מדוע אוכלים בעלי חיים – יש הרבה תחליפים

שאלה:

מדוע אכילת בעלי חיים מותרת כיום, אם אין צורך בכך (נ.ב. והרי יש הרבה תחליפים)?

 

תשובה:

שלום רב!

שאלה זו, צריכה הרחבה רבה, ומפורשת במקורות למטה – אך בקצרה אומר:

ראשית, אף שהחמירה התורה מאוד! בצער בעלי חיים.

ומעשה נורא, מופיע בחז”ל: על רבנו הקדוש, רבי יהודה הנשיא זיע”א. שקיבל 13 שנה של ייסורים קשים – על כך, שלא נהג ברחמנות מספיק, בהתאם לרמתו הרוחנית הגבוהה.

וידוע מעשה נורא, מהאר”י הקדוש. מאחד שנענש במיתת בנים, על שציער אפרוחים קטנים, שלא בכוונה.

ואף להרוג יתושים, או בעלי חיים שמצערים אותו – ראוי שלא להורגם בידיים, רק על ידי משהו אחר. למשל: על ידי מים.

אך כאשר אינו מצערם לחינם, אלא לאכילתו ולשימושו, ומקפיד לעשות זאת ברחמנות! – הדבר מותר.

שהרי, בעלי החיים ניתנו בידי האדם, לתשמישו. (כמו שמפורש בחז”ל).

נכון הוא, שכשחטא אדם הראשון, נאסר עליו לאכול בשר – אך כאשר ניצלו כל בעלי החיים, בזכות האדם, על ידי נוח ובניו, חזרו והותרו לנו – שהרי בזכות נוח, הם קיימים. שהצילם מהמבול, בתיבה שעשה.

ואמנם, נצטווה האדם, לנהוג איתם בעדינות וברחמנות, אפילו בעת הצורך. ולא לשחוט באכזריות, או שלא לצורך מספיק.

אך דע!

שבעומק העניין, על פי מה שנמסר לנו בקבלה, יש צורך בשחיטתם ואכילתם.

היות, ובני האדם שלא השלימו תיקונם בעולם הזה, נשמתם מתגלגלת בבעלי חיים – וכאשר שוחטים אותם כדין, ומברכים עליהם, ואוכלים אותם בסעודת מצווה, הוא תיקון עבור נשמתם.

והוא הטעם: שהיה אסור לאדם הראשון לאחר החטא, לאכול בשר. שירד ממדרגתו הרוחנית, ולא היה לו זכות לתקנם. אבל לאחר שנוח, מסר נפש בעבורם, וגמל חסד עם הברואים, י”ב חודש בתיבה – הותר לו לאכלם בשחיטה כדין.

ואדרבה! יש בזה צורך עצום. שעל-ידי-זה, עושה איתם חסד, ומתקנם במצוות, לעולם הבא.

בברכה חיים זעפראני.

 

מקורות נימוקים והרחבה:

שלא לצער בעלי חיים:

 

כבר בתורה נרמז, שלא לצער בעלי חיים (במדבר פרק כב פסוק לב):

וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מַלְאַ֣ךְ יְקֹוָ֔ק עַל־מָ֗ה הִכִּ֙יתָ֙ אֶת־אֲתֹ֣נְךָ֔ זֶ֖ה שָׁל֣וֹשׁ רְגָלִ֑ים – הנה כעס מלאך ה’ על בלעם, שהיכה את אתונו לשווא?

ומכאן דרש רבי יוחנן, שצער בעלי חיים דאורייתא. (מדרש הגדול)

 

והרמב”ם בספר מורה הנבוכים חלק ג פרק יז, כתב:

ואמנם אמרם צער בעלי חיים דאורייתא, מאמרו על מה הכית את אתונך וגו’, הוא על דרך ההשלמה לנו, שלא נלמד מדת האכזריות ולא נכאיב לבטלה ללא תועלת, אבל נכון אל החמלה והרחמנות, ואפילו באי זה בעלי חיים שיזדמן, אלא לעת הצורך, כי תאוה נפשך לאכול בשר, לא שנשחט ע”ד האכזריות או השחוק עכ”ל.

