למה היום לא משביעים בבתי הדין?

שמעתי שכיום בבתי הדין, לא משביעים שבועה. ובדרך לימוד דף היומי, נתקלים בחיוב השבועה בתביעות ממוניות עד בלי די, כך שהתמיה על הנהגת בתי הדין שבה ומתעוררת אצלי שוב ושוב בכל פעם מחדש.

על כן שאלתי ובקשתי לדעת האם כך הוא באמת מנהג בתי הדין שלא להשביע כלל, ובמידה וכן, אם אפשר לבאר, מהי משענתם ההלכתית להנהגה זו.

תזכו למצוות.

תשובה: אכן מנהג בתי הדין כיום שלא להשביע כלל, לא שבועה מן התורה ולא דרבנן, הן אצל בתי הדין הפרטים הספרדים והאשכנזים, והן בבתי הדין הרבניים. מנהג זה החל לפני כמאתים שנה אצל האשכנזים, והתפשט אצל כולם. ושורשו מחמת שמצוה על הדיינים לפשר בין בעלי הדין ולא לדון אותם כפי עיקר הדין, והוא בתנאי שבעלי הדין מסכימים לקבל פשרה. והיות ושבועת שקר חמורה היא עד מאוד, לכך מצוה על הדיינים להציע פשרה במקום השבועה תשלום ממוני. וכאשר יעצו עצה זו הפוסקים כבר לפני כחמש מאות שנים.

כיון שבבית הדין הפרטיים בתחילת כל פתיחת תיק חותמים בעלי הדין על שטר בוררות, בו הם מסכימים שידונו אותם לפשרה, על כן כך ראוי לדיינים לפשר שתחת השבועה יחייבו ממון, ואינם צריכים את הסכמת בעלי הדין, אחר שעל דעת כן ירדו לדונם, כאשר התחייבו בקניין בתחילת הדין.

אולם בבתי הדין הרבניים שאינם מחתימים על שטר בוררות, לכן אם לא יסכימו בעלי הדין שיפשרו ביניהם, אין לבית הדין סמכות לכך, ואינם רשאים לחייב ממון תחת השבועה. ואז ראוי לבית הדין לשכנעם לפשרה זו של ממון תחת השבועה, כדי להמנע מן השבועה החמורה. ובמידה ולא יסכימו לכך אחד מבעלי הדין, יחייבו שבועה כפי דיניה ופרטיה.

שיעור סך הממון שיחייבו תחת השבועה, מנהג בתי הדין לחייב את המחוייב שבועה ד”ת לשלם חצי מהתביעה, ותחת שבועה דרבנן, לחייבו שליש מהתביעה, ברם שיעור סך זה תלוי לפי הטענות, ואם ניכר שהדין מרומה, ואם השבועה המחוייבת היא אם מן התורה או מדרבנן, ובעוד פרטים אחרים, וכדלהלן (אות יב).

מקורות

א. בספרות השו”ת שבכל הדורות היה פשוט להשביע כפי הדין, זיל קרי בי רב. ברם בכמאתים שנים האחרונות, החל לפשוט מנהג אצל האשכנזים שלא להשביע, עד שנתפשט אצלם הדבר בכל מקום. וכיום גם בתי הדין הספרדיים אינם משביעים. ודבר זה מצריך חקירה, לפי שבהשקפה ראשונה הדבר נראה תמוה עד מאוד, שהוא נגד הש”ס והפוסקים, בהם השבועה נמצאת תדיר על כל צעד ושעל.

מאמתי התחיל מנהג האשכנזים שלא להשביע

להלן נביא שכן העידו על מנהג זה החת”ס (שו”ת חו”מ סי’ צ) על עירו ושערו, ושו”ת דברי מלכיאל (ח”ב סי’ קלג) כתב כן משם זקנים, וכך לאחר מכן העידו עוד רבים. וסימוכים להנהגה זו יש מדברי רש”י, שו”ת בנימין זאב, שו”ע ובשו”ת שבות יעקב שיובאו להלן, שכן ראוי לכל רב לעשות.

אף שכן המנהג פשוט כיום, כתב בספר פשר הפשרה להגרז”ן (אות יט) שבבי”ד של ר’ שמואל סלנט היו משביעים, ושבשו”ת ארח משפט (חו”מ סי’ ד) כתב שאין להשביע על סכום פחות מי’ זהובים. הרי שהיו משביעים. ושכן עושים כיום בביה”ד של העדה החרדית. ע”כ. [אולם לגבי הסיפא, ראה בשו”ת מנחת יצחק (ח”ד סי’ נב אות ד והלאה) שמאריך שלהשבע על דבר אמת הוא איסור, שדורך בדרכו של החת”ס (חו”מ סי’ צ) שנמנעים מלהשבע אפילו על דבר אמת, ומתפשרים בכל מה שאפשר, ואף שיפסידו ממון. (ולעצם הדין עיין בזה ביבי”א ח”א יו”ד סי’ יז אות ד) מבואר שכן הוא מנהגו של המנח”י שהיה ראב”ד העדה. וכך מבואר בשו”ת תשובות והנהגות (ח”ה סי’ שעד, וכן משמע בח”ג סי’ תלג ד”ה ובב”מ). שוב ראיתי בהמבשר (גליון ערב ר”ה תשע”ה) דברי הרה”ג משה אורי אייזנשטיין, שגם בעדה החרדית לא משביעים, וסיפר שלפני מ’ שנה נפגש דיין טרי עם בעל המנחת יצחק, ושאלו כיצד מקיים את דבר השבועה. והוא השיבו אתם רואים את זקני הלבן? אני כבר יהודי מבוגר, וכבר קרוב לנ’ שנים יושב בבית הדין, ועדיין איני יודע כיצד משביעים. עוד סיפר, שראב”ד העדה הגאון רבי פנחס אפשטיין ביושבו על מדין, היה מי שהתעקש להשבע וכו’, כיון שעמד אותו אדם להשבע, נעמד אל מולו רבי פנחס ואמר, דע לך שאני גוזר בכוח התורה, שאם אתה נשבע לשקר לא תצא מחדר בית הדין! כיון שכן, נרתע ולא נשבע. ע”כ. וכ”כ בפתחי חושן (ח”י פי”א סוף הערה ד מהדורה חדשה) ונהגו הבי”ד לפשר כדי שלא לחייב שבועה. וכל זה מורה שגם בעדה החרדית לא משביעים, ושמא בעבר כן היו משביעים.]

