למדנו בהלכות שבת (שו”ע סי’ שכ סעיף ט) שאסור לרסק שלג וברד כדי שיזובו מימיהם, והתעוררתי בכמה ספיקות שכמדומני לא נזהרים בהם, אם תוכלו לבאר לי את דיניהם.
א. לנגוס באיגלו כשזב ממנו משקה בעת הנגיסה.
ב. ללעוס חתיכת איגלו או קרח בתוך הפה, האם מותר.
ג. כשמרסק את האיגלו בשיניו בעודו בתוך השקית, ואחרי שהקרח מרוסק בשקית, נהנה לאוכלו מרוסק “ברד”.
ד. נתינת קוביות קרח בתוך משקה שבכוס, או להיפך עירוי משקה על גבי קוביות קרח.
לכאורה כל המקרים אסורים, כי בכולם הקרח נמס ונהפך חלקו למים.
תזכו למצוות
תשובה
א. מותר.
ב. מותר.
ג. אם הוא אוהב שיש גם משקה בברד ולא רק שברי קרח, אסור. ואם לא משנה לו הדבר, מותר.
ד. מותר לתת קוביות קרח בתוך משקה.
ולהיפך לשים קוביות קרח ועליהם לערות משקה, אם לא איכפת לו מהמשקה הזב מהקרח מותר. ואם הוא חפץ במשקה הזב מהקרח, המקל בכך יש לו על מה שיסמוך, וכן המנהג. והמחמיר, תבא עליו ברכת טוב.
מקורות:
ביס מהאיגלו
לשבר קרח גדול
א. נגיסה מהאיגלו [שקית קטנה שבה משקה ממותק קפוא] או מארטיק באופן שע”י הנגיסה זב מהארטיק משקה [קורה כן כאשר הארטיק או השלוק אינו קפוא היטב] התיר הב”י (אורח חיים סימן שכ) דבר הדומה וז”ל, ומשמע דהא דאסרינן לרסק [קרח] דוקא במרסקו לחתיכות קטנות כדפירש רש”י, אבל לשבר חתיכה ממנו שרי. וכן נראה ממה שכתב רבינו [הטור] בסמוך שמותר לשבר הקרח כדי ליטול המים מתחתיו. ואף על פי שכשמשברו ניתזו ממנו חתיכות דקות שרי, דלא מיתסר אלא כשהוא מרסקו כדי שיזובו מימיו, אבל הכא שאין מימיו זבים על ידי כן, ואפילו אם יזובו מועטים הם ולא חשיבי, ועוד שאינו מתכוין לכך, ועוד שהם הולכין לאיבוד. וכן נהגו להתיר. ולפי שראיתי מי שערער בדבר כתבתי זה. עכ”ל. הרי שהיה מי שערער על כך, וכתב מרן להתירו. ואף שבנידו”ד אין את כל הצירופים שצירף מרן, שכאן בנגיסה אין המשקים הולכים לאיבוד, גם הסברא מועטים הם ולא חשיבי, לא כ”כ שייכת הכא באופן שחפץ בהם. מ”מ נראה שעיקר משענתו של מרן היא הסברא שאינו מתכוין, כפי שפתח בה שהאיסור הוא “כשהוא מרסקו כדי שיזובו מימיו”, ושב וכ”כ בהמשך, אלא שעוד הוסיף וגיבב מרן עוד טעמי היתר, כדי להשיב על המערער מעוד פנים, וכפי שכתב שעירעור זה גרם לו לכתוב את האמור. וכ”כ מו”ר בחזון עובדיה (שבת ח”ד עמ’ קנח ד”ה מותר) להתיר לנוגסו, שעיקר משענת הב”י להתיר היא משום פס”ר דלנח”ל בדרבנן, ועוד דהוי במקום מצות עונג שבת, ועוד צירף את דעת רבנו בנימין שבשבלי הלקט (סי’ פה), שאיסור ריסוק שלג הוא רק בשלג שלא היה מים בעולם, אבל השואב מים מערב שבת לכדו ומצאו בשבת קפוא מותר לרסקו, ועע”ש. [וכיוצ”ב כתב בשו”ת אדני פז (אבידר, ח”ד סי’ נד) שדי בשני הטעמים הראשונים שבב”י בכדי להקל, ויובא להלן.]
