מקורות ונימוקים:
מה נחשב אכילה – הנאת גרונו או הנאת מעיו
בגמרא בחולין דף ק”ג: איתא, אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל חצי זית אחר חייב מ”ט הרי נהנה גרונו בכזית, ע”כ.
מבואר בדברי הגמרא כי לעניין איסורים, הקובע מה נחשב אכילה הוא הנאת גרונו ולא הנאת מעיו. וכן מבואר שם בהמשך הגמרא שאם בלע כזית והקיאו ובלעו שוב פעם חייב ב’ מלקויות, והיינו מפני שגרונו נהנה מב’ כזיתים. לפיכך בנידון השאלה שלפנינו מאחר ובלי ספק נהנה גרונו מאכילת המצה ד’ הכוסות, והרגיש במרירות המרור, יצא ידי חובתו ואינו צריך לאכול שוב.
וראיתי שבשו”ת תורה לשמה סימן קכ”ה, נשאל הבן איש חי בשאלה מעין זו ממש במי שאכל כזית מצה בליל פסח והקיאה, האם יוצא ידי חובה באכילה זאת או לא, והשיב שם שיצא ידי חובה, כי אכילה שחייבה תורה היא הנאת גרונו.
וכן הוכיח מדברי הגמרא הנ”ל בחולין דף ק”ג: וציין שכן פסק הרמב”ם ז”ל בפרק י”ד מהלכות מאכלות אסורות הלכה ג’ דאפילו אכל כחצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית עצמו שהקיא חייב שאין החיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר האסור ע”ש.
לפיכך כתב התורה לשמה בזה”ל: וא”כ השתא מאחר דלענין אסורין דכתיב בהו אכילה חשבינן לה בכהאי גוונא אכילה וחייב עליה ה”ה לענין חיוב אכילת מצה ושתיית יין אף על פי שהקיא תיכף אחר שירדו חדרי בטן עכ”ז כיון שנכנסו בתוך הבליעה ולא פלטם קודם בואם בית הבליעה הרי נהנה בית הבליעה מהם וחשיב זה אכילה ושתיה ולפ”ז ה”ה היכא דנשבע לאכול ככר זה או פרי זה ואכל ותיכף הקיאם כשירדו חדרי בטנו דחשיב זה אכילה ויצא י”ח שבועתו.
חילוק בין דין אכילה לעניין קיום מצווה לדין ברכה אחרונה
אף שלעניין ברכה אחרונה מצינו שיש צורך כדי שביעה, והיינו שישאר המזון במעיו כדי שיהיה שבע בשעת הברכה האחרונה, כבר כתב בשו”ת פנים מאירות חלק ב’ סימן כ”ז לחלק בין ברכות הנהנין לדין אכילה במצוות או באיסורים, שדווקא לעניין ברכה אחרונה בעינן שביעה, אולם לעניין אכילה למצוות או איסורים, סגי בהנאת גרונו אף אם אינו שבע.
לפיכך אם אי נימא שמי שאכל והקיא אינו צריך לברך ברכת המזון עד שיאכל בשנית, היינו מפני שלעניין ברכה אחרונה יש דין שביעה, כלשון התורה ואכלת ושבעת וברכת, אולם לעניין אכילת מצה ומרור אין דין שביעה אלא דין אכילה, ולעניין זה קיימ”ל שאכילה היא הנאת גרונו כאמור.
דעת הפוסקים דס”ל דבעינן גם הנאת מעיו
אמנם הלבוש כתב על דברי השולחן ערוך או”ח סימן תע”ה סעיף ג’ שכתב בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא. דיש להוכיח מכאן כי אין קיום מצוות אכילת מצה אלא בהנאת מעיו, שהרי בלע מצה יצא.
זה לשונו שם:
וצ”ע מאי שנא מרור ממצה דאמרינן גבי מרור טעם מרור בעינן וליכא, וגבי מצה נמי טעם מצה בעינן כמו שנתבאר לעיל סימן תס”א סעיף ד’ ואפ”ה אמרינן דאם בלע המצה יצא ולא מתבטל טעם מצה בבליעתו…
ונ”ל ליישב דלא דמי אכילת מצה לאכילת מרור, דאכילת מצה אף על גב שהיא זכר לגאולה וחירות מ”מ עיקר אכילתה היא לאכול לשובע למלא את כריסו כשהוא רעב, לפיכך יוצא בה אף בבליעה דגם בבליעה מתמלא הכרס ואוכל לשובע נפשו. אבל אכילת מרור אינו למלא הכרס אלא זכר ל”וימררו את חייהם”, וא”כ היאך יצא בבליעה ואינו מרגיש טעם המרירות שהוא זכר לוימררו, לפיכך במרור אינו יוצא בבליעה דטעם מרור בעינן, ובמצה יוצא דגם במצרים אכלוה למלאות הכרס.
