מקורות:
נאמר בתורה (שמות י”ט) “לא תעמוד על דם רעך” ודרשו בגמרא סנהדרין (עג.) מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר, או חיה גוררתו, או לסטים באין עליו, שהוא חייב להצילו, ת”ל “לא תעמוד על דם רעך”, ומכאן שחייב אף לשכור אחרים בכסף להציל את חבירו, שהרי חיוב טירחה בגופו להציל את חבירו נלמד מהכתוב (דברים כ”ב) “והשבות לו”, ופירש רש”י “לא תעמוד על דם רעך” לא תעמוד על עצמך, אלא חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך.
בנוגע לשעת מלחמה:
בספר החינוך (ואתחנן מצוה תכ”ה) כתב, מצוה להרוג שבעה עממין, והעובר על זה ובא לידו אחד מהם ויכול להורגו “מבלי שיסתכן בדבר” ולא הרגו, ביטל עשה זה של החרם תחרים אותם, מלבד שעבר על לאו (דברים כ’) “לא תחיה כל נשמה”. ומבואר להדיא בדבריו שאין צריך להסתכן בשביל מצות הריגת שבעה עממים, ומצות לא תחיה כל נשמה, אלא נדחים הם מפני הסכנה.
והנה המנחת חינוך הקשה דאמנם כל המצוות נדחות מפני הסכנה, מכל מקום מצוה זו שהתורה ציוותה להלחם וידוע שהתורה לא תסמוך על הנס ובדרך העולם נהרגים במלחמה משני הצדדים, וכיון שהתורה ציוותה להילחם אף בשעת סכנה יהיה מצוה להורגן אף שיסתכן על ידי זה. וכיו”ב כ’ בשו”ת משפט כהן (ס”ס קמ”ג) שבמלחמה שמוכרח להכנס בה לסכנה לא נאמר הכלל וחי בהם, וכ”כ בשו”ת ציץ אליעזר (חלק י”ג סי’ ק’) שכשם שהכלל של “וחי בהם” לא חל במלחמה, כך “וחי אחיך עמך” שחייך קודמים לא חל במלחמה, אלא חייבים כולם כאיש אחד למסור נפשו בעד הצלת חיי משנהו. ותירץ בשו”ת דבר יהושע (ח”ב מפתחות סי’ מ”ח) ובחי’ הגרי”ז הלוי (בשלח) דאכן מלחמה שאני, ודברי החינוך שאין חיוב להרוג שבעה עממין כשבא לידי סכנה נאמרו שלא בעת מלחמה, אלא יחיד שפגע בהן דרך מקרה, דאינו מצווה לעשות עמו מלחמה ולהסתכן, וחיוב מלחמה הוא על הציבור ולא על היחיד.
ומבואר מכל זה שרק בעת מלחמה רשאי להכניס עצמו לסכנה ולהסתכן בשביל הצלחת המלחמה וקיום המצוה, שכן הוא מדרך המלחמה ואין מנוס בלתה, אבל שלא בעת מלחמה אין להכניס עצמו לסכנה אף בשביל קיום מצוות.
בנוגע להסתכנות בימים שבשגרה להצלת אחרים:
ויש לחקור האם בכלל חיוב להציל חבירו, הוי דוקא כשאינו מכניס את עצמו בסכנה כלל, שהרי חייו קודמים, או שמא יש חיוב לפעול להצלת חבירו הכרוך בסכנה, אפילו כאשר מכניס עצמו לסכנה, ועלול לקפח את חייו במעשה השתדלות הצלת חבירו?
הנה בפשטות מדברי הגמרא בסנהדרין הנ”ל נראה, שאפי’ באופן שפעולת המציל כרוכה בספק סכנה, בכל זאת מחוייב להכניס עצמו לבית הספק ולפעול להצלת חבירו, שהרי אם חיה גוררתו או לסטים באין עליו בפשטות אם מתעסק בהצלת חבירו הרי הוא מכניס עצמו לספק סכנה. ואכן הבית יוסף (חו”מ סי’ תכ”ו), מביא מהגהות מימוני בשם הירושלמי שחייב להכניס עצמו אפילו בספק סכנה כדי להציל את חבירו, וביאר הבית יוסף הטעם מפני שחבירו ודאי והוא רק ספק, ומשמע שלמד כן בדעת הרמב”ם והטור, וכ”כ בכסף משנה (סופ”א דהל’ רוצח). וכן כתב הב”ח (שם) לדקדק מלשון הברייתא בסנהדרין (עג.) כאמור, אך כתב לצדד בדעת הרמב”ם שהחיוב דוקא היכן שודאי יכול להציל אבל לא בספק, ושהגהות מימוני שהזכיר הב”י חולק וסובר שאפי’ היכן דהוי ספק אם יוכל להציל, חייב להכניס עצמו לספק סכנה. והנה לדברי הב”י וסיעתו ניחא היטב היאך אברהם אבינו הכניס עצמו לסכנה להילחם כנגד ארבעת המלכים, והארכתי בזה בחיבורי שאגת יוסף ענייני סכנה ורפואה (סימן כ”ו), עש”ב וקחנו לכאן.