מי רגלים בשלג
ברם יש להוכיח לאיסור מדחש מרן להטיל מי רגלים בשלג (סי’ שכ סעיף יד) וז”ל, הר”מ מרוטנבורג מתיר להטיל מי רגלים בשלג, והרא”ש היה נזהר. עכ”ל. והוי כי”א וי”א, דהלכה כי”א בתרא, וא”כ פסק כרא”ש להחמיר, ומינה נילף לנידו”ד לאיסור אף שאינו מתכווין. ברם לכו”ע אף להרא”ש הנ”ל שרי לדרוס על השלג, אף שע”י הדריסה נעשה מים, שהנה כתב הטור (שם), שהרא”ש מחלק בין דריסת שלג שאינו וודאי שנימוח, משא”כ במי רגלים שוודאי נימוח. ע”כ. והכי פסק מרן (שם סעיף יג), ומינה לנידו”ד להקל דדמי לדורך על שלג שאינו וודאי נימוח, בשונה ממטיל מים. ועוד ראה להלן לגבי עירוי משקה על קרח שבכוס שהרחבנו יותר בהיתר זה. זאת ועוד, אף הרא”ש ומרן כתבו בלשון זהורית [“היה נזהר”] ולא בלשון דין גמור, וכן מבואר במקורם בתוס’ (שבת נא ע”ב ד”ה אין מרסקין) שמדין אין מרסקין את השלג כתבו וז”ל, מכאן יש ליזהר שלא ירחוץ ידיו בשלג וכו’, דאי אפשר שלא ירסק הברד, וכל הזהיר בו, תבא עליו ברכה. עכ”ל. הנה להדיא שמשום חסידות דיברו. וכ”כ בחזו”ע (שבת ח”ד עמ’ קעב) דנראה מלשון היה נזהר ולא אסור, שאינו אלא זהירות בעלמא, ואינו מן הדין. וא”כ אף אם היה זה כנידו”ד, הרי דמדינא שרי אלא שחסידות להזהר. ובר מין דין יש לחלק בין התם להכא, כיון ששם נימוח הרבה שלג, משא”כ כאן בקושי ניתן לשים לב שנימוח, וכהיתרו של מרן לעיל “מועטים הם ולא חשיבי”.
נטילת ידים בשלג
ומש”כ מרן בסעיף י”א, צריך ליזהר בחורף שלא יטול ידיו במים שיש בהם שלג או ברד וכו’. וגם בסעיף יב פסק, יש ליזהר שלא ישפשף ידיו במלח. והרי שני דינים אלו הם פס”ר דלנח”ל, ואפילו הכי אסר, ומינה נילף לחומרא בנידו”ד. שאני התם די”ל דהוי ניח”ל, משום שלנטילת ידים מכלי רק כאשר נהפכים הקרח והמלח למים מהני, כדנפסק בש”ע (סי’ קס סעיף יב), וכן לענין נקיון, אז הם מנקים ידיו טוב יותר [וכ”כ כחילוק זה הט”ז להלן (סי’ שכו ס”ק ג)]. וגם בשניהם לשון זהירות נקט ואינו מדינא.
ועוד יש לבא ולהתיר דהוי דרך אכילה, אף שזב משקה על הארטיק מבחוץ, כיון שקורה כן מחמת הנגיסה, הרי זו דרך אכילה, וכפי שיתבאר בסמוך ברצות ה’.
לעיסת האיגלו בתוך הפה
ב. הכניס חתיכה מהאיגלו או קרח לפיו ולועס אותו בפיו ומרסקו, גם אם כוונתו למשקה משרא שרי, שאפילו בסחיטת פירות דאורייתא שרי למצוץ ענב בתוך פיו [ב”י (סי’ שכח) משבולי הלקט (סי’ צ) ופסקו הרמ”א (סי’ שכ ס”א) וכן מבוארת דעת מרן להקל בב”י (שם סוד”ה וכתוב בשבלי הלקט) מדהשיב על ההגהות מיימוניות, בזה”ל מיהו לפי מה שאכתוב בסמוך בשם שבלי הלקט, דסחיטה לתוך הפה לאו סחיטה היא, פשיטא דשרי. עכ”ל. ובהמשך (ד”ה ומשמע) אחר שהביא את המח’ הנ”ל, סיים בזה”ל, ועל פי זה יש להתיר מציצת קנה הסוקר בפיו בשבת כמו שכתבתי בסמוך. עכ”ל. וכן הוכיחו בדעת הב”י הרחיד”א (סי’ שכ בשיורי ברכה), והמאמר מרדכי (ס”ק ג)], כיון שהוא דרך אכילה, ק”ו הכא. זאת ועוד, כל המחלוקת שם היא כשמחזיק את הענב ומוצצו בשפתיו אך במכניסו אל תוך פיו ומוצוצו לכו”ע שרי כמש”כ המשנה ברורה ס”ק יב ושכן משמע מהב”י ומהפמ”ג, והרי זהו נידו”ד, שלועס בתוך פיו, והרי שבזה אין חולק ולכו”ע שרי, וק”ו מאיסור תורה של סוחט.