בדברי הלבוש מוכח דס”ל שעל מנת לצאת ידי חובת אכלת מצה יש צורך בהנאת מעיו ושביעה דווקא, ולא רק הנאת גרונו, אם כן משמע לכאורה שאם הקיא עליו לאכול שוב פעם מצה.
חילוק בין דין ‘הנאת מעיים’ לדין ‘שביעה’
אולם לענ”ד גם מדברי הלבוש אין להוכיח דס”ל שאם הקיא לא יצא ידי חובה ועליו לאכול שוב פעם מצה ולשתות ד’ כוסות. הואיל ואף הלבוש לא כתב אלא שהבולע מצה יצא הואיל ועיקר אכילתה היא לאכול לשובע ולמלא את כרסו, ובעינן גם הנאת מעיים. אולם שונה דין הנאת מעיים מדין שביעה, ואף הלבוש לא כתב שעל האדם להיות שבע מן המצה, אלא כתב שעל מנת שיחשב דין אכילה עליו להכניס את המצה למעיו שיהיו מעיו שבעים מאכילה זו, והיינו בשעת האכילה עצמה. אולם אין דין שישאר האוכל שבע מאכילתו, כי דין שביעה שייך רק לעניין ברכה אחרונה שנאמר לגבה “ואכלת ושבעת”.
באופן שאף דברי הלבוש לא יחלקו על דברי הפנים מאירות והתורה לשמה, לפיכך מי שאכל מצה ושתה ד’ כוסות ולאחר מכן הקיא, אף לדברי הלבוש אינו צריך לחזור ולאכול ולשתות, אלא יצא ידי חובתו. וכ”כ הגאון הרב צבי פסח פראנק בספר מקראי מועד חלק ב’ סימן ל”ד, ובהוצאה החדשה הוא בחלק ב’ עמוד ר’.
לאור האמור יבואר שאף שכתב בספר חזון עובדיה פסח [מוציא מצה עמוד ע”ג הערה ט’], דבעינן לקיום מצוות אכילת מצה גם הנאת גרונו וגם הנאת מעיו. אין מכאן ראיה לעניין הצורך שישאר המזון במעיו ויהיה שבע ממנו, שהרי אף הוא לא חש אלא לדברי הפנים מאירות, והיינו שלעניין אכילה יבלע וימלא כרסו מן המצה, אך אין צורך שתשאר המצה במעיו, וזה פשוט לענ”ד.
ובביקור חג אצל הגאון הגדול הרב שלמה זעפראני שליט”א, הסכים עמי בדבר זה, ואמר להוכיח כן מדברי רש”י והגמרא בחולין דף ק”ג: שם התבאר שאם אכל כזית והקיא ואכל שוב פעם כזית חייב ב’ מלקויות לכו”ע אף לר”ל דס”ל הנאת מעיו בעינן, אלמא אכילה גמורה היא אם אכל ונכנס למעיו אף שלאחר מכן פלטו מפיו, וזו הוכחה נפלאה.
אף שבספר ילקוט יוסף חלק ג’ עמוד ש”ו, כתב שאביו מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל כתב לדון במי שאכל מצה והקיא לאחר ברכת המזון האם יאכל בשנית, לא כתב מה כתב מרן זצ”ל להלכה בעניין זה. אלא אח”כ כתב מעצמו שיש לתלות את נידון שאלה זו בנידון השאלה האם לדין אכילה יש צורך בהנאת גרונו או הנאת מעיו, ולפיכך כתב שראוי שיחמיר לאכול כזית נוסף, ואין לו לחוש שלא ישאר טעם אפיקומן בפיו וכו’.
אולם לפי מה שנתבאר, אין עניין הנאת גרונו והנאת מעיו לעניין מי שהקיא את מה שאכל, ואף אי נימא שיש צורך גם בהנאת מעיו סגי בזה שאכל ובלע את המצה, אף אח”כ הקיאו, כי אין דין שישאר שבע לאחר האכילה, אלא רק שתכנס המצה למעיו בשביל שיהיה שבע מאכילה זו, וכאמור. לפיכך נראה הדבר ברור שמי שהקיא לאחר אכילתו את המצה ולאחר שתייתו את ד’ הכוסות, אינו צריך לחזור ולאכול ולשתות בשנית.
יתרה מזאת, הרי זכינו לאורו של הספר חזון עובדיה הלכות פסח, ושם האריך מרן הרב עובדיה זצ”ל בעניין הצורך גם בהנאת מעיו וגם הנאת גרונו, אולם לא הזכיר בספרו כי מי שאכל מצה והקיאה עליו לאכול בשנית. ויתכן שזהו מהטעם שכתבנו שגם אם לדין אכילה יש צורך בהנאת מעיו, אין זה אומר שמי שהקיא עליו לחזור ולאכול בשנית, מפני שאין דין שביעה כדי לצאת אכילת מצה אלא לעניין ברכה אחרונה בלבד.