מנהג הספרדים היום

גם מנהג בתי הדין הספרדים כיום כן הוא, שלא להשביע בשום אופן, כידוע, וכ”כ בשו”ת ויזרע יצחק (פינחס, ח”מ סי’ א) המכהן בבי”ד של ישיבת כסא רחמים, וכ”כ הרה”ג עובדיה יוסף טולדאנו בשו”ת משיב משפט (חו”מ סי’ לב סוף אות ח) שכן המנהג גם אצל הספרדים כיום, וכ”כ בספר משפטי תשמורו להרה”ג יצחק שרים (סוף סימן ד עמ’ כד).

הוראת השו”ע כשחייב שבועה, לפשר

ב. ועתה נראה טעם וסמך למנהג זה, שהנה בשו”ע (חו”מ סי’ יב סעיף ב) נפסק שמצוה לפשר בין בעלי הדין, וסיים מרן, ואם חייבו בית דין שבועה לאחד מהם, רשאי הבית דין לעשות פשרה ביניהם, כדי ליפטר מעונש שבועה. ע”כ. ומקורו בב”י מתוס’, שאף שכשיודע הדיין להיכן הדין, אסור לו להציע להם פשרה, מ”מ אם הדין לחייב שבועה, מותר לדיין לעשות פשרה. ע”כ. הנה כשהדין להשביע, היות וראוי לפשר ביניהם, הפשרה בכה”ג היא שהמחוייב שבועה ישלם חלק ולא ישבע. ומעתה יש לומר שמכאן מקור המנהג שלא להשביע, מפני שכיום בתי הדין מפשרים באופן קבוע, ע”י הסכמת הנידונים בבואם לפניהם לחתום על כתב בוררות, שבו שני הצדדים מקבלים עליהם את הדיינים “בין לדין ובין לפשר”, וממילא אחר שהוראת השו”ע שראוי לדיין לפשר, והפשרה במקום שבועה היא ממון, מכאן יצא מקור מנהג בתי הדין, אחרי שתמיד במציאות בת ימינו מקבלים בעלי הדין את בית הדין לדון לפשר.

והנה היא עצה קדומה כאשר כתבה בשו”ת בנימין זאב (סימן רנט) וז”ל, ואני ההדיוט אומר דראוי לכל דיין ושופט ורב להרחיק מהם השבועה בכל היכולת, לא שנא שבועת טענות ספק, ולא שנא שבועת היסת, אלא לעשות משפט וצדקה ביניהם. ואיזהו משפט שיש עמו צדקה, הוי אומר זה ביצוע, דהלכתא כריב”ק דאמר מצוה לבצוע. עכ”ל. וכך הביא הפתחי תשובה (שם ס”ק ג) שכ”כ שו”ת שבות יעקב (ח”ב סי’ קמד) על שעשו פשר על השבועות, שישלמו ע”ש. [שוב ראיתי בשורת הדין (ח”ט עמ’ שמג) שהביאו משו”ת אבן יקרה (חו”מ סי’ ו אולם לא מצאתי שם) שהמקור למנהגם לפשר בממון תחת שבועה הוא מתקנת ועד ארבע ארצות, שיציעו פשרה במקום שבועה, והתובע יוותר על שליש מסכום התביעה.]

בדרך זו דרך בשו”ת דברי מלכיאל (ח”ב סי’ קלג) ע”פ השבו”י הנ”ל, וכתב, “והנה מנהג הדיינים הזקנים לתת בעת שבועה ערך שליש מכפי הטענה. ונראה דמקור לזה הוא מהשבו”י הנ”ל”. ושהוא משום שמצוה לפשר, ודן מהי הפשרה הממונית הנכונה בכה”ג, ע”ש. וכ”כ עוד רבים, שמנהג זה הוא מכח פשרה, ויובאו להלן (אות ה) ברצות השם.

משום חומרת השבועה

ג. מאידך יש שביארו את ביטול השבועה מפני חומרת השבועה, שכ”כ בשו”ת תשובות והנהגות (ח”ה סי’ שעד) וז”ל, והנה עונש שבועה חמור הוא מאוד ולכן נמנעים היום מלהשבע. לדרכם יש להראות כן מדברי השו”ע בכמה דוכתי. ע”כ. וכ”כ בשו”ת בית נאמן (ח”א אה”ע ס”ס ב ד”ה וכן ראיתי תשובה), וכן ביאר הרה”ג שלמה שפירא בשורת הדין (חי”ג עמ’ לג) את המחלוקת בין הדברי מלכיאל (ח”ב סי’ קלג) הנ”ל לבין הזקנים שהזכיר שם, שנחלקו בסיבה שבית דין לא משביעים, אם מחשש שבועת שקר כדעת הזקנים, או מדין פשרה, כדעת הדברי מלכיאל. וכ”כ הרה”ג אברהם שרמן בקובץ בזכור לאברהם (תשנ”ג עמ’ שנד).