ואף בלא כן יש להתיר הכא בקרח, שאיסורו משום דהוי מוליד [היינו שמרן כאן לאורך הסימן (סעיפים יא, יב, יג, יד) דאתי עלה משום מוליד שרק לטעם זה יש מקום לדינים אלו. וכן מבואר בשו”ע (ס”ס שכג) שאסר לחפוף כלים במלח וכן (סי’ שכח סכח) שלא לסוך המכה בשומן מפני שנימוח, ומקורם יכון רק לטעם מוליד דרש”י ודעימיה. וכמובן שישנה שיטת הרמב”ם (שבת פכ”א הי”ג) ודעימיה שהוא משום גזירת סחיטת משקין כמש”כ הב”י (סי’ שכ) בשם הר”ן בדעתם, וכ”כ (שם) המ”מ, ועוד ראשונים ולהם הכל שרי. וישנה שיטת בעל התרומה (סי’ רלה) ודעימיה משום נולד והביאו הב”י (כאן ולעיל ס”ס שיח על סעיף טו) ודחהו, ולגבי דעת הרמ”א שחושש אליו נעמוד עליו להלן (אות ה).], ופרש”י (שבת נא ע”ב) כיון דדמי למלאכה שבורא מים הללו. והרי “דומה” שייך רק כשניכרת “הבריאה שברא”, משא”כ כשלא רואים את המשקים שנוצרו, כיון שהם בתוך פיו, שרי, וכמו שנתבאר בשו”ת נחלת לוי (ח”ב סי’ ב אותיות י-יב) מפי ספרים, וכדמוכח מהראשונים (דלעיל התם אות ח) שביארו דטעם איסור מוליד “דדמי לבורא”, וממילא כל שאינו נראה לעין, לא שייך דמי לבורא כיון שאינו נראה, וממילא לא “דמי”, ע”ש.
וכן כתב להתיר בזה בחזון עובדיה (ח”ד עמ’ קנח ד”ה מותר לשבור) ללעוס קרטיב, מטעם דהוי פס”ר דליח”ל בדרבנן, ועוד דהוי לדבר מצוה של עונג שבת, כיון שלא נוח לו שהמשקה זב מהקרח בשעת לעיסת ומעדיף לאוכלו בהיותו קרוש. וכטעם שהתיר מרן לשבר קרח להגיע למי הנהר אף שבשבירה זבים ממנו מים ע”ש. ועוד צירף את שבולי הלקט (סי’ פב) בשם רבי בנימין שאיסור זה לא נאמר במים שהפכו לקרח. ע”כ. וכ”כ להתיר בספר פסקי תשובות (סי’ שכ הע’ 190), גם בספר דבר משולם (משולמי, ח”ב סי’ רכ סוף אות א עמ’ רטו) כתב להקל בכך. וכ”כ להקל בספר וביום השבת (וויל, עמ’ צט) ללעוס את האיגלו בתוך פיו, משום שאין על זה שם מלאכה, וכדחזינן בענבים שמותר למוצצם. ואף שאסור לינק מבהמה, שאני התם שמוצץ מבחוץ אבל בתוך פיו ממש שרי [המ”ב (סי’ שכ ס”ק י) ביאר מטעם שיניקה הוא דרך כל בעל חי]. ע”כ. וכ”כ להתיר בספר מנחת יהודה שבת (טל, סימן צב), ובספר מענה השלחן (נסימי, סי’ לא).