והנה המנחת חינוך (קדושים מצוה רל”ז סק”ב, ומצוה רצ”ו אות ל”ב ובקומץ מנחה שם) הקשה קושיא אלימתא להוכיח שאין חיוב להכניס עצמו בספק סכנה להציל חבירו מסכנה ודאית, שהרי אם האדם נמנע ואינו משתדל בהצלת חבירו עובר רק על לאו של לא תעמוד על דם רעך, ואינו עושה מעשה בפועל, בהעברת הלאו, א”כ למה יתחייב להכניס עצמו בספק סכנה, והלא כתיב וחי בהם ופקו”נ דוחה הכל אפי’ ספק פקוח נפש? ואם משום פקו”נ של חבירו, הלא זהו דוקא בעושה מעשה והניח בצ”ע? וסיים: “אך באמת דבר זה מביא בשם הירושלמי לכן צריכין אנו לקבל באימה, ומכל מקום למעשה צריך עיון דין זה, ונראה לי דעל כן השמיטוהו הראשונים, דלא ס”ל כן”.
ונראה בס”ד ליישב שבכלל הגדר שחידשה התורה שכל אחד מחוייב לפעול להצלת חבירו אף שמכניס עצמו לספק סכנה, יש בזה בכדי הצלת המציל, כי מתוך שכל אחד מחוייב להציל חבירו ולהכניס עצמו בספק סכנה, לכן חבירו ישתדל בהצלתו כמו שהוא עצמו היה משתדל או ישתדל בעתיד להצלתו, (וידוע כמה עובדות על אנשים שהכניסו עצמם לסכנה גדולה בהצלת חבריהם, ולימים הניצולים הם הם שהצילו את המצילים ממוות בטוח), וניחא קושיית המנחת חינוך. וכעין זה מצינו באחרונים אודות רופא יהודי אם מותר לחלל שבת לרפא חולים נכרים, דמדינא דגמרא (יומא פג.), ושו”ע (או”ח שכ”ט ס”ב), הדבר אסור בהחלט, וכתבו דמכל מקום בימינו שהאומות לא יקבלו טעם האיסור, דאנן מנטרן שבתא, מותר לחלל עליהם את השבת אף במלאכה דאורייתא, כיון שעי”ז יוסיפו שנאה, ועוד שברוב המקומות הרופאים עכו”ם, ולא יטפלו גם הם בחולי ישראל אפילו במקום סכנה, [והאידנא אפי’ בארץ ישראל, הרבה רופאים בבתי חולים הם מאומות העולם], לכך בזה שמחלל שבת בהצלת חולה נכרי הרי הוא כמתעסק בהצלת חולה ישראל אחר, וכן כתב בשו”ת חת”ס (חו”מ סי’ קצ”ד), וכן שמעתי מפ”ק של מורי ורבי גאון ישראל מרן מלכא רבינו עובדיה יוסף זצוקל”ה, שסמך על דברי החת”ס הללו סמיכה חזקה בכל כוחו היכא דלא אפשר בעניין אחר, וכמבואר בספרו שו”ת יביע אומר (ח”ח או”ח סי’ ל”ח)[1].
עוד סברא ניתן לומר בס”ד, שדבר זה שכל א’ משתדל בעד הצלת חבירו, יש בו משום יישוב העולם, ולא גרע מכל אשה שנכנסת להריון כדי ליישב העולם, אע”פ שמכניסה עצמה בזה לספק סכנה.
והנה האור שמח (פ”ז מהל’ רוצח ה”ח) כתב להביא ראיה שאסור לאדם להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל חבירו מסכנה ודאית, דהנה במסכת מכות (יא:) איתא שההורג בשגגה שגלה לעיר מקלט, אינו יוצא לעולם לא לעדות מצוה ולא לעדות ממון ולא לעדות נפשות ואפילו ישראל צריכים לו, ואפי’ שר צבא ישראל כיואב בן צרויה, שנא’ “אשר נס שמה” שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו. והוסיף לדקדק כן מלשון הרמב”ם (שם) שכתב, “ואפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם עד מות הכהן הגדול, ואם יצא התיר עצמו למיתה כמו שביארנו”, הרי משמע מלשונו שאינו יוצא כדי שלא להתיר עצמו למיתה על ידי גואל הדם.