 

וכבר ראינו מעשה, ברבינו הקדוש, שנענש שלא נהג לפי דרגתו ברחמנות. בגמרא (מסכת בבא מציעא דף פה.):

ההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי, וקא בכי. אמר ליה: זיל, לכך נוצרת. אמרי: הואיל ולא קא מרחם – ליתו עליה יסורין. ועל ידי מעשה הלכו – יומא חד הוה קא כנשא אמתיה דרבי ביתא, הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו, אמר לה: שבקינהו, כתיב ורחמיו על כל מעשיו. אמרו: הואיל ומרחם – נרחם עליה.

[תרגום: אותו עגל, שהיו לוקחים אותו לשחיטה. הלך, והכניס את ראשו בגלימתו של רבי, ובכה. אמר לו רבי: לך! כי לכך נוצרת. ואמרו בשמים: כיון שלא ריחם על העגל, בהתאם למצופה ממנו, במדרגתו הרוחנית הגבוהה, יבואו עליו ייסורים. (אף שרבי צודק במאמרו – מכל מקום, כיון שבא העגל אצלו, היה לו לרחם עליו. כן פי’ גדולי המוסר) וייסורים אלו הפסיקו, כאשר רבי ראה את שפחתו, אוספת בכף האשפה עכברים. ואמר לה: לרחם עליהם, ולעוזבם. וכשם שריחם עליהם, ריחמו עליו]

 

ובספר קב הישר – פרק ז, כתב:

ואף המצער בהמה חיה ועוף, יש לו עונש, כי אין שום דבר שאין לו מזל, והמזל של המצטער מקטרג עליו… ובא וראה! מה שהביא בעל החרדים, באיש חשוב, תם וישר. שנתאכסן אצלו, הקדוש האר”י ז”ל. ועשה לו כבוד גדול… ואמר לו האר”י ז”ל: מה הגמול אשר אשלם לך, בעד החיבה גדולה שהראית לי? ואני מוכן לתשלום גמולך, והטרח’ שטרחת בשבילי. והשיב לו הבעל הבית: שהיו לו בנים, ואח”כ נעשית אשתו עקרה. אולי ימציא לו תרופה לאשתו, כבראשונה. והשיב האר”י ז”ל: ענין הסיבה, שנעשית אשתו עקרה, כך הוא… דע לך! שהיה סולם קטן עומד בביתך, שהיו התרנגולים קטנים, עולים ויורדים בו לשתות מים בכלי של מים, אשר היה סמוך לסולם. והיו שותים, ומרוים צמאונם. ופעם אחת, אמרה אשתך להמשרתת, שתסיר הסולם משם. אף כי לא היה כוונתה לצער את התרנגולים, כי אם מטעם אחר, להיות הבית נקי. ומאז אשר הוסר הסולם, יש להתרנגולים צער גדול, שאינם יכולים התרנגולים לפרוח, כי היו עדיין קטנים לסבול צמאון גדול. ועלתה צפצופם לפני הקב”ה, המרחם על כל מעשיו. וע”י כן, נגזר עליה להיות עקרה. והחזיר הבעל הבית הסולם למקום הראשון, וה’ נתן לה הריון, וחזרה ללדת כבראשונה. הרי לך, כי הש”י פוקד ומשגיח על כל בריות, ברוב רחמיו וחסדיו. ומשלם, להמצערים את הבריות.

 

וראה גם, בדברי הרב פלא יועץ (ערך בעלי חיים) שכתב:

ישמע חכם, ויוסיף לקח. לקיים צוואת ר”י החסיד, שלא לגדל אפרוחים כלל. כי לא יוכל לעמוד על המשמר, שלא יהיה להם צער. ועל הרוב, אין מצליחין. שרובן מתים מחמת נפילה, או יהיו מאכל לחתולים ועכברים, וכדומה. ע”כ.

