להכניס מכתב בתיבת דואר בחו”ל בשבת

מקורות:

ניכר מבין ריסי עיניו של כבוד השואל דפשיטא ליה דמותר לשלשל מכתב בתיבת דואר (בחו”ל) ערב שבת סמוך לחשיכה (ולכן כל ספיקו הוא רק אם מותר לשלשל אף בשבת, בזה”ז מיהא, בהתבסס על היסוד של הפרמ”ג), ואכן כך הכריעו האחרונים חביבים ז”ל, דהרי האידנא התשלום לדואר הוא ע”י בולים (וגם ב”דואר גוביינא” כפי שמשתמשים עמותות הצדקה, קבוע מראש התשלום למקבל), וממילא חשיב קצץ, וכל שקצץ מפורש בשו”ע או”ח סי’ זמ”ר סע’ א’ דמותר לשלוח איגרת בערב שבת אפי’ סמוך לחשיכה. וכבר כתב השבות יעקב ח”ב סי’ מב’, דדואר בזה”ז חשיב קצץ (ואפי’ בדואר גוביינא) וממילא אפי’ שהמכתב לא יכול להגיע לעיר היעד לפני השבת, יש להתיר, כיון שהישראל לא דרש שיעשה את השליחות דוקא בשבת. וכ”כ בשלחן עצי שיטים סי’ א’ אות כא’ (בהגהה שבהערה ד”ה ולפ”ז אפי’ יש פאש”ט). וכ”כ בחיי אדם כלל ג’ סע’ יא’, ובמנחת שבת סי’ עג’ סק”ה, ובמשנ”ב סי’ רמז’ סקי”ח (במוסגר), וכ”כ בערוה”ש סוף סי’ רמז’ (והוסיף דכן המנהג בכל המדינות).

איברא דבשו”ע שם מתנה תנאי כפול שהיתרא דקצץ הוא “ובלבד שלא יאמר לו שילך בשבת” [והוא מדברי הכל בו סי’ לא’ וממשמעות הסמ”ג ל”ת סה’ דף יט’ ע”ג וספר התרומה סי’ רכב’ – כולם נקבצו באו לך ביתה יוסף שם, והביא שכ”כ מהר”י אבוהב בשם הרשב”א, עיי”ש. וכ”כ בהגהות מיימוניות פ”י מהל’ שבת אות ל’, ועוד, וכן נפסק ג”כ בשו”ע סי’ רנב’ סע’ ב’ ובסי’ שז’ סע’ ד’], ומקום יש בראש לומר דכיון דהניח בתיבת הדואר סמוך לחשיכה, ובידוע שעפ”י ניהול חברת הדואר מחוייב הוא הגוי שיקח בשבת ויתחיל את ההוצאה בו ביום, י”ל דחשיב הישראל כנגיד ומצווה שילך הגוי ביום השבת עצמו [והוא על דרך שכתבו המג”א סי’ שז’ והטו”ז סי’ רמד’ סק”ה ושאר אחרונים דאם אמר לנכרי ראה שתהא שם ביום ראשון וכו’ וכיו”ב הרי זה כאילו אמר לו מפורש לנסוע בשבת]. ואולם הא ליתא, דכיון שרק שולח אמרתו (האיגרת) אל תוך התיבה הניח ותו לא מידי, ואין הוכחה שחפצו שהגוי יקח דוקא בשבת, דדילמא לא איכפת ליה שיקח במוצאי שבת, וממילא לא חשיב דמצווהו שיקח בשבת, דמה שהגוי בכל זאת לוקח בשבת אינו מחמת בקשת הישראל, אלא אדעתא דנפשיה קעביד לקיים כללי ניהול חברת הדואר, ודמי למש”כ הב”י דאם הגוי מעצמו אמר שרוצה להוליך את האיגרת בשבת אי”צ למחות כיון שעכ”פ לא ביקש ממנו שילך בשבת ועיין ט”ז סי’ רמח’ סק”א. [ורק בדואר “אקספרס”, שמשלם כסף משנה על מידת הזריזות, הרי מגלה דעתו דקפיד כי עד מהרה ירוץ עם דברו, ולכן בזה יש שקראו ערער לומר דחשיב כמבקש מהגוי לקחת בשבת^[1], ואין להרחיב את היריעה בזה כי אינו הנידון של כבוד השואל]. והוא כמו שכתב בנזירות שמשון סי’ זמ”ר: “ועוד, שהישראל אינו אומר לו בפירוש שילך בשבת אע”פ שיודע שבודאי כי כן חק המלך ולא יעבור”. עכ”ל. והרחיב בזה בשו”ת מנחת יחיאל ח”ב סי’ צו’, עיי”ש. וכן נקטו אמבוהא דרבנן הנ”ל (וכגון הכהן הגדול מאחיו הרב משנ”ב זלה”ה) לגבי הדואר בזה”ז, דמשפט פשיטא להו דלא חשיב כמצווהו על שבת דוקא, אע”פ שהזכירו בתוך דבריהם דידוע שילך בשבת. ובשו”ת חיי הלוי ח”א סי’ ל’ אות א’ הבהיר יותר, דמה שהגוי צריך לקחת מיד בשבת הוא משום שיש מן השולחין דקפדי שיקחו דוקא בשבת, אך כל עוד דבכל מכתב ומכתב לא ניכר מי מקפיד ומי לא, נחשב שלא ביקש מהגוי מידי, גם אם באמת הישראל מקפיד. עיי”ש. ובקושטא עדיפא מיניה מצינו בשו”ע סי’ זמ”ר סע’ ה’ לענין גוי ההולך מעצמו בלאו הכי לעיר האחרת [ובהמשך מילתין אובי”ן ואדו”ן באיזה אופנים מדובר היתר זה ד”הולך בלאו הכי”, ועכ”פ בנ”ד דקצץ י”ל דלכו”ע מועיל נכונותו של הגוי לענין לסלק את התנאי ד”ובלבד שלא יאמר לו שילך בשבת”, עיין במשנ”ב שם סק”ג], ואדברה נא עוד בזה בהמשך בעהי”ת.

ובר מן דין עשה לך צר”ף ממה שדייקו כמה רבוותא בדעת מרן הב”י בסי’ שז’ (ממש”כ “דאפי’ אם אינו יום השוק כיון שהוא אומר לקונות לו בשבת אסור”), דרק אם אמר לגוי להדיא לעשות את המלאכה בשבת אזי הוא דאיכא קפידא, משא”כ אם מבקש מהגוי שיעשה דבר שאי אפשר לעשותו כי אם בשבת, אין בזה איסור (וגם המג”א הנ”ל סיים “ודלא כב”י”, אלמא דהבין דלפי מרן הב”י משרא שרי), וכתב הרב מנחת כהן בקו’ משמרת השבת שער א’ חלק ד’ שכן עיקר לדינא, כמדוייק מדברי מרן הב”י, וכ”כ בשו”ת בית יהודה עאייש ח”א חאו”ח סי’ מד’, וכ”כ בשו”ת שופריה דיוסף בירדוגו חאו”ח סי’ מג’, וכ”כ בשו”ת רב פעלים ח”ב חאו”ח סי’ מג’, ובספרו רב ברכות דף קנד’ ע”א (ואולם עיין בספרו בא”ח שנה ב’ פרשת וישלח אות יד’), וכן הוא בעוד שרים רבים ונכבדים – וצא ולמד מאי דמייתי בדא בשו”ת יחוה דעת ח”ג סי’ טו”ב אשר אסף איש טהור מכולי ספרי דבי רב, ומשם באר”ה, ואין כל צורך לטחון קימחא טחינא כאן. וכן העלה להקל בספרו חזו”ע שבת א’ עמ’ קסא’ וח”ג עמ’ קצא’, ובהליכות עולם ח”ג עמ’ קפה’, ובילקו”י שבת (מהדורת תשע”ג) כרך א’ ח”ד עמ’ קפד’, וכ”ה הגר”מ לוי (במקום הצורך מיהא) במנוחת אהבה ח”א פי”ז אות א’, ובשו”ת דברי בניהו ח”ח סי’ לד’ אות ו’ (בנידון הדואר מיהא), ועוד^[2]. ועכ”פ גם לאחינו בשרינו בני אשכנז יש בזה אימרה צרופ”ה למיעבד סניף.

ועוד קום לך צרפת”ה מה שכתב בספר המאורות בשבת דף יט’ ע”א בדעת הרמב”ם, דהיכא דקצץ מותר לצוות שילך בשבת, וכן דייק בשו”ת הרד”ך בית כב’ סוף חדר ו’ מדברי הר”ן בשבת דף סד’ ע”ב (מדפי הרי”ף) בשם הרמב”ן, ואכמ”ל.

[וגם אין לחוש לפועלים בני ברית בדואר בחו”ל, והוא מכמה טעמי, ובפרט כי חשיבי מיעוט שאינו מצוי (דאף באותם עיירות דשכיחי גברין יהודאין טובא בתוך האוכלוסייה הכללית, עם זאת המציאות בחו”ל כיום היא שבני ישראל בני מלכים דאינם עובדים בעבודות פשוטות כאלו). וידעתי בינ”י ידעתי פולמוסא דבי רבנן בזה, ואנא עניא לא כתבתי אלא המציאות. ועיין בשו”ת אגרות משה חאו”ח ח”ג סי’ מו’, וביסודי ישרון ח”ג מע’ ער”ש עמ’ סג’, ובשו”ת עין חיים ח”ב סי’ פה’, ובספר נימוקי שמואל היבנער עמ’ מד’, ובשו”ת פרח שושנה סי’ מו’^[3], ובשו”ת בית אבי ח”א סי’ יג’, ובשו”ת עמק התשובה ח”א סוף סי’ יט’, ובשו”ת קנין תורה בהלכה ח”ב סי’ לד’, ובהלכה ברורה יוסף סי’ זמ”ר בבירור הלכה סקט”ז, ובשו”ת נשמת שבת ח”ה סי’ קטז’. ומה שמובא בספר אורחות חסידך עמ’ שס”ה מעשה עם הגר”א קוטלר זצ”ל שהיה צריך השתדלות רבה כדי שרשות הדואר לא יצטרכו להעסיק היהודים בשבת עיי”ש – בזמנו שאני, דיהודי ארה”ב בעשורים שאחר השואה היו מתפרנסים מכל הבא ליד והיו בחרפת רעב, משא”כ האידנא, והדברים ידועים. ושו”ר בשו”ת חיי הלוי ח”ב סי’ מה’ אות יב’ שהביא בשם הגר”א קוטלר זצ”ל שהיה מזהיר דישנם יהודים שעובדים בדואר בניו יורק ביום השבת, וכתב ע”ז דזהו דוקא בזמנו עיי”ש].

וכן הכריעו ג”כ פוסקי זמנינו, דמותר לשלשל איגרת בתוך תיבת דואר בערב שבת סמוך לחשיכה (אע”פ שבודאי הגוי יקח את המכתב בשבת), דכ”כ בשמירת שבת כהלכתה פרק לא’ סע’ כ’, וביסודי ישרון ח”ג עמ’ סב’, ובמלכים אמניך פ”ח סע’ י’, ובשו”ת שרגא המאיר ח”ו סי’ קסב’ אות ח’^[4] (והדר ביה ממש”כ בח”ג סי’ קג’ אות ב’ להתיר רק במקום הפסד), ובשו”ת כוכבי יצחק ח”ב סי’ יח’ אות א’, ובאורחות רבינו ח”א עמ’ ק’ (שכתב דרק בארץ ישראל אסור), ובשו”ת עמק התשובה הנ”ל, ובשו”ת אור לציון ח”ב פט”ז סי’ ד’, ובשו”ת יצחק ירנן שחיבר סי’ כה’, והראש”ל מוהרי”י שליט”א בילקו”י שבת א’ סי’ זמ”ר סע’ יב’, ונשיאה רבא שליט”א בספר ודבר דבר פ”א סע’ טו’, ובשו”ת תשובות והנהגות ח”א סי’ רעח’ (הנכפל), ובשו”ת חמדת יוסף פהלבני ח”ד סי’ קכז’, ובשו”ת אור יצחק ח”א או”ח סי’ קמג’, ובספר שבת היום סי’ רמז’ אל”ד סק”ב, ובאורחות שבת פכ”ג סע’ קח’, ובספר אשמרה שבת לידידינו הגר”מ אשכנזי נר”ו ח”א פ”א סוף אות ט’, ובספר מנחת איש שפירא הל’ שבת פכ”ח סי’ קלב’, ועוד רבים.