ריסוק האיגלו בעודו בשקית כשחפץ או אינו חפץ במשקה
ג. כשמרסק את הקרח בשיניו בזמן שהקרח עדיין בעודו בתוך השקית ואחרי שהקרח מרוסק נהנה לאוכלו.
אם כל מה שמרסק את הקרח הוא לפי שחפץ באכילת הקרח, והמשקה לא איכפת לו ממנו, באופן זה שרי, כי הוי פס”ר דלנח”ל מדרבנן. ויתרה מכך אף המחמירים בפס”ר דלנח”ל בדרבנן, בנידו”ד יתירו, וכפי שמותר לרסק קרח כדי להגיע למי הנהר, כדאיתא בשו”ע (סי’ שכ ס”י), והיינו טעמא כיון שהמשקים נעשו בלא כוונה כמש”כ הב”י שם הנ”ל, וה”ה הכא בנידו”ד.
ברם כשחפץ גם במשקים ולכן מרסק את האיגלו. אם יש משקה באיגלו, והרי שהמשקה הזב מתערב בתוכם, לכאורה היה מקום להתיר על פי התוספתא (שבת פ”ד הט”ו) שהובאה בב”י (סי’ שכ) שמותר לרסק קרח בקערה, וה”ה הכא. אלא שמוכח מלשונות השו”ע בכמה דוכתי דלא ס”ל להלכה כתוספתא ראה בשו”ת נחלת לוי (ח”ג סי’ כד אות ב) ע”פ מפי ספרים וכן נקט בחזון עובדיה (ח”ד עמ’ קנו) להלכה ובדעת מרן ע”ש. ואף שמנהג העולם להקל כתוספתא, דאל”כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש, על מה העולם סומך לערבב סוכר בכוס תה, והלא הוא מרסק את הסוכר, והופכו ממוצק לנוזל והוי כדין ריסוק קרח שהופכו ממוצק לנוזל, ודמי לבורא. [ואף שהגינת ורדים (כלל ג ס’ יד) חילק בענין אחר בין סוכר לקרח, וגם בשו”ת הרב פעלים (או”ח ח”ג סי’ יד) חילק בין סוכר שאינו נהפך למים לבין מלח שכן, יש להשיבם, ראה בשו”ת נחלת לוי (ח”ג סימן כד אות ג).] ברם גם לפי מנהג זה, א”א להקל מכח מנהג הסוכר גם לענין ריסוק קרח, כי כלל הוא שסמך שסמכו מנהג להקל, מועיל רק למה שנהגו, ואי אפשר להוציא לבא ולהקל בדבר אחר, כמש”כ בחזון עובדיה (פסח ח”א סימן ט עמ’ קכב) ובשו”ע המדות (ח”א עמ’ קטז) מפי ספרים ע”ש, וה”ה להכא שגם אם נהגו להקל על פי התוספתא לערב סוכר, א”א לבא ולהקל מכח כך גם לרסק שלג בתוך קערה. [זאת ועוד, לשון הב”י בהביאו את התוספתא הנ”ל הוא, כלומר דכל שיש יין או מים בקערה, אף על פי שהוא נמחה וזב על ידי ריסוקו, כיון שהוא מתערב במשקה שבקערה ואינו ניכר שרי. עכ”ל. וא”כ מיירי שיש משקה בקערה ולכן המשקה החדש מתערב ולא ניכר. ויוצא שאם יש בקערה רק טיפת מים, לא מהני, דניזיל בתר טעמא דהיתרא, דכיון שאינו ניכר לא דמי לבורא, משא”כ כשיש רק טיפת מים ניכר וניכר הוא, ודמי לבורא. ומעתה באיגלו גם אם יש מעט משקה שהחל לימוח זה מכבר, עדיין הוי ניכר המשקה החדש שנוצר מהריסוק ויהיה אסור לרסק. וצריך לעיין בזה.] ק”ו כשהאיגלו קפוא לחלוטין ואין כלל משקים באיגלו, ואדם זה חפץ גם במשקה וגם בקרח מרוסק, שבזה אף לפי התוספתא אסור, וא”כ הוי מוליד גמור ואסור מכל וכל.