ויש לדחות בפשיטות שאין כוונת הרמב”ם כלל ליתן טעם למה אינו יוצא מעיר מקלט להציל נפשות, דהטעם הוא משום גזירת הכתוב שנאמר “שם תהא דירתו” או מטעם אחר כדלהלן, והרמב”ם בא ללמד ההלכה שכיון שאסור לו לצאת אפילו להצלת נפשות ממילא אם יצא הרי התיר עצמו למיתה, אפילו כשכוונתו לתועלת הצלת נפשות, כיון שיוצא שלא כדין.
וא”ת והלא בכל מקום הקפידה תורה על הצלת נפשות, ואפילו שבת וכל המצוות נדחין מפני הצלת נפשות, ואם כן למה כאן אסרה תורה על הגולה לצאת אפי’ במקום הצלת נפשות?
יש ליישב בס”ד שעצם ישיבת הגולה בעיר מקלט בזה גופא יש הצלת נפש, וחשש פקו”נ אם נתיר לו לצאת, מפני שאם נקל לרוצח בשגגה לצאת מעיר מקלט הרי הוא מסכן אחרים יותר ממה שתבוא איזה ספק תועלת ביציאתו, כי ממילא יערימו להרוג כאילו בשגגה ויוכלו להימלט אף מחובת גלות, אבל עתה שיש חיוב גלות על ההורג בשגגה, ומותר לגואל הדם להרוג את הרוצח, נמנעים מלהרוג במזיד בעורמת שוגג. וכן יש לדקדק קצת שההורג בשגגה נשאר בעיר מקלט כדי לגרום הרתעה מדברי התנא, “שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו”. ובחי’ אהבת איתן (מכות שם) מתרץ שלא תבוא תשועה לישראל ואפילו ספק הצלה על ידי ההורג בשגגה ששפך דם נקי, וכן תירץ הערוך השולחן (חו”מ סי’ תכ”ה סנ”ז) שרחוק הדבר שיתגלגל זכות על ידו[2].
ולכאו’ יש להביא ראיה שיש חיוב להכניס עצמו לסכנה להציל חבירו מסכנה ודאית מהירושלמי תרומות (סופ”ח דף מז ע”א), ר’ אמי איתצד בסיפסיפה, א”ר יונתן יכרך המת בסדינו, אמר רשב”ל עד דאנא קטיל אנא מתקטיל, אנא איזיל ומשזיב ליה בחיילא, אזל ופייסון ויהבוניה ליה. ופירש הפני משה, ר’ אמי ניצוד במקום סכנה גדולה, אמר ר’ יונתן יכרך המת בסדינו, כלומר התייאש ממנו, ולכן יש להכין תכריכי המת, ושמע רשב”ל ואמר או אני אהרוג או אני אהרג! אלך ואצילו בכח! הלך ופייס את הגזלנים והניחוהו ונתנוהו לידו. וקשה היאך רשב”ל הלך והכניס עצמו בסכנה, להרוג או לאהרג? אלא ודאי יש חיוב או עכ”פ מותר למסור נפשו להצלת חבירו אפילו אם יהרג. שו”ר בשו”ת יד אליהו להגאון מלובלין זצ”ל (סימן מ”ג) שהוכיח כאמור שמקור דברי הגהות מימוני מהירושלמי בתרומות.
אלא שבשו”ת הרדב”ז (ח”ג סי’ תרכ”ה), כתב אודות מה שכתב בפסקי המהר”ם ריקאנטי (סי’ ת”ע), שאם אמר לו השלטון לישראל הנח לי לקצוץ לך אבר שאינך מת ממנו, או אמית ישראל חברך, יש אומרים שחייב להניח לקצוץ לו אבר בשביל פקו”נ של חבירו, וכתב הרדב”ז זו היא מידת חסידות, אבל עדיין שמא ע”י חתיכת האבר יצא ממנו דם הרבה וימות, ואני ראיתי לאחד שסרטו את אוזנו שריטות דקות ויצא ממנו דם רב עד שמת, הלכך איני רואה טעם לזה אלא מידת חסידות היא, ואם יש ספק סכנת נפשות בדבר, הרי זה חסיד שוטה, דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה. ומבואר ברדב”ז שהמתחסד להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל חבירו מוודאי סכנה, הוא חסיד שוטה, שהספק שלו עדיף מוודאי של חבירו שנא’ “וחי אחיך עמך”, חייך קודמין לשל חבירך.
ובספר אמרי בינה (או”ח סימן י”ג אות ה’) תמה על הרדב”ז למה לא זכר כלל מדברי הגמ”י בשם הירושלמי שחייב להכניס עצמו בספק סכנה להציל חבירו מוודאי סכנה. עוד יש להקשות שמשמע כן בירושלמי תרומות כנ”ל?
