בס”ד
מקורות ונימוקים:
היות ודשו בזה גדולי הפוסקים וגם אחרוני הזמן דרכו בזה קשתם, ומה אני לבוא אחריהן, אציין בקצרה את השיטות שצידדו בזה ואת שורש הדברים במה שיוצא מדבריהם לעצם הענין.
א). ראשית אבוא לדון בדיני פועל ושכיר:
הנה ז”פ דבנד”ד הוי בכלל מכת מדינה ואע”ג שנשארו במשק מספר עובדים ‘חיוניים’, מ”מ רוב העובדים עזבו את מקום מגורם ויש מקומות שחל עליהם איסור מטעמי השלטונות להישאר במקומן, ועל זה אנו דנים.
בגמ’ (קה:) אי’ היכי דמי מכת מדינה, כגון, דאישתדוף ‘רובא’ דבאגא. הרי דאזלינן בתר הרוב. וכ”כ הר”מ (פ”ח מהל’ שכירו ה”ה) והשו”ע (סי’ שכא ס”א). ובפרט שמסתבר לומר דאזלינן בתר בעלי מלאכה זו, ולא בתר שאר בעלי מלאכות וכן נראה ברור.
והנה מרן הבית יוסף (סי’ שיב) הזכיר מדברי המרדכי (בב”מ פרק האומנין סי’ שנה), וכן הביא הרמ”א בהגה (סי’ שכא ס”א) את דברי המרדכי (בב”מ פרק האומנין סי’ שנה) שפסק, דאם המושל גזר שלא ללמוד תורה, חייב בעה”ב לשלם למלמד כרגיל והבעה”ב סופג את כל ההפסדים. דבמכת מדינה המשכיר סופג את הנזקים ולא השכיר, המעביד ולא העובד.
וע”כ דס”ל דמכת מדינה לא דמי למאי דאי’ בגמ’ (בב”מ עז.) האי מאן דאגר אגורי לדוולא ואתי מיטרא, דהוי פסידא דפועל, וכ”פ השו”ע (סי’ שלד ס”א), דאם שניהם יודעים או שניהם לא יודעים וארע אונס, הוי פסידא דפועל כיון דבא להוציא מיד המוחזק וכמ”ש הסמ”ע (שם סק”א), והכא נמי צ”ע דהלא בא המלמד להוציא מיד בעל הבית שהוא המוחזק ואמאי משלם לו כל שכרו, וצ”ע בטעם הדבר. וכן היקשה הנתיבות (סי’ שלד סק”א). וכן הרבה להקשות הגר”א בביאוריו (סי’ שכא סק”ז) ע”ד הרמ”א. ועוד היק’, דהלא גבי שכירות קרקע דהוי מכת מדינה מבואר במתני’ (שם), דמנכה לו משכירותו ולמה במלמד לא מנכה. והביא שכ”כ להקשות בהגה’ אשירי. אלא שהדרכי משה (שם) יישב קושיא זו שהקרקע עדיין בחזקת המשכיר ולפיכך נוטל חלק בניכוי לא כן בשאר שכיר, יעו”ש. וכן היק’ הגאון חקרי לב ח”ג (חו”מ סימן פא) על דברי הרמ”א, דאדרבה היא הנותנת שבמכת מדינה, יפסיד המלמד.
ב). אלא דלכאו’ מילתא דהרמ”א לאו מילי דפסיקתא נינהו, שהרי מאידך כתב (בסימן שלד ס”א) בהגה, דאם ברחו מחמת שינוי האויר והדבר, דהוי פסידא דפועל או המלמד. ולכאו’ יש סתירה בדבריו. והש”ך (סי’ שלד סק”ג) הבין דברי הרמ”א, שרק אם מועט ברחו הוי פסידא דמלמד, אבל אם הדבר חזק וכולם או רובם ברחו, הוי מכת מדינה, ופסידא דבעה”ב. וכן פסק הט”ז (סק”א), שעל בעה”ב לשלם הכל לשכיר ושלא כדעת הנתיבות, וכן הבין בדעת הרמ”א דסבירא ליה שיש לחייב רק את בעה”ב.