[ובשו”ת מבשר טוב ח”א חאו”ח סי’ יד’ (ד”ה והנה כעת) כתב דהאידנא איכא נמי טעמא אחרינא להתיר, עפ”י המבואר ברמ”א בסי’ רמד’ סע’ ה’ עיי”ש].

עד כאן באנו בדלותינו להבהיר דברי כבוד השואל שליט”א דמפשט פשיטא ליה דבערב שבת תהא שרי לנא לשלשל איגרת בתוך תיבת דואר בחו”ל. ולענין לשים בתיבת דואר בשבת עצמה במקום שיש עירוב (שעל זה עלה ונסתפ”ק כבוד מעלתו שליט”א), הנה כבוד השואל נקט בהנח”ה סובר”ת דלולי דברי הפרמ”ג היה לנו לאסור איסר אע”ג דחשיב קצץ ואע”ג דלא אמר לגוי מידי אלא רק שילשל את האיגרת אל תוך התיבה (וכאמור לא חשיבא זאת כבקשה מצד הישראל לעשות מלאכה בשבת), ומן הסתם הדרת גאונו שליט”א מקור”ו טהור מדברי המשנ”ב סי’ רמז’ סקי”ח שכתב בזה”ל: “ודע דליתן לו בשבת אסור לכו”ע, אפילו [שהגוי] הולך מעצמו ואפילו קצץ לו שכר מבעוד יום עבור זה, ועל כן אסור ליתן אגרת על הפאצט [א”ה תרגומו “דואר” כידוע, ולכאו’ כוונת המשנ”ב ל”תיבת דואר” (דבר שכבר היה בנמצא בתקופתו, עכ”פ היתה תיבה כזו בבית הדואר) ולא מיירי שנותן ביד פקידים שבבית הדואר, דהרי כתב “על הפאצט”^[5]] בשבת וכו’ אפילו במקום שיש עירוב. וכו’.” עכ”ל, ובפשטות טעמו הטוב הוא, דנתינת איגרת בתוך תיבת דואר נחשבת כציווי לגוי להוביל את האיגרת (אל מחוץ לעיר), וא”כ אע”ג דאינו מגלה דעתו שחפץ שהגוי יעשה כן דוקא בשבת, מ”מ בשבת עצמו לעולם אסור לצוות לגוי לעשות מלאכה גם אם אינו מפרט לו שיעשנה דוקא בשבת, אפי’ שקצץ. [ועיין היטב בחיי אדם כלל ג’ אות יא’, ולהגאון בעל חוות יאיר זלה”ה בספרו מקור חיים סי’ זמ”ר סע’ ה’, ובכה”ח סופר שם סק”ב, ובערוה”ש שם סע’ יג’^[6]].

ואולם מדברי שער הציון משמע דאין טעמו של המשנ”ב על דרך האמור, דהרי את מקור”ו הערה לדברי המג”א (בסי’ רמז’ ובסי’ רמו’), והנה המג”א בסי’ רמז’ סק”ח כתב (לענין גוי שבין כה נוסע מעצמו לעיר אחרת) בזה”ל: “וכל שכן שאסור ליתנו לו בשבת כמ”ש סי’ רמו’ ס”ב” עכ”ל, כלומר דהמג”א משווה נתינת איגרת לגוי בשבת למה שכתוב בשו”ע סי’ רמו’ סע’ ב’ לגבי גוי הנושא חפץ מדעת עצמו דאסור לו לצאת מפתח בית הישראל אחר כניסת השבת “מפני שהרואה סבור שהישראל ציווהו להוציאו” (עכ”ל השו”ע שם, והיינו דהתקנה היא משום חשדא או גדר מראית העין^[7], והוא לשון ספר התרומה סי’ רכא’, והסמ”ג לאוין סי’ סה’, והמרדכי שבת סי’ תנד’, ואהל מועד שער השבת דרך ח’ נתיב ד’)^[8]. והנה אם אמת נכון הדבר שזו הסיבה לאסור (ולא מחמת עצם דין האמירה בשבת, דבאמת אילו מטעם האמירה לחוד היה אפשר לומר דכיון דהגוי בלא”ה הולך מעצמו לאותה עיר אין איסור לתת לו מכתב נוסף, עיין בהערה^[9]), איכא לאקשויי על המשנ”ב בתרי מילי: מגיד מראשית, המג”א הנז’ מיירי לענין לתת ביד הגוי, משא”כ היכא דנותן אל לתוך תיבת הדואר לא שייך טעמא ד”הרואה סבור שהישראל ציווהו להוציאו” דהרי כל רואיו יכירום שלא היה כל קשר בין ישראל לעמים (שלא נתעסק הישראל עם בר איניש כלל אלא רק הניח איגרת בתוך שידה תיבה ומגדל דוממות^[10]). זאת ועוד אחרת, דהנה המשנ”ב הרחיב את ההיתר גם לעיר שיש בה עירוב, שאז אין איסור הוצאה, ולפי הנראה משער הציון, בפרט זה מקור”ו טהור מדברי המג”א בסי’ רמו’ סק”ו שכתב דאפי’ במקום שיש עירוב אסור לגוי לצאת בשבת מבית ישראל עם חפץ של הישראל בידו מחמת טעמו הטוב של הרמב”ם בפ”ו מהל’ שבת הי”ט דנראה (כלומר “מראית העין” – אם נשווה למשמעות לשון הראשונים הנ”ל^[11]) שלוה לעכו”ם או משכנו או מכר לו בשבת (ודלא מרן השו”ע הנ”ל שכתב רק טעמא דהוצאה, ועיין ט”ז סי’ רמו’ סק”ג), עיי”ש, אלא דלפום ריהטא כל הנוגע בו יתמ”ה כיצד משווה הרב משנ”ב בין מילי דהמג”א הנ”ל לנידון של תיבת הדואר, דהרי טעמו ונימוקו של הרמב”ם (מראית העין) לא שייך כלל היכא דשילשל את המכתב אל תוך תיבת הדואר. ולולי שער הציון שכתב דמקור הדברים הוא מהמג”א, היה ניתן לומר לגבי הקושיא השניה הנ”ל דהרב משנ”ב חשש מצד שהגוי מוציא את האיגרת מחוץ לתחום (דהרי כל האיגרות בזמנם היו מכוונות אל עיר אחרת), אלא דכאמור אם המקור הוא המג”א, קשיא טובא כנ”ל.

ויתכן באמת דמה שכתב הרב משנ”ב “על הפאצט” אין כוונתו לתיבת דואר, אלא לשליח הדואר ההולך מעיר לעיר, דאז דבריו הם הם דברי המג”א ממש. [ונ”מ לפ”ז דאף המשנ”ב יוד”ה יוד”ה דבתיבת דואר משרא שרי]. אלא דכאמור יש בזה דוחק הלשון.

ולא דבר ריק הוא לומר דשמיע ליה כלומר סבירא ליה להרב משנ”ב, דהיכא דהגוי לוקח חפץ מאת הישראל ביום השבת, לא פלוג רבנן בין היכא דניכר שלא ציווה לגוי להיכא דלא ניכר, וכדמצינו לענין השוחט חולין לשם קדשים, דבעלמא שחיטתו פסולה משום מראית העין שיאמרו שהקדישה, דנחלקו הרב תבואות שור והרש”ל אי היינו אפי’ כשיש בה מום גלוי לעין כל, שודאי הרואה לא יאמר שנתכוין להקדישה, אי אסרינן בכל זאת משום לא פלוג רבנן, או דילמא כל מה שאסרו חז”ל משום מראית העין אין לך איסור אלא במקום שהחשש עומד [ונהי דאיסורא דמראית העין שייך אפי’ בחדרי חדרים, שאני התם דהדבר מצד עצמו ראוי לחשד אלא שאין צופים ואכמ”ל]. וישנם ראיות רבות לכאן ולכאן, וחילוקים רבים, והיה לנו להרחיב את היריעה בפרט זה, ואולם הוי מיל”ה שלא בזמנ”ה. ועכ”פ אי נימא דנימוקו של המשנ”ב הוא משום דלא פלוג רבנן, ממילא כל מה שכתב המג”א (לענין מראית העין) בגוונא שהישראל נתן ביד גוי, שייך נמי כאשר הישראל נתן בתוך תיבת הדואר והגוי בא ולקח משם. ונ”מ לפ”ז שאפי’ אם המכתב מיועד לכתובת שבתוך התחום (ויש עירוב בעיר), יהיה אסור (לדעת המשנ”ב עפ”י המג”א לשיטת הרמב”ם) ליתנו בתיבת הדואר, דלפי הרמב”ם נכלל הדבר בגזירת חכמים שחששו למראית העין דהלואה ומכר. וכמובן דכל זה אינו מוכרח, דיש לחלק בין הנושאים לגבי גדרי “לא פלוג” כזה, ויש בכל זה מסכת ארכי”ן גם בדעת מרן השו”ע בסי’ רמו’ הנ”ל אי פליג על הרמב”ם אי לאו, ואכמ”ל. וכל הנ”ל אמור אף באותם מדינות שתיבת הדואר אשר ממנה לוקח הגוי את המכתבים היא בכל בית ובית, אך במדינות שתיבת הדואר היא ציבורית ומשם לוקח הגוי את מכתבים כדי להפיצם, קיל טפי טובא, דלא מצינו תקנה לאסור מסירת חפץ לגוי אלא מתוך ביתו של הישראל ולא חוצה לו.

ובקושטא בעיקר לשון מרן השו”ע הנ”ל (עפ”י ספר התרומה והסמ”ג וכו’) שנימוק הגזירה הוא “מפני שהרואה סבור שהישראל ציווהו להוציאו”, לא כל הראשונים ז”ל נקטו כן, דהנה רש”י בשבת דף יח’ ע”ב כתב דהסיבה לא להשאיל חפץ לנכרי הוא “דמחילף בשלוחו” עכ”ל^[12]. ומשמע דאינו משום “חשדא” או “מראית עין” בעלמא אלא חז”ל תיקנו הרחקה ממה שדומה למלאכה כדי שלא יבואו פעם אחרת לעבור על המלאכה עצמה, וכדוגמת “מחזי כמבשל” ותקנות דומות [והוא כדמצינו נמי ברא”ש פ”ק דשבת סי’ לו’ ועוד ראשונים לענין גוי העושה מלאכה בכליו של הישראל, דהאיסור הוא משום ד”נראה כשלוחו”, וא”כ לא רחוק הוא לומר דהכי נמי האיסור לתת כלי ביד הגוי באופן שיוצא מבית הישראל לאחר כניסת השבת, דגם זה בכלל החשש הנ”ל דנראה כשלוחו]. וכן כתבו בתוס’ שם (ד”ה ולא) בסגויין בשבת הנ”ל וז”ל: “וטעמא משום הוצאה, ונראה כשלוחו.” עכ”ל. ובקרוב לזה באור זרוע ח”ב הל’ ערב שבת סי’ ב’ בשם ריב”א: “דמחזי כאילו העכו”ם עושה בו מלאכה בשבת לצורך ישראל”. עכ”ל. וכ”ה בעוד ראשונים ז”ל. ולענין שיטת הרמב”ם עיין בהערה^[13].

