מקורות ונימוקים:
בשאר נפטרים חייב לעשות הפסק וכמבואר בטור (יו”ד סי’ שסב) שכתב, אין נותנין שתי ארונות זה על זה, ואם נתן כופין העליון שיפנה שאין נוהגים בזיון במתים, ודוקא שאין ביניהם עפר ששה טפחים אבל אם יש ביניהם עפר ששה טפחים, מותר. ומקור דבריו באבל רבתי (פרק יג).
אולם העיר מרן הבית יוסף שבתורת האדם לרבינו הרמב”ן כתב, דסגי בשלשה טפחים. ועי’ בב”ח שכתב דט”ס הוא ברמב”ן וצ”ל ששה טפחים. וכדבריו נראה ממה שהביא הרמב”ן גופא (עמ’ קיט) בשם תשובת רבי האי גאון, ושם כתב להדיא ששה טפחים. וכן הובאה תשובתו בטור (סי’ שסג). עוד תי’ הב”ח, דכוונת הרמב”ן שלשה לזה ושלשה לזה. וכן יישב בשיירי כנסת הגדולה (יו”ד סי’ שסב). ואולם שו”ר בתשב”ץ ח”ג (סימן קיט) שגרס ג”כ באבל רבתי, ג’ טפחים, והיק’ מההיא דב”ב (קא.) דבעינן ו”ט דלכאו’ פליגא הגמ’ דילן, ויישב, דיש חילוק בין זה בצד זה לזה על גבי זה, דזה על גב זה סגי בג”ט לתפיסת הקבר, ותו ליכא למיחש בכה”ג לעירוב עצמות. מ”מ להלכה פסק השו”ע (סי’ שסב ס”ב) להצריך ו’ טפחים.
אמנם כל זה דוקא בשאר מתים אבל בבעל ואשה שנקברים יחד מצד הדין אין לפנותם גם אם לא היה ההפסק הנדרש, שהרי להדיא שנינו במסכת שמחות (אבל רבתי פ”ב ה”ד), ר’ יהודה אומר האיש נקבר עם בתו הקטנה והאשה נקברת עם בנה הקטן ועם בן בנה הקטן, זה הכלל כל שישן עמו בחייו נקבר עמו במותו. וכ”כ הטור שנהגו עכשיו כר’ יהודה, וכ”פ השו”ע (סי’ שסב ס”ג) וז”ל: אין קוברים ב’ מתים זה בצד זה, אלא אם כן היה דופן הקבר מפסיק ביניהם, ולא המת בצד עצמות, ולא עצמות בצד המת. אבל נקבר האיש עם בתו קטנה, והאשה עם בנה קטן ועם בן בנה קטן, זה הכלל כל שישן עמו בחייו, נקבר עמו במותו. ע”כ.
ואע”ג שבספר שבט יהודה – עייאש (סי’ רסב סק”ג) כתב, דלאו אורח ארעא לקבור בעל ואשה בקבר אחד, והוכיח מגמ’ ב”ב (נח.), ואין ראייתו מכרעת. ועי’ בדי השולחן – אבלות (שם) מש”כ להעיר על דבריו. ומ”מ בנד”ד שאנו דנים על קבורה נפרדת ובהפסק עפר, דמצד הדין אפילו נפטר אחר שרי, כ”ש בבעל ואשתו – שאשתו כגופו ועתידה לקום עימו בתחיית המתים, וניחא להו בהדדי, דשרי ואין בכה”ג משום ביזיון הנפטר. ואפילו הבעל נפטר ראשון ואשתו נקברת מעליו, אין בזה חוסר כבוד בבעל ואשה. ואע”ג שיש נזהרים בפרט בארץ ישראל שלא לקבור איש ליד אשה או בין שתי נשים, וכן להיפך, ומשום דלאו אורח ארעא ויש בזה חוסר כבוד, ועי’ בספר חיים וחסד (עמ’ קה) משכ”ב בשם האחרונים, היינו דווקא בקבורת איש ליד אשה זרה, אבל ליד אשתו דכגופו דמי – אף אחר מיתה, לענ”ד אין בזה משום פחיתות כבוד. ובקבר שלצידם יכולים לקבור איש או אשה, דרק איש לא נהגו לקבור בצידה של אשה וכן להיפך, שלאו אורח ארעא, אבל כשקבורים איש ואשה ביחד, בקבר שבצידם יכולים לקבור איש או אשה כרצונם.
והן אמת שהפרישה (סי’ שסד סק”ג) כתב, דאפילו קטנים שנקברים יחד עם אביהם ואמם, היינו דווקא שנקברו עמהם יחד תחילה, דאז מיוחד הקבר לשניהם מתחילה, אבל בלא”ה אסור משום הנאה מהקבר. והב”ד להלכה החכמת אדם (סי’ קנח סעיף ג’), מ”מ בנד”ד שהקבורה מתכוננת מראש לשניהם, א”כ מתחילה לא נאסר הקבר. ועוד, דהפרישה איירי כשפותחים את הקבר של הנפטר הראשון וקוברים בו לאחר זמן את הנפטר השני דבזה יש לאסור אפילו בקרובים שהרי הקבר נאסר כבר בהנאה, אבל בנד”ד דמרחיק ו”ט וקובר, לכל הדעות אין הנפטר תופס מקומו יותר מו’ טפחים, ולא אמרינן שזוכה במקומו עד רום שמיא, ואפילו במת אחר כ”ש בבעל ואשה. ומה שכתב להחמיר בזה הרב משה קוטקס הובא מאמרו בקובץ מוריה (ניסן תשעז עמ’ שלה), לא”ה לא דק בזה כל עיקר.
