היוצא למלחמה או בהיותו בשדה הקרב אם דינו כמצוה מחמת מיתה?

מקורות

לכאו’ נראה שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים, אם דין שכ”מ שדבריו ככתובין וכמסורין דמו נאמר רק בחולה מסוכן למות, או גם במפרש בים ויוצא בשיירא, דהנה קי”ל בגמ’ (ב”ב קנו. גיטין יג.), ובשו”ע (חו”מ ס”י ר”נ), שדברי ש”מ ככתובין וכמסורין דמו, ולכן אינו צריך להקנות בשום א’ מדרכי ההקנאות. וה”ט כדי שלא תטרף עליו דעתו, שיראה שלא מקיימים דבריו, כמבואר בגמ’ (שם קנ”ו:), ובטור (שם), וכן דקדק הסמ”ע (שם סק”א). ולכו”ע דין זה נאמר במסוכן וביוצא בקולר, ונחלקו הראשונים אם דין זה נאמר ג”כ במפרש בים ויוצא בשיירא, וכמ”ש בגמרא גיטין (סה:), שהיוצא בקולר והמפרש בים והיוצא בשיירא והמסוכן, שאמר כתבו גט לאשתי, אע”פ שלא אמר “תנו”, יכתבו ויתנו, שמתוך פחדו הוא טרוד ולכן לא אמר תנו. ולדעת הרי”ף (גיטין סה:), והרמב”ם (פ”ח מהל’ זכיה הלכה כ”ד), הגמ’ באה ללמד שכל אלו ד’ הדברים הנ”ל שמנתה המשנה, דינם כש”מ המצוה מחמת מיתה, שדבריו ככתובים וכמסורים דמו. ושעליהם אמר רב הונא גיטו ומתנתו שווין, שא”צ לפרש תנו, ומהני ג”כ בלא קניין. וכן דעת הרמב”ן (גיטין עב: ד”ה הא), והר”ן (פרק התקבל לב. ד”ה אמר, ובפרק מי שמת קמו: ד”ה ולעניין), וכן פסק מרן השו”ע (חו”מ סי’ ר”נ ס”ח). אך דעת הרא”ש (ב”ב פ”ט סי’ יח), דלא נאמר דין זה במפרש בים ויוצא בשיירא, דודאי יוצא בקולר הוי יוצא ליהרג, ואין לך מצוה מחמת מיתה גדול מזה, אבל מפרש בים ויוצא בשיירא, הגם שלעניין גט מדמים אותו ליוצא בקולר, היינו לעניין בהלה, שמחמת טרדת הדרך בהולים ואין דעתן מיושבת עליהם לגמור דבריהם ולומר תנו, ומבוהלים אפי’ יותר ממסוכן, אבל לעניין נתינת ממון לא דמו כלל, דיוצא בקולר ומסוכן כשנתנו כל ממונם ודאי מדעתם, שהם סבורים למות נתנו, אבל מפרש ויוצא בשיירא מדעתם יצאו ודעתם לחזור, ושכן דעת רבינו יונה. ובב”י (חו”מ סי’ ר”נ) הביא מרבינו ירוחם (נתיב כ”ד ס”ח ע”ג) שכ”ד התוספות, והרשב”א (ב”ב קמו: ד”ה כתב), והד”מ (שם) כתב שכן נראה מהמרדכי בגיטין (מי שאחזו סי’ תכ”ד).