ובלכתך בדרך זה, יותר מתקרב אל הדעת לומר כנ”ל דכאשר הישראל שילשל את איגרתו בתוך תיבת הדואר ביום השבת (פעולה שנעשתה מתוך מטרה שאח”כ יבוא גוי ויקח את האיגרת להוליכה אל מחוץ לעיר) ובא הגוי ולקח משם, יתכן דחשיב שפיר “נראה כשלוחו”, דצורת המעשה בכלליותו יש בה כדי להראות כאילו הגוי הוא שליח של הישראל [לא כן אם התקנה היא “מפני שהרואה סבור שהישראל ציווהו להוציאו”, דזה מסתברא דלא שייך כיון שהרואה מבחין היטב שהישראל לא דיבר מאומה עם הגוי], ואע”ג דלפום קושטא אין כאן שליחות דהרי הישראל לא ציווהו להוציא דוקא בשבת וגם הגוי עושה כן אדעתא דנפשיה, מ”מ שייך בזה “נראה כשלוחו” כל עוד שהישראל הכניס את האיגרת ביום השבת עצמו (שאז נכלל בתקנה ד”כדי שיצא מפתח ביתו”).

איברא דבעיקר סברת רש”י והתוס’ הנ”ל דנימוק האיסור הוא משום הרחקה ולא משום מראית העין, הנה הגאון הנצי”ב במרומי שדה על שבת שם (ד”ה רבי עקיבא) הואיל באר באר היטב, דמה שרש”י כתב סברתו כביאור לדברי בית שמאי ותוס’ כתבו דבריהם כביאור לשיטת בית הלל, הוא בדוקא, ואילו לרבי עקיבא דנפסק כוותיה בשו”ע, כו”ע מודו דנימוק האיסור הוא משום מראית העין ותו לא. עיי”ש.

ובפסקי תשובות שבת א’ (הנדמ”ח) סי’ זמ”ר סוף אות א’ למד בכוונת המשנ”ב הנ”ל, דאף כאשר משלשל לתיבת הדואר, יש בזה משום “מחזי כמצווהו”, שכתב וז”ל: “אבל בשבת עצמה אסור הביא מכתבים לבית הדואר ואף לא לשלשלם בתיבת הדואר, דמחזי כמצווהו וכשלוחו של ישראל, וגם משום גזירת מקח וממכר ועובדין דחול”. עכ”ל. ובמקורות ציין למשנ”ב הנ”ל [ומה שהוסיף הרב פסקי תשובות “וגם משום גזירת מקח וממכר”, כוונתו רצויה למה שציין המשנ”ב למג”א שבסי’ רמו’ סק”ו עפ”י הרמב”ם דאפי’ במקום שיש עירוב אסור משום דנראה לאחרים כאילו מכר לו בשבת. ומה שכתב עוד דיש בזה משום עובדין דחול, בהמשך מילתין אעבור לפני התיב”ה בזה בקצרה]. ואנא עניא בעניותא כבר מילתי אמורה בדלותי דאין כל הכרח ללמוד מהמג”א לענין לשלשל את האיגרת בתוך תיבת הדואר, דהמג”א בכל מקום (וכגון בסי’ רנב’ סק”ד) נגרר אחר לשון השו”ע דגדר האיסור הוא משום מראית העין ולא משום הרחקה, והכא לענין תיבת דואר לא שייך כלל מראית העין וכנ”ל, ויתכן דאף “לא פלוג דמראית העין” אין בזה היות והמקרה (שמשלשל בתוך תיבת דואר) הינו שונה לגמרי מהציור שבו מצינו חשש, וכאמור אפשר דגם המשנ”ב יוד”ה יוד”ה לכל זה.

ובהגהות מוהר”י קרט על השו”ע סי’ זמ”ר במג”א סק”ח כתב (בדעת המג”א לכאו’) דהיינו טעמא דאסור להניח איגרת על הפאסט ביום השבת עצמה, משום שכירות שבת, עיי”ש מילתא בטעמא. וצ”ע אם המציאות בעירו ובשער מקומו היתה כפי שבימינו.

ואמת אגיד דנראה לפקצ”ד, דאין מקור הוראתו של הרב משנ”ב הנ”ל מהמג”א לבדו. דהנה בהמשך דברי המשנ”ב, כשעוסק לענין אי שרי לבקש מגוי שהוא ישים על הפאצט (מדין “אמירה דאמירה”), ציין לדברי הרב חיי אדם, וכנראה דהרב משנ”ב סמך על החיי אדם גם לגבי הרישא, לענין מה שהגיע לפרק המניח הנחה שנתינת האיגרת על הפאסט נחשבת כציווי לעשות בשבת, דז”ל החיי אדם בכלל ג’ אות יא’: “ונראה לי דאסור ליתן איגרת לנכרי המכירו, אפילו בקצץ, שהוא יתן האיגרת בשבת על הפאסט, שהרי מייחד מלאכתו בשבת. ואפילו במקום שיש עירוב (פי’ וממילא הגוי הראשון לא יעשה איסורא, רק הגוי השני שמוציא מחוץ לעיר) מכל מקום לא גרע ממה שאומר לנכרי שישכור לו פועלים בשבת דאסור כדאיתא בכלל ס”ב, וצ”ע.” עכ”ל. והנה אע”ג דהגוי שנותן על הפאסט נצטווה על השבת עצמו (ושפיר קרינן ביה “מייחד מלאכתו בשבת”), מ”מ היה לנו לטעון דעכ”פ הנתינת על הפאסט איננה כמצווה בשבת או כמצווה לעשות בשבת, וכנ”ל, אלא לאו חזינן דכבר הרב חיי אדם נקט הכי דנתינה לתוך תיבת דואר ביום השבת נחשבת כאמירה לנכרי בשבת.

ועכ”פ גם אם קבל נקבל המונח דאם נותן איגרת ביד הגוי בשבת דיש בזה משום “מחזי כשלוחו” (דהיינו גזירת הרחקה ולא רק מראית העין), אכתי אין מזה ראיה לאסור איסר לשלשל איגרת לתוך תיבת דואר, דלא קרב זה אל זה, וכמו שכתב בספר אור החמה על המשנ”ב שם וז”ל: “ואפשר דשייך לחלק, דכשמוסר לשליח עצמו הוי שליחות לאיסור, אבל כשנותן לתוך המקום המיוחד שבאים אח”כ הנכרים ונוטלים משם והמשלח הזה אינו יודע למי נותנו ונוטלו אפשר דאין נראה כאן כשליחות.” עכ”ל.

וממכתבו של כבוד השואל שליט”א נראה דלמד דכאשר מניח בתיבת הדואר ביום השבת עצמה, יש לאסור משום שהגוי נעשה כשלוחו, ולא רק “נראה כשלוחו” (וזאת לולי מה שיש להתיר מצד סברת הפרמ”ג, שכתב דכיון שעושה כן עפ”י דבר המלך ודתו, לא הוי כשלוחו של הישראל). וכל זה היינו כדעת הסוברים דגדר איסור אמירה לנכרי הוא דחז”ל תיקנו שליחות לנכרי לחומרא (או עכ”פ “גם” משום גדר זה), ועיין רש”י בשבת דף קנג’ ע”א בד”ה מאי, ובהגהות מימוניות פ”ו מהל’ שבת אות ב’, במקום אחר התהלכתי ברחב”ה ובעניותין בהאי מילתא, וכאן אין לקנות חלק בשדי המכפל”ה. ויתכן בדוחק דזו ג”כ כוונת המשנ”ב הנ”ל לגבי הפאסט (והיינו דלא כפי שנראה משער הציון). ועיין ערוך השלחן סי’ רמז’ סע’ ו’. ואולם גם אם אמת נכון הדבר לגבי מסירת איגרת ביד הגוי בשבת, אכתי אין הסברא בזה מוכחת לענין לשלשל אל תוך תיבת הדואר, דמלבד חילוקו של הרב אור החמה הנ”ל (שאמנם נאמרה סברתו ביחס לחשש ד”מחזי כשלוחו” מ”מ הכי מסתברא לחלק ג”כ לענין תורת “שליחות לגוי לחומרא”), הרי יתירה מזו, דמסתברא דדוקא בכגון הנידון של האחרונים דנותן את האיגרת ביד הגוי עצמו אזי הוא דיש כאן ציווי ושליחות (וכל שכן לפי מש”כ הלבוש דהשו”ע מיירי דה”ישראל מתחיל ואומר הולך לי זה האגרת עמך” עכ”ל), משא”כ אם רק משלשל לתוך תיבת הדואר אפשר דאין בזה “דרך ציווי” כלל [דכאמור לא גילה דעתו דאיכפת ליה שהגוי יבוא ויקח מהתיבה דוקא בשבת, ומה שהגוי לוקח בשבת הוא אדעתא דנפשיה כיון דסוף סוף קצץ], וממילא היתר גמור הוא (וכדמצינו דשרי לומר לגוי “איני יכול לקרות מכתב זה כל זמן שאינו פתוח”, וכמש”כ האגודה פ”ק דביצה אות יט’, והו”ד במג”א סי’ שז’ סק”כ ובמשנ”ב סי’ שמ’ סקמ”א, והיינו דקיל טפי מרמיזה כיון שאינו דרך ציווי כלל). והרגיש קצת בזה בשו”ת נשמת שבת ח”ה סוף סי’ קטז’, דהכנסת המעטפה לתיבת דואר הוי כרמיזה שלא בלשון ציווי ותו לא. עיי”ש. והב”ט היטב היטב הב”ט בשו”ת מהר”י שטייף בחלק חי’ שו”ע סי’ זמ”ר עמ’ שלו’ עיי”ש. ובנ”ד גם אין בזה איסור מצד שנהנה ממלאכת הגוי, וכמו שהביא מרן הב”י בסי’ רעו’ (עפ”י הסמ”ג דף יט’ ריש ע”ד והתרומה סי’ רנב’ והגהות אשיר”י בפ”ק סי’ לז’) דכאשר שולח איגרת ע”י גוי אין גוף הישראל נהנה מהשליחות ולכן בדקצץ משרא שרי עיי”ש (וכל שכן למה שפסק מרן בשו”ע שם סע’ ד’ דאם קצץ אפי’ שגופו נהנה שרי).

ואחר עלות כל הנ”ל עתה באתי בעניי לשאלתו של כבוד השואל שאלת חכם ונבון אשר כמוהו שליט”א, דאם לכו ונלכה לאור דברי הפרמ”ג שמחדש בטובו דהאידנא נחשב שהגוי שליח הדואר עושה הכל אדעתא דמלכא ולא עבור בעלי המכתבים (דעפ”ז רצה הפרמ”ג להתיר לתת איגרת לגוי בערב שבת אע”פ שלא קצץ ואע”פ שידוע שיצטרך לנסוע בשבת עצמה), י”ל דהוא הדין והוא הטעם דיש להתיר להכניס את המכתב אפי’ ביום השבת עצמו, כיון דלא נחשב כשלוחו של הישראל כלל (והיינו עפ”י הנח”ה סובר”ת הנ”ל, דבשבת עצמו היה לנו לאסור משום דהוי כשלוחו לחומרא או עכ”פ ד”מחזי” כשלוחו של הישראל, והאידנא שהגוי עושה כן עפ”י החק יש לומר דלא מחזי כשלוחו של הישראל, וכלשון הפרמ”ג: “לא כשלוחו הוא”). ע”כ תוכן שאלתו הנכבדה של כבוד השואל שליט”א. ונהי דהאידנא הדוור לא פועל עבור ה”מלך” ממש, מ”מ עובד עבור מעבידו שהוא רשות הדואר (שהוא גוף ממשלתי של גויים או עכ”פ חברה פרטית של גויים) ולא עבור הישראל^[14].