וכעצם דבריהם בחומרת השבועה, ושעל כן יש להרחיק את המחוייב שבועה משבועתו, כן מבואר מדיני השו”ע (חו”מ סי’ פז סעיף כ) שמאיימים על הנשבע תחילה להפחידו, כדי שלא ישבע. הרי שבי”ד עושים כל טצדקי למונעו מלהשבע. וכך להדיא מסיים מרן שם, שבמידה ואחר האיומים עדיין התובע תובע להשביעו, והנתבע חפץ להשבע, “העומדים שם אומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי הרשעים האלה”. הרי שקוראים אותם רשעים. וכן שם (סעיף כא) פסק מרן וז”ל, אין מאיימין אלא בשבועת הדיינים שהיא ע”י טענת ודאי וכפירה, בין שהיתה מן התורה בין מדבריהם. אבל על שבועה שנתחייב בה בטענת ספק, בין מן התורה בין מדבריהם, וכן בשבועת היסת, אינו צריך איום. ואעפ”כ צריכים הדיינים לפצור בבעלי דינים, אולי יחזרו בהם עד שלא תהיה שם שבועה כלל. עכ”ל. הנה אף באופנים שבית דין אינו מאיימם, פוסק מרן שהדיינים יפצירו בהם למונעם מהשבועה. ועוד ראה שם (סעיף כב).

בשבועת התורה האם מנהג מרן שלא להשביע בשם

ד. גם מדברי מרן בב”י (סי’ פז על סעיף יט), שם הטור (שם) הביא מרש”י (שבועות לח ע”ב ד”ה בספר) והרמ”ה, שנהגו שלא להשביע שבועת התורה בשם. ובב”י הביא, שהר”ן כתב על כך שאין כן דעת הרי”ף והרמב”ם. ע”כ בב”י. ובשו”ע (סעיף יט) כתב מרן, י”א שבדורות אחרונים ביטלו שבועה בשם, לפי שענשה גדול, ונהגו להשביע בארור. ע”כ. והרי לפי”ז היה מנהג משנים קדמוניות שלא להשבע לכל הפחות בשם, ואף שיתבאר כאן בהערה[1] שמרן אינו פוסק כמנהג זה, מ”מ חזינן רגלים למנהג היום שלא להשביע כלל, דבשנים קדמוניות יש שהחלו לבטל חלקים מהשבועה משום חומרתה. ומתקרב הדבר למנהג בתי הדין כיום שהרחיק עוד יותר ולא משביע כלל.

ועוד ראה בחומרת השבועה בדברי מרן השו”ע באו”ח (סי’ קנו) בסדר משא ומתן, שהעתיק את לשון הטור שם וז”ל, ויזהר מלישבע אפילו באמת. שאלף עיירות היו לינאי המלך וכולם נחרבו בשביל שהיו נשבעים שבועות, אע”פ שהיו מקיימים אותם. עכ”ל. ובדברי הרמב”ם (סוף הלכות שבועות פי”ב הי”ב) וז”ל, וטובה גדולה היא לאדם שלא ישבע כלל, ואם עבר ונשבע, שיצטער ויעמוד בשבועתו, שנאמר, נשבע להרע ולא ימיר, וכתוב אחריו, עושה אלה לא ימוט לעולם. עכ”ל. וע”ע בזה לעיל בהערה, ובגדר הדבר אם מותר או אסור להשבע על דבר אמת, ראה בשו”ת יבי”א (ח”א יו”ד סי’ יז אות ד) ומפי ספרים כיד ה’ הטובה עליו, ובשו”ת מנחת יצחק (ח”ד סי’ נב אות ד והלאה).

ברם באמת משום טעם זה של חומרת השבועה, אין כדי יישוב לכך שכיום כופין בבתי הדין שלא להשבע, ומכח כן מחייבים ממון, שאף שהשבועה חמורה היא עד מאוד, מ”מ מנין הכח ההלכתי לחייב ממון את החייב שבועה, עד כדי שליש וחצי מהתביעה, ובטעם הנ”ל אין כדי יישוב. ולפיכך הטעם למנהג בתי הדין כיום שלא להשביע, הוא כטעם הראשון שנתבאר לעיל משום פשרה, וכאשר נזכר לעיל שכתבו הפוסקים, ועוד יובאו רבים הכותבים כן להלן בסמוך.

