מקורות:
מרן מלכא רבינו עובדיה יוסף זצוק”ל בשו”ת יחוה דעת ח”ד סי’ ס”ה העלה דהא דאמרינן “דינא דמלכותא דינא” זהו רק בדבר שהוא להנאת המלך עצמו. וכ”כ בקצרה בשו”ת יביע אומר ח”ב חחו”מ סי’ א’ אות ח’, ובח”ה חו”מ סי’ א’ אות ו’, ושם בסי’ ה’ אות א’, ובח”ז חחו”מ סי’ ה’, ובח”ט חאה”ע סי’ כ”ז אות י”א, ובח”י חיו”ד סי’ מ’ בהערה, ושם בחאה”ע סי’ ל”ב, ובחזו”ע הל’ מעשר כספים עמ’ נז”ר. [ומ”מ נראה דבתורת סניף, שפיר מצרף בפשיטות דעת החולקים וסוברים דשייך דינא דמלכותא בכל גוונא, וכגון בשו”ת יביע אומר ח”ז חחו”מ סי’ ט’, וח”ט חאה”ע סי’ ח”י אות ד’, ועוד]. וכן עולה ג”כ מהוראות שנאמרו בע”פ כמש”כ בשו”ת מעיין אומר ח”י מהדורת תשע”ז עמ’ נז”ר עיי”ש.
ועיקר חיליה בזה, עפ”י דברי מרן הב”י בחו”מ ריש סי’ ס”ח, דאנן קיי”ל לדינא כשיטת הרמב”ם (פכ”ז מהל’ מלוה ה”א לפי הבנת הרב המגיד שם) וכתשובת הרי”ף (שהובאה שחי’ הרשב”א לגיטין דף י’ ע”ב) עפ”י התירוץ השני בגמ’ בגיטין דף י’ ע”ב, דשמיע להו כלומר סבירא להו דהא דאמרינן דינא דמלכותא דינא “הני מילי במה שהוא תועלת למלך בעניני המסין שלו ומה שהוא מחקיו אבל בדברים שבין אדם לחבירו אין דינו בהם דין” (עכ”ל הרב המגיד)[1], וכן היא פשטות הכרעת מרן השו”ע חו”מ סי’ ס”ח סע’ א’, מדפסק כדברי הרמב”ם הנ”ל, עכת”ד מרן הגרע”י זצ”ל ביחו”ד שם.
ונהי דאפשר היה לפרש דברות הרמב”ם בהל’ מלוה באופנים אחרים, מ”מ מדברי הב”י נראה דבהסכמ”ה עלה לביאורו של הרב המגיד. וכן בספרו שו”ת אבקת רוכל סי’ פ”א (ד”ה ואחרי הודיע) סמך מרן ז”ל ידו בכל כחו על דברי הרב המגיד ז”ל הנ”ל (אם כי שם לא הזכיר את הביאור עצמו כי אם העולה למעשה בשם “רוב הגאונים”) עיי”ש (וצריכין לומר דהדר ביה ממה שכתב בשו”ת אבקת רוכל סי’ ה’ ד”ה ועתה כדבריכם). וכבר מצינו להגאון ריש גלותא דבבל הרי”ח הטוב זלה”ה בשו”ת רב פעלים ח”ב חחו”מ סי’ ט”ו שכתב להוכיח במישור דדעת מרן השו”ע דאין אומרים “דינא דמלכותא דינא” כי אם בדבר שהוא להנאת המלך, ושאין לומר קים לי נגד מרן בזה עיי”ש, ודבריו נדפס”ו באו לך גם בשו”ת יש”א איש חאה”ע סי’ י”ד (בתשובה השלישית שם) דף ז”ן ע”א, עיי”ש. (והיינו דלא כהרב מעשה רוקח הל’ מכירה פ”ג אות ג’ שהעלה לומר קים לי בזה).
[ומה שנקט מרן השו”ע בחו”מ סי’ ק”ד סע’ ב’ (עיי”ש) דשייך דינא דמלכותא אפי’ במידי דבין אדם לחבירו ואפי’ בחוקים שהם דלא כחוקי התורה, י”ל דאינו אות ומופת, דאדרבא שם כתב להדיא דרק אם נהגו כן הוא דיש להתחשב באותו דין של המלכות, והיינו שהוא “מנהג המדינה” (ומה שהזכיר שם דין המלך אין כוונתו למושג ההלכתי וא”נ לא רצה לשנות מלשון שו”ת הרא”ש וראה בזה בספרי הדל ללקוט שושנים ח”א ע”ו עד פ”א ובספרי הקטן שושנת העמקים חלק חו”ק עמק ס”ג בהערה), וכן דחה בשו”ת שמ”ש ומגן חחו”מ סי’ ל”ג ד”ה הן אמת (ואולם ע”ע שם). ומה גם דכבר פירשו התומים שם סק”ב והקצוה”ח סק”ג והנתיבות סק”ו דהתם מיירי במלווה לגוי דקיבל על עצמו על דעת דיני הגוים עיי”ש (ובכל שעניינו עם הגוי אף דיש בזה מעייני בין אדם לחבירו שפיר דמי אף לשיטת מרן דדינא דמלכותא הוא רק בדבר שיש תועלת למלך וכמו שכתב הש”ך בחו”מ סי’ ע”ג ס”ק ט”ל בישוב דברי מרן השו”ע בחו”מ סי’ קצ”ד סע’ ב’, וביתר עוז בשו”ת מהר”י איטינגא הלוי ח”א סי’ ט’ ד”ה הנה מדברי, וע”ע שם בח”ב ריש סי’ קי”א מהנוגע לנ”ד בדרך נוספת, וראה למוהר”א ישראל זלה”ה בספר בית אהרן קו’ מאמר המלך עמ’ תשצ”ג, ובחזו”א חו”מ ליקוטים סי’ ט”ו סק”ד, ויש בזה אריכות דברים וראה לנשיאה דבי מדרשא שליט”א בשו”ת מנחת שמואל פנחסי ח”ה חחו”מ סי’ י”א אות ג’). או כלך בדרך זה כמו שפירש בשו”ת נהרי אפרסמון חחו”מ סי’ י”ט (ד”ה אולם דברי) דחוק המלך נוטל קצבה בשטרות אלו וממילא הוי תועלת המלך עיי”ש. וכל זה דלא כשו”ת חק ומשפט טולידאנו סי’ ע”ב דף כ’ ע”ב שכתב להשיג על חכמי פאס מהשו”ע הנ”ל, וראה גם למוהר”פ קריסטיני זלה”ה בגושפנקא דמלכא הל’ גזלה פ”י הל’ א’ ד”ה ויש מי שהורה].
