפתותיו דובבות בקבר, כנודע זה מדברי הבעש”ט נשמתו בגנזי מרומים, ונקרא בחינה זו השתטחות על קברי הצדיקים שהן דבריהם שלומד ומזכיר היום הלומד ולכך מחיה מוחין של אותו הצדיק, והבן.” עכ”ל. וכן מובא בספר בעל שם טוב פרשת שלח א’.
והמגיד ממזריטש זיע”א בספרו ליקוטי אמרים כ”ז כתב דברים אלו בקצרה אך הדגיש את הצורך בהזכרת שמו של בעל השמועה, וז”ל: “כשלומד בגמ’ אמר רבי שמעון, תיבת שמעון הוא חיות התנא, וכן כל שם האדם הוא החיות שלו, ושם הוי”ה מחיה ומקשר החיות עם המוחין, והדין שאומר הוא השכל שלו דהיינו המוחין, נמצא כשלומד בדחילו ורחימו הוא מקשר עצמו לרבי שמעון ולומד אצלו.” עכ”ל. ובאגרת הקודש של הרה”ק רבי אלעזר מליזענסק זצ”ל בנו של הנועם אלימלך זיע”א, משמע דעי”ז אפשר אפי’ “לראות” ממש את התנא, וז”ל: “וכן אמר אאמ”ו ר’ אלימלך נ”י ששמע מרבו (המגיד ממזריטש) ז”ל שאמר האיש המזכיר התנא ואינו רואה אותו היא תמיה גדולה עליו.” עכ”ל.
וכרוח דברים אלו וכיו”ב מצינו ג”כ בשאר ספרי דבי רב, וכגון בדברי הגאון בעל ההפלאה זלה”ה, בהקדמת ספר ההפלאה אות ט’, וז”ל: “כי העוסק בתורה בכוונה שלימה, מתקשר בנשמת התנא או האמורא ההוא ומעורר אותו.” עכ”ל. וכן הגאון החתם סופר זלה”ה בספרו תורת משה פרשת תצוה, הזכיר ג”כ ענין ההתדבקות בנפשות הצדיקים והתועלת שיש בזה להבנת דבריהם עצמם, אלא דחידש שיש צורך (או מעליותא מיהא) “לכוין” להתדבק בבעל השמועה, ובפרט לכוין להתדבק במשה רבינו ע”ה שהוא מקור כל התורה, וז”ל: “סגולה נפלאה לאוקמי גירסא, הוא לדבק עצמו ומחשבתו במשה רבינו ע”ה, וכבד אמרו חכמינו ז”ל בירושלמי דשקלים (סוף פ”ב) על הפסוק בצלם יתהלך איש, שלעולם יראה אדם כאילו בעל השמועה לנגדו ע”ש, רוצה לומר שעי”ז מכוון שמועתו ביותר כיון שמדבק נפשו בבעל השמועה, מכל שכן במשה רבינו ע”ה דאיהו שרשא דאורייתא כולא.” עכ”ל. [והב”ט היטב היטב הב”ט בדברות מרן החיד”א זלה”ה בספרו צוארי שלל בהפטרת שמחה תורה אות ב’ בביאור הפסוק “רק חזק וגו’ אשר צוך משה עבדי אל תסור ממנו”, וז”ל: “אל תסיר דעתך ממשה רבינו שהוא בעל התורה ורבך, ותמיד יהיה בעיניך אור פני משה, ‘למען תשכיל’ – כי זה יועיל לך להשכיל.” עכ”ל, ודו”ק]. ובספר ליקוטי מוהר”ן קמא תורה י”ב כתב וז”ל: “בשעה שמחדש התנא איזה חידוש ומדבר זה החידוש, זה הדבור בעצמו היא בחינת התורה שבע”פ שחידש, כי משם מוצאה וכו’ נמצא, עכשיו כשלומדים את החידוש הזה, וכשמכניסין הלימוד והחידוש בתוך פה, נמצא שמדבקין רוח הצדיק שחידש זה החידוש עם רוח ממללא, היינו עם הדבור הלומד זה החידוש עכשיו, וזאת ההתדבקות רוחא ברוחא נקרא נשיקין (זוהר משפטים דף קכ”ד, תרומה דף קמ”ו, פקודי דף רנ”ו), נמצא, כשלומדין איזה הלכה שחידשו התנאים, על ידי זה נתדבק רוח התנא עם רוח הלומד, ודומה כאלו נושק את עצמו עם התנא וכו’, ואפי’ צדיקים שכבר הלכו לעולמם, וכשאנו לומדין תורותיהן, עי”ז נתדבק רוחם ברוחנו, כמו שאמרו חז”ל שפתותיהם דובבות בקבר, וזה על ידי בחינת נשיקה, וזה בחינת וישק יעקב לרחל וכו’.” עכ”ל. ובספר פתוחי חותם למוהר”ר יעקב אבוחצירא זלה”ה פרשת ויצא כתב וז”ל: “ונשמות הצדיקים של התנאים והאמוראים הם באים לסייע למי שלומדים דבריהם לשמם, כמו שמצינו ברשב”י וחביריו ע”ה שהיו באים נשמות הצדיקים ומגלין להם רזי התורה וכו'”. עכ”ל.