הכותבים שהמנהג לפשר ולא להשביע

ה. והנה נוהגים כיום שתמורת חיוב שבועת היסת לפשר שהחייב שבועה ישלם שליש ועל שבועת התורה ישלם מחצה, ראה בשו”ת ציץ אליעזר (ח”ז סי’ מח סוף פ”ו ונדפס גם בפד”ר ח”ד עמ’ 317 והלאה) וכ”כ בפשר הפשרה להגרז”ן (אותיות יט, כ) וביאר את המנהג כאמור משום פשר ע”פ השו”ע (סי’ יב) והפת”ש (שם) והאג”מ הנ”ל. וכ”כ בקובץ זכור לאברהם (תשנ”ג עמ’ שנב) הרה”ג אברהם שרמן ושאף ניתן לכפות על פשרה זו, אף שמחקו מכתב הבוררות את המילה “פשר”. ע”כ. וכ”כ בשורת הדין (חי”ג עמ’ לג) במאמרו של הרה”ג רבי שלמה שפירא שעמד באורך בפתגמא דנא. וכ”כ בפסקי דין ירושלים (ח”ח עמ’ שג), ושכן מבואר עוד בפס”ד ירושלים (ח”ג עמ’ סח). ע”כ. וכ”כ עוד שם (בח”ט עמ’ רסג). וכן עמד על כך באורך בשו”ת ויזרע יצחק (פינחס, ח”מ ס”ס א) דיין בבי”ד לממונות של ישיבת כסא רחמים, ופתח בדברי מרן (סי’ יב הנ”ל) שיש לדיין לפשר ולא להשביע, ושכ”כ הבנימין זאב הנ”ל, ושכן פסקו בקום המדינה הרבנים הראשים הגאון רבי בן ציון חי עוזיאל והגאון אייזיק הרצוג נדפסו דבריהם בשו”ת משפטיך ליעקב (ח”ב סי’ כה אות י), וכ”פ בשו”ת אג”מ (ח”א חו”מ סי’ לב) וכתב שאינו יודע מקור המנהג, אך נ”ל שהכל לפי עיני הדיינים, אם ניכר שמשקר, או אם התובע מחייבו שבועה רק כדי שישלם. וכ”כ בשו”ת ציץ אליעזר (ח”ז סי’ מח פ”ו אות ו הנ”ל) שיש לכוף על הפשרה. ושבתחומין (חי”ב עמ’ 327) אסף מהפדרי”ם שכן מנהג בתי הדין הרבניים, כגון פד”ר (ח”ב עמ’ 297) ובח”ד (עמ’ 320) ושאף רשאי בית הדין לכוף על הפשרה, ועוד בפד”ר (חי”א עמ’ 269). ע”כ. כ”כ בפתחי חושן (ח”י פי”א סוף הערה ד מהדורה חדשה) ונהגו הבי”ד לפשר כדי שלא לחייב שבועה, כמבואר בשו”ע סי’ יב סעיף ב. ע”כ. וכ”כ הרה”ג עובדיה יוסף טולדאנו בשו”ת משיב משפט (חו”מ סי’ לב סוף אות ח) שכן המנהג ע”פ הדברי מלכיאל והפת”ש מהשבות יעקב הנ”ל ועוד. וכ”כ בספר משפטי תשמורו להרה”ג יצחק שרים (סוף סימן ד עמ’ כד) על פי הפד”ר (ח”ב עמ’ קלז) מהדברי מלכיאל. וכ”כ בשו”ת משפטי שאול (ישראל, חו”מ ס”ס מז) שבגלל חומר השבועה ראוי לקבל בזה פשרה, שלפי מנהג הדיינים הרי הוא בערך שליש מהתביעה. וכ”כ בספר כסאות לבית דוד (ח”ב סימן ב אות ב) על החייב היסת שלא רוצה להשבע, כתב, שמבואר בספרי השו”ת שתמורת היסת שליש, ככתוב בסוף ספר שבות יעקב ובעוד מקומות, שישלם שליש. ע”כ. וכ”כ בספר גחלי אש (אבישלום, עמ’ קב) שכן המנהג היום כמובא באחרונים ובקובץ הישר והטוב (ח”ו עמ’ פה רע”ב). ע”כ.

בתי דין של הרבנות

ו. גם הם מפשרים במקום שבועה ראה בפד”ר (ח”ד עמ’ 317 והלאה ונדפס גם בשו”ת ציץ אליעזר ח”ז סי’ מח סוף פ”ו) ושם חתומים עליו מרן בעל היבי”א, בעל הצי”א והגר”י קאפח. וכן הוא עוד רבות בפד”ר (ח”ב עמ’ 294, ופד”ר ח”ו עמ’ 116, ופד”ר ח”ז עמ’ 345, חי”ב עמ’ 251 חט”ו עמ’ 308, חט”ז עמ’ 189, 194 חכ”ב עמ’ 131), ולעיל בסמוך הובאו עוד מקורות לכך, וכ”כ הרה”ג אברהם שרמן בקובץ זכור לאברהם (תשנ”ג עמ’ שנב), וכ”כ הרה”ג יעקב זמיר בשורת הדין (ח”ט עמ’ שמב), שנהגו בבתי הדין הרבניים לפשר במקום שבועה, וכ”כ הרה”ג שלמה שפירא בשורת הדין (חי”ג עמ’ לג) שבסמוך.

ואף שבתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים לישראל (פרק ח העוסק בשבועה), כתוב (סעיף פח) חוייב בעל דין להשבע, מפציר בית הדין תחילה בבעלי הדין לחזור מענין השבועה. לא חזרו בהם, מנסח בית הדין את השבועה בכתב (בלשון המובנת להנשבע), מזהיר את החייב בשבועה שלא ישבע לשקר, ואת המשביע שלא יגרום לשבועת שקר. [ובהמשך (תוכן סעיף פט) שישבע בפני בי”ד והצד שכנגדו, ושאינו לעיכובא, (ותוכן סעיף צ) שאפשר להשביעו ע”י בי”ד שבעירו.] הרי שהוראתם שכן משביעים, רק תחילה מפצירים בו שלא ישבע. מ”מ חזינן שבפועל או שלא יישמו זאת, או שעם הזמן התפשט מנהג בתי הדין הרבניים בדבר זה נגד תקנות הדיון הנ”ל, כנראה בהשפעת האמור לעיל מפי ספרים, שמנהג האשכנזים היה עשות זאת.