ומעתה בנידו”ד, לדעת הרי”ף הרמב”ם הרמב”ן והר”ן וכן פסק מרן השו”ע, שדברי ש”מ ככתובין וכמסורין נאמרו ג”כ במפרש בים ויוצא בשיירא, וגם הרמ”א לא הגיה על דברי מרן, ומוכח שג”כ ס”ל כהמחבר שפסק כהרי”ף והרמב”ם, הוא הדין לעניין מי שציווה בהיותו בשדה הקרב, ודאי לא גרע ממפרש בים ויוצא בשיירה, שהוא ג”כ בהול כמותם, ועוד שהוא ג”כ בכלל יוצא בשיירא, דהיוצא למלחמה הוא גופא יוצא בשיירה וחמור ממנו, [ואפשר שהוא הדין מי שציווה לפני יציאתו למלחמה, שהוא ג”כ כיוצא בשיירא וכאמור, אך עדיין יש להתיישב בציווה לפני יציאתו למלחמה, דלכאו’ אינו מבוהל כ”כ שמא לא יהיה נתון בחזית המלחמה, ולא דמי למי שמצווה כשהוא כבר בחזית, וצ”ע]. אמנם לדעת הרא”ש ורבינו יונה והרשב”א והמרדכי, שלא נאמר דין זה במפרש בים ויוצא בשיירה, נראה דהוא הדין ביוצא למלחמה, ואפי’ אם ציווה בהיותו בשדה הקרב, שאין דינו כש”מ. אמנם הדבר עדיין צ”ע, כי יש מקום לומר שמי שהוא בשדה הקרב, כיון שהוא מקום סכנה גדולה, וג”כ שומע את הקול היוצא בכל יום בעוה”ר על כמה חיילים שמתו בקרבות הי”ד, וחלקם חבריו שהכיר מקרוב, הרי הוא בהול ודינו כמסוכן, ובזה גם הרא”ש וסיעתו יודו שדבריו ככתובין וכמסורין דמו. ויש להביא קצת ראיה ממ”ש הרא”ש בהשגתו על הרי”ף, שהמפרש ויוצא בשיירא, מדעתם יצאו ודעתם לחזור, ומה”ט פסק שאין דבריהם ככתובים וכמסורין. והנה בנידו”ד מי שהוא יוצא למלחמה, אינו יוצא מדעתו, שאינו יכול להשתמט והחוק מחייבו לצאת למערכה, וגם אינו דומה לשיירא ומפרש בים, שיודע כי רבים  אינם חוזרים מהמלחמה, ואפשר שציווה לפי שאינו יודע אם יחזור. וידידי הגאון רבי תומר זינר שליט”א מחו”ר ברכת אברהם הוסיף, שעיקר סברת הרא”ש במפרש ויוצא בשיירה שאינו רוצה ליתן נכסיו לאחרים, כי עתיד הוא לחזור, ומשייר אותם לעצמו, משא”כ היוצא למלחמה שחושש פן לא יחזור, כוונתו ליתנם לאחרים. וכן הסכים הגאון רבי עזרא זאדה שליט”א שכל המסוכנים בכלל אותם ד’ דברים, ובכללן היוצא למלחמה.

ומצאתי למרן הגר”מ קליין זצ”ל בשו”ת משנה הלכות (חלק י”ט סי’ רצ”ט), שכתב להרב השואל דפשיטא ליה דיוצא למלחמה דמי לש”מ ויוצא בקולר, דלכאו’ יש לחלק ביניהם, דיוצא לקולר היינו שיוצא ליהרג, ואז ודאי דעתו בהול עליו, אבל היוצא למלחמה ובפרט למלחמת בית דוד, שכולם צדיקים ודעתם לחזור הביתה, שאני. והביא את מחלוקת הראשונים הנ”ל לעניין מפרש בים ויוצא בשיירא, וכתב ולפי”ז יש לחלק בין מלחמת בית דוד שכולם צדיקים ודעתם לחזור, שלא דמי לשכיב מרע, כלומר ויהיה תלוי במחלוקת הנ”ל, ואח”כ הוסיף: “ויש לומר דבהא כולי עלמא מודי”, כלומר שהיוצא למלחמה אין דינו כש”מ, וסיים וי”ל, כלומר שעדיין יל”ע בדבר. ומתוך תורף דבריו מוכח, שכל מה שיצא לחדש שהיוצא למלחמה ודאי אין דינו כש”מ, היינו ביוצא למלחמת ביד דוד, שכולם צדיקים היו, ודוד מלכם בראשם, שהיה יוצא ומכריע אוייב בכל מלחמותיו, וכמ”ש במדרש (איכה רבה בפתיחה סי’ ל’), דוד אמר (תהלים י”ח) “ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם”, אמר לו הקב”ה אני עושה כן, והיה מאיר לו בלילות בזיקין וברקים, הה”ד (ש”א ל’) “ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם”, לשני לילות ויום אחד. אבל במלחמה שרבים חללים הפילה, ועצומים כל הרוגיה, ובעוה”ר רב המרחק ממלחמת בית דוד, גם המשנה הלכות מוכרח להודות שאינה דומה למלחמת בית דוד.

ודע כי מצאתי מרגלית בס”ד, והוא שהלבוש (חו”מ סי’ ר”ן), גורס להדיא “היוצא בשיירא למלחמה”, שהוא א’ מאותם ארבעה שנפסק שדינם כש”מ שדבריהם ככתובים וכמסורין דמו. וכן מצאתי למהר”ם שיק (גיטין עג:), שלדעת הרמב”ן וסיעתו שהיוצא בשיירא ג”כ דינו כשכיב מרע, הוא הדין היוצא למלחמה לא עדיף מהיוצא בשיירא, דבהול ודעתו אם לא יחזור.