והנה בראש ובראשונה, איכא לעיוני מעט בעיקר דברות הפרמ”ג (לענין ערב שבת, ומיניה נדון אח”כ לענין שבת עצמו). דהנה בפרמ”ג גופיה שם מסיים בזה”ל: “ועיין מג”א אות ח’ ואי”ה יבואר שם עוד”. וכל המקיים דברי חכמים של הפרמ”ג לעיין במג”א, ישר יחזה פנימו דכתב שם דמה שהגוי הולך מעצמו בלא”ה, לא מועיל לענין להתיר למסור לו באופן שבודאי יעביר מרשות לרשות בשבת, דמה שכתוב בשו”ע שם דאם הגוי הולך מעצמו בלא”ה שיהיה מותר לישראל למסור לו מכתב, מפרש^[15] המג”א (למסקנה) דמיירי כשיש שהות להגיע לפני שבת [וכל מה שנזקקין לסברא ש”הולך מעצמו” אינו אלא כדי להסיר את החשש שאחרי שהמכתב יגיע לעיר בערב שבת שימשיך לחפש אחרי הנמען אחר כניסת השבת, דחשש זה הוסר בגוונא הנ”ל דכיון שהלך מעצמו מן הסתם לא יטרח בזה כל כך, וכדמשמע בדברי מהר”י אבוהב שהוא מקור הדין, עיי”ש. וכן פירש ג”כ בעולת שבת סק”ד^[16]], הא לאו הכי אסור משום דסוף סוף נושא משא בשביל הישראל. וכך פירש הרב פרמ”ג בא”א שם סק”ח. [וכדברי המג”א, כ”כ בא”ר שם סק”ט, ובשלחן שלמה מירקש שם סע’ א’, ובמשנ”ב שם סקי”ח, ובשו”ע הגר”ז שם סע’ יב’, ובשתילי זיתים שם סקי”א, ובשלחן הטהור מקומרנא סוס”י רמ”ז, ועוד. והב”ט היטב היטב הב”ט בשו”ת מהר”ם מרוטנבורג דפוס פראג סי’ רב’, דאף “היכא דאית ליה אורחא להתם” לא שרי אא”כ קצץ, והוא ג”כ דלא כפשטות דברי השו”ע. וע”ע בקו”א שבשו”ע הגר”ז הנ”ל אות ב’, ובשו”ת מנחת יחיאל ח”ב סי’ צו’ אות ד’, עיי”ש]. וא”כ משמע דבמה שהפרמ”ג בנה אצלו ציו”ן לדברי המג”א, היינו ראיה לסתור דברי עצמו. וכן הבין בספר גן רוה אדימאשיק סי’ רמז’ מ”ז סק”ג, דכוונת הפרמ”ג בציונו הנ”ל היא לדחות דברי עצמו. וע”ז הדרך מצינו בשו”ת שבות יעקב ח”ב סי’ מב’ (הנ”ל), לאחר שכתב מדנפשיה כסברת הפרמ”ג, כתב דלפי המג”א אינו כן.

איברא דלכאו’ גבא טורא איכא בינייהו, דדוקא גבי דינא דגוי ההולך מעצמו בלאו הכי, בזה דוקא י”ל דאסר המג”א מפני שסוף סוף מרבה בשיעור הוצאה אדעתא דהישראל (כפי שנבאר בהמשך בעהי”ת), משא”כ בגוונא דמוביל מכתבים מחמת חוק המלך, הוי שליח המלך ועסיק אדעתא דהמלך ולא אדעתא דישראל כלל (ויתכן דעדיף אפי’ מגדר “אדעתא דנפשיה”, דהיכא דעסיק אדעתא דנפשיה סוף סוף הוא “מחמת” הישראל, משא”כ כאן שכל מגמת פניו עבור חוק המלך ולא עבור הישראל כלל, ובלשון הפרמ”ג: “לא כשלוחו הוא”). ועיין שו”ת מהר”ם בריסק ח”ב סי’ ג’ ד”ה וא”כ, ויש לחלק.

ואשר על כן מסתברא טפי לפקצ”ד דהפרמ”ג לא חזר בו מדבריו, דכאמור אין דברי המג”א מהווים סתירה ליסוד אשר יסד. ומה שציין למג”א, י”ל דאינו כדי לסתור דברי עצמו, אלא רק כדי להבהיר שעיקר חידושו בהיתר הנז’ אינו מצד שהשליח בלא”ה הולך לשם, אלא מצד היותו משליח המלך וכנ”ל. וגם אי נימא דהפרמ”ג הדר ביה מחמת המג”א, נועם אמריו של הפרמ”ג ראויים הם מצד עצמם, וכפי שאכן העלה הרב שבות יעקב הנז’. וכן הרב מנחת שבת בסי’ עג’ סק”ה הביא את הקולא של הרב הפרמ”ג בשתיקה יפה, ללא הסיום מדברי המג”א. וע”ז הדרך בנזר ישראל סי’ עו’ ליקוטי רימ”א סק”ח עיי”ש. ובתורת חיים סופר סי’ זמ”ר סק”ט סוד”ה מה, מביא סברות נוספות לחזק ולאמץ הוראת הפמ”ג עיי”ש. וראה גם בגנזי חיים רייזנער סי’ זמ”ר סק”ד.

[ובספר מסילות השבת סי’ זמ”ר פרק ג’ כתב דמה שציין הפרמ”ג לדברי המג”א אינו כדי לסתור דברי עצמו, אלא עיקר חידושו של הפרמ”ג היה דאפי’ בגוונא דאין שהות להגיע לפני שבת, בזה”ז שרי מפני שהגוי הוא שליח המלך, וע”ז ציין לדברי המג”א כדי שנוכל להבין מהו החידוש בזה, כי לולי המג”א קס”ד דכל שהגוי הולך מעצמו שרי אפי’ שאין שהות להגיע אפי’ בזמנם שלא היה שליח המלך. עכת”ד, עיי”ש].

ומה גם דבעיקר דברי המג”א הנ”ל, הנה בספר הלכה ברורה מווילהרמרשדארף סי’ זמ”ר סק”א תמ”ה תמ”ה קרא עליו, דהרי הגוי שהולך בלא”ה, מן הסתם בין כה נושא חפצים אחרים, כך שאינו עושה שום מלאכה עבור הישראל, ודמי להא דסי’ שכה’ שגוי שהדליק נר עבור גויים מותר גם לישראל דנר לאחד נר למאה. וא”כ דברי השו”ע הם כפשוטן, דהיכא דהגוי הולך מעיר מעיר בלא”ה ולא מחמת הישראל, מותר לתת לו איגרת אפי’ בערב שבת סמוך לחשיכה. וכ”כ במאמר מרדכי סי’ רמז’ סק”ה, מכח הקושיא הנ”ל דהגוי בלא”ה נושא עמו חפצי עצמו. וכן הקשה בנהר שלום סי’ זמ”ר סק”ב. וכן בנזירות שמשון סי’ רמז’ נקט דלא כהמג”א, והוסיף: “וכן נוהגים לשלח מכתב בערב שבת לבי דואר אע”פ שהולך בשבת כיון שקצץ והוא הולך בלא”ה”. עכ”ל. וגם בבגדי ישע סק”ח כתב “המג”א דחק כאן למאוד” עכ”ל. וראה גם בביאור הגר”א סי’ רמז’ סע’ ה’ דחה ראיית המג”א מהראב”ן, ומשמע דס”ל דהשו”ע הוא כפשוטו. וכן משמע דהבין הגאון מהר”י אייבשיץ זצ”ל בברכת יהונתן סי’ זמ”ר^[17]. והבט וראה גם בנחלת צבי סי’ זמ”ר בעטרת צבי סק”ד עיי”ש.

ברם אמת אגיד דקושיית האחרונים הנ”ל על המג”א אינה מובנת לכאו’, דנהי דהגוי בין כה נושא חפצים, מ”מ הרי מרבה בשיעור ההוצאה מחמת איגרת הישראל, וכל מה שאסור לישראל לעשות בשבת אסור לתת לגוי לעשותו עבור הישראל [והנה לגבי ישראל מצינו דאסור (לכל הפחות מדרבנן^[18]) להרבות בשיעורים במלאכות שבת כמו שמדייקים הראשונים מהגמ’ במנחות דף סד’ ע”א, וכן מצינו לענין ריבוי בהוצאה בשבת דף צג’ ע”ב לגבי המוציא אוכלין היכא דצריך גם להכלי]. וע”ע בהערה^[19].

ומיהו ניתן לקיים דברי האחרונים הנז’, דשאני ריבוי בשיעורים דכיון שאינו עיקר המלאכה לא החמירו חז”ל לאסור בנכרי [ודמי לפסיק רישא דאע”ג דאסור לישראל מ”מ לא החמירו בגוי]. וכן נקט בפשיטות בשו”ת הריב”ש סי’ שפז’ (עמ’ ק”ן בהוצאת מכון ירושלים, סוד”ה ויש), דאיסור ריבוי בשיעורין הוא רק בישראל, ומשמע דבגוי שרי. ויש לסברא זו רגליים לדבר מהסוגיא בעירובין דף סח’ ע”א לגבי ינוקא דאישתפוך חמימיה דאמר להו רבא דנחים ליה נכרי אגב אימיה, דנהי דהצורך ב”נכרי” הוא כדי להתיר החימום לאימיה לאחר ז’ ימים מלידתה, מ”מ משמע מיהא דאין איסור ריבוי בשיעורים ע”י נכרי (דהרי הריבוי נעשה לצורך התינוק בעודו בריא ואפ”ה שרי), וכן משמע דלמד האור זרוע שבת סוף סי’ פה’ בתירוץ הראשון. [ובזה מתיישבת קושיית הגרעק”א בשבת דף ט”ל ע”ב, דהקשה דממה נפשך אם אמירה לנכרי מותרת לצורך מילה, למה לי אגב אימיה, ואם אסורה, מאי אהני לן אגב אימיה והרי כתב הר”ן דאם ישראל יחמם אגב אימיה אפי’ תוך ז’ הוי איסור תורה עיי”ש. ולהנ”ל מינח ניחא]. ומ”מ ראיה גמורה אין כאן מכמה וכמה טעמי, וכבר נתקשו על סוגיא זו בתוס’ בגיטין דף ח’ ע”ב (ד”ה אע”ג) דהרי אסור להרבות, וכתבו דשאני צורך מכשירי מילה דעדיף אפי’ מצורך מצוה בעלמא (ועוי”ל דהאיסור להרבות הוא מדרבנן^[20], וממילא הריבוי לצורך ינוקא חשיב שבות דשבות לצורך מצוה ושרי), ועיין גם בתוס’ במנחות דף סד’ ע”א ד”ה שתים. וע”ע בהערה^[21].