וכ”כ לאסור לרסק את האיגלו בספר פסקי תשובות (סי’ שכ הע’ 190) וכ”כ לאסור הגאון רבי מרדכי גרוס שליט”א בנאות מרדכי (חי”ט עמ’ קצא), וכ”כ בספר דבר משולם (משולמי, ח”ב סי’ רכ סוף אות א עמ’ רטו), וכ”כ בספר מנחת יהודה (טל, סימן צב) משום שחפץ במשקה, וכ”כ לאסור בספר מענה השלחן (נסימי, סי’ לא) וכ”כ לאסור בקונטרס מנחת יוסף (אסולין, יו”ד סי’ א עמ’ 41) בשם רבו, ולכן אף אסר לתת איגלו לקטן בשבת, שבוודאי יעשה כן, ועוברים בזה על איסור ספיה בידים איסורא לקטן.
ואין מקום להשען על סיעת הסוברים שאין מוליד באוכלין, וחילם מדחזינן דשרי לתת תבלין בתבשיל, אע”פ שנותן בו ריח, וליקטם בשו”ת יבי”א (ח”ו או”ח סי’ לו אות ט), והרי שלדרכם לכאורה יש להקל בנידו”ד. ובפרט שעצם איסור מוליד הוא איסור קל, כמש”כ הגינת וורדים (או”ח כלל ג סי’ יד) ובשו”ת איש מצליח (ח”ג סיק יז אות ח דף סא רע”א) ובשו”ת היבי”א (ח”ד או”ח סי’ לב אות א). דזה אינו, כי גם המקלים במוליד באוכלין, לא יקלו בגוף איסור חז”ל שאסרו (שבת נא רע”ב) לרסק קרח, אף שהוא אוכלין. ויוכרחו לחלק בין הדברים באיזה טעם, ועל כן בנידו”ד דעסקינן בקרח, גם הם יודו לאסור. והגינת ורדים שכתב שמוליד הוא איסור קל, מ”מ איסורא מיהא איכא.
וכ”כ הגאון רבי יצחק רצאבי בפסקי מהרי”ץ ט”ל מלאכות (במילואים סי’ פד סוחט עמ’ תקנט אות ה) לחלק בין אם חפץ במשקה או לאו, וכמבואר מלשון הברייתא, אין מרסקין בשביל שיזובו מימיו. ע”כ. מבואר שאם מרסק לא בשביל שיזובו, שרי, וזה פשוט, ושכ”כ הש”ך (יו”ד סי’ רא ס”ק עא). ועל דרך שהתיר הב”י לשבר קרח מטעם זה. ע”כ.
ובשו”ת אשר חנן (ח”ו סי’ יא) דן בנידו”ד לרסק איגלו בתוך השקית ולאכולו, ואסר למבוגר והתיר לילד, וטעמו מפני שלפי התוספתא הנ”ל שרי, ואף שמרן אינו נוקט כתוספתא ע”ש, אולם היות ובשו”ת לב חיים (ח”ב סי’ קצב) יליף בדעת מרן דס”ל כתוספתא, אפשר עפ”ז להקל לילד. ועוד הוסיף טעם להקל, שאפשר שהוא דרך אכילה, ואין לגזור בזה. ע”כ. הרי שגם הוא אוסר מדינא. והיתרו לילד מתבסס על כך שהיה פשוט לו שבכל איגלו בכל אופן כבר יש משקה בשקית, והמרסקו הוא מרסק משקה לתוך משקה, וכדין התוספתא. ברם זה תלוי במציאות כי פעמים רבות אין משקה כלל באיגלו, כגון מיד בשעה שיוצא מהאקפאה. והרי שגם הוא יודה בכה”ג לאסור אף לילד.
דרך אכילה
שוב אמר לי ידידי הרה”ג דוד מועלם שליט”א ראש כולל במורדות בית וגן, שיש להקל בזה על פי המ”ב (סי’ שכא ס”ק לו) וז”ל, דבר שאינו חפץ לאכלו ולטועמו “ולא להאכילו לתינוק”, אסור ללעסו בשיניו כדי לשחקו משום טחינה, דאע”ג דמשנה, מ”מ מדרבנן אסור, דדוקא לגבי מילה התירו כעין זה, לקמן בשל”א ס”ז [אחרונים]. עכ”ל. הנה לנו שהוסיף שאם הוא להאכילו לתינוק שרי, אע”פ שאחר שטוחנו בפיו מוציאו ליתנו לתינוק, וא”כ התברר שפיו היה “מטחנה”, ולא היה דרך אכילה, אפי”ה כל כה”ג חשיב דרך אכילה ושרי. ומינה לנידו”ד דהוי דרך אכילה וליכא איסורא. ע”כ. וכן הסתפק בספר מלאכת המפרק (ששון, ס”ס כג) שאף שבפשוטו אסור לרסק בשיניו את האיגלו בהיותו בשקית, יש לדון אי חשיב דרך אכילה. ע”כ. וגם הבאנו לעיל בסמוך בשו”ת אשר חנן (ח”ו סי’ יא) ג”כ צידד להקל מהאי טעמא דאפשר דהוי דרך אכילה.