 

ואפילו אם מצערים אותו, כתב רבנו חיים ויטאל זצ”ל (בשער המצות – פרשת נח):

[ד] ענין הריגת בעלי חיים. כבר נזכר בפרשת יתרו, כי שום בריה לא נבראת לבטלה. ואסור להרוג אותה, שלא לצורך. ומורי ז”ל (האר”י הקדוש) היה נזהר, שלא להרוג שום רמש מן הרמשים, אפילו מן הקטנים והפחותים. כגון: פרעושים וכנים וזבובים, וכיוצא באלו. ואף אם הם מצערים אותו. [ה] … גם בענין הכנים, הנולדים ונבראים מן הזיעה, אין ראוי להרגם, ולא לקוץ בהם כלל. ובפרט לאנשים כשרים. אשר אלו הם מותרי האדם, והסיגים שלו, שמהם נבראים אלו הכנים. א”כ תיקון ותועלת הוא לאדם, כשאלו הכנים נבראים מזיעת גופו, כי יוצאים סיגיו ומותריו וקליפותיו לחוץ, ולכן אין לקוץ בהם: (כלומר, שעליו להכיר טובה – ולא לקוץ בהם).

 

ובשו”ת תורה לשמה (סימן שצז), אחרי שהביא דבר זה, כתב מקור לזה מהגמרא (שבת דף י”ב.): מהאמורא רבא, שהיה זורקם לספל של מים, שהיה חושש להורגם בידים.

כלומר, שגם בעת הצורך, לא להורגם בידיים. (וכ”פ באג”מ חו”מ ח”ב סי’ מז)

 

בעלי חיים לשימוש האדם:

 

בעלי החיים נבראו, לתשמיש האדם. וכך נאמר במשנה, בסוף מסכת קידושין (דף פב.):

רבי שמעון בן אלעזר אומר: … חיה ועוף… לא נבראו אלא לשמשני. ע”כ.

וראיה זו, הביא בתרומת הדשן (סימן קה), ונפסק בשולחן ערוך (אבן העזר סימן ה):

כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים, לית ביה משום איסור צער בעלי חיים. (איסור והיתר הארוך סימן נ”ט). ולכן, מותר למרוט נוצות מאווזות חיות. וליכא למיחש, משום צער בעלי חיים. (מהרא”י סי’ ק”ס /ק”ה/). ומכל מקום, העולם נמנעים דהוי אכזריות. (נמנעים מלמרוט, שאינו צורך גדול, ויש בו צער גדול)

 

ואף שבתחילה, נאסר הבשר לאכילה. כמו שאמרו בגמרא (סנהדרין נט:):

אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב: לכם יהיה לאכלה, ולכל חית הארץ – ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר כירק עשב, נתתי לכם את כל. ע”כ.

 

והותר לנו לאכלם על ידי שחיטה, ככתוב (בראשית פרק ט פסוק ד):

אַךְ־בָּשָׂ֕ר בְּנַפְשׁ֥וֹ דָמ֖וֹ לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ:

כלומר, שלא לאכלו, כאשר נפשו בתוכו – דהיינו, כאשר הבהמה חיה. (ובהמשך נצטוו ישראל, לאכלו בשחיטה)

 

והטעם מבואר, בפירוש הרד”ק (שם):

אף על פי שנתתי לכם כל בשר רמש לאכל, לא תאכלו אותו עם נפשו שהוא דמו. כלומר, כל זמן שהבשר עם הנפש, והוא בעודו חי. אלא קודם תזבחוהו, ואחר כך תאכלוהו. כי זה דרך אכזריות, לחתוך בשר מן החי, ולאכלו.