ואכן בשו”ת שבות יעקב הנ”ל הביא קושיית רב הלכה ברורה הנז’ על המג”א, ותמה על תמיהתו דהא מרבה במשאו עבור הישראל, ושוב בא לכלל ישוב על דרך הנ”ל, “ס”ל כיון שנותן לנכרי בע”ש והוא הולך מעצמו בלא”ה שמה, לא חמיר איסורי כולי האי בשבות דרבנן.” עכ”ל. וכ”כ הרב מנורה הטהורה סי’ רמ”ז בקני המנורה סק”ט בישוב פשטות דברי השו”ע הנ”ל. וכן הגאון מוהר”י נבון זלה”ה בשו”ת נחפה בכסף ח”א סוף סי’ ג’ (ד”ה אנכי הרואה) כתב לבאר בדעת מרן השו”ע (עפ”י תירוץ קמא דהתוס’ הנ”ל) דאין איסור להרבות בשיעורים ע”י גוי (עכ”פ כאשר עיקר המלאכה נעשתה לצורך חולה, וי”ל דכ”ש אם נעשתה עיקר המלאכה לצורך עכו”ם), אלא דמור”ם החמיר בזה (עפ”י תירוץ בתרא דהתוס’ הנ”ל) עיי”ש. וכ”כ בשו”ת ארץ צבי פרומער ח”א סי’ עה’ דף פב’ ע”ב (ד”ה ובזה מיושב עוד), דבסוגיא בעירובין (הנ”ל) מפורש דאין איסור להרבות בשיעורים ע”י גוי, ונהי דתוס’ למדו דהיינו דוקא לצורך מצוה, וכן פסק הרמ”א לענין איסור בישול, מ”מ לענין איסור הוצאה המנהג הוא להקל אף שלא לצורך מצוה, עיי”ש. וכ”כ באור שמח פי”ח מהל’ שבת הל’ א’ (ד”ה אולם) דאע”ג דבישראל יש לאסור ריבוי בישעורא מ”מ ע”י עובד גילולים שהוא רק שבות מדברי סופרים לא החמירו, ועיי”ש בד”ה ולפ”ז, לענין בי דואר, דכיון דדרך בהכי לקחת כמה מכתבים ביחד ואין דרך להיות שליח ליחיד לבדו, אפי’ לבית שמאי מותר לתת לגוי את מכתבו בערב שבת היכא דקצץ ולא גזרו על זה עיי”ש. וכן מרן הרי”ח הטוב זלה”ה בשו”ת רב פעלים ח”א חאו”ח סוס”י כד’ נקט, דכיון דנעשה ע”י הגוי, לא איכפת לן שמרבה בהוצאה [ומשמע שם דאפי’ אם הישראל יתן את האיגרת ביד הגוי ביום השבת עצמו, לית לן בה], עיי”ש היטב. וע”ע בשו”ת מהר”ם בריסק ח”ב סי’ ג’ ד”ה ויש להוסיף, ובספר תורת חיים סופר על השו”ע הנ”ל סק”ט, ולהגרי”ח זצ”ל ברב ברכות מע’ ש’ אות ב’, ולמרן מפוה”ד זצ”ל בשו”ת יביע אומר ח”ח חאו”ח סי’ לד’ אות ז’, ובשו”ת חיי הלוי ח”א סי’ ל’ אות ד’.

[ובשו”ת מחזה אליהו ח”א סי’ לז’ אות א’ מוסיף עוד בזה, דכיון דרוב הרחובות אינם אלא כרמלית, א”כ הוי ריבוי בשיעורים בהוצאה דרבנן^[22], ואין בזה איסור כלל כאשר נעשה ע”י גוי, עיי”ש. וכתב עוד, דאפי’ אם הגוי הוציא דרך רה”ר דאורייתא, הרי הישראל לא ציווה לגוי דרך כזו, והגוי היה יכול להאריך את דרכו ולעבור תמיד דוקא דרך כרמלית, ומה שלא האריך זהו אדעתא דנפשיה גמור. זאת ועוד אחרת, דכיון שמוציא כל המכתבים בשק אחד, הוי כ”אגד כלי”, ואין זה אלא כמוציא פרי גדול במקום פרי קטן, דלא חשיב ריבוי בשיעור הוצאה כלל וכמבואר בתוס’ בשבת דף צ’ ע”א ובלשון הרמב”ם פי”ב מהל’ שבת הל’ יא’, והרחיב בזה עוד שם בסי’ לו’ עיי”ש].

ובשו”ת מנחת יצחק ח”ה הנ”ל זכר עשה לדברות הרב שבות יעקב הנ”ל שהעלה למסקנא דלא החמירו חז”ל לאסור ריבוי בשיעורים ע”י נכרי, והיטב חרה לו על סברא זו, דסברא הינה נגד המבואר בש”ס ופוסקים, דאפילו לשמא ירבה גזרינן בנכרי, ומכ”ש בריבוי ודאי דאסור עיי”ש. והניף ידו שני”ת בח”ו סי’ ח”י [ומ”מ כתב שם דאעפ”כ ניתן לבוא צרפת”ה מסברא זו לענין להקל לשלוח דואר אקספרס בערב שבת, ושכן המנהג, עיי”ש]. והתייצבו וראו גם בשו”ת שרגא המאיר ח”ו סי’ ג’ אות ג’, דמסיק דקושיית המג”א על השו”ע איננה מצד ריבוי בשיעורין, דגם אי נימא דאין איסור ריבוי בשיעורין ע”י גוי מ”מ האמירה לנכרי היא איסור בפנ”ע אע”פ שהגוי הולך בלא”ה עיי”ש. ואיכא למימר דשאני היכא דהגוי עושה עיקר המלאכה בלא”ה אדעתא דנפשיה ולא לצורך חולה ישראל וכיו”ב, דאזי לא החמירו חז”ל בתוספת השיעור בעלמא כי סוף סוף פעולתו בכלליות היא “אדעתא דנפשיה” (כלומר אע”ג דמצד חומרת הפעולה, פעולה לצורך חולה קיל טפי מפעולת לצורך העכו”ם, מ”מ מצד ה”עבור מי” פעולה לצורך עכו”ם עדיפא טפי). ובפרט לענין מלאכת הוצאה שהיא מלאכה גרועה, ובזה י”ל דלא חששו חז”ל לתוספת ע”י עכו”ם. ועוד י”ל עפ”י דברי הרב נחפה בכסף הנ”ל.

ובתוספת שבת סי’ זמ”ר סק”ט פסק רישי”ה דלא ניחא ליה בביאורו של המג”א מחמת שאין לשון השו”ע סובלתו, ועל כן פירש דברי השו”ע באופן אחר, ד”הולך מעצמו” מועיל לענין שהגוי מתרצה לעשות עבור הישראל אפי’ שיתכן שישלם לו רק מעט, והוי כדין קצץ אפי’ שלא קצץ עיי”ש. ובערוך השלחן סי’ זמ”ר סע’ יא’ ג”כ דחה פירושו של המג”א מחמת לשון השו”ע, וכתב לפרש דינא דהשו”ע, והוא, דכיון שהגוי לא עושה שום מעשה במיוחד עבור הישראל (דהרי לוקח כמה מכתבים ביחד ובלא”ה הולך), כל הצד לאסור היה רק מחמת שיש בידו איגרת של הישראל, אבל הכא שהישראל נתן לגוי את המכתב בערב שבת, כבר הוציאו משביתתו, כך שבין לענין איסור הוצאה בין לענין איסור תחומין, אין כל קשר בין הישראל למכתב, ושרי. עכת”ד.

[והבט וראה בשו”ת פני דוד פאפו חאו”ח סי’ א’, שהתיר להרבות בשיעור הוצאה בשבת אפי’ ע”י ישראל מומר, ודברי תימא הם מכמה טעמי ולא אכנס למסכת ארכי”ן זו כעת. ועיין להגאון בעל המשנ”ב בספרו מחנה ישראל פרק לא’ אות ב’ לענין ישראל האנוס עפ”י מפקד הצבא לישא חפצים, אי שרי ליה להרבות בשיעורים להוציא חפציו האישיים מפני הדחק, ואכמ”ל].

ועכ”פ גם אם ננקוט כהמג”א, אכתי פש גבן סברת הפרמ”ג שהזכיר מעלתו, דהאידנא שאני כיון שעושים מחמת חוק המלך ולא מחמת הישראל (כלומר גם הריבוי בשיעורים הוא כדי לקיים חוק המלך ולא עבור הישראל). ובעניי כבר ביארת”י הקודש די”ל דאף המג”א מודה בזה, ואין סתירה בין הדברים. ועכ”פ בזה”ז כיון דחשיב כקצץ שפיר דמי.

איברא דלא יבצר מקום חילוק בכל זה, די”ל דדוקא גבי שליח המלך (וה”ה דואר ממשלתי) שהמלך מעצמו העמיד שליח שהולך להביא מכתבים לצורכו ולצורך השרים וסוחרים, אזי הוא דשרי לישראל להצטרף, משא”כ חברת דואר פרטית, מצדם לא היו רוצים לשלוח מכתבים כלל אלא שכיון שמשלמים להם (והוא ע”י הבולים) אזי הם שולחים שליח עבור המשלם (וכמובן שכדי לחסוך בהוצאות שולחים כמה מכתבים ביחד עם כל שליח, אלא שכאמור כל מכתב הוא שליחות בפני עצמה עבור לקוח בפני עצמו), וא”כ נהי דקצץ מ”מ בשבת עצמה יהיה אסור לשים בתיבת דואר דהוי כשלוחייהו. [וכמובן אינו מוכח, די”ל דסו”ס כיון דהגוי מושכר (ע”י חברת הדואר) לילך דבר יום ביומו בין יש מכתבים בין אין מכתבים ויהי מה, לא מחזי כשליח של בעלי המכתבים כלל, וכ”כ בספר מסילות השבת סי’ זמ”ר פ”ג ד”ה אמנם נראה].

ואולם אף אי נימא דחברה דואר פרטית לא דמיא לחברה ממשלתית וכנ”ל, שפר קדמי לפקצ”ד לומר דבאנו לפלוגתא דאשלתי רברבי בדין אמירה לאמירה [דכידוע שיטת שו”ת חוות יאיר וסיעתו דאמירה לגוי שיצוה לגוי מקרי שבות דשבות וממילא שרי במקום מצוה או צורך גדול וכיו”ב, ודלא דמי לדין שכירות פועלים, ואילו שיטת שו”ת עבודת הגרשוני ודעימיה דאסור, וכמו שמצינו לענין שכירות פועלים, ואכמ”ל], דהנה הכא נמי כיון שהרצים רוכבי הרכש אינם עושה אדעתא דהישראל כי אם עפ”י פקודת בעל חברת הדואר הפרטית, ורק מנהל החברה הוא זה שמצווה אדעתא דהישראל, לא גרע מדין אמירה דאמירה, ועכ”פ לצורך מצוה יהיה מותר לשיטת המקילין^[23]. וכבר כתב בשו”ת שבות יעקב הנ”ל דאף היכא דהישראל תבע בפיו בבי דואר שיוליכו את איגרתו מיוחד עבורו בשבת, מקרי אמירה לאמירה כיון שהגוי שנושא את האיגרות אינו הגוי שדיבר עמו, ושרי במקום צורך גדול עיי”ש^[24]. וכבר הזכרנו גם דברי החיי אדם דלבקש מגוי להניח את המכתב על הפאסט בשבת, הוי כאמירה לשכור פועלים, ומסיק שם החיי אדם בזה”ל: “ומכל מקום נראה לי דבהפסד יש להתיר בכהאי גוונא, דהוי שבות דשבות במקום פסידא דמותר”. עכ”ל. וכן פסק הרב משנ”ב הנ”ל, להקל במקום הפסד גדול^[25] (והוא לשיטתו בסי’ שז’ סוסקכ”ד שאחר הבאת מח’ הרב עבודת הגרשוני והחוו”י, סיים בדברי הגאון מהרש”ק בספר החיים דבמקום הפסד גדול יש להקל. וכן כמה אחרונים חביבים צידדו להקל לתת איגרת לרשות הדואר מטעם דאינו אלא אמירה דאמירה, ונסמכו על נימוק זה כמה רבוותא, וכגון הגאון מהרש”ם בדעת תורה סי’ רמז’ סע’ א’^[26], ובתשובותיו ח”ב סוס”י קלו’ (ד”ה ומ”ש), ובהגהותיו לארחות חיים מספינקא ס’י רמז’ סק”א, וכ”כ בשו”ת התעוררות תשובה ח”א סי’ קטז’^[27], ובשו”ת מהר”י שטייף בחלק חי’ שו”ע סי’ זמ”ר עמ’ שלז’ (בתורת סניף מיהא), ועוד רבים. [והבט וראה להרב חסד לאלפים סוף סי’ רמז’ מה שכתב דהן עתה רבים עם הארץ ששלוחים אגרותיהן בשבת וכו’ וסיים שאם א”א להמחות “הנח להם לישראל” עכ”ל, וי”ל דנהגו כן מהאי טעמא דעפ”י רוב אין מוסרים לשליח עצמו והוי אמירה דאמירה בעלמא]. וכן בשש”כ פל”א כתב להקל בשעת הדחק מטעם אמירה דאמירה לשלוח אפי’ דואר אקספרס [ואפי’ מברק – כך כתב שם בהערות^[28]] אפי’ ביום השבת עצמו, דהרי היהודי אינו מדבר עם השליח המוביל את המכתב אלא עם הממונה עליו בבית הדואר. וכ”כ בשו”ת דברי שלום קרויז ח”ו סי’ ז”ן ד”ה וכתב החת”ס.