אולם ראיתי שדחו את הראיה מהירושלמי דשאני רבי אמי שהיה אדם גדול, לכן היה רשב”ל רשאי להכניס עצמו לסכנה להצילו, עוד אפשר לומר שאין מהירושלמי ראיה שיש חיוב להציל, ור”ל ממדת חסידות נהג כן, כעין מה שמצינו בגמרא מגילה (כח:) שר”ל הלך בדרך והגיע למקום מעבר נהר, בא אדם אחד הרכיבו על כתפו, שאל ר”ל לאותו אחד האם קרית? א”ל קריתי. שנית? א”ל שניתי ד’ סדרי משנה. א”ל חצבת לך ד’ סדרים וטענת בר לקיש על כתפיך, השלך את בר לקישא במים! הרי שר”ל ניאות למסור נפשו בשביל כבוד התורה, שקיבל עליו בזיון ויסוריים ואפשר היה גם סכנה לנפשו להשליכו במים ואף שלא היה סכנה לההוא גברא להצילו, ועל אחת כמה וכמה להציל ר’ אמי ממיתה, וכ”כ הנצי”ב בעמק שאלה (סימן קמ”ז אות ד’) שר”ל עשה כן ממדת חסידות. אך עדיין קשה מהירושלמי על הרדב”ז שכתב שהמכניס עצמו בספק סכנה להציל חבירו, הרי זה חסיד שוטה.
אכן לפענ”ד נראה שפירוש הפני משה בירושלמי צ”ע, כי יותר נראה שכוונת הירושלמי שר”ל אמר, שאם הוא יבוא להציל, אז הוא יהרג או יהרוג, ולא היה בטוח בעצמו שהוא ודאי לא יוזק, לכן אמר שבמקום להלחם לבדו יביא עמו עוד חיילים, ולבסוף פייסם. שאם לא כן צ”ע הלשון, “עד דאנא קטיל וכו’ אנא איזיל ומישזיב וכו'”, ומשמע שלא עשה כן להלחם לבדו ולהסתכן עי”ז, אלא אדרבה אמר שילך להביא עוד אנשים שיסייעו לו, ועי”ז לא יכנס לכלל סכנה, ובזה גם ניחא מה שמצינו שר”ל פייסם, והלא ר”ל אמר שילך להלחם, אפי’ שיכנס לכלל סכנה. ולפי”ז אין ראיה מהירושלמי שיש חיוב או שמותר להכנס לספק סכנה להציל חבירו מסכנה ודאית. שו”ר בשו”ת יביע אומר (ח”י חו”מ ס”ו א”ו) שהאריך בזה, וביאר כאמור בדברי הירושלמי, והוסיף שכ”כ בספר כלי חמדה (כי תצא דקצ”ג ע”א), ובהגהות הגר”ח הלר על ספר המצוות (עמוד קע”ה).
והנה עדיין צ”ע, כי יש להביא ראיה ממה דאיתא בירושלמי (שם בתרומות בסמוך), שעולא בר קושב נתבקש להריגה ע”י המלכות, הלך וברח ללוד אצל ריב”ל, באה המלכות והקיפה את כל המדינה ואמרה להם: אם אין אתם מביאים לנו אותו, אנו מחריבים את כל המדינה, הלך ריב”ל אצלו ופייסו והביאו אצלהם, והיה אליהו הנביא זכור לטוב מתגלה לריב”ל ומאז פסק להתגלות אליו, וצם ריב”ל כמה תעניות לדעת מדוע פסק אליהו להתגלות לפניו, נגלה אליו אליהו ואמר לו וכי למי שהוא מוסר אני אתגלה, אמר לו ריב”ל: הלא עשיתי כדין, שכך שנינו שמלכות המבקשת אדם להריגה ואינם מייחדים משהו מסויים, אסור למסור להם אחד מהם, ואפילו ימסרו כולם להריגה, אבל אם הם מייחדים אדם מסויים ומבקשים אותו, מותר למוסרו אליהם. אמר לו אליהו למרות שמעיקר הדין כך ההלכה, ממדת חסידות היה לו להימנע מכך[3]. הרי שאליהו בא בתביעה לריב”ל שהיה להם להכנס לסכנה להצילו לאותו אחד, אף שזה מידת חסידות, ועל אחת כמה וכמה להכניס עצמו לסכנה במקום שמחוייב על פי הדין להציל.
אכן בשו”ת מהרשד”ם (יו”ד סוף סי’ קצ”ב), כתב להוכיח מזה כאמור, שמותר לאדם להכניס עצמו לסכנה אפי’ בשביל לקיים מילתא דחסידות, וז”ל: “הרי בפי’ שאע”פ שהדין הגמור היה מה שעשה ריב”ל, למרות כן כעס עליו אליהו מפני שלא עשה מדת חסידות”.