ופוק חזי נמי להגאון מוהרי”ש נאטנזוהן זלה”ה בקונטרס “כתבי רבי יוסף שאול” הנדפס בשו”ת שואל ומשיב הנדמ”ח (תשנ”ה) מהדורא שביעאה עמ’ קכ”ח מכתב קע”ז, שנקט דעיקר הצורך בהשתטחות על קברות הצדיקים היא לגבי אותם צדיקים שלא השאירו כתבים ואי אפשר להתבשם מתורתם, וז”ל: “אם לא זיכנו לרדות דבש לפינו מתורתם בחיים חיותם, נזכה להשתטח ארצה על פני מצבת קבורתם וללחוך עפרותם.” עכ”ל.
וכן הגה”ק בעל הפני מנחם זצ”ל בדרשה שהיא ל”ו נדפס”ה בספר אוצר דרשות ומאמרים סי’ ע”ב דרוש דרש בזה”ל: “שרשב”י בשעת הגזירה ברח לחדרי תורה והטמין עצמו בתלמודו וכו’. כיוצא בזה שמעתי מאדמו”ר [הלב שמחה] (שליט”א) [זצ”ל] שאמר בשם כ”ק אאז”ל [ה”אמרי אמת” זצ”ל] בענין נסיעה למירון בל”ג בעומר, [שאין צורך לנסוע כיון] שרבי שמעון נמצא בגמרא. והוא כדברינו, שרשב”י הטמין עצמו בתורה והניח בה את כחותיו לדורות.” עכ”ל [ואולם משמע שם שזו מעלה מיוחדת לרשב”י דוקא, ומיהו י”ל דבכל צדיק קיים בחינה זו ג”כ אלא שלא באותה דרגה. ומאידך גם לגבי הרשב”י צריכים לומר דאין כוונתו דאין מעלה כלל בהשתטחות על קברו, דהרי כתב בספרו פני מנחם ח”ג במאמרים לל”ג בעומר, מאמר א’ (תשנ”ג), וז”ל: “כשנסעתי עם ה”בית ישראל” ז”ל למירון אמר בדרך וכו'” עכ”ל]. ועל זה דרך, בספר ארזים על מים פרשת וזאת הברכה מביא משמיה דהג”ר משה שמואל שפירא זצ”ל ראש ישיבת באר יעקב, שכאשר הבהיר את נימוק סירובו להצטרף לנסיעת בני ביתו לציון יונתן בן עוזיאל ולקברות הצדיקים אשר בטבריא, אמר בזה”ל: “בגמרא חיים ‘יונתן בן עוזיאל’, ו’אביי ורבא’. וכן הרמב”ם חי במשנה תורה. ולמה לי לעזוב אותם ולילך לקברם.” עכ”ל.
ובכן בשו”ת שבט הלוי ח”ז סי’ קצ”ב אות א’ כתב וז”ל: “אבל רואה אני בהמונים שכל התקשרותם בצדיקים ודור ההולך במה שמבקרים הרבה בביה”ק, וישנם אנשים שכל עבודתם בזה שהולכים מביה”ק לביה”ק, וזה לא נכון על פי התורה, שאעפ”י שמקום מסוגל הוא לתפלה ומקום הצדיקים אדמת קודש, אבל עוד הרבה יותר מזה דברי תורתם והוראתם, בבחינת אגורה באהליך עולמים” עכ”ל. ועפ”ז פירש שם דברי הרמב”ם שכתב “ולא יפנה אדם לבקר הקברות” (ולעיל הזכרנו מה שפירשו בזה הריב”ש ושאר הראשונים והאחרונים, והוזכרו בקצרה גם בתוך דברי הרב שבט הלוי, וביתר אריכות בח”ג סי’ קס”ב, אלא שהבין דמקום הניחו לו אבותיו לפרש אחרת). וכן בספר רב רבנן עמ’ רס”א, כתב הגאון רבי סיני הלברשטאם שליט”א אודות רבו הגאון מוהר”ש ואזנר זצוק”ל בעל שבט הלוי, וז”ל: “באחד השנים העלו תלמידיו רעיון לערוך שבת התאחדות באתרא קדישא מירון, כפי הנהוג בהרבה מקומות, והייתה צפייה דרוכה של התלמידים כיצד יגיב רבינו על הצעה כזו, האם אכן יסכים לכך לראשונה באופן נדיר, או שמא יתנגד לכך. לאחר שהגיעו אליו בשנית לשמוע את תשובתו בדבר, נענה ואמר “השייכות שלי עם רשב”י היא דרך הגמ’ כאן על השלחן, לי אין צורך לנסוע