והבט נא וראה גם בשו”ת שאילת יעב”ץ ח”ב סי’ קלט’, שג”כ דן את הדין לענין למסור חבילה לגוי שימסור לשליח הדואר שהוא ג”כ גוי, ואע”ג דלא נחת שם לחלק כלל בין ציווי ישיר לציווי ע”י גוי אמצעי, העלה בסוף להקל במקום הפסד גדול אפי’ שהגוי צריך לכתוב ולחתום, משום דבמקום הפסד לא גזרו רבנן בכה”ג, ואפי’ לא קצץ וכל שכן היכא דקצץ דאז יש להתיר לכתחילה^[29]. וע”ע להגחיד”א במחזיק ברכה או”ח סי’ שז’ סק”ז, ולהרב פקודת אלעזר ן’ טובו סי’ רמז’ סע’ א’, ובמנחת שבת סי’ עג’ סק”ה, ובנזר ישראל סי’ עו’ בליקוטי רימ”א סק”ח^[30].

[וכמובן שבעיקר מח’ הרב עובדת הגרשוני והחוו”י יש אריכות רבה בספרי דברי רב, ולא הזכרנו כאן אלא אלו שכתבו לענין איגרת, וגם זה רק מעט מזעיר לשכך את האוזן, וכל היד המרבה לבדוק בספרן של צדיקים ימצא תמצא כהנה וכהנה, והשתא הכא עת הקצי”ר הגיע וקול עצו”ר נשמע בארשנ”ו, מאפס הפנאי].

ובנידון של כבוד השואל^[31] גם גופא המלאכה איננה אלא שבות לפי חלק גדול מהראשונים, דהרי בנ”ד הצד איסור הוא משום תחומין ולא הוצאה, דהרי מדובר שיש עירוב בעיר, וא”כ אף דמוציא מחוץ לתחום הרי קיי”ל תחומין דרבנן, ודעת הרמב”ן והרשב”א והריטב”א ורוה”פ דאף בטפי מי”ב מילין דינא הכי דאינו מן התורה, וממילא בנ”ד הוי שבות דשבות גם בלי דינא ד”אמירה דאמירה”. ולפום קושטא אף אילו לא היה עירוב בתוך העיר, אית לן כמה רבוותא דסבר”י מרנ”ן דליכא רה”ר בזה”ז (וראה נא בעניינו בפגתא דא בספרי הדל ללקו”ש ח”ה עמ’ ש’ בענין דעת מרן השו”ע בזה, עיי”ש כל הצוג”ה בשושנים בעניי). ומה גם דהגוי לא נתבקש אלא להעביר מרה”י לרה”י דרך רה”ר, וגם אם עושה הנחה בר”ה לא נתבקש לכך והוי אדעתא דנפשיה גמור, ולפיכך אין כאן אלא שבות דשבות ותו לא, וכמו שהאריך טובא בזה בספר זכרון יוסף פאק סי’ כ”ו מפי סופרים ומפי ספרים, עיי”ש וצרף לכאן. [ונהי בהאידנא הגוי שליח הדואר נוסע ע”י כלי רכב שיש בו העברה דאורייתא, וכמו שהעיר בזה בשו”ת נשמת שבת ח”ה סי’ קיז, לפקצ”ד לא איכפת לן כלל, חדא דלענין הנסיעה ברכב הוי נר לאחר נר למאה כמסקנת האחרונים לענין ספינה, דכאמור רק לגבי “הוצאה” שייך הנידון דריבוי בשיעורין מחמת ריבוי מכתב הישראל משא”כ לענין המלאכת ההבערה של הרכב (ועיין בספר ארחות שבת פכ”ג הערה ריד’). ותו, דהרי כל שאין גילוי שהישראל מקפיד על זמן, מצד הישראל היה הגוי יכול לעשות הכל ברגלו עכ”פ עד סוף השבת, ומה שנוסע דוקא ברכב עושה כן אדעתא דנפשיה, וכדמצינו כיו”ב בכמה דוכתי, ועיין במג”א סי’ שכה’ סקכ”ד מש”כ בשם העו”ש, ואכמ”ל. וגם אין לחוש לומר דהגוי עושה מלאכה דאורייתא מחמת איסור “בורר” במכתבים (לסדרם לפי כתובות), דאין בזה חשש מכמה טעמי תריצי שכתב בשו”ת מחזה אליהו ח”א סי’ לז’ ענף ד’ אות ח’, ומשם באר”ה]. ועכ”פ כיון דבנידון של כבוד השואל הויא אמירה דאמירה באיסור שבות, קיל טפי טובא, וידועים דברי החוו”י הנ”ל בסי’ מו’ דאחרי שצידד דאמירה לאמירה במלאכה דאורייתא הוי כדין שבות דשבות, כתב וז”ל: “וכל שכן אם הוא מלאכה דשבות די”ל דבכה”ג ודאי לא גזרו רבנן אפי’ שלא במקום מצוה“. עכ”ל. ובשו”ת מהר”מ בריסק ח”ב סי’ ג’ דף ו’ ע”ג העיר ג”כ דלגבי שליחת איגרת ע”י הדואר הוי אמירה דאמירה בתלתא דרבנן וקליש איסוריה טובא עיי”ש.

ובקושטא נראה דגם מטעמא אחרינא נידונו של כבוד השואל קיל טפי מדין “אמירה דאמירה”, דכאמור הישראל קצץ את שכר חברת הדואר ע”י הבול, והנידון בזה אינו אלא מחמת שהישראל הניח את האיגרת בתיבת הדואר בליל שבת, כך שהצד לאסור (בחברת דואר פרטית) הוא רק משום דמחזי כמשלחו וסברות דומות (ונתבאר לעיל), והדעת נוטה דלא שייך חומרא זו כאשר גוי ציוה לגוי אף לשיטת הרב עבודת הגרשוני, וכמו שמצינו לענין גוי שביקש מגוי להדליק נר (כאשר הגוי הראשון התכוין לצורך ישראל והגוי השני התכוין לצורך הגוי), דכתב בפרמ”ג סי’ רעו’ מ”ז סוף סק”ה דאפי’ לשיטת שו”ת עבודת הגרשוני הכא שרי, כיון שלא נראה כשלוחו. והכא נמי בנ”ד, בודאי דלא מחזי ולא מידי כי המליץ בינותם (דהגוי המבצע הוא כשלוחו של הגוי המפקד). ואף גדר “שליחות לחומרא” לא שייך בזה, וכמו שהוכיח הרב בית שמואל סי’ ה’ סק”ט מדברי התרומת הדשן סי’ רצט’, דאין שליחות מגוי לגוי, וכן הוכ”ח הוכי”ח המשנה למלך פ”ג מהל’ שלוחים מדברי הירושלמי (וזו סוגיא רחבה מיני ים, ואין כאן המקום), ובכן בשו”ת חת”ס חאו”ח סי’ ס’ (ד”ה וגדולה) כבר העיר מהאי טעמא (וגם משום דמילי לא ממסרן לשליח) דהצד לאסור “אמירה דאמירה לנכרי” היינו רק מחמת שהישראל מוציא מפיו את הציווי בשבת (משום “ממצוא חפצך ודבר דבר”, אשר לפי חלק מהראשונים זהו יסוד האיסור דאמירה לנכרי, ובמקום אחר אליה”ו המבי”א מי ומי ההולכים כשיטה זו, וכאן אין להרחיב את היריעה), משא”כ מצד גדר “שליחות לגוי לחומרא” אין זה שייך מגוי לגוי עיי”ש^[32], והכי נמי בנ”ד דאמנם פעולת הישראל היתה בשבת ולא בע”ש מ”מ הישראל לא הוציא מפיו ולא כלום אלא רק הניח בתיבת הדואר ותו לא מידי. זאת ועוד אחרת, דגם מצד טיב העברת הפקודות אין כאן גדר “שליחות לחומרא” וכל שכן לא “מחזי כשלוחו”, דפקודותיו והנחיותיו של בעל החברה נאמרים באמת באופן כללי לטובת רוב נכרים, והרצים עצמם כאמור עושים אדעתא דמנהל החברה, ולא עוד^[33] אלא דהישראל לא ביקש מגוי שיבקש מגוי אחר, אלא הכניס את האיגרת בתיבת הדואר עבור איזה גוי שיקח (וכבוד השואל מיירי שיש עירוב, כך שהגוי הראשון לא עשה שום הוצאה), ומצד הישראל לא איכפת ליה שאותו גוי עצמו הלוך ילך עד ליעד למסור את המכתב, ומה שהגוי מסר לגוי אחר הוא אדעתא דנפשיה ממש, וממילא אין כאן גדר “שלוחו” או “מחזי כשלוחו” לכו”ע.

וכל זה מלבד כל הסברות שהזכרנו לעיל, דכיון שהישראל רק שילשל את האיגרת עדיפא מרמז ואין כאן דרך ציווי כלל, וגם איסור הנאה ממלאכת הגוי לא שייך בזה, וככל האמור. כך שלפי שורת הדין אין לאסור להניח את היגרת (במקום שיש עירוב כשר עפ”י דין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה) אף ביום השבת עצמו. אלא דכל זה מצד גדרי איסורי אמירה לעכו”ם, מ”מ אוושא מילתא לשים בתיבת דואר בשבת. ולענין גדר “עובדין דחול”, ראה נא בעניינו בספרי הדל ללקוט שושנים ח”ג גדרים שונים בזה מתי שייך “עובדין דחול” ומתי לא, וכאן אכמ”ל.

ומ”מ יש לדון בזה לאסור איסר נתינת המכתב לתוך התיבה ביום השבת, מצד איסור הכנה משבת לחול. [אי לאו במקום הפסד, דאזי מילתא תליא באשלי רברבי, ואין להכנס למסכת ארכי”ן זו כעת]. וכ”כ בשו”ת רבבות אפרים ח”ו סי’ תנח’ סקי”ג [מדברי הרב ילקוט אברך], דמהאי טעמא יש לאסור לשלשל את האיגרת בתיבת דואר ביום השבת עצמו, עיי”ש. [ושם יצא בכחא דאיסורא גם מטעמא אחרינא, משום דהבול הוא מוקצה, עיי”ש. ולדידי אנא עניא בעניותא, היה נראה דאי משום דא, לית לן בה, דהכא גם החולקים על החיי”א מסתברא דמודו דהבול בטל לאיגרת (ואכמ”ל), ועכ”פ גם אתמ”ל דלא בטיל, הוי טלטול ע”י דבר אחר לצורך דבר המותר, ושרי, וז”פ. ומה שכתב שם עוד לאסור משום טלטול, הכא בנ”ד לא שייך איסור זה דהא איירינן דאיכא עירוב כדין (למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה) כפי שציין מעלתו שליט”א בדבר השאלה]. וכ”כ הראש”ל שליט”א בילקו”י שבת (מהדורת תשע”א) כרך א’ עמ’ רצב’, דאסור להניח מכתבים בתיבת דואר אפי’ במקום שיש עירוב, משום הכנה משבת לחול. וכמובן דאם האיגרת היא שטרי הדיוטות ולא דברי תורה וכיו”ב, אסור ג”כ מטעם מוקצה. עיי”ש.