אך בספר ראשי בשמים קארטשין (מע’ ס’ אות כ”ד בדברי הרב המאסף) דחה ראיה זו שמותר להכניס עצמו בספק סכנה בשביל מידת חסידות, כיון שהיה סכנת נפש לאותו שמסרוהו למלכות, אמרינן מאי חזית דידך, כי למרות שע”פ דין היה מותר למוסרו, מ”מ ממידת חסידות מותר להציל חבירו ולהכניס עצמו בסכנה, אבל באופן שאין סכנת אחר כלל, מניין שמותר להכניס עצמו לסכנה בשביל חסידות.
ועכ”פ לעניין להכניס עצמו לסכנה כדי להציל חבירו מוכח מהירושלמי שמותר, ואדרבה יש בזה מדת חסידות, וקשה על הרדב”ז הנ”ל שכתב שהעושה כן הרי הוא חסיד שוטה?
ונראה ליישב שריב”ל לא מסרו בידים אלא פייס את עולא בר קושב, והוא מעצמו הלך והתפיס עצמו בידיהם, וכן פירש הפני משה להדיא, וז”ל “ועלה ריב”ל אצלו ופייסו שיתרצה לגלות עצמו שלא יסתכנו כל בני המדינה עבורו, ונתרצה ומסר אותו להן”. ואפ”ה אליהו הנביא לא נגלה לריב”ל משום שלא היה לו להתעסק בעניין חמור זה של ספק נפשות, דאין זו משנת חסידים והיה לו לסלק עצמו מעניין זה. ועי”ל שכוונת אליהו היתה שלא היה לריב”ל לעשות דבר זה למסור את עולא בר קושב למלכות, אלא היה לו להניח שדבר זה ייעשה ע”י אחרים, וממילא לא היו בסכנה כלל. ועי”ל שהיה עליו תביעה שהיה לו להתפלל להצילו וכו’.
למעשה נראה שאע”פ שיש מחלוקת גדולה בפוסקים אם יש חיוב להכניס עצמו לספק סכנה להציל חבירו מוודאי סכנה, וכמ”ש הסמ”ע (סי’ תכ”ו סק”ב), שלכך המחבר והרמ”א השמיטו דין זה, כיון שהפוסקים הרי”ף והרמב”ם והרא”ש והטור לא הביאו בפסקיהם, משו”ה גם הם השמיטוהו. ובשו”ע הרב (חו”מ הל’ נזקי גוף ונפש ס”ז) הביא המחלוקת וכתב ספק נפשות להקל. ובהעמק שאלה על השאילתות (ראה קמ”ז) גבי מחלוקת רבנן ורבי יוסי (בשאילתות שם ונדרים פ:), גבי עיר שיש להם מים לכביסתן ועיר אחרת זקוקה למים לקיום חייהם, לרבנן חיי אחרים קודם לכביסתן ור’ יוסי אומר כביסתן קודמת לחיי אחרים, וה”ט משום שלכלוך הבגדים מביאים לידי שיגעון, וביאר הנצי”ב בהעמק שאלה שחולקים אם יש חיוב להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל חבירו מסכנה ודאית, שלדעת רבנן חייב ולר’ יוסי אין חיוב, והלכה כרבי יוסי. והפ”ת (יו”ד סי’ רנ”ב סק”א) הביא לחלק משו”ת יד אליהו (סי’ מ”ג) בין אם המציל ע”ה והניצול ת”ח מותר להכניס עצמו בספק סכנה ממידת חסידות, אבל לא להיפך.
אמנם מדברי הפוסקים נראה, שאפי’ אם אין הדבר בחיוב, מ”מ מותר להכניס עצמו לספק סכנה, ואין בזה סרך איסור, וכן משמע מהגמרא והשאילתות הנ”ל שכל החידוש רק שאין חיוב, ואדרבה אפילו יש בזה משום מידת חסידות כמו שביארו בירושלמי תרומות שר”ל הכניס עצמו בספק סכנה משום מידת חסידות, ועל אחת כמה להב”י בשם הגהות מיימוני שיש בזה חיוב[4].
וכן מצינו אצל אסתר שקירבה עצמה למיתה בשביל הצלת כלל ישראל, ואדרבה משם משמע קצת שאפילו חיוב יש בדבר, שהרי אמר לה מרדכי (אסתר פ”ד) “אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך”, וכל זה למרות שאמרה לו מקודם “כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו להמית”, וכן פירש רש”י (שם) “אל תדמי בנפשך” אל תהי סבורה להימלט ביום ההריגה בבית המלך, שאין את רוצה לסכן עצמך עכשיו על הספק לבא אל המלך שלא ברשות[5].