פשרה זו לא תתכן בכפיה

ז. ברם באמת הדבר צריך תלמוד, שלאור האמור לעיל, שמשענתו של מנהג בתי הדין שלא להשביע הוא מכוחו של פשרה, נמצא שיכולתם שלא להשביע ולפשר בכפיה על הבעלי דין, הוא רק כשחתמו על כתב הבוררות בין לדין ובין “לפשר”, אולם בבתי הדין של הרבנות שאינם מחתימים על כתב בוררות[2], ממילא כיצד יכולים לכוף על הפשרה, ואין היא בכוחם, כיון שיסוד פשרה הוא להציעה לבעלי הדין, ואי אפשר לחייבם בפשר, כמבואר בשו”ע (סי’ יב ס”א).

אם כופין על לפנים משורת הדין

והנה קדמני בתמיה זו הרה”ג שלמה שפירא בשורת הדין (חי”ג עמ’ לג), שכיון שלא משביעים מכח פשרה, כיצד פוסקים כן בבתי הדין הרבניים בתורת חיוב, אף אם צד אחד אינו מסכים לכך. ושוב יישב על דרך “אולי”, כיון שכתב הרמ”א (סי’ יב סעיף ב) שכופין על לפנים משורת הדין, כופין על פשרה זו שתכליתה להפטר מעונש השבועה, ולא מתחשבים בדעת הצדדים. ע”כ.

ודבריו קשים, הרי זה נגד מרן, כמפורש (שם) בב”י משם רבנו ירוחם לתמוה על הסוברים לכפות ע”ש, וגם כן דעת הרמ”א גופיה שם, ולכן כתב שם בסתם שאין בי”ד כופין על כך, וסיים ויש חולקים והרי דעתו כסתם. וכפי שבדרכ”מ שם לא יישב את תמיהת הב”י. וכן מבואר עוד בשו”ע (סי’ רסג סעיף ג וגם בסי’ רנט ס”ה), והכי ראה בדרכ”מ (סי’ רנט ס”ק ב) שמביא בזה מח’ ראשונים בזה, ונוקט כאמור להקל, וגם כ”כ עוד הרמ”א בסמוך (שם סעיף ז) וז”ל, מ”מ טוב וישר להחזיר כמו שנתבאר [לעיל] סעיף ה. וכן מבואר עוד בשו”ע (חו”מ ר”ס רסד) שלא די שאין כופין על לפנים משורת הדין, אלא שאין הוא מחוייב אלא רק דבר הראוי. והרי שכן דעת מרן והרמ”א, ולא כמו שסבר שהרמ”א מחמיר, וא”כ מהיכי תיתי לפסוק שלא כמותם. וע”ע בזה בסמוך (אות ח).

ח. שוב ראיתי שעמד על כך הרה”ג אברהם שרמן בקובץ זכור לאברהם (תשנ”ג עמ’ שנב) ונקט יתירה מכך שניתן לכפות על פשרה זו, לחייב ממון תחת השבועה המחוייבת, אף אם בכתב הבוררות שחתמו בעלי הדין, הסכימו בית הדין למחוק את המילים שקיבלו אותם לפשר, ועתה אחד הצדדים אינו מסכים בשום פנים לפשרה. וחידש שיש כח לבי”ד לכפות עליהם פשרה זו, בהשען על דברי השו”ע (סי’ יב סעיף ב) שנכון לפשר, ושבמקום שבועה ניתן לפשר ע”י ממון, ושלכן בי”ד יכול לכוף על כך. ואינו מובן היכן מצא שבי”ד כופין על כך. והנה כוונתו מתבארת שם בסוף התשובה, משום שכן מנהג בתי הדין לכפות על לפנים משורת הדין, ובלשונו, ובתי הדין נהגו אף לכפות על הפשרה, כמובא בב”ח (טור חו”מ סי’ יב) ודעת היש חולקים ברמ”א (שם סעיף ב) ובש”ך (שם ס”ק ח). עכ”ל. והנה הש”ך שם ציין לעיין בב”ח, והב”ח (שם אות ד) אכן כותב ליישב את הדעות שכופים, וסיים, וכן נוהגים בכל בית דין בישראל לכוף לעשיר בדבר ראוי ונכון, ואע”פ שאין הדין כך. עכ”ל. ברם דעתו כמבואר היא נגד מרן והרמ”א, כאשר כתב שם בסתם, ובעוד דוכתי אחריני וכדלעיל (אות ז), וא”כ כשל עוזר ונפל עזור. ואף שרבים ס”ל שכופין על לפנים משורת הדין, ראה בכנה”ג (חו”מ סי’ יב הגב”י אות ט) ובפת”ש (חו”מ סי’ רנט ס”ק ג) מטה אשר (הגה”ט טז, כד) שו”ת יבי”א (חי”א חו”מ סי’ כ, שאף ששם הביא רבים הסוברים שכופין, ברם דעתו להלכה שאין כופין, וכאשר פתח עם דעת מרן שאין כופין, וחפצו בהבאת הדעות שכופין, הוא כדי לחזק את פסקו בחיוב תשלום פיצויים מעביד לעובד מכח המנהג, וכדמסיים התם, לכך צירף שכן יצא לדעות שכופין על לפנים משורת הדין) ובספר דיני ממונות (בצרי, ח”ג עמ’ נח), מ”מ אנן אתכא דמרן סמכינן. וע”ע בסמוך (סוף אות ט) דחיה נוספת לתירוץ זה.