ברם זה אינו, שאין היתרו של המ”ב משום שהוא דרך אכילה, אלא היתרו הוא משום שטוחן לצורך אכילה מותר כשהוא שינוי גמור, ובפיו הוא שינוי גמור, ולכן שרי. כי טחינה בפיו מעיקר הדין היא שינוי גמור, ושרי לצורך אכילה, וכמו דשרי לטחון בידיו כמש”כ המ”ב (סי’ שכא ס”ק כט) משבולי הלקט [אע”פ שזה רק שינוי אחד, וחזינן כאמור דשינוי גמור אחד מותר] ומה שהצריכו שני שינויים בקתא ובקערה, היינו כדמפרש המ”ב (ס”ק כה) דעדיין מחזי עובדא דחול, משא”כ בפיו הוא שינוי גמור ולא עובדין דחול. וממילא לטחון בפיו לתינוק שרי לכתחילה, וכשאינו לאכילה אסור אף בפיו, כי טחינה אף בשני שינויים שלא לאכילה אסורה. [ואף אם היה כאן ראיה, יש להשיבה, כי מלאכת טוחן שרי לאלתר כדכתב הרמ”א (סי’ שכא סי”ב), וביאר המ”ב (ס”ק מד) שמלאכת טוחן עיקרה לטחון ולהניח, וכל שהוא לאלתר, הוי דרך אכילתו. וממילא שפיר יקל לתינוק. ברם בדין ריסוק קרח, המרסק קרח לאכול לאלתר פשוט שאסור, וה”ה בנידוננו, גם אם מרסק בפיו ושותה אח”כ, יהיה אסור.] וכ”כ לאסור בספר פסקי תשובות (סי’ שכ הע’ 190) שאינו דרך אכילה כשמרסק את האיגלו בפיו בעודו בתוך השקית, רק אם נגס חתיכה מהאיגלו ולועסה שרי מטעם שהוא דרך אכילה. וכ”כ בקונטרס מנחת יוסף (אסולין, יו”ד סי’ א עמ’ 41) בשם רבו, שכשמשברו בתוך שקית האיגלו אינו דרך אכילה, כיון שמשברו מחוץ לפה.
עירוי משקה על קרח שבכוס
ד. לתת קוביות קרח בתוך משקה אף שהמשקה ממיס את הקוביות קרח, התיר מרן (סי’ שכ סעיפים ט, י”ד).
אלא שיש לדון לתת קוביות קרח ואח”כ לערות את המשקה עליהם, או אם נשארו קוביות קרח מהמשקה הראשון וחפץ לערות עליו משקה נוסף, שהרי בשעה שמערה את המשקה את גבי הקרח, גורם להמסתו ולכאורה אסור הדבר. הנה באופן שלא חפץ בהפרשת המים [כגון שהוא אנין טעם והמים פוגמים לו את איכות המשקה ששותה, או אם חפץ שהקרח לא ימס בשביל שירבה בקירור המשקה] או אם לא איכפת לו מהמשקים שזבים מהקרח, בכה”ג שרי וכדין ריסוק קרח בנהר שבשו”ע (שם סעיף י) דשרי כיון שאינו מתכוין.