והחת”ס בכתובות (סא.) הביא ראיה שמותר להכניס עצמו בסכנה גדולה בשביל הצלת אחרים אף שהסכנה שלהם פחותה מסכנתו, ממסופר שם בגמרא, שרב אשי נטל באצבעו מתבשיל המלך, והניחו בפיו של מר זוטרא שחוורו פניו מתאוות המאכל, ובזה הפסיד מאכל המלך, וסמך על הנס שנעשה לו בסוף, כפי שטען להגנתו, שיש צרעת במאכל המלך, וביאר המהרש”א שהסכנה להפסיד את סעודת המלך היא יותר סכנה לרב אשי, מסכנת מר זוטרא.
ובשו”ת יביע אומר (שם) הביא סייעתא לדבר שמותר להכניס עצמו לספק סכנה מספר חסידים (סי’ תרצ”ח), “שנים שהיו יושבים ובקשו להרוג אחד מהם, אם אחד מהם ת”ח והשני הדיוט, מצוה להדיוט לומר הרגוני במקומו, כגון ר’ ראובן בן איצטרובלי שביקש שיהרגוהו ולא את רבי עקיבא, כי רבים צריכים לרבי עקיבא”. הרי שמותר לאדם למסור עצמו למיתה כדי להציל אחרים, על אחת כמה שמכניס עצמו לספק סכנה להצלת אחרים. אולם בחזון עובדיה (אבלות עמ’ ל”ז) נראה שמכח מחלוקת הפוסקים נוטה יותר לדעת הרדב”ז הנ”ל ורבינו יונה (כלל נ”ט דין ל”ח), שאין להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל חבירו מוודאי סכנה.
ובספר בחגוי הסלע (שיעורים, פרשת מסעי עמ’ רמ”ד) להגאון המובהק מוה”ר יהושע ויזגן שליט”א כתב להביא ראיה שיש חיוב להכניס עצמו בספק סכנה להציל אחרים מוודאי סכנה, מהגמרא בנדה (סא.), דהנהו בני גלילא יצא עליהם קול שהרגו אדם, ובאו לפני רבי טרפון שיחביאם מפני המלכות שלא ימיתום, אמר להם רבי טרפון היאך אעשה, אם לא אטמין אתכם הרי ימצאו אתכם, ואם אטמינכם הלא אמרו רבנן אע”פ שאסור לקבל לשון הרע, צריך לחשוש, ופירש רש”י ושמא הרגתם ואסור להציל אתכם, לכן לכו ותטמינו את עצמכם. והתוספות ביארו בשם השאילתות שמא הרגתם ואם אטמין אתכם חייבתם ראשי למלכות, שיש לחשוש ללשון הרע להאמינו לעניין זה שלא יבוא לו הפסד ולא לאחרים. ומשמע שאם באמת לא הרגו היה חייב רבי טרפון להטמינם אף שמכניס עצמו לספק סכנה, ומוכח דחייב להכניס עצמו לספק סכנה להציל חבירו מוודאי סכנה. כלומר אע”פ שיתברר שבאמת לא הרגו, אבל מכל מקום כיון שמטמינם מפני המלך מכניס עצמו בסכנה. ועיין בחי’ מרומי שדה שעמד בזה.
בנוסף, נראה עוד שגם לפוסקים שאין להכניס עצמו לסכנה להציל את חבירו ממיתה ודאית, י”ל שהיכן שאין הסכנה למציל כ”כ גדולה, כו”ע מודים שמותר, ובשו”ת יביע אומר (שם אות ח’) כתב להביא ראיה לדבר, שהרי הרדב”ז הנ”ל (ח”ג סי’ תרכ”ה) שסובר שהמכניס עצמו לספק סכנה להציל חבירו הרי הוא חסיד שוטה, סותר למה שכתב (ח”ב בלשונות הרמב”ם סי’ רי”ח), דמ”ש הרמב”ם (הל’ רוצח פ”א) שכל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך, מיירי במי שיכול להציל להדיא בלא שיסתכן המציל כלל, ולא זו בלבד אלא אפי’ יש בו קצת ספק סכנה כגון שרואה אותו טובע בנהר או לסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו, שיש בהצלת כל אלו קצת ספק סכנה, אפ”ה חייב להציל, ואפי’ לא יכול להציל בגופו חייב להציל בממונו, ודע שבכלל לאו זה שלא יעמוד על הפסד ממון חבירו, אלא שאינו חייב להכניס עצמו בספק סכנה בשביל ממון חבירו, אבל להציל נפש חבירו אפי’ במקום ספק סכנה חייב להציל, וסיים הרדב”ז שכן איתא בירושלמי. וביאר ביביע אומר דעל כרחך צ”ל שאף הרדב”ז מחלק בין ספק סכנה שקול לקצת ספק, והירושלמי דקאמר שרשאי להציל בספק סכנה מיירי כשע”פ רוב יוכל להציל בלא סכנה. וכ”כ הגר”ש הלוי וואזנר זצ”ל בשו”ת שבט הלוי (ח”ה סי’ קל”ז).