כפיה לחסידות בבין אדם למקום

ט. שוב בא מטעם חדש, היות ומטרת הפשרה הממונית במקום שבועה היא כדי שהנשבע לא יכשל בשבועת שקר, הרי שפשרה זו שונה משאר פשרות בבית הדין, שהן פשרות בינו לבין הנתבע, ואילו פשרה זו, היא פשרה בינו לבין המקום, ובסוג פשרה כזו, בי”ד מחוייבים למלא את תכליתם, ליישר את ישראל לשמירת התורה, והראה שגם לכך ייעוד בתי הדין, מדרשות הר”ן ועוד. ולכן אף אם בתחילת הדין הסכימו ביה”ד למחוק את המילה פשרה משטר הבוררות, בכה”ג מחוייבים ביה”ד לפשר, ולא מכח הסכמת הצדדים, אלא מצד חיובם של בית הדין. ע”כ.

והדברים זרים, הרי בשו”ע (סי’ יב ס”ב) תלה את האפשרות שבי”ד יפשרו בממון תחת שבועה בדיני פשר, דהיינו בהסכמת הצדדים לפשר בתחילה, כמו שכתוב שם לפני כן בשו”ע (בסעיף א), ולא כדבריו המחודשים שיש חיוב על בי”ד לפשר כן. גם לדבריו יצא שכל הש”ס הראשונים והאחרונים עשו שלא כדין בכל הדורות כשהשביעו את הנתבע, ולא עשו את המחוייב עליהם ברצון הבורא לפשר בין המחוייב שבועה לבורא, שלא ישבע, שמא יכשל בעוון שבועות החמורות.

זאת ועוד, תשובתו זו שבי”ד כופין על פשרה שבינו לבין המקום, אינה נכונה בתכלית, היות ולא מצינו מעולם שבי”ד כופין על דברי חסידות שבין אדם למקום. אומנם נמצא שבי”ד כופין על ל”ת ועל עשה וגם זה תלוי בפרטים, ויש הסוברים שכופין גם על מצוות דרבנן [ראה בכתובות (פו סוע”א) שכופין על מצות עשה סוכה לולב ומכין אותו עד שתצא נפש, ובחולין (קי ע”ב) כל מ”ע שמתן שכרן בצדה אין בי”ד של מטה מוזהרים עליה, והכי פסקו ראשונים ואחרונים רבים, ראה בארוכה באנציקלופדיה תלמודית (כרך לב עמ’ יא ערך כפיה) ושם, שיש הסוברים שכופין אף על מצוות דרבנן ע”ש. וראה עוד בשו”ע המדות (אהבת הבריות סימן ג סעיף ב) גבי ואהבת לרעך שאין כופין.] אך מ”מ על דבר חסידות במצוות שבין אדם למקום, אין מאן דאמר שיש סמכות לבי”ד לכפות על כך. [וזאת מלבד שברגע שטען את תירוצו השני, שהוא חיוב פשרה מדין בין אדם למקום ולא משום בין אדם לחבירו, בזה סתר את תירוצו הראשון, שטען שלדעות שכופין על לפנים משורת הדין, כופין על פשרה במקום שבועה, היות ודבריהם נאמרו בפשרה בדברים שבבין אדם לחבירו ולא בדברים שבבין אדם למקום, וכנ”ל, שמעולם לא מצינו שבי”ד כופין על דברי חסידות שבין אדם למקום. והרי שטענה זו סותרת את שתי תשובותיו]

י. וא”כ שבה הקושיא הנזכרת, כיצד אירע שלא משביעים בבית הדין הרבניים, ותחת השבועה מחייבים ממון, אף שאינם מחתימים על שטר בוררות ולא מציעים בתחילת הדין לבעלי הדין שידונו פשרה. [וא”א לתלות שאירע הדבר משום שבקום המדינה הציבור החרדי היה קטן, וכמעט כל מי שהיה מגיע אל שערי בית הדין הרבני היו אנשים שאינם יראי השם, וכיון שרוב הבאים לפניהם היו אנשים החשודים על השבועה, מה יעשו בית הדין ואינם יכולים לחייב שבועה ולפיכך יצרו פשרה זו. כי בשו”ע (חו”מ סי’ צב) מבוארים דיני החשודים על השבועה על כל פרטיהם, בגילגולה על רעו ובאם היא שבועה להפטר או להוציא, ואם היא שבועה ד”ת או דרבנן או היסת, ואם הטוען טוען וודאי או טענת ספק ע”ש, וא”כ מהיכי תיתי לכפות פשרה ולהוציא ממון.]

שוב בינותי, שאף בבתי הדין הרבניים אין זה ברור שמחייבים ממון תחת השבועה, כי רוב הפדרי”ם ושורת הדין הנ”ל שדיברו בפתגמא דנא, עסקו באופן שחתמו בעלי הדין על פשר, כי הפדרי”ם הנ”ל דנו בממונות בזמן שהו רשאים לכך, ולכן סתימתם שמפשרים בממון תחת השבועה, אינה נוגעת לאופן שאין כתב בוררות. ויתירה מכך, יש פעמים שאף הורו על השבועה כגון בשורת הדין (ח”ח עמ’ תפה) שם הציעו לבעלי הדין או להתפשר או להשבע, וכן בשורת הדין (ח”ט עמ’ פא) כתב, “אם יתרצו הצדדים להתפשר על השבועה תמורת פדיון כסף” וכו’, הרי שתלו זאת בדעתם ובהסכמתם ולא בכפיה. ואומנם בתיקי גירושין שנכרכים אליהם ממונות, בבתי הדין הרבניים לא מחתימים על בוררות, אך כמדומני לא ראיתי שדנו בשבועה באופנים אלו, למעט למאמרו של הרה”ג יעקב זמיר בשורת הדין (ח”ט עמ’ שמב), והרה”ג שלמה שפירא (בחי”ג עמ’ לג) ששניהם ישבו בהרכב אחד בנתניה ונחלקו בשבועה, ושם האשה סירבה לפשרה (חי”ג עמ’ לג) והרב זמיר היה פשוט לו פשר במקום שבועה ולא נחית להאמור שלא היה זה בהסכמה, ואילו הרב שפירא נזקק לשאלה זו וכדלעיל. [והרה”ג אברהם שרמן בקובץ זכור לאברהם (תשנ”ג עמ’ שנד) שם קרה מקרה נדיר שמחקו משטר הבוררות את המילה “פשר”, ואיהו חידש לחייבם בפשר זה נגד רצונם, וזה מדיליה ואינו משום מנהג בתי הדין].