ונראה, כי לפיכך התיר הבשר לנוח, לפי שטרח בבהמה ובחיה וברמש ובעוף, להחיות אותם בתבה.

כי לצורך האדם נבראו, בין למלאכתו, בין לאכילתו. אלא שלא הותר להמיתם ולאכלם עד נח, לפי שטרח בהם:

 

אמנם כתב הפמ”ג או”ח סי’ תסח במשב”ז סק”ב דאפילו לצורך האדם, אם לא לצורך גדול – אסור.

ולכן, אסר שם לקצוץ את כנפיו של עוף שלו – שלא רוצה שיברח.

 

אך מכל מקום, עי’ באג”מ חו”מ ח”ב סי’ מז שכתב, שמותר להרוג פרעושים וכדו’, שמצערים את האדם.

וכל-שכן אם מתבהלים מפניהם. שהרי מותר להורגם לצורך האדם, ואפילו לצורך אכילת גוי.

אך ראוי שלא יהרגם בידיים, אלא ע”י דבר אחר. שלא תשלוט בו, מידת האכזריות.

 

מזה נראה, שצורך אכילה, הוא צורך מספיק, כדי להשתמש בהם.

אף שיש בוודאי, תחליפים נוספים – מכל מקום, כיון שרוצה לאכול בשר דווקא, ולזה אין תחליף.

ואינו דומה לאותו העוף, שלא רוצה שיפריח ויברח – ששם ניתן בקל, למנוע ממנו לברוח, על ידי אמצעיים אחרים.

 

התעלות בעלי החיים, על-ידי שימוש האדם:

 

אמנם באמת, יש בזה עומק יותר:

שאמרו המקובלים: שנשמות שצריכות תיקון מסוים, מתגלגלות בבהמות עופות ודגים. ונתקנות במעשי המצוות, הברכה, והאכילה שעושים בהם.

צדיקים מגולגלים בדגים. (עי’ כנפי יונה ח”ב סי’ ק”ד. וע”ע בקיצור של”ה, מסכת שבת, הנהגת שבת. ועוד) ובינוניים בעוף, ורשעים בבשר – ולכן: מצוות כשרות הבשר, היא המרובה, והקשה ביותר. אחריה עוף, פחותה יותר. והדגים הפחות ביותר, שאינם צריכים שחיטה כלל.

(וביעב”ץ הסביר: שלכך נענש רבי. שהייתה בעגל זה, נשמה מגולגלת. ובוודאי תיקונה של בהמה, היא שחיטתה. אלא לפי שלא התפלל על הנשמה, שתצא מהבהמה, ותשיג תיקונה על ידו, בלי צער השחיטה)

 

נמצא:

שבאכילתנו את הבהמה, אנו עושים עימה חסד.

אמנם כל זאת, כשנזהרים לעשות הכול כדינו, ולהתנהג עימה ברחמנות.

(עי”ש בפרוש הריקאנטי במצווה זו, שלא לאכול מאבר מן החי)

 

ולך נא ראה, מה שכתב בספר שבט מוסר (פרק לו), ומה שהביא מספר הקנה, דברים מבהילים, וז”ל:

 

… והאיר בזה עינינו אדם הראשון, כי בהיות צורה קדושה דומה ליוצרו, המלאכים משמשים לו וצולין לו בשר (סנהדרין נט ב), שהיו נמסרים בידו להעלותם, כי אדם גדול מהם ומעלתו רבה, ואחר שחטא הנה כבהמה נדמה, הוא הוא שנאמר אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו (תהלים מט יג). כי אחרי שהוא והבהמה אחד ושוים למה יהרוג מין את מינו, קול דמי אחיך צועקים אלי, ושופך דמו שלא כדין כי אינו ראוי בזה, לכן אמר שלא לאכול הבשר אחר שחטא פן יוסיף על חטאתו פשע…