והנה העירוני חו”ר בהמ”ד דמ”מ עדיין יש מקום לחלק בין היוצא למלחמה בזמנם לזמנינו, דבזמנינו גם אחרי יציאתו למלחמה, בדרכו או בזמן שהותו במלחמה, יכול להתקשר ולצוות למנות שליח, להקנות ולעשות ככל רצונו, וא”כ אין כ”כ את סברת בהול כמו ביוצא במפרש בים וביוצא בשיירא. ונראה להשיב עליהם בכמה אופנים, חדא אין דנים אלא על שעת היציאה, וכיון שבשעת היציאה היה בהול, לא אכפת לן במה שאח”כ יכול היה לצוות ולעשות בקניין, דכל זמן שלא חזר, עומד דינו להיות כדין היוצא בשיירא. זאת ועוד מנלן לחלק בין הזמנים, הלא גם בזמנם, פעמים שהיה יודע על חייל שחוזר מעורכי המלחמה, ויכול היה לצוות לו כנ”ל, ובכ”ז לא מחלקים בדבר. ומלבד כל זה, הרי שעיקר החילוק אינו נכון, כי גם האידנא אע”פ שיש אפשרות ליצור קשר טלפוני, מ”מ כל זמן שלא חזר מהמלחמה, הרי הוא בהול, ואינו בדעת מיושבת לעשות קניין כדבעי. זאת ועוד, מנלן שיכול תמיד להתקשר ולצוות, והרי גם בזמן הזה, בהרבה מקרים נוטלים מהחיילים את הטלפונים שלהם ובמשך ימים ארוכים אינם יכולים ליצור קשר טלפוני, ועוד שכיון שהנושא הוא רגיש, אינם רוצים לחזור ולהראות להורים או לבני משפחתם שהם חוששים על חייהם, כדי שלא לצערם, וכיון שבתחילה ביציאתם למלחמה כבר ציוו מה לעשות בנכסיהם שוב אינם חוזרים לדבר בדבר.

אמנם אודות מה שציווה ליתן מנכסיו 100.000 מאה אלף ש”ח תרומה לעמותה פלונית שמחללת שבת, נראה שאין בזה ממש, ואסור לשמוע לו בזה, וזכו היורשים בנכסים, ורשאים לחלק כל א’ את חלקו לצדקות להחזקת תורה ושמן למאור וכל כיו”ב לעילוי נשמתו, דהנה כתב רבינו הרמב”ם (פ”ט מהל’ זכיה ה”י), “שכיב מרע שציוה ליתן לגוי מתנה אין שומעין לו שזה כמי שציוה לעבור עבירה מנכסיו”, וכ”כ הסמ”ג (עשין סי’ פ”ב). ודברי הרמב”ם הובאו להלכה בטור (שם סי’ רנ”ו), ובב”י (חו”מ סי’ ר”נ), וכן נפסק בשו”ע (שם). וביאר המשנה למלך ע”פ מ”ש הר”ן ז”ל בתשובה (סי’ מ”ד) בתקנת חכמים מקח וממכר לפעוטות במטלטלין משום כדי חייו, דאם מכרו הפעוטות בנכסים מועטים לא עשו כלום, דכיון דתקנת חכמים היא במקום איסורא לא תקון. וה”נ איכא למימר בש”מ כיון דמתנתו מדרבנן היא, במקום איסורא לא תקון. אך ע”ש בהערת המגיה שהמשנה למלך חולק על הרמב”ם בזה, [שא”כ גם במעביר נחלה יהיה הדין כן, והנו”כ עמדו ליישב קושייתו, ובספר שער המלך חילק לנכון בין איסור דאו’ לאיסור דרבנן, דהם אמרו והם אמרו, ודו”ק], ושכ”מ בתוס’ (ב”מ דף כ’ ד”ה שובר), וכ”כ בפ”ת (שם סי’ רנ”ו) בשם הנו”ב (תנינא מ”ו), שהסתפק בדבר מכח ד’ המשנה למלך. מ”מ אנו אין לנו אלא דברי רבינו הרמב”ם ומרן השו”ע, ועל אחת כמה וכמה בנידו”ד, שבכל ספק, היורשים נחשבים מוחזקים בנכסים, כמ”ש בשו”ע (חו”מ סי’ רע”ח ובכה”פ).