ג). אלא שהנתיבות (סי’ שלד סק”א) מכח קושייתו תפס שעיקר דברי הרמ”א הם לפטור במכת מדינה את המשכיר, וכתב להשוותו לדין פועל דההפסד הוא על הפועל, ושלא כדברי המרדכי, ונדחק מאד לומר שמה שהביא הרמ”א דברי המרדכי היינו רק להוכיח דבמכת מדינה שייך גם על להבא ושלא כדעת המהר”ם פדאווה. ובעיקר דברי המרדכי דחייב בבעה”ב להמשיך ולשלם למלמד, ביאר הנתיבות, דכיון דהמושל לא גזר אלא על הלימוד, אבל אינו אונס על השימור, והתשלום בלימוד תורה אינו על הלימוד אלא על השימור ולפיכך הוי פסידא דבעה”ב כיון דבגוף הדבר ששכרו לא נעשה אונס אף שכוונתו היתה על הלימוד, יעו”ש. ומ”מ לפי”ד צל”ע דאכתי כיצד יפרנס הנתיבות דברי הרמ”א בסי’ שיב שהביא לדינא את דברי המרדכי גבי שריפת בתי העיר, דהוי מכה מדינה ומנכה לו משכירותו. גם תמוה לפרש דברי הרמ”א שדעתו לפטור במכה מדינה, שהרי אחרי שהביא דין הפועלים, כתב הרמ”א, ‘ואם הוא מכה מדינה עי’ לעיל וכו’. עכ”ל. מוכח דחלוקים הם בדיניהם. וכן דייק מדברי הרמ”א אלו, הסמ”ע (סק”ב), דדין מכת מדינה שונה מדין פועל. (אלא שלדינא חלק הסמ”ע על הרמ”א ופסק, סי’ שכא סק”ד, ששניהם חולקים בהפסד). ואילו הנתיבות חיבר בין המחולקים.
שו”ר להגאון החת”ס ח”ה (סי’ קסא) שהעיר על הנתיבות, וכתב, שסברתו רחוקה היא מהדעת. ומה גם שלא קיימ”ל הכי שחייב בתשלום שכר שימור, אלא בתשלום שכר פיסוק טעמים וכר”י בנדרים (לז.) וכמ”ש הר”מ (הל’ ת”ת פ”א ה”ז).ומ”מ לפי הבנתו של הנתיבות במרדכי, בנד”ד דהרשויות אסרו גם את השימור, הוי בכלל מכת מדינה ויש לפטור את בעה”ב – המעביד.
ד). ומלבד כל הנ”ל באנו עוד למחלוקת נוספת בפוסקים, דבאופן זה של מכת מדינה, והשכיר לא חזר בו, הרי שגילה בדעתו שחפץ להמשיך ולעבוד אצל בעל הבית למרות המכת מדינה, ובזה באנו לפלוגתת רבוותא, דהמהר”ם פדאווה (סימן לט) חידש, דבכה”ג לא הוי פסידא דבעה”ב אלא פסידא דפועל, שהרי גילה בדעתו שמחל לו וחפץ הוא בשכירות, וכל הנידון של מכת מדינה הוא רק בלשעבר, דהוי כדין שוכר בהמה ומתה או בית ונתקלקל. ועוד דימה זאת למקח טעות הנז’ בשו”ע (סי’ רלב) שהגם שרשאי לבטל את המקח, מ”מ אם הלוקח השתמש לאחר שנודע לו מהמום, הרי שמחל, יעו”ש. והדרכי משה (סי’ שכא או’ א’) הביאו וחלק עליו. וכן נקט הרמ”א בהגהו’, שהעיקר שלא כדברי המהר”ם פדאווה, ושיש לחייב את בעה”ב. ואילו הסמ”ע (סק”ד) האריך לסייע לדברי המהר”פ, אלא שסיים, שיחלקו ויהיה ההפסד על שניהם. והש”ך (סי’ שכא סק”א), והט”ז (סי’ שלד סק”א) כתבו, שכל ההפסד על בעל הבית וכדעת הרמ”א.
ה). אלא שגם לדברי המחייבים את בעל הבית, כיון שבפועל לא עבדו השכירים, נראה דלא גרע ממ”ש השו”ע (סי’ שלג ס”א) דאם בעל הבית יודע דרך הנהר והפועל אינו יודע, משלם לו כפועל בטל. הרי דאפילו בכה”ג שהפשיעה אצל בעה”ב כיון דהיה לו לבעה”ב להתנות עם הפועל וכמש”ש הטור, אפ”ה אין משלם לפועל שכרו משלם, כ”ש במכת מדינה שבעה”ב לא פשע. ולפי”ז צ”ל דמ”ש המרדכי הנז”ל גבי מלמד דכל ההפסד על בעה”ב, היינו שחייב להמשיך ולשלם לו גם על החודשים שלא לימד, ומיהו ודאי רק כפועל בטל.
ו). והנה תשלום של פועל בטל, כבר כתב הט”ז (סי’ שלג סק”א), דהיינו חצי תשלום משכרו המלא, ושכ”כ מהר”ח אור זרוע בשם רבינו חננאל. ואף שיש חולקים, כן פשטה ההוראה להורות בדין פועל בטל.
ז). ועל כן נראה לענ”ד דגם בנד”ד בשוכר פועלים, מלמדים ומטפלות וכיוצ”ב, כיון ששני הצדדים אינם רוצים לחזור בהם, שהרי ביום שתגמר המלחמה הפועלים רוצים להמשיך במקום עבודתם הקודם ולא חוזרים בהם, וכן המעביד חפץ בדרך כלל בפועליו שהיו לו מכבר שיודעים סדר עבודתו, על כן ממה נפשך, יש לבעל הבית – המעסיק, המשכיר והמעביד, לשלם לפועליו חצי משכרם, שהרי לפי”ד המרדכי, הרמ”א, הש”ך והט”ז חייב לשלם, ויבואר לקמן שכן דעת עוד חבל פוסקים ומהם מרן הב”י. אלא שהתשלום יהיה כדין פועל בטל, והיינו חצי מדמי שכירותם. ולפי”ד הסמ”ע ג”כ דינא הכי שיחלקו.
ודוחק לומר כנגד כל הני רבוותא שיכול המעסיק לומר קים לי כהנתיבות, המהר”ם פדאווה, והערוה”ש, ולפטור עצמו.
ח). וכן העלה בנד”ד בשו”ת אבני שיש ח”א (סימן נא), שיש לשלם לשכירים ומיהו כפועל בטל. וע”ע בספר הזכרון – להחת”ס (סימן נא) (נדפס בשנת תקס”ט ונסוב על שאלות במאורעות המלחמה), והב”ד בספר פתחי חושן (פ”ו סעי’ י’ ס”ק כט). וכן הביא החישוקי חמד (בב”מ קה:), שיש לפשר בין המלמדים השכירים ושיהיה ההפסד על שניהם. ועולה שפיר בקנה אחד עם מה שכתבנו בדין השכירים. וכן העלה בשו”ת מנחת אשר – וייס ח”ב (סי’ קכ) שיש לפשר ולשלם לפועל ולשכיר חצי מהשכר. וכן העלה הגר”ש זעפרני שליט”א בספרו דיני שכירות פועלים ואמנים (נתיב יט עמ’ 150), וכתב שכן שאל את הגרח”ק קנייבסקי זצוק”ל בזמן מלחמת המפרץ, והשיב לו, שנידון זה תלוי בפלוגתת הרמ”א והגר”א (הנז’ לעיל או’ ב’), ומכח זה י”ל דיחלקו ההפסד. וכן העלה הגר”ש זעפרני בספר הזכרון חמדת משה – דיין (עמ’ תכד) גבי מטפלות וסייעות.
ט). ועתה נבוא לענין שכירות בתים, חנויות, בתי עסק ומרחבים ציבוריים שעזבום השוכרים מחמת מגיפה, או שציוותה הממשלה לסגור את כל בתי העסק, מי יספוג את הנזקים.
בגמ’ בב”מ (קה:) מבואר, שבמכת מדינה, כגון, שדה שאכלה חגב או שידפון הלקה אותה, מנכה למחכיר מחכירותו. ועי’ ברמב”ם (פ”ח מהל’ שכירות ה”ה) שכתב להאי דינא גם גבי שוכר שדה מחבירו דמנכה למשכיר מדמי השכירות. וכ”פ השו”ע (חו”מ ס’ שכא ס”א, וסי’ שכב ס”א).
והנה מרן הב”י (סי’ שיב) הביא בשם תשו’ מימוני’ (לספר משפטים סי’ כז ומז) דהשוכר בית מחבירו ונשרף הבית בתוך הזמן השכירות ונשרפו עימו גם כל בתי העיר, הוי מכת מדינה ומנכה לו משכירותו ובין הקדים ושילם, ובין עדיין לא שילם. וכן פסק הרמ”א (סימן שיב סעיף יז). וכן הביא בדרכ”מ (סי’ שכא סק”א) את דברי מהר”ם פדאווה בתשו’ (סי’ לט) שהעלה, גבי ראובן שהשכיר חנותו לשמעון לז’ שנים ומסחרו של שמעון היה להלוות בריבית לגויים, והמושל גזר שלא להלוות באמנה, דהוי מכת מדינה ומנכה לראובן מדמי שכירותו. וכ”פ שם בהגה.
גם הראב”ן (סימן צח) כתב על מקרה כיוצ”ב, בראובן ששכר בית משמעון וברחו היהודים על נפשם ולאחר ששבו לעירם מבקש ראובן השוכר ששמעון ינכה לו מדמי שכירותו, ופסק, שיחלקו את ההפסד שניהם, כיון שההפסד נגזר על שניהם על הבתים להיות ריקנים ועל האנשים להיות גולים, ודייק כך גם מדברי המשנה דאי’ התם, דמכת מדינה מנכה לו ‘מן’ חכורו ולא כל חכורו, דכיון דהוי מכת מדינה על שניהם מוטל ההפסד, אלא שסיים, דגם אם נימא דבמכת מדינה כל ההפסד על המשכיר והמחכיר, היינו משום דמצי אמר חוכר למחכיר אילו הות קמך או ביד חוכר אחר מי לא משתדפא, אבל הכא מצי אמר משכיר לשוכר אילו לא שכרת ביתי אז שמא היה שוכרו אחר מאותן שלא נגזר עליהם גלות שהרי נשארו מיעוט הקהל בבית ולא הייתי נפסד כלום, וכיון דאיכא לספוקי בהכי יחלוקו. וטענה זו אחרונה שכתב הראב”ן אינה שייכת בנד”ד, וממילא כל ההפסד על המשכיר.
ושו”ר בקצוה”ח (סי’ שכב סק”א) שהביא דברי המהר”ם מרוטנבורג (סימן שפח), שהביא ג”כ כמעשה זה ממש של הראב”ן שכל בני העיר ברחו, ופסק המהרמ”מ שיחלקו, והיינו מטעם דשמא היה שוכרו אחר שלא גלה עם בני העיר, וא”כ הוי נמי פסידא דשוכר דמזלו גרם ויחלקו. והקצוה”ח תמה עליו דבאופן זה שכבר שילם למשכיר, אמאי יחלקו הלא קיימ”ל דהממע”ה. יעו”ש. ומ”מ היוצא מדברי שניהם, דבנידון שלפנינו דשום אדם לא רשאי לשכור את החנות לפי שצו הממשלה לסגור את כל החנויות, ממילא המשכיר סופג את הנזק כולו.
י). ועי’ במחנה אפרים (הלכות שכירות סימן ז’) שכתב (בדעת הראב”ן), דדווקא היכא דהשוכר כבר הקדים השכירות ושילם דבזה נתרצה השוכר שיהיה שלו לאלתר וכמ”ש התוס’, יעו”ש. וכ”כ הש”ך (סי’ שלד סוס”ק לד). עוד כתב המחנ”א בהסבר דברי הראב”ן, דיש לחלק במכת מדינה עצמה, בין שדות ובתים שנשרפו ונשדפו דהוי פסידא דמשכיר, כיון דמוכח דהגזירה היתה על בעלי השדות והבתים ומזלא דידהו גרים, אבל במגיפה חשבינן לה כגזירה על שניהם כיון שלא רק הבתים נפגעו שא”א לדור בהם אלא גם האנשים הוכרחו לעזוב את העיר, ועל כן מתחלקים הם בהפסד.
ועיי”ש במחנ”א שהביא דברי המרש”ך ח”ב (סימן קצח) שהעלה בנידון שכיוצ”ב, שהמלך גזר לסגור את כל החנויות בשוק הקוזאקים, שאין לחייב את שמעון השוכר לשלם לראובן את שכר החנות, כיון דהוי מכת מדינה, וכתב שאין זה צריך להיכתב לרוב פשיטותו. אלא שהמחנה אפרים (שם) אחר שהביא דבריו המרש”ך, כתב לחלוק עליו, ושבנידון המהרש”ך יש לחייב רק את השוכר בתשלומי כל השכירות, וטעמו ונימוקו בצידו, דאף שהשוכר ברח מחמת הדבר שפרץ בעיר, מ”מ לא השתנתה החנות מכמות שהיתה, וראויה החנות לאומנות אחרת, והמכה לא נגזרה על הבתים אלא על האנשים והמשכיר אומר לו הא ביתך קמך, וכיון שאין זה חסרון בעצם שכירות הבית, אמרינן מזליה דשוכר גרים, משא”כ במגיפה או בנשרף הבית.
ולכאו’ לפי חילוקו של המחנ”א, בנד”ד כיון שכמעט כל חנויות נסגרו למעט חנויות מועטות של ממכר דברי מאכל ותרופות, וחשיב כאינה ראויה לאומנות אחרת, ואין המשכיר יכול לטעון הא ביתך קמן, וחשיב שהגזירה נגזרה גם על האנשים וגם על החניות להיות סגורות, ולפי המחנ”א על שניהם מוטל ההפסד.
יא). והנה הקצוה”ח (סי’ שטז סק”א) כתב בשם הגאון החסיד מוהר”ם טיקטין שפסק, גבי דבר שארע בעירו והיו מוכרחין לברוח, דאינו מנכה לו כלום, כיון שהבית קמן. ולכאו’ כוונתו לסברת המחנ”א הנז’. אלא שראיתי שהש”ך (סימן שלד סס”ק ג’) חלק על דברי המהר”ם טיקטין, כיון דהוי מכת מדינה, יש לפטור את השוכר. וכן העיר הט”ז (שם סק”א) וכתב, שטעות לפסוק כן כיון דהוי מכת מדינה כל ההפסד על בעל הבית. וכן פסק בשו”ת חינוך בית יהודה (סימן ק), שבעירו היתה מלחמה וכל התושבים ברחו, ואחר שפלפל בחכמה, כתב, שאין ספק דהוי בכלל מכת מדינה, כיון שהיו כולם מוכרחין לברוח ולא היתה להם שום עצה להישאר במקום, בכה”ג הוי מכת מדינה וההפסד מוטל על המשכיר.
יב). וא”כ בנד”ד נראה פשוט דיכול השוכר שהוא המוחזק בדרך כלל, לומר קים לי ככל הנך רבוותא, ובפרט שכן דעת גדולי הפוסקים, ומכללם והש”ך והט”ז. (ובנד”ד לא שייך לצרף דעת המהר”ם פדאווה במה שכתב, דאם המשיך לשכור ממנו ולא חזר נתרצה, שהרי כתב המהר”ם פדאווה, שכל שהוציא הוצאות על העסק ושיפוצו הוי כניכוי על העבר, ודו”ק כי קיצרתי). וכן העלה בנד”ד גבי שכירות בתים וחנויות בשו”ת מנחת אשר – וייס (שם). ומ”מ יש מקום לטעון ולומר שכיון שתכולת חפציו של השוכר מונחים בחנותו וא”כ עכ”פ מושכר לו לאחסון חפציו, ויש לו לשלם כתשלום אחסון, והנראה שיש לפשר ולשלם לו חצי מדמי השכירות.
יג). ואין חילוק בכל זה בין אם הפקיד השוכר צ’קים ביד המשכיר לבין כספו בידו, כי בכל המקרים מפקידים צ’קים, ובצ’יק כתב הרב נסים קרליץ זצ”ל בספר חוט השני – שבת ח”ב (עמ’ שלב), וכן הגר”ז נחמיה גולדברג הובא בקובץ תחומין חי”ב (עמ’ 295) דלא אמרינן דהוי מוחזק, כי צ’יק הוא הוראת תשלום ותו לא.
יד). אולם אם הקדימו ושילמו במזומן למשכיר או לבעל האולם, והם תפוסים בכסף ומוחזקים בנכס, כתב החקרי לב (שם) שיש למשכיר להחזיר לשוכר חצי מדמי השכירות, כיון שדעת הרבה פוסקים הנז”ל, שכל ההפסד על המשכיר, אלא דסו”ס כיון שהוא תפוס יכול לטעון קים ליה כשיטות דס”ל שהמשכיר מפסיד רק חצי. אבל היכא שהשוכר מוחזק ועדיין לא שילם, יכול לטעון קים לי ולהיפטר מדמי השכירות.
טו). ונראה לענ”ד, דגם אם השוכר קיבל פיצוי מהמדינה עבור סגירת חנותו, אין צריך לשלם למשכיר יותר מחצי מדמי השכירות, כיון שאין הפיצויים ישירים עבור השכירות אלא עבור כל הנזק שנגרם לו בהפסד הקונים במה שהחנות היתה סגורה, בחודשים אלו.