עד למירון בשביל להרגיש שייכות עם רשב”י.” וכך ירדה ההצעה מסדר היום.” עכ”ל. וגישת הגאון שבט הלוי לכל הנ”ל מסתבר שאיננה שיטה דנפשיה לחוד אלא שכך קיבל מרבותיו גדולי אונגריה זלה”ה, שכן מצינו להגאון החתם סופר זלה”ה בכמה דוכתי (זכור אזכרנו עוד בהמשך מילתין) שהתייחס בביטול לנושא הנסיעות למירון בל”ג בעומר. [ומ”מ ראה נא בהמשך דברינו בשם הרה”ג ר’ בן ציון יעקב ואזנר שליט”א (בן זכא”י דהגאון שבט הלוי), אשר העד העיד שהתנגדותו של אביו זצ”ל לנסיעות לקברות הצדיקים, לא היתה רק מחמת ביטול תורה, אלא בעיקר משום שמירת העיניים]. ועכ”פ לעיתים נדירות גם הרב שבט הלוי זצ”ל השתטח על קברות הצדיקים, וכמובא בספר הנ”ל עמ’ רס”ז שאמר הגר”ש ואזנר זצ”ל על עצמו: “הייתי בצפת על ציון הבית יוסף” עכ”ל. [וגם בעיקר מה שכתבנו בדעת חכמי אונגריה בהסתמך על דברי החת”ס, אין כוונת הדברים שנמנעים לגמרי מההשתטחות, דמה שהחת”ס לכאו’ לא ייחס ערך רב להשתטחות במירון הוא מתוך כוונה לחזק את הישוב בירושלים כמבואר בדבריו. ובקו’ “ספר זכרון” שכתב החת”ס בשנת תקס”ט בעת צרה, בדף ט”ו ע”ב, הביע רצונו לשלוח עשרה לומדי תורה להתפלל על קברות הצדיקים עיי”ש. וגם מצינו למר בריה דרבינ”א הגאון כתב סופר זצ”ל שבעצמו נסע לפראנקפורט דמיין כדי להשטח על קברי הצדיקים ועל קבר זקנו, וכפי שהעיד על עצמו בתשובותיו או”ח ריש סי’ מ”ח. וראה בספר חשב סופר הנדמ”ח ח”ב בקו’ מעשה חשב עמ’ שמ”ב ד”ה יהודי, ושם עמ’ שי”ט בהעתקה מפינקסו של הגהמ”ח זצ”ל ד”ה בטבריה, ובספר חוט המשולש הנדמ”ח (מהדורת תש”ס) עמודים טו”ב, י”ט, כ”ה, קצ”ד, קצ”ט, ר’, רט”ו, רס”ג, שכ”ג, שכ”ט, של”ו, של”ט, ודו”ק].
[3] וכמובא במגיד מישרים פרשת ויקהל, שהודיע המלאך למרן הב”י וז”ל: “והא אשר קדישי [הרא”ש ז”ל] תבע בשלמא דילך ואוליף זכותא עלך וכו’ בגין דפלפלת במילוי בפסקים ובתשובות וכו’. ומשום דמילי אשר קדישי לא אתברר קושטא דילהון עד השתא, משום הכי חדי לקדמותך ותבע בשלמא דילך.” עכ”ל. ושם בפרשת צו: “והר דינא דילך כמא דאמינא כמעט דאתגזר, לולי דבני מתיבתא דרקיע אוליפו עלך זכו, ויעקב דחילי [רבינו יעקב בעל הטורים] ומשה ברירי [??] ומשה בחירי [??] וירוחם טמירי [רבינו ירוחם] איתקפו במילתא, דאינון רחמין לך סגי. יעקב דחילי ומשה ברירי בגין דאת מבאר מליכון, ומשה בחירי בגין דלזימנין דאת מבאר מלוי אית ליה רחימותא ודביקותא עמך טובא, ואוף ירוחם טמירי רחים לך אע”ג דאת סתיר מלוי בגין דמלאכת שמים היא, ואוף אשר קדישי [הרא”ש כנ”ל] ומשמשון מבארי [רבינו שמשון] כולהו קמו בסעדך ושזיבו יתך.” עכ”ל.
[4] ראה נא בעניינו בספרי הדל ללקוט שושנים חלק א’ בהקדמה בשם רבינו אליעזר ממיץ ז”ל ובשם גדולי האחרונים, דכל אחד יש לו חלק בתורה שרק הוא יכול לחדש ולא זולתו, ואם לא יחדש הרי שח”ו תחסר תורה זו בעולם, ואין לך חיסרון גדול מזה וזה צע”ר השמים.