ואם חפץ בהפרשת המים מהקרח, כגון שסובר שע”י כן מתקרר המשקה מהר יותר, וכדומה, לכאורה הוי מרסק ע”י עירוי המשקה דאסור, שכל שמרן התיר בסי’ שכ ס”ט הוא לתת קרח בתוך כוס מטעם שנימוח מאליו, לא כן כאן שע”י העירוי נימוח, הוי כדין רסוק בידים דאסור, והלא מרן חשש להטיל מי רגלים על הקרח משום מוליד, והוא בידיוק נידו”ד, שמערה מים על הקרח וממיסו, וכאן חמיר טפי היות וניח”ל בשונה מהטלת מי רגלים. וכיוצ”ב החמיר בשו”ת לב חיים פאלאג’י (ח”ב סי’ קצב ד”ה ועינך) לתת שלג בכוס יין ומנענעים את הכוס כדי שיהיה נמוח יפה, שראוי להזהר בזה. ע”כ. וכיוצ”ב בילקו”י אסר לערבב קרח בכוס מים, דהוי ריסוק בידים. וכ”כ לאסור לערות מים על גבי איגלו בפסקי תשובות (סי’ שכ הערה 190). והן אמת כי מו”ר בהליכות עולם (ח”ד עמ’ קנח ד”ה ומכל מקום) התיר בנענוע הכוס להמיס את הקרח, ושכ”כ להתיר בכף החיים (סי’ שכ סס”ק ק) משום שדיינו לאסור ריסוק בידים ממש אבל נענוע הכוס בעלמא מותר, וכוונתו בצירוף התוספתא דשרי ע”ש. הרי גם הוא יוכרח לחלק בין הנ”ל לבין להטיל מי רגלים על השלג שמרן החמיר, אף שאינו מתכוון, לבין נידונו לנענע את הכוס, והיות ולהטיל מים הוא כנידו”ד ממש לערות מים על הקרח כדי להמיסו שיש להיזהר, ועוד חמיר מהטלת מי רגלים, כיון דניח”ל, א”כ בזה לכאורה יחמיר גם ההליכות עולם.
וחזי הוית להגאון יצחק רצאבי בפסקי מהרי”ץ ט”ל מלאכות (במילואים סי’ פד סוחט עמ’ תקנט אות ד) שכתב להתיר בזה, ושכן מבואר להיתר בט”ז (ס”ק ט) שאינו מחלק בין לתת מים על המלח או על שלג לבין להיפך. ולחלק יצא בין כאן לבין להטיל מי רגלים שאסור, שי”ל מפני שהם חריפים לכן חשיב כמרסק בידים, לא כן במערה מים על הקרח. ובצירוף הרמב”ם ודעימיה דשרי כיון שהקרח מתערב. ושכ”כ להתיר בהשבת והלכותיה (סי’ לג הע’ לא) בשם הגרשז”א, ומטעם שהחלק הנמס הוא דבר מועט, וכ”כ להתיר בשו”ת אז נדברו (ח”ו סי’ ד). ע”כ. והנה בהשבת והלכותיה הביא משו”ת אבני ישפה (סי’ פה) בשם הגרשז”א להתיר להתיז מים על קוביות קרח דבוקות כדי להפרידים, מפני שהחלק הנמס הוא מועט. ע”כ. וא”כ לא דמי לכאן, דשם לא איכפת לו, ואילו כאן ניח”ל. וכן הוא באז נדברו בהפרדת קוביות קרח ע”י עירוי מים על גביהם, התיר משום דלנח”ל ע”פ הב”י, ושכן מבואר בט”ז (ס”ק ט), ועוד סמך על התוספתא [וכבר נתבאר שאין אנו פוסקים כן]. ושוב חילק בין מטיל מים בשלג, כיון שבמגע ראשון תיכף נמס השלג וניכר היטב, נראה כמעשה טפי, משא”כ בנידונו לערות מים על קוביות קרח כדי להפרידם לשימוש אין להחמיר. ע”כ. ומ”מ עצם חילוקם של האז נדברו והרב רצאבי בין הטלת מים מפני שהם חריפים חשיב בידים לבין מערה מים על הקרח. יש לסייעם ממקור הדין שהטור כתב שהר”ם מרוטנבורק התיר להטיל מי רגלים בשלג שידמה לדריסת הרגלים שדורס אותו ברגליו ואינו חושש. וא”א הרא”ש ז”ל נזהר בדבר, שאינו דומה לדריסת הרגלים כי ע”י השתן וודאי נימוח. עכ”ל. הנה שמחלק בין דריסת הרגל שאינו פס”ר שממיס את השלג למים לבין הטלת מים דהוי פס”ר שממיס. ולטעמו וחילו ה”ה הכא בעירוי משקה ע”ג קובית הקרח שבשניה הראשונה של העירוי אינו וודאי שממיסו, כיון שקובית הקרח קפואה היטב ומשקה אינו חם ק”ו אם הוא קר, בשונה ממי רגלים, והן ריסוק השלג בדריכת הרגל הוא יותר ממיס מעירוי המשקה. ומה שהמשקה אח”כ בעת שרייתו במים ממיסו, הן הוא ממילא ולא בידים, וזה מותר גמור. וגם אם תחלק, היות והמנהג להקל לערות מים על גבי קוביות קרח ואין מי שחש לכך, יש להשעינו על התוספתא הנ”ל.