הערות:

[1] אם כי מצד המציאות נאמנו מאוד דברי הגאון מנחת יצחק ח”ו סי’ ח”י שכתב: “אבל נראה דכפי המציאות כהיום הזה, דבשולחין מכתבי עקספרעס למקום רחוק, אינם מגיעים אלא לאחרי איזה ימים וכנודע דהמכתבים כאלו למקומות הרחוקות נשלחים ע”י אויר, ואם היו נשלחים תיכף היו מגיעים אף למקומות הרחוקות ביותר באותו יום, ובודאי נסתבב כן מחמת ריבוי הדואר, דאי אפשר לשלוח הכל ביום אחד, אלא כל הקודם קודם וכיב”ז, רק מכל מקום מכתבי אקספרעס קודמין למכתבים אחרים, ואדעתא דהכי שולחים כל המכתבי עקספרעס, אבל לא על ודאית שישלחו תיכף, וממילא ל”ה כמצוה לו לשלוח בשבת דוקא” עכ”ל. ואמת יהגה חיכו כידוע לכל מי שנתנסה בזה. איברא דראה ראיתי מה שכתבו לערער על דברים אלו (גם מצד המציאות) בשו”ת חיי הלוי ח”א סי’ ל’ סוף אות ז’, ובשו”ת נשמת שבת ח”ה סי’ קטז’, והדבר טעון בדיקה מעשית.

[2] ואולם בשו”ת זרע אמת ח”א חאו”ח ריש סי’ לה’ כתב לפקפק בזה אף אליבא דמרן הב”י, וכן בשו”ת הסבא קדישא חאו”ח סי’ ז’ ד”ה וראיתי, וכן בעוד אחרונים חביבים שלמים וכן רבים, ולא ע”ט האסף בזה. וכן העלה הגר”ש משאש זצ”ל בשו”ת תבואות שמ”ש חאו”ח סי’ מח’, והגאון הנאמ”ן בהגהות איש מצליח על המשנ”ב סי’ רמד’ סקכ”ד, וכן בנש”ק הגר”ד יוסף שליט”א בספר הלכה ברורה סי’ רמז’ בבירור הלכה סק”ב מסיק לחלוק על מילי דאבות זלה”ה בזה, עיי”ש. וע”ע לש”ב הג”ר משה צבי ברוך בוחבוט זצ”ל בהגהותיו למנחת כהן הנדמ”ח עיי”ש.

[3] ועיי”ש שהעד העיד בנו שקיבל צ’יק שנשלח בערב שבת, והמשלוח נעשה ע”י בי דואר של ברוקלין (אתר די ביה שכיחי גוברין יהודאין טובא), והגיע הצ’יק ליעדו כבר למחרת ביום שבת קודש, והשולח היה כ”ק האדמו”ר בעל שו”ת דברי יואל מסאטמר זצ”ל בעצמו, עיי”ש.

[4] אך התנה שלא יהיה ניכר שהוא של הישראל, ואין הכרח לדבריו.

[5] ומה גם דבהמשך דברי המשנ”ב כתב שם לדון כאשר מצווה לגוי לקחת את האיגרת לפאצט, מצד דהוי האמירה לאמירה, ואי מיירי לענין לתת ביד הפקידים ולא בתוך התיבה, א”כ גם מעיקרא היתה בזה אמירה דאמירה, דהרי כבר בזמן המשנ”ב האחראי לקבל את האיגרות אינו השליח עצמו שהולך אל חוץ לעיר.

[6] ובענין מה שמוסיף והולך בערוה”ש, דכיון דהניח את המכתב בתיבת דואר רק אחר כניסת השבת הרי המכתב כבר קנה אצלו שביתה וממילא איכא איסו”ר מוסי”ף גם מטעם תחומין – אדברה נא בזה בעניי להלן.

[7] ולא נכנס כעת לפלוגתא דהאחרונים ז”ל אם יש חילוק בין חשדא למראית העין.

[8] ובהמשך מילתין ה”ן עוד נבי”א גדר אחר מדברי רש”י ותוס’ ועוד ראשונים כמלאכים ז”ל.

[9] דהנה איכא לעיוני מדוע נצרך המג”א לטעם זה דמראית העין, והרי בנידונו שם שנתן את האיגרת ביד הגוי לכאו’ הוי לכל הפחות כרמז “דרך ציווי” דאסור (ומה גם דבפשטות משמע דמיירי אפי’ כשתובע בפה מהגוי שיקח את האיגרת). אלא הנראה מתוך סדר המבנה שדברות קודשו של המג”א, דלא בא בזה אלא להוסיף נימוק ל”כל שכן” אך אה”נ אסור גם משום אמירה מהטעם הנ”ל, דהנה המג”א שם באותו דיבור דן בגוונא דהגוי בלא”ה הולך לאותו מקום, דבהו”א כתב המג”א (בתור ביאור בדברי השו”ע) דכיון דבלא”ה הגוי הולך לעיר אחרת אין איסור על הישראל בערב שבת (אפי’ סמוך לחשיכה) להוסיף לו עוד מכתב, ואח”כ דחה המג”א סברא זו מטעם דסוף סוף מרבה בהוצאה עבור הישראל [ומה שהתיר השו”ע שם, מעמיד המג”א בגוונא שהגוי יכול להספיק להגיע לפני שבת, ולהלן נרחיב עוד בפרטים אלו בס”ד], ועל זה כתב המג”א דכל שכן בשבת דאזי אפי’ אילו היינו נוקטים כההו”א דתוספת הוצאה שרי כיון שעיקר המלאכה בלא”ה נעשית עבור הגוי עצמו, בשבת אסור משום מראית העין דעיקר המלאכה נעשית עבור הישראל, דלא גרע מסי’ רמו’ וכנ”ל. וא”כ למעשה לדעת המג”א גם ללא מראית העין יש לאסור, משום דהגוי עושה הוצאה עבור הישראל, וכדברי הרב ערוה”ש הנ”ל.

[10] ואע”ג שתיבה זו נועדה לכך שהגוי יבוא ויקח ממנה, מ”מ יעוד זה הוא באופן שהלקיחה תמיד תהיה אדעתא דנפשיה, וכנתבאר.

[11] ולאפוקי אם נשווה דברות הרמב”ם למשמעות רש”י ותוס’ ועוד ראשונים שנזכיר להלן במקומו.

[12] ואע”ג דכתב דברים אלו על שיטת בית שמאי דסברי דהאיסור להשאיל הוא מערב שבת “כדי שיגיע לביתו” (ודלא ברבי עקיבא דקיי”ל כוותיה שהאיסור מתחיל רק “כדי שיצא מפתח ביתו”), מ”מ בפשטות היינו טעמא לכולהו תנאי, דלא נחלקו אלא ממתי מתחיל האיסור ולא בנימוק האיסור.

[13] והנה לישנא קדישא דהרמב”ם ז”ל בפ”ו משבת הל’ יט’, ניתנה להתפרש בתרי אנפין, אי משום מראית העין (כשיטת סה”ת והסמ”ג ומרן השו”ע) ואי משום הרחקה (כשיטת רש”י ותוס’), וז”ל: “וכשיצר הגוי מביתו בשבת, וחפץ ישראל בידו, יראה כמי שהלוהו לגוי או משכנו וכו’ בשבת.” עכ”ל. ואם כי מקופיא לשון זה יותר מורה על הרחקה מאשר על חשדא, מ”מ המג”א הנ”ל הבין בכוונת הרמב”ם דמשום מראית העין נגע בה.

ועכ”פ כפי שכבר הזכרנו מקודם, הרמב”ם פליג על שתי הכתות של הראשונים כמלאכים הנ”ל ביחס לאיסור שעליו “יראה”, דלפי הראשונים הנ”ל הוא משום הוצאה ואילו לפי הרמב”ם משום הלואה וכדומה.

[14] וחזי הוית בספר עזרת יעקב פפנהים על הל’ שבת סי’ רמז’ סע’ ה’ שהביא דברי הפרמ”ג דנן וכתב ע”ז וז”ל: “אמנם צ”ע בזמנינו שהדואר נועד בשביל כל האזרחים בשווה צ”ע אי שייך היתר זה.” עכ”ל. ולא הבינותי, דהרי מאי נ”מ אם המלך העמיד עבור השרים והסוחרים (כלשון הפרמ”ג) או שהמלך העמיד עבור כל האזרחים כולם. סוף סוף המלך העמיד עבור גויים. אלא פשיטא לן לפקצ”ד דכל דואר ממשלתי נכלל בהגדרת הפרמ”ג, וכמו שנקטו להדיא האחרונים וכגון ספר תורת חיים סופר סי’ זמ”ר סק”ט סוד”ה מה, וספר קנה וקנמון סי’ ד’ אות מב’ (וכתב שכן המנהג עיי”ש), ושו”ת מבשר טוב ח”א חאו”ח סי’ יד’ (ד”ה והנה כעת), ושו”ת מחזה אליהו ח”א סי’ לז’ ענף ג’ אות ז’ (ראה שם אר”ש טובה ורחבה), ובשו”ת דברי בניהו ח”ט סוף סי’ יב’, ועוד.

ולא עוד אלא דנהפוך הוא, דהיכא דהמלך הוא ציווה ויעמוד שהדבר יהיה “בשביל כל האזרחים בשווה” קיל טפי מאילו ציווה רק עבור קבוצת אנשים, דלקבוצת אנשים קס”ד דחשיב כאילו נעשה לכל אחד ואחד מהם (לולי הגדרים שבסי’ רעו’ סע’ ב’), משא”כ כשהדבר הוא תקנת הכלל, דמי למש”כ בשו”ת חבלים בנעימים ח”א סי’ ג’ דכל מלאכה שנעשית ע”י גויים בשבת מחמת פקודת הממשלה “לתיקון העיר”, מותר לישראל להשתמש. וע”ז הדרך בערוה”ש סי’ רמ”ד סע’ ח’, ובמלכים אמניך פ”ב הערה כח’, ואכמ”ל.

[15] כך נראה בעליל מלשון המג”א, דפירושא הוא דקא מפרש בדעת מרן השו”ע [ומה שפירש בתחילת הדיבור, לא היה אלא הו”א, ואח”כ הדר ביה]. ואולם בדמשק אליעזר סי’ רמז’ סקי”א הבין דהמג”א בא לחלוק על השו”ע, עיי”ש. ובשער הציון שם סקי”ז ג”כ נקט בתחילה לשון המשתמע דהמג”א חולק על השו”ע, ואולם בסיום דבריו נקט להדיא דהמג”א בא לפרש [אלא דהוסיף הרב שער הציון שפירושו של המג”א הוא דחוק בלשון השו”ע. עיי”ש].

[16] והתייצבו וראו בלבוש שם סע’ ה’ דרוח אחרת עמו בביאור מדוע נצרך השו”ע לסברא ד”בלאו הכי הולך”, והוא דאזיל לשיטתו בסע’ ד’ דאם הגוי הולך ללא תשלום שרי רק כאשר הגוי מתחיל, והכא דהגוי בלאו הכי הולך לאותו מקום התחדש דשרי אע”פ שהישראל פתח תחילה בבקשה.