ולפיכך נראה שגם בבתי הדין הרבניים אינו כאשר סברנו, אלא אין להם מנהג מבורר האם כופין על פשר ממון תחת שבועה בלא הסכמת בעלי הדין, ותלוי בדיין היושב על מדין בשאלה זו. שוב ראיתי בשורת הדין (חי”ג עמ’ לד הנ”ל) שכתב הרב שפירא כדברינו, שהפדרי”ם העוסקים בזה, חלקם חייבו ממון תחת השבועה דוקא בהסכמה לפשרה, וחלקם לא. ע”כ. הרי שגם הוא כתב שתלוי הדבר בדיין, ואין מנהג מבורר אצלם לחייב ממון תמורת השבועה.

ועל כן יוצא, שכיום כשבאים לפני בית הדין הרבני אנשים יראי ה’, והוא דין של חיוב שבועה, מצוה  (לשון השו”ע סי’ יב סעיף ב) להציע להם להתפשר להפטר משבועה ע”י ממון, אך אינם יכולים לכוף על פשר תחת שבועה, כיון שבעלי הדין לא קיבלו אותם לדונם לפשרה, אא”כ יחתימו על שטר בוררות לפשר בתחילת הדיון.

בתי הדין הספרדיים כיום

יא. נתבאר לעיל בריש אמיר, שכיום מנהג בתי הדין הספרדיים, הוא ג”כ כאמור, שלא להשביע, ותחת שבועת היסת מחייבים שליש את המחוייב שבועה, ותחת שבועת התורה מחייבים חצי. ומה ראו לנהוג כן נגד אבותינו ואבות אבותינו בכל הדורות, היא פליאה, ואם אצל האשכנזים פשט המנהג כן, מה לנו ולמנהגם כשהוא נגד הש”ס השו”ע והפוסקים במאות ואלפי דינים שחייבו שבועה. וכנראה היות והספרדים כאן בארץ לא הקימו בתי דין פרטיים, מפני שנשענו על בתי הדין הרבניים, ושם הלא תמיד היו מעורבים עם הדיינים האשכנזים, וכנראה הרבנים האשכנזיים לא רצו להשביע כאשר הם נהגו בארצות אשכנז, בלית ברירה נגררו אחריהם, כי כיצד ידונו יחדיו [וכדחזינן בעוד דברים אחרים, וכאשר צעק על כך בעל היבי”א (יבי”א ח”ו אה”ע סי’ יד) על שמחייבים חליצה את הספרדים ולא ייבום ושלא כדין עשו, ושאין תוקף לתקנת הרבנות. וכן (יבי”א ח”ג אה”ע סי’ יב) על שכותבים גם לספרדים בכתובה “דחזי ליכי מדאורייתא”, שלא כדין, ויש לעשות כתובות אחרות להספרדים. וכך ביבי”א (ח”ו או”ח סי’ מג) שינשאו ספרדים בימי בין המצרים, עד ר”ח [ובדומה נגד נוסח אחיד שניסו להחל בצה”ל, ביבי”א (ח”ו או”ח סי’ י) וביחו”ד (ח”ג סימן ו)] ועוד. ושמא אף זה היה בכלל הברכה. והכי חזינן דבעל היבי”א גופיה חתום בפד”ר (ח”ד עמ’ 317 והלאה, ובסוף התשובה, ונדפס גם בשו”ת ציץ אליעזר ח”ז סי’ מח סוף פ”ו) שם הכותב הינו בעל הציץ אליעזר, ואליו מצטרפים מרן הרב עובדיה והגר”י קאפח ופסקו שתחת שבועה לחייב ממון מדין פשרה, והרי דאיהו גופיה נהג כך בפועל. על כן שמא נגרר אחר מנהג האשכנזים כדי ליישב עימהם בדין יחדיו, מפני שלא יכל לתקן הכל, כמו שפשוט, ושמא דעתו היתה שכן הדין שם מטעם אחר. ומ”מ אחר שכבר נתפשט כן המנהג גם אצל הספרדים, שוב שם מנהג עליו.

שיעור הפשר הנ”ל משתנה

יב. אף שנתבאר לעיל (אות ה) שמנהג בתי הדין את לחייב את המחוייב שבועה ד”ת לשלם חצי מהתביעה, ותחת שבועה דרבנן לחייבו שליש מהתביעה, אחר שנתבאר שהמקור למנהג שלא להשביע בבתי הדין הוא מפני הפשרה, הרי שישתנה הדבר לפי ראות עיני הדיין, וכדין פשרה שחיובה שתהיה קרובה לדין (שו”ע סי’ יב סעיף ב) וראה בשו”ת שבות יעקב (ח”ב סי’ קמד) שכמה לפשר תחת השבועה תלוי בראות עיני הדיין לפי הענין שבא לפניו ע”ש, והביאו הפתחי תשובה (סי’ יב ס”ק ג). וכ”כ בשו”ת דברי מלכיאל (ח”ב סי’ קלג) ששיעור הפשרה תחת השבועה תלוי בדין שבא לפניהם, אם ניכר שהדין מרומה, או לאו, ושיש לחלק בין שבועה ד”ת לדרבנן, ובמחוייב שבועה כמה חשוב לו שלא להשבע, ואם קיבלו לעשות פשר הקרוב לדין, ע”ש בפרטיו. וכיוצ”ב בשו”ת אג”מ (ח”א חו”מ סי’ לב) כתב, נ”ל שהכל לפי עיני הדיינים, אם ניכר שמשקר, או אם התובע מחייבו שבועה רק כדי שישלם. וכ”כ בשורת הדין (חי”ג עמ’ לג) שהוא דבר המשתנה, וכ”כ בשו”ת ויזרע יצחק (פינחס, ח”מ סי’ א).

