מקורות ונימוקים:
כאשר האדם חוטא פותח לו הקב”ה דרך תשובה בעזיבת החטא ווידו וקבלה לעתיד, אולם על מנת לנקות את החטא מנשמתו חידשה התורה את המושג קרבן חטאת לכפר על החטא אשר נעשה בשגגה ולכפרת הנשמה.
את דיני קרבן החטאת כתבה התורה בספר ויקרא פרק ד’ פסוקים כ”ז – ל”ה
“וְאִם־נֶ֧פֶשׁ אַחַ֛ת תֶּחֱטָ֥א בִשְׁגָגָ֖ה מֵעַ֣ם הָאָ֑רֶץ בַּ֠עֲשֹׂתָהּ אַחַ֨ת מִמִּצְוֹ֧ת יְקֹוָ֛ק אֲשֶׁ֥ר לֹא־ תֵעָשֶׂ֖ינָה וְאָשֵֽׁם: א֚וֹ הוֹדַ֣ע אֵלָ֔יו חַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֑א וְהֵבִ֨יא קָרְבָּנ֜וֹ שְׂעִירַ֤ת עִזִּים֙ תְּמִימָ֣ה נְקֵבָ֔ה עַל־ חַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֥ר חָטָֽא: וְסָמַךְ֙ אֶת־יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הַֽחַטָּ֑את וְשָׁחַט֙ אֶת־הַ֣חַטָּ֔את בִּמְק֖וֹם הָעֹלָֽה: וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֤ן מִדָּמָהּ֙ בְּאֶצְבָּע֔וֹ וְנָתַ֕ן עַל־קַרְנֹ֖ת מִזְבַּ֣ח הָעֹלָ֑ה וְאֶת־כָּל־דָּמָ֣הּ יִשְׁפֹּ֔ךְ אֶל־יְס֖וֹד הַמִּזְבֵּֽחַ: וְאֶת־כָּל־חֶלְבָּ֣הּ יָסִ֗יר כַּאֲשֶׁ֨ר הוּסַ֣ר חֵלֶב֘ מֵעַ֣ל זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֒ וְהִקְטִ֤יר הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיקֹוָ֑ק וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ: וְאִם־כֶּ֛בֶשׂ יָבִ֥יא קָרְבָּנ֖וֹ לְחַטָּ֑את נְקֵבָ֥ה תְמִימָ֖ה יְבִיאֶֽנָּה: וְסָמַךְ֙ אֶת־יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הַֽחַטָּ֑את וְשָׁחַ֤ט אֹתָהּ֙ לְחַטָּ֔את בִּמְק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יִשְׁחַ֖ט אֶת־הָעֹלָֽה: וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֜ן מִדַּ֤ם הַֽחַטָּאת֙ בְּאֶצְבָּע֔וֹ וְנָתַ֕ן עַל־קַרְנֹ֖ת מִזְבַּ֣ח הָעֹלָ֑ה וְאֶת־כָּל־דָּמָ֑הּ יִשְׁפֹּ֔ךְ אֶל־ יְס֖וֹד הַמִּזְבֵּֽחַ: וְאֶת־כָּל־חֶלְבָּ֣הּ יָסִ֗יר כַּאֲשֶׁ֨ר יוּסַ֥ר חֵֽלֶב־הַכֶּשֶׂב֘ מִזֶּ֣בַח הַשְּׁלָמִים֒ וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֤ן אֹתָם֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עַ֖ל אִשֵּׁ֣י יְקֹוָ֑ק וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן עַל־חַטָּאת֥וֹ אֲשֶׁר־חָטָ֖א וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ:
וכתב הרמב”ן ויקרא ג’ ב’ לבאר, כי הצורך בקרבן הוא על מנת לכפר על הנפש, זה לשון הרמב”ן: טעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה, ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא, ולולי זה היו טפשי העמים זוכים לבא לפניו, ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלהים אשר נתנה. ובעבור זה גם כן הזכיר נפש.
ודווקא בגלל שהנפש והנשמה היא מן העליונים, לפיכך עיקר הדרישה והכפרה על החטא היא מן הנפש, וכפי שכתב הדעת זקנים מבעלי התוספות בזה”ל: אדם כי יחטא אין כתיב כאן אלא ‘נפש’, וכן ‘הנפש’ החוטאת היא תמות, להודיע שעיקר החטא תלוי בנפש.
משל לשני בני אדם שחטאו למלך אחד נכרי ואחד מבני פלטרין שלו, העלו שניהם לבימה לדון וציוה המלך לפטור את הנכרי ואת בן הפלטרין לדון ביסורין, אמרו לו בני פלטרין שלו והלא גם זה חטא לך אמר להם זה נכרי ואינו מכיר בטובי אבל זה שהוא מבני ביתי ומכיר בטובי ופשע בי יצא דין זה עליו. כך הגוף הוא נכרי שנברא מן התחתונים אבל הנשמה שהיא מן העליונים ודינה להיות טהורה ואפ”ה חטאה לפיכך הגוף הושלך בקבר והנשמה תקבל היסורין ולעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מביא גוף ונשמה ודן אותם וכו’.
ופעולת הכפרה שבהקרבת הקרבן, ביאר האור החיים הקדוש בפירושו לחומש ויקרא פרק ט’ פסוק ח’ באופן נפלא בזה”ל:
וראיתי לתת לב בענין לפי מה שקדם לנו (תנחומא שפטים) כי נשבע ה’ להעמיד העולם וברואיו במשפט, וכל האומר הקדוש ברוך הוא וותרן יוותרו בני מעיו (ירושלמי שקלים פ”ה ה”א), אם כן אם הנפש החוטאת משפטה היא תמות כמאמר הנביא (יחזקאל יח ד) איך יביא קרבן ויפטר?
ונראה כי טעם נכון יש בדבר על פי המשפט, כי כשהאדם חוטא אין בחינתו בחינת אדם, על דרך אומרם ז”ל (סוטה נ א ג א) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ונעשה בהמה וביום שחזר בתשובה רוח היא באנוש ועלה ממדריגת בהמה למדריגת אדם, האם ראוי הוא להמית אדם זה תחת בהמה, לזה יביא דוגמת החוטא שהוא בהמה וישתתף עמה בצער החושב כי ראוי הוא לעשות בו משפט זה, וכפי זה חלק רוח המרגיש הוא מציל את האדם בהערה זו, והוא מה שאמר הכתוב (תהלים לו) אדם ובהמה תושיע ה’ כי חלק הבהמי שבאדם בהצטרפותו עם האדם שהיא בחינת ההשכל נושע בו פירוש לצדו כדי שלא יענש והוא אינו ראוי לעונש, ובזה אפילו בדין הקרבת הקרבן בעד החטא הוא על קו המשפט, כאומרו (שם) משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה’: