בס”ד
מקורות ונימוקים:
דילג בעל הקורא תיבה והשומע השלים לעצמו
א). יש לעיין אם כהאי גוונא נחשב ששמע מבר חיובא, מכיון שבעל הקורא אינו יוצא ידי חובה בקריאתו מכיון שחיסר תיבה וכמ”ש בשו”ע (סי’ תרצ סעי’ יד) ובביה”ל (ד”ה אין), עיי”ש היטב. וא”כ שמא אינו נחשב כבר חיובא בדבר ולא מצי להוציא אחרים ידי חובה ואע”ג שלדידן הקריאה שלמה, מ”מ מכיון שיצאו ממנו בשאר קריאת המגילה, א”כ לא נחשב ששמעו מבר חיובא. ואע”ג דקיי”ל בר”ה (כט.) שבכל המצוות כולם אע”פ שיצא מוציא, התם אין חסרון בעצם קריאתו, לפי שקריאתו היתה תמה, אלא שהתחדש דין ערבות שאם הלה לא יצא ידי חובה אני יכול להוציאו, אבל דוקא אם עושה מצווה שלמה, לא כן בנד”ד.
ולא דמי כלל למה שדנו הפוסקים גבי חציו באמירה וחציו בשמיעה, דשאני התם דלא היה שום חסרון בקריאה, ואע”ג שקרא חציה מ”מ בחצי קריאתו לא היה כל חסרון ומצי לצאת בה ידי חובה. וכן ג’ או ד’ בעלי קוראים שיקראו את המגילה כל אחד יקרא פרק אחד, נראה דאין בזה כל חסרון, לפי שבכל קריאה וקריאה של בעלי הקוראים יכול לצאת בה שפיר ידי חובה, ומשלים את החסר מבעל קורא אחר, אבל שאני בנד”ד שבקריאה של זה לא מצי לצאת ידי חובה כיון שהיא קריאה חסרה.
ולפיכך אין להביא ראיה נמי ממ”ש השו”ע (סי’ תקפח סעי’ ב’): שמע תשע תקיעות ביום יצא ואפילו הם מתשעה בני אדם תקיעה מזה ותרועה מזה ותקיעה מזה. והיינו משום ששם התקיעה של התוקע היתה מלאה אלא שהשומע חיסר בשמיעתו את שאר התקיעות, וע”כ הוא כן, דאל”ה הרי כתב השו”ע (סי’ תקצג סעי’ ב’) שהתקיעות מעכבות זו את זו כשאינו יודע אלא מקצת הסימן שלא יעשה אותו מקצת שיודע. וע”כ צ”ל שתקע את כל התשר”ת אלא שהלה לא שמע אלא מקצתו. ובכל אופן תשר”ת תש”ת ותר”ת, אין מעכבים זה את זה ואם ידע אחד מהן עושה וכמש”ש השו”ע.
ב). ויש שהביאו ראיה ממה שסתם השו”ע (סי’ תרצ סעי’ י’) דמי שאינו יודע לעז ויודע אשורית אינו יוצא בלעז. וכתב המ”ב (ס”ק לג) דלדעה זו אין לו להוציא אפילו למי שאינו מבין לשון הקודש, כיון דקריאתו אינו מהני לו לעצמו הוי ליה כמי שאינו מחויב בדבר שאינו מוציא אחרים ידי חובה. ושכ”כ הרמב”ן ושאר הפוסקים בשם הירושלמי. אתה הראת לדעת דלא מצי להוציא אם הוא אינו יוצא בקריאה זו, אולם יש לדחות, דשאני התם דכל קריאתו מתחילה ועד סוף היא קריאה חסרה מכיון שיודע גם לשון אשורית וקיימ”ל שמי שיודע לשון אשורית לא מצי להוציא אחרים אע”ג שהשומעים אינם יודעים, מ”מ בתר הקורא אזלינן ולפיכך נחשבת קריאתו כקריאה של אינו בר חיובא, אבל בנד”ד בעצם הקריאה אין חסרון שהרי יכול שפיר לצאת בה ידי חובה, וכל החסרון הוא אלפי שהחסיר תיבה, וכיון שהשומע בא והשלימה, שמא חשיב לשומע מבר חיובא.
ג). ויש שהביאו ראיה ממ”ש השו”ע (סי’ תקפז) שהתוקע לתוך הבור לא יצא ידי חובה לפי ששמע קול הברה, וכתב המ”ב (שם סק”י) דאם הכניס התוקע ראשו לתוך הבור ותקע, והוא עצמו עומד כולו מבחוץ, העומדים בבור יצאו בתקיעתו והוא עצמו לא יצא. ושכ”כ הפרי מגדים (משב”ז סק”א), וסיים דמ”מ נחשב לבר חיובא. וא”כ נביא ראיה לנד”ד שיצאו ידי חובה. אולם יש לדחות בפשיטות, דהתם אין חסרון לשומעים בחפצא של שמיעת התקיעה ושפיר שמעו תקיעה מעולה, אלא שבעל התוקע לא יצא ידי חובתו לפי שהגיע לאוזנו קול הברה, וכיון שגם הוא מחיוב בתקיעת שופר נחשב ששמעו מבר חיובא, אבל בנד”ד שהיה חסרון בעצם השמיעה, שמא לא יצאו ידי חובה.