[1] ברם באמת לענ”ד כוונת מרן כאן בכותבו י”א, משום שאין הלכה כן, משום המבואר בב”י הנ”ל, ששם פשוט שדעתו כרי”ף והרמב”ם. אולם בספר משפט הכתובה (ח”ה עמ’ קעז) למד בדברי מרן הנ”ל, שהמנהג שלא להשביע. ושזה רק בשבועה דרבנן. והוסיף, שבאו”ח (סי’ קנו) מרן בסדר משא ומתן, העתיק את לשון הטור שם וז”ל, ויזהר מלישבע אפילו באמת. שאלף עיירות היו לינאי המלך וכולם נחרבו בשביל שהיו נשבעים שבועות, אע”פ שהיו מקיימים אותם. עכ”ל. והנה בב”י שם, לא הראה מקורו, רק העתיק את לשון הטור, והשאיר ריק להשלימו ולא השלים. אך ציינו המהדירים שכן הוא בבמדבר רבה (כב, א) ובתנחומא (מטות א). וכן במגן גיבורים (שם) כתב, שאמנם הב”י לא ציין מקורו, אך הנה הוא במדרש רבה (מטות). ושאולם הרמב”ם בספר המצוות (מצוה ז) מנה שזו מצות עשה להשבע באמת [וכן הוא במשנה תורה (שבועות רפי”א) כשם ששבועת שוא ושקר בלא תעשה, כך מצוה עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין בשם, שנאמר, ובשמו תשבע, זו מצות עשה. שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא, והדור וקדוש גדול הוא להשבע בשמו. עכ”ל.] וא”כ ס”ל להיפך הגמור. אך הרמב”ן שם השיגו שאין מצוות עשה להשבע, אלא היא רשות, וחולק עליו בביאור הגמ’, האם היא הוראה, או משא ומתן הלכתי, ושהוא לאו הבא מכלל עשה לצוות שלא להשבע בשם ע”ז. ע”כ. והנה הגר”י פערלא (בסוף המצוות עשה שלו) כתב שעם הרמב”ם וסיעתו עומדים גם הבה”ג וסיעתו, ואולם הרס”ג לא מנאה, ושכן השיגו הראב”ד והרמב”ן על הרמב”ם. ע”כ. והרי שרוב רובם של הראשונים עומדים עם הרמב”ם שזו מצ”ע. ברם באמת נראה לבאר, שאף להרמב”ם שיש מצות עשה להשבע באמת, מ”מ טוב להזהר בשבועות, שמא יכשל בהם, וא”כ מה שלא הזכיר דבר מזה בב”י, משום שעצם התוכן אמיתי גם להרמב”ם שיש להזהר אף בשבועות אמת. וכ”כ גם הרמב”ם גופיה בסוף הלכות שבועות (פי”ב הי”ב) וז”ל, וטובה גדולה היא לאדם שלא ישבע כלל, ואם עבר ונשבע, שיצטער ויעמוד בשבועתו, שנאמר, נשבע להרע ולא ימיר, וכתוב אחריו, עושה אלה לא ימוט לעולם. עכ”ל. וע”ע בזה בשו”ת מנחת יצחק (ח”ד סי’ נב אות ה והלאה). עוד הביא במשפט הכתובה (שם) שכתב החת”ס (גיטין לה ע”ב) שהיום אין שבועה בבי”ד כלל, וכמבואר בתוס’ גיטין (שם ע”א ד”ה דמוריא היתרא). ואיהו השיגו דשאני התם דהוי שבועות אלמנה. ע”כ.

[2] ואף שהרה”ג אברהם שרמן בקובץ זכור לאברהם (תשנ”ג עמ’ שנב) כותב שאף בבתי הדין רבנים מחתימים על שטר בוררות בתביעות ממוניות, כדי שתהיה להם סמכות חוקית, היות ובתי הדין הרבניים הם בתי הדין הקבועים בעיר, לכן יכולים לכפות לדון, וא”צ לכתב בוררות, וכל סיבת החתימה על שטר בוררות היא כדי לתת סמכות לפסק בית הדין מצד החוק ולא מצד ההלכה. ע”כ. היינו בעבר שהיו דנים בבתי הדין הרבניים, גם בממונות שבין אדם לחבירו, לכך היו נזקקים לשטר בוררות שיהיה לדינם תוקף חוקי וכנ”ל. אולם כיום החוק אסר עליהם לדון בממונות, רק במה שקשור למערכת הנישואין בחלוקת רכוש ומזונות וכו’, לפיכך כיום בבתי הדין הרבניים אינם מחתימים אף פעם על כתב בוררות. גם בפד”ר (ח”ד עמ’ 318) מבעל הצי”א וחתום עליו גם בעל היבי”א הנ”ל, שם היה זה בממונות ולפיכך גם כתוב בראשו שחתמו על כתב בוררות.