גם בשו”ת אדני פז (אבידר, ח”ד סי’ נד) פשיט”ל להיתר, מפני דלא איכפת ליה בריסוק האיגלו מהמשקה הזב, וכהיתרו של הב”י (הנ”ל) לשבר קרח, ואע”פ שכאן לא מתקיימים כל טעמי הב”י, עיקרו הוא שאינו נח לו [וא”כ יודה לאסור למי שנוח לו, אלא שלא עלה על דעתו שיש אנשים החפצים בכך] ועע”ש.
שוב ראיתי בשו”ת אשר חנן (ח”ו סי’ י) שכתב להקל בכה”ג, משום שדימה דין זה לשם קרח בתוך המים שהתיר מרן (הנ”ל סעיף י), וכשם שזה מותר ולא נחשב מרסק בידים אף להיפך שרי. ותמוה כי ע”י העירוי גורם לריסוק, וכמו הטלת מי רגלים (שם סעיף יד), וגם הוא כתב לחלק בין כאן לבין מי רגלים שבהם ממיס יותר שלג. [אך אחרי שנמצא מחולק בין לשים קרח במים ללהיפך, כדי להקל צריך ראיה. ברם לדינא גם אנו מסכימים להקל כאן, משום שגדול כוחו של המנהג.]
לאשכנזים
ה. לדעת הרמ”א חוץ משפסק את כל הדינים האמורים בשתיקה למרן, עוד החמיר כדעת התרומה (סי’ שיח סעיף טז) שיש בהמסת שומן קרח וכדומה איסור משום נולד, וכפי שהביאו הרמ”א את דעת התרומה וסיים ונהגו להחמיר, אך סייג זאת, מיהו במקום צורך יש לסמוך אסברא ראשונה. ע”כ. ובמשנה ברורה (ס”ק קו) ביאר שבמקום צורך ניתן להקל לכתחילה, ובדיעבד בכל אופן אסור. ולפי”ז לכתחילה יש להחמיר בכל הדברים הנזכרים לעיל לכתחילה, חוץ מהחלק הראשון של שאלה ד, שזהו דינא דגמ’ דשרי ליתן קרח בתוך משקה, ובזה מודה התרומה וכפי שגם ביארו הב”י (ס”ס שיח). ברם באמת גם לאשכנזים יש להתיר באופנים שהתרנו לעיל, היות ועסקינן במיעוט וכפי שהב”י (ס”ס שיח ד”ה ונראה) הוכיח מדברי בעל התרומה גופיה (במפתחות לסי’ רלה) שהתיר לחמם פשטידא אם מערב שבת שפך את המים והשומן שבתוכה, ומבואר שאף שחתיכת הבשר מפרישה שומן בעת החמום, כיון דדבר מועט הוא הדבר הנפשר, לא חשוב ושרי. וכ”פ המ”ב (ס”ק קה) ומשם האחרונים, ושלכן אם יש מעט שומן, או שמניחו בריחוק שיזוב רק מועט נמי שרי ע”ש. וטעם זה שייך בכל האמור לעיל.
זאת ועוד, באופנים הראשון והשני, דהוי דרך אכילה, גם להתרומה שרי, וכדלעיל (אות ב) כדמוכח מדין סחיטת ענבים דהוי דאורייתא ושרי, ק”ו הכא דעסקינן באיסור דרבנן. ק”ו כאן שהחמיר הרמ”א ולא מדינא, ואף מותר בדיעבד, ועוד דכאן קיל טפי משום דהוי בפס”ר, וגם יש לצרף לכך את סיעות המתירים הרמב”ם ודעימיה, ועוד טעמי תריצי דלעיל.