[1] ולכאו’ יש להקשות על יסוד זה ממה שכתב בשו”ת נודע ביהודה (תנינא יו”ד סי’ ר”י), שאע”פ שמותר לנתח מת לצורך לימוד רפואי, שמא יוכלו להחיש רפאות תעלה לחולה מסוכן הנמצא לפנינו והוא נגוע באותה מחלה של הנפטר, דספק פיקוח נפש דוחה איסור ניוול המת, מכל מקום כשאין חולה לפנינו שמסוכן באותה מחלה, אלא שהרופאים רוצים לנתח המת ללמוד ולהבין טיב המחלה כדי להמציא רפואה לכשיבוא חולה כזה לאחר מכן, לא חשיב אפילו ספק פקוח נפש בכה”ג, ואסור לנתח המת, שאל”כ יהיה מותר לעשות כל מלאכת רפואות בשבת, שחיקת ובישול סממנים והכנת כלי אזמל להקזה ולניתוח, שמא יזדמן היום חולה מסוכן הזקוק לכך, אלא ודאי שאין זה נחשב אפילו ספק פקו”נ. ואף החת”ס (יו”ד סי’ של”ו) הסכים לדברים אלו, ואם כן היאך שייך להתיר לחלל שבת על חולה גוי מחשש שיבואו עי”כ אח”כ לפקו”נ דישראל. ונראה דיש לחלק דבחולה גוי אם לא יתעסק ברפואתו בשבת, רגלים לדבר שבקרוב יבוא ישראל עי”כ לידי סכנה, ואינו נידון כדבר עתידי. ולעניין מה שכתבנו לדמות סברא זו לעניין להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל חבירו, יש לחלק שאף שהסכנה של המציל עצמו רחוקה, מ”מ כיון שיש לפנינו ספק סכנה של ישראל חבירו, מותר להכניס עצמו לספק על סמך סברא זו אף שהיא רחוקה, כדי להציל חבירו מסכנה שמחללים עליה שבת.
[2] ובשו”ת דברי יציב (חו”מ סי’ ע”ט) תירץ שאין הכוונה שכל ישראל צריכים לו שיעמוד בראש מערכות המלחמה, שהרי הירא מעבירות שבידו חוזר מעורכי המלחמה ואף בשח בין תפילין של יד לתפילין של ראש (סוטה מד:), ומכל שכן שלא יהיה שר צבא כשידיו דמים מלאו, וחייב כפרה על שהרג את הנפש בשגגה, ועיין שו”ע (או”ח סי’ קכ”ח סעיף ל”ה) שכהן שהרג את הנפש אפילו בשוגג, לא ישא את כפיו אפילו עשה תשובה. אלא כאן מדובר שצריכים לו לעצה בהיות והוא מלומד בתכסיסי מלחמה, והיה מקום לומר שרשאי לצאת מעיר מקלט אל שרי המלוכה והמלחמה שלא יצטרכו לבא אליו, דהזריז הרי זה משובח (כמ”ש באו”ח סי’ שכ”ח סי”ג), קמ”ל שאינו יוצא שהרי יכולים לבוא אליו.
ומרן הגר”מ שטרנבוך שליט”א בספרו טעם ודעת (פרשת מסעי) כותב לצדד שמה שאמרו במשנה שאפילו כל ישראל צריכין לתשועתו, אינו יוצא מעיר מקלט, היינו דווקא באופן שהתשועה יכולה לבוא גם על ידי אדם אחר, אלא שרוצה הוא לזכות במצוה גדולה זו של הצלת ישראל בהיותו שר צבא ישראל כיואב בן צרויה, ועל זה נאמר שאינו יוצא מעיר מקלט לעולם, וביציאתו מתחייב הוא בנפשו, אבל באופן שישראל צריכים לו ואין שם אדם אחר שיושיעם וראוי לצאת לפניהם למלחמה כמו אותו הגולה, ודאי יוצא הוא להושיע את ישראל מיד צריהם, שנדחה עונשו מפני צורך הצלת הרבים, ואז אסור לגואל הדם להמיתו, שהרי יוצא הוא ברשות לצורך ישראל, וסתמה המשנה דין זה לרוב פשיטותו. ברם יש להעיר על תירוצו כי מלשון התנא “ואפי’ ישראל צריכים לו” מוכח שצריכים לו דווקא, ואין אדם כמותו שיושיע את ישראל, ולפי פירושו אין ישראל צריכים לו, אלא רק הוא חפץ לזכות במצוה זו של הצלת נפשות. ובחיבורי אשכול יוסף עה”ת (פרשת מסעי) הארכתי בזה והבאתי עוד כמה תירוצים.