וגם אמר (דברים יב כא): וזבחת מבקרך ומצאנך וגו’ כאשר צויתיך. ונתעוררו חז”ל (חולין כח א) לומר שנצטוה משה על פה בכל דיני שחיטה…

העולה מזה שצריך השוחט להיות צדיק גמור שלא יפגום צלם אלקים, דאם לא כן נדמה כבהמה ונמצא שוחט בהמה לבהמה, ונראה שעל זה מתרעם הנביא ישעיה בפסוק: שוחט השור מכה איש (ישעיה סו, ג). דכיון שהיו בלתי הגונים נמצא דכל שהיה שוחט השור כאלו מכה איש ממש, משום דאין הפרש ממנו לשור כיון שאין בשוחט נשמה טהורה, כי מותר אדם מהבהמה אין לבד הנשמה הטהורה וכו’, ובלתי נשמה טהורה האדם והבהמה שוין, ולמה ישחט זה לזה שנמצא ששוחט איש כמוהו בלתי נשמה טהורה. וכיון דכשהשוחט בלתי טהור הוא אז אותה שחיטה נקרא לבהמה מיתה משונה, מה שאין כן בהיותו צדיק והגון שנקראת תיקון, כי על ידי השחיטה בהכשר על ידי צדיק מתתקנת ועולה למדרגת בעל חי מדבר, ובפרט אם יש מגולגל בה איזה נפש שחטא, דזהו כוונת פסוק אדם כי יקריב מכם קרבן לה’. כלומר אדם כי יקריב אותה בהמה שמקריב, נעשה מכם על ידי שמקריבה קרבן לה’, שעולה למדרגת אדם. או הכוונה אומר הקב”ה טעם אומרי אדם כי יקריב. כלומר שצויתי על ענין הקרבן משום שיש מגולגלים מכם בבהמה ובעוף, לכן אמרתי לקרבו שעל ידי שחיטה בהכשר ובכוונה מהכהן השוחט לה’ מתקרב וזהו קרבן לה’…

ולכן צריך כל שוחט לכוון בשחיטתו ולומר: יהי רצון מלפניך ה’ אלהי ואלהי אבותי בעל הרחמים כלם, חפץ בתיקון כל נפש החוטאת לבלתי ידח אע”פ שהרבה להכעיסך, ואם שולחת ברשת לרגלה שתלכד בתוך גוף בהמה חיה או עוף שאני שוחט, שתתתקן על ידי ברכה שברכתי על שחיטתה, ועל ידי הכשר הסכין כאשר צויתה לעשות, ואע”פ שאיני כדאי והגון שתתקן על ידי, קיום דבריך שאני מקיים לברך ולשחוט בסכין מתוקן, יתקן אותה להוציאה מכאן אם ישנה, ולהחזירה מדרגת אדם כבתחילה, כי אינך חפץ במות הרשע מיתה תכלית, כי אם לבקש לה תיקון לטהר אותה עד ישוב לעובדך ולקיים תורה ומצות, כדי להנחילה ג”ע ולהרבות בשכרה, וכיון שכוונתך זו, רבון העולמים אל תבט במעשי הרעים אם יש בי בשעה זו שאני שוחט, כדי שיהיה תקון מה יקרא על שמי, כדי לזכות את נשמתי שנתת בי, כדי שבעת שתצא ממני אל תצא ערומה מזכיות, לכן מפיל אני תחנתי לפני כסא כבודך שתעלים ותכסה חטאי ועונותי ופשעי בעת ובעונה הזאת, כדי שיתתקן על ידי איזה ניצוץ של קדושה אם יש בבהמה או חיה או עוף שאני שוחט, כי בעל הרחמים אתה, חפץ לזכות הנשמות, ברוך המטהר והמתקן והמזכה נפשות עמו ישראל. גם יכוון כל אדם כשאוכל איזה דבר לכוון בברכתו כך, כדי שיתתקן על ידו איזה ניצוץ המגולגלים…