ודמי למ”ש השו”ע (סי’ רעג סעי’ ד’), דיכול אדם לקדש לאחרים אע”פ שהוא עצמו אינו אוכל עמהם, דלדידהו הוי מקום סעודה, ואע”ג שהוא עצמו אינו יוצא. ולא נחשב לאינו בר חיובא, והטעם הוא פשוט, לפי שלשומעים הוי מקום סעודה ומכיון ששומע כעונה, נחשב ששפיר שמעו קידוש מעליא, ואע”ג דהמקדש אינו יוצא ידי חובה אין זה חסרון בגוף הקידוש אלא תנאי צדדי דבכדי לצאת ידי חובת קידוש בעינן מקום אכילה אבל אין חסרון בגוף הקידוש. לא כן בנד”ד שיש חסרון בגוף הקריאה.
ד). וכן אין להביא ראיה לנד”ד ממה שנחלקו גדולי האחרונים לענין שח המברך קודם שטעמו המסובין, עי’ ברמ”א (סי’ קסז סעיף ו’), ובביה”ל (ד”ה אבל) וע”ע בכה”ח (שם). אולם התם בין אם ננקוט שיצאו ידי חובה, אינה ראיה לנד”ד, ומשום שיש לדחות לפי שאין חסרון בעצם הברכה של המברך אלא שהוא חסרון עצמי וכמ”ש לעיל (סק”ג), ובין אם ננקוט כדעת הפוסקים דס”ל שלא יצאו ידי חובה, וכן נראה דעת הב”י לפמ”ש הביה”ל. מ”מ התם ס”ל דכיון שיוצאים בברכת המברך הברכה חלה על הפת שמברך עליה ומזה נגררת גם על פיתם, וכמ”ש בשו”ע (סי’ רו סעי’ ו’) גבי נטל פרי בידו וברך עליו ונפל שצריך לחזור ולברך אע”פ שהיה מאותו המין לפניו כשברך על הראשון. והיינו טעמא, לפי שהברכה חלה על הפרי שלפניו ומזה נגררת על השאר, ואינו ענין לנד”ד כלל. ולא זכיתי להבין מה שדימה זאת לנד”ד בשו”ת דברי בנייהו ח”ד.
ה). אולם זאת יש להביא ראיה מה שכתב הרב שערי אפרים (שער ו’ סעיף ס’), הוב”ד השע”ת (סי’ תרצב סק”ב), והכה”ח (סי’ תרצב ס”ק יח), דאם נשתתק הראשון והביאו בעל קורא שלא היה בעת קריאת הראשון ולא יצא ידי חובה בקריאתו, אעפ”כ לא יקרא מתחילה אלא שיקרא לציבור ממקום שפסק הראשון, ואע”פ שהוא לא יוצא בקריאה זו וחוזר וקורא אח”כ לעצמו מתחילה, מ”מ הציבור יצא ידי חובה. אתה הראת לדעת דמצי שפיר להוציא את הציבור בקריאה חסרה לדידיה.
ולענ”ד הכי מוכח נמי מכל מה שכתבו האחרונים לענין נשתתק הש”צ באמצע קריאת המגילה דהעלו שיתחיל השני ממקום שפסק הראשון, וכן הכרעת המ”ב (סי’ תרצ”ב סק”ב) בשם גדולי האחרונים ראה בשעה”צ (סק”ה). ומסתימת האחרונים נראה, דאפילו שבעל הקורא השני לא היה בעת קריאת הראשון כלל, שהרי לא התנו שכל זה היינו דוקא בעת שהקורא השני היה בזמן קריאת הראשון, ומוכח דאף כשקריאת השני היתה חסרה, אין זה לעיכובא ויוצאים בזה ידי חובה.
אלא שהמג”א (סק”ב) פליג וס”ל להתחיל ממקום שפסק הראשון, וכתב לדמותו למ”ש השו”ע (סי’ רפד ס”ה), והתם היינו טעמא, דאם יתחיל ממקום שפסק ולא יברך א”כ הפסוקים הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם והאחרונים נתברכו לאחריהם ולא לפניהם וכמ”ש המג”א (סי’ קמ סק”א). ולפי”ז אינו ענין לנד”ד כלל שבלא”ה אין השני מברך. אלא שאכתי יש לעיין לפמ”ש המג”א (סי’ תקפה סק”ו) שהטעם שחוזר למקום הראשון, משום תורת ה’ תמימה, ולפי”ד אלו היה נראה לדון בנד”ד, שגם כן לא יצא ידי חובה, וכן ראיתי להגאון רע”א בהגהו’ (סי’ תרצב) שנראה שהבין כן במג”א, שהחסרון הוא שכל אחד לא יצא בקריאת השני ושאין כוונת המג”א משום הברכות, ודו”ק. עכ”פ מכיון שהאחרונים לא ס”ל כהמג”א בזה וכמ”ש המ”ב, נראה דכוותיהו קיימ”ל ויצאו בזה ידי חובה. ובפרט אלא שיש לעיין אם הוא לעיכובא לפי”ד המג”א.