[3] וזה לשון הירושלמי, “עולא בר קושב תבעתיה מלכותא, ערק ואזיל ליה ללוד גבי ריב”ל, אתון ואפקון מדינתא, אמרו להון אין לית אתון יהבון ליה לן אנן מחריבין מדינתא, סלק גביה ריב”ל ופייסיה ויהביה לון, והוה אליהו זכור לטוב יליף מתגלי עלוי ולא אתגלי וצם כמה צומין ואיתגלי עלוי, אמר ליה ולמסורות אני נגלה, א”ל ולא משנה עשיתי (דאמרו להן תנו לנו פלוני, שייחדוהו להן, ימסרוהו), א”ל וזו משנת חסדים”
[4] והנה במנחת שלמה (ח”ב סי’ פ”ב בהערה) הובא בחי’ דבר יעקב (ב”ק פה.) כתב להביא ראיה שאין רשות לרופא להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל חולה מסכנה ודאית, דהנה בגמרא (שם) איתא תנא דבי רבי ישמעאל ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, כלומר ולא הוי כסותר גזירת מלך, אך הקשו התוספות שגם אם היה נאמר רק “ורפא” היינו למדין שמותר לרופא לרפאות ולמה הוצרכה התורה לכפול, ותירצו שאם היה כתוב רק ורפא היה מקום לומר שרק מכה בידי אדם מותר לרפא, אבל חולי הבא בידי שמים כשמרפא נראה כסותר גזירת המלך קמ”ל שמותר. ולמה לא תירצו התוספות שהכתוב כפל כדי ללמד שמותר לרופא לרפא אפילו במקום שנכנס לספק סכנה, אלא ודאי אסור לרופא להכניס עצמו לספק סכנה.
ולפענ”ד לק”מ די”ל דפשיטא להתוספות שמותר להכניס עצמו לספק סכנה להציל חבירו, דזה כלול בכלל ורפא, ולא צריך לכך דרשה מיוחדת, ועוד דניתן ללמוד זאת מדכתיב “לא תעמוד על דם רעך” ודרשו מזה בסנהדרין (עג.) שהרואה את חבירו טובע בנהר או חיה גוררתו או ליסטין באין עליו, הרי הוא חייב להצילו.
[5] ויש שכתבו לדחות דשאני אסתר שאף היא היתה בכלל הסכנה, ולכן היתה מחוייבת להכניס עצמה בספק סכנה, ויש לדחות שמ”מ אינה מחוייבת להוסיף על עצמה עוד סכנה ולקרב את מיתתה, ועוד דהדבר רחוק מסברא שהיו הורגים גם את אשת המלך, כי לא מסתבר שהמלך היה מניח זאת.
ויש שכתבו לחלק דשאני אסתר ששמה נפשה בכפה בעד הצלת כלל ישראל, משא”כ להכניס עצמו בספק סכנה בשביל הצלת יחיד. וצ”ע בדבר אם יש חילוק בדין בין הצלת יחיד להצלת רבים, דאם יש חיוב על יחיד הרי שחייב גם לפעול להצלת רבים, ואם לאו לאו, דמה חילוק יש בין נפש אחד ליותר, והלא כל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא (ב”ב יא.), ובירושלמי תרומות (סוף פ”ח) איתא סיעת בני אדם שאמרו להם עכו”ם תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו נהרוג את כולכם, יהרגו כולם ולא ימסרו להם נפש אחת מישראל, ומשמע קצת כאמור, שאין חילוק בין הצלת יחיד לרבים. וכן בפסחים (כה:) קאמר רבא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דלמא דמא דחברך סומק טפי, כלומר מניין לך שדמך אדום יותר מחברך, ולכן אם ציווהו שאם לא יהרוג את חבירו יהרג, הרי זה יהרג ואל יעבור, ואין מאבדין נפש מפני נפש, וכן נפסק ברמב”ם (פ”ה מיסודי התורה ה”ז).
ואולם אף לדעת האומרים שאין חיוב להכניס עצמו בספק סכנה להציל, אם יש בדבר הצלת כלל ישראל ודאי הדבר מותר משום מילתא דחסידות, ואפשר שבזה אף הרדב”ז יודה, וכמ”ש בישועות יעקב (יו”ד סי’ קנ”ז סק”א) שמותר ליחיד למסור עצמו למען הצלת כלל ישראל, כמו שמצינו בהרוגי פפוס ולולינוס בלוד כמבואר בתענית (יח: וברש”י), שנהרגו על בתו של מלך שנמצאת הרוגה, ואמרו היהודים הרגוה וגזרו גזרה על כלל ישראל, ועמדו אלו ופדו את ישראל, ואמרו אנו הרגנוה, והרג המלך אותם בלבד, ויצאה בת קול ואמרה שהרוגי מלכות מזומנים לחיי העוה”ב ואין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם.