[17] דהנה המג”א שם הוכ”ח הוכי”ח שיטתו דלא מהני מה שהגוי הולך מעצמו, מהא דאיתא בסי’ רסו’ דלא שרי ליתן כיסו לעכו”ם לולי החשש דשמא יוליכנו ד”א וכו’ אף על פי שהעכו”ם הולך מעצמו. וע”ז כתב הרב ברכת יהונתן דלא קשיא מידי, דשאני התם דנותן את הכיס לגוי ביום השבת עצמו, משא”כ היכא דנותן איגרת מערב שבת שרי כיון שלא עושה שום פעולה מיוחדת עבור הישראל לבדו עיי”ש. [וכן תירץ בבגדי ישע הנ”ל, ועוד]. הא חזינן מיהא דבשבת עצמו לא מהני מה שעושה בלא”ה, דהולכת איגרת לא חשיבא נר לאחד נר למאה (אם הבקשה היתה בשבת), וע”ע בהמשך מילתין בזה בס”ד.

[18] והכא דלא מיירי לצורך חולה י”ל דגם התוס’ והרשב”א יודו דריבוי בשיעורים בשבת הוא איסור תורה, ועיין שו”ת הר צבי חאו”ח סי’ קעז’ דף קפד’ ע”א ושו”ת יביע אומר ח”ח חאו”ח סי’ לד’ סוף אות א’, ואות ג’, ואות ח’.

[19] וע”ז הדרך יש לתמוה ג”כ על דברות שו”ת חלקת יעקב הנדמ”ח חאו”ח סי’ סו’ אות ג’ וסי’ קלח’ אות ו’, דהנה שם רצה להביא עולת ראי”ה דמותר לשלוח איגרת אקספרס בערב שבת יען כי הגוי בלא”ה מטלטל את האיגרות, והוא עפ”י מה שהאריך הרחיב הרב תפארת ישראל בספרו כלכלת שבת לענין אונית קיטור, דהשיג על המג”א רע”ו ס”ק ו’ שדעתו לאסור אף בנר כשהעכו”ם עושה גם אדעתיה דישראל, והוכיח כדעת א”ר והפמ”ג להתיר נר לאחר נר למאה אף כשעושה גם עבור הישראל, וכסברת הגאון משנ”ב שג”כ הרחיב להיתירא, ומעשים בכל יום שנוסעים על ספינות גדולות ההולכות על ידי קיטור כשקונין שביתה מערב שבת, אף שעושה העכו”ם גם אדעתיה דישראל הקונה כרטיס, אם כן הכי נמי לענין העכו”ם עושה מלאכת הפאסט והבאהן גם בלאו הכי, אף שמתכוין גם עבור ישראל מותר [ושוב כתב דמ”מ אם האקספרס מגיע ביום השבת עצמו לנמען, צריך שעכ”פ בתוך העיר יהיה עירוב, כיון דבתוך העיר הדוור נושא את המכתב במיוחד לכתובת של הישראל עיי”ש, ולכאו’ ה”ה אם הנמען הוא גוי אלא שהמשלח הוא ישראל, דכיון דנושא במיוחד לכתובת המבוקשת עפ”י הישראל, אינו בגדר “בלאו הכי”]. עכת”ד הרב חלקת יעקב. ולפום ריהטא גם עליו תעבור כוס התרעלה הנ”ל, דלא קרב זה אל זה כלל, דבנשיאת איגרות איכא ריבוי בשיעורים, משא”כ באניות קיטור אין הגוי מוסיף בהבערה עבור הישראל אלא הוי ממש נר לאחד נר למאה. ובשו”ת מנחת יצחק ח”ו סי’ יח’ (ד”ה ושוב) כבר הטמין ברמ”ז תפיסה זו על מחותנו הרב חלקת יעקב הנ”ל, עיי”ש היטב. ואולם בשו”ת אז נדברו ח”ד סי’ לו’ כתב מדיליה להשוות דין שליחת איגרת לדין ספינה, דאע”פ שבאיגרת מרבה בשיעורין, מ”מ כיון דהגוי היה הולך בלא”ה א”כ הוי אדעתא דנפשיה גם ההוספה בשיעור, ודמי שפיר לדין נר לאחד נר למאה אפי’ לשיטת המג”א, עיי”ש.

[20] דמיירי דעיקר האיסור נעשה לצורך חולה, ורק הריבוי הוא לצורך בריא, על דרך שנתבאר לעיל בהערה.

[21] וכיון שהאיסור הוא “אמירה לנכרי”, יש לחלק בין להרבות בשיעורים כאשר באמירה עצמה אינו מזכיר נושא הריבוי, כגון באגב אימיה, לבין שליחת איגרת, דהאמירה היא על התוספת עצמה, ועיין קובץ שיעורים בביצה אות מט’ ואכמ”ל.

[22] ואם מצד איסור תחומין ביותר מי”ב מיל – ראה נא בעניינו בהמשך מילתין מה שנכתוב בזה.

[23] וגם בלא”ה בנידון דנן חשיב שבות דשבות כפי שאבאר בפנים בהמשך.

[24] איברא דהרב שבות יעקב מיירי שמסר לגוי קמא כבר מערב שבת (והנידון שם הוא משום דישנה דרישה מהגוי לעשות שליחותו דוקא בשבת), ומ”מ אין בזה חילוק לענין הנ”ד, מאחר ובנידון דנן מניח את האיגרת בתיבת הדואר ללא דיבור, וכפי שנבאר עוד בהמשך.

[25] ובערוך השולחן אפשטיין שם סע’ יג’ שלח יד משג”ת על המשנ”ב, מצד שהמכתב קנה שביתה לענין תחומין, וז”ל: “וזהו הכל בע”ש אבל בשבת אסור בכל עניין למסור אפילו מכתב הערוך מאתמול להבי דואר ואפילו העמיד את הא”י מבעוד יום שיניחנו ביום השבת על הבי דואר וקצב לו שכרו איסור גמור הוא דכבר נתבאר דאמירה לא”י שבות אפילו א”ל בע”ש שיעשה בשבת וראיתי מי שמתיר במקום הפסד גדול ע”י אינו יהודי שיניחנו על הבי דואר דהוי שבות דשבות במקום מצוה והפסד דינו כמצוה [מ”ב סקי”ח] ואינו כן דיש בכאן איסור אחר שהרי האיגרת קנה שביתה אצלו ואיך ינחנו על הבי דואר ויוליכו אותו חוץ לתחום אם לא שהבי דואר תלך במוצאי שבת או שימסור המכתב מע”ש להאינו יהודי או החפצים שירצה לשלוח או המעות ויקנה לו במתנה והוי של האינו יהודי מע”ש וכיוצא בזה וגם בזה אינו אלא במקום הכרח גדול”. עכ”ל. ויש ליישב ברווח ולא בצמצום דברי המשנ”ב, דאיהו אזיל לשיטתיה בסי’ שה’ סקע”ז וסקע”ח (וכן הדעה רווחת) דאין איסור על הישראל שחפצו ייצא מחוץ לתחום אלא האיסור הוא להוציא את החפץ בידיים עיי”ש, ועיין שבת דף קנא’ ע”א ובשו”ע סי’ שו’ סע’ ב’ דמותר להביא בהמה מחוץ לתחום ע”י הקול, והיינו דכל שאינו בידיים שרי. וכבר הרגיש בזה באדני שלמה סי’ שז’ דקושיית הרב ערוה”ש על המשנ”ב לא קשיא מידי עיי”ש.

[26] ואע”ג דשם מיירי היכא דדיבור הישראל היה בערב שבת, כבר מילתי אמורה (לעיל בדברות הרב שבות יעקב) דהכא דמניח בתיבת הדואר ללא דיבור, אין חילוק, וכנ”ל.

[27] ואל פיקפק אלא מסיבה צדדית, מפני שהישראל המקבל חותם שקיבל, או עכ”פ המקבל מצווה לגוי שיחתום לטובת הישראל, עיי”ש. וכל זה לא שייך בנידון דכבוד השואל.

[28] ועיין ארחות חיים מספינקא סי’ שז’ סק”י (ד”ה ובדין) ואכמ”ל.

[29] ונהי דשם מיירי לענין ערב שבת (ועיין שו”ת זכר שמחה במברגר סי’ קכ’), לענין דנן אין חילוק, וכנ”ל בהערות.

[30] ואגב חביבותא קמן לא אמנע טוב מלציין, דהנה בספר “חכמי רסיפי ואמשטרדאם” (כתבי מהר”י אבוהב) ח”א סי’ ה’ שאלה ב’ (בתשובה משנת שצ”ט, מעלה מטה), התירו ליהודי תושב רסיפי לבקש (מערב שבת) מאנשי בית הדואר, שיביאו לביתו המכתב הנועד אליו, אע”פ שהוא בשבת. ואמת אגיד דבפשטות יש לפרש דבריהם כמו שכתב לנכון שם הגאון המו”ל (הרה”ג ר’ דוד וויטמאן שליט”א, רבה דק”ק בית יעקב בעוב”י ס. פאולו יע”א), דכוונתם להתיר רק באופן שלא אומר במפורש לנכרים שיביאוהו “בשבת” (דאזי אע”פ שיודע דמן הסתם יוליכוהו בשבת, לית לן בה), וסמכו הרבנים המשיבים זצ”ל על כך שהשואל בודאי יבין כוונתם. ואולם לפי המבואר כאן, יתכן דאין צורך בתנאי זה (דבאמת לא פירטו תנאי כזה בתשובתם לשואל, והשאלה שם היתה אודות מכתב ידוע שהיהודי חפץ בו כבר בשבת), אלא כיון שהממונים על הדואר (שיודעים קרי וכתיב) אינם השליחים עצמם (שהיו כמובן עבדים פשוטים – כפי המציאות ברסיפי בימים ההם), היה מותר לבקש (מערב שבת – עיין בהערה לעיל) שישלחו את המכתב בשבת עצמו. [ואם כי בנוסח התשובה כתוב לשון כללי: “שישלחו המכתבים” – דמשמע באמת דכל ההיתר הוא רק לתת הוראה כללית לאנשי בית הדואר, מ”מ במקור התשובה בלועזית (בצילום כתב היד, בשפה פורטוגזית עתיקה, ונדפס בסוף המבוא שם), כתוב “שישלחו אותו”, דהיינו שיוליכו את המכתב שעליו דובר לפני כן, שרצה שיגיע בשבת, וא”כ מינח ניחא טפי אם נוכל לפרש דההיתר היה ללא תנאים]. וכמובן שאין הכרח בכל זה.

[31] איברא דגם הרב חיי אדם והמשנ”ב הנ”ל (שכתבו דאין להתיר אמירה דאמירה לשליחת איגרת אלא במקום הפסד), כתבו דבריהם “אפילו” לענין מקום שיש עירוב, כמפורש בדבריהם, ומ”מ בדעת הרב שבות יעקב ושאר האחרונים ניתן לחלק כפי שיוזכר בפנים.

[32] ועיין בביאור הלכה סי’ שז’ סע’ ב’ ד”ה ואפילו, מה השיג על החת”ס ממש”כ הב”י בשם סוס”י רמז’ בשם שו”ת הרשב”א, ומה שכתב ליישב בזה בספר זכרון יוסף פאק אות צז’ דף ד”ן ע”ג, עיי”ש.

[33] הבט וראה להגר”ד יוסף שליט”א בתשובה שהיא ל”ו נדפס”ה בקובץ אור תורה טבת תשע”ב עמ’ שב’, ולאחר מכן בספרו הלכה ברורה סי’ זמ”ר בבירור הלכה סקט”ו.