כלל העולה צריך השוחט להיות תם וישר ירא אלהים וסר מרע ורחמן מאד, וכששוחט איזה בהמה חיה ועוף יאמר בתחלת השחיטה התפלה של מעלה, וכיון שעל הרוב מתגלגלים בהן נפשות, לכן בעת ששוחט ידאג ויצטער על הצער שמרגיש הנפש המגולגלת אם יש שם, ויראה בעצמו כאילו מה שעושה לשחוט הבהמה הוא לתועלתה להושיעה מצערה שיושבת בגוף בהמה, ואע”פ שמצערה עם השחיטה כוונתו לטוב לה, כרופא הזה שמצער לחולה בהקזות והרקות וכוונתו בזה לרפאו מחוליו, ובהיות השוחט ירא אלקים לבו יטהו לכוון כל זה, ולתקן הנפש המגולגלת שם, ויתפלל להקב”ה יהי רצון שיאכל בשר זה בדבר מצוה ובברכה, כדי שישתלם תיקון הנפש אם נתגלגל בתוכה…

והנה כיון דמלבד מה שצריך לכוון השוחט כנזכר, צריך גם כן האוכל בשר לכוון בברכתו לאכול לתקן איזה ניצוץ שבה…

ולזה אמר בכל אות נפשך תאכל בשר. כשם שאתה מתאוה בנפשך שאם תתגלגל בבהמה שהאוכל מבשרה יכוין באכילת בשרה לתקן גם אתה עשה כך, על דרך ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח). וזה יהיה טעם צווי הקרבנות, כדי שיתתקנו כל נצוצות של המגולגלים בבהמות, וזהו אדם כי יקריב מכם… כלומר קרבו מכם מנפשותיכם המגולגלות בהן… וזהו טעם הבעל תשובה, שלא יאכל בשר עד תשלום תשובתו, לבד שבתות וימים טובים, משום שכיון שהוא עדיין אינו מתוקן מעונות שבידו, אין כח לתקן לאחרים. אך בשבתות וימים טובים, שמתלוה עמו קדושת הימים, ובפרט בשבתות שנוסף לו קדושת נשמה יתירה, יאכל בשר. כי בכח התשובה, יוכל לתקן…

מה שאין כן השוחט, שאם אינו ירא שמים ואין בו שום אחד מהתנאים הנזכרים, גורם בודאי באיבוד כמה נפשות מגולגלות בבהמה חיה ועוף, ונחשב לו כאילו הורג נפש כנזכר לעיל מספר הקנה, אך בהיות מכוון בכל הנזכר לא נקרא מוציא נפשות כי אם מתקן נפשות ומכניסם למקומם, וכמה מעלת השוחט שהוא ירא אלקים וסר מרע שמאכיל לישראל דבר טהרה המזכך הנשמה ומשמחה בשבתות וימים טובים באוכלם בשר, כי אין שמחה אלא בבשר ויין כנודע, וזכות הרבים תלוי בו והדבר בהפכו ח”ו. עי”ש באורך.

 

אתה הראית לדעת!

שהן אמנם, יש ליזהר בצער בעלי חיים, מאוד מאוד! ובראשונה, מוטלת מצווה זו, על השוחטים.

אך מאידך, מי ששוחטם כהוגן, ואוכלם בסעודת מצווה, ולשם שמיים, עושה איתם חסד עצום באכילתם.

ואדרבה! יש צורך בשחיטתם ואכילתם!

ואף שמצטערים בשחיטה – הדבר דומה, לחולה שמתרפא בניתוח על ידי רופא. ואף שמצטער החולה בניתוח, בוודאי שלא נטעון על הרופא, מדוע הוא מצערו?

[ולפי זה מובן היטב, מה שאמרו חז”ל (פסחים מט:), שמצד דרך ארץ, אסור לעם הארץ רשע, לאכול בשר – שהרי אם אינו מעלה אותם באכילתו, מדוע מצערם לחינם?]