ומודעת זאת דכן העלה הש”ך חו”מ סי’ ע”ג סקל”ט וסי’ שנ”ו סק”י דכן עיקר לדינא (תוך הרחבת המושג וכפי שיבוא במק”א), וכ”ה בשו”ת שמש צדקה חחו”מ סי’ י”ד (ומטה ומעלה), ובשו”ת מהר”ש מבית הלוי חחו”מ סי’ ו’ (בנדמ”ח עמ’ תמ”ג), ובשו”ת פנים מאירות ח”ב סי’ כ”ב (דהמעיין היטב יראה דמשמע דבהסכמ”ה עלה לדברי הש”ך הנ”ל אף לענין פרט זה אע”פ שאינו עיקר נידונו שם), ובשו”ת דברי יוסף אירגאס סי’ כ”א (ראה במהדרות זכרון אהרן בהערה י’ מה שדקדק בדבריו הרב המגיהה אבן יקרה בבית מדרשנו הרה”ג ר” יוסף אשכנזי שליט”א), ובתומים סי’ ע”ד סקי”ג (דבפשטות כוונתו להורות כנ”ל, וכמו שביאר בדבריו ידידי נעורים הרה”ג ר’ יעקב זריהן שליט”א במשפט יהונתן על האו”ת הערה ט”ו, אך צ”ע ממש”כ בתומים סי’ ס”ח סק”ב), ובשו”ת יוסף אומץ להגחיד”א סי’ ד’ ד”ה ויש לדקדק, ובשו”ת מהר”ם גאוויזון סי’ פ”ה ד”ה וכד מעיינת (אלא שאח”כ הרחיב את הגדרים עיי”ש), ובשו”ת מים רבים ח”ג חאה”ע סי’ ט”ו ד”ה ואם (בתשובת הגאון בעל דברי דוד בן המחבר, ומה שכתב שם אף לחולקים), ובשו”ת השיב משה מסאטמר סי’ צ’ (בתוספת הדברים שבסוף התשובה, אלא דגם הוא מרחיב את הגדרים עיי”ש), ובשו”ת קול אליהו ישראל ח”א חאו”ח סי’ מ”ב, ובשו”ת אורח לצדיק (למוהרא”ח רודריגס זלה”ה) חחו”מ סוף סי’ א’ (וכתב שם דכן דעת הרמב”ם ועוד חמישה עשר ראשונים כמלאכים ז”ל), ובשו”ת פני יצחק אבלועפיא ח”ה סי’ ג’ (שם בתשובת מוהרנח”מ מודעי זלה”ה), ובחשק שלמה סי’ ס”ח הגהב”י אות ב’ למסקנה, ובשו”ת צדקה ומשפט חוצין חאו”ח סי’ ח’ (ד”ה עוד כתב רבינו שיחיה), ובשו”ת משפט וצדקה ביעקב למוהריב”ץ זלה”ה ח”א סי’ ק”ץ, ובשו”ת זכר יהודה זאלקינד סי’ י”ג ד”ה והנראה לענ”ד, ובשו”ת שארית הצאן (למוהר”י ן’ נאים זצ”ל) ח”ג סי’ שכ”א, ואכמ”ל.
וע”ע בענין זה (מהדנים בענין זה לכאן ולכאן, ומהחולקים) בשו”ת מהריב”ל ח”ג סי’ ק”ט (שכתב “שהסברא הזאת היא מסורה בידינו מפי קצת מרבותינו” אך כתב לפלפל בזה), ובשו”ת מהרי”ט ח”ב חחו”מ סי’ ל”ח ד”ה ועוד דבמלתא (שכתב שם “שלא כדברי האומרים” וכו’), ובשו”ת לחם רב די בוטון סי’ זק”ן, ובשו”ת מהרשד”ם חחו”מ סי’ דר”ך, ובשו”ת תורת חיים למוהרח”ש ח”ג סי’ י”ג, ובשו”ת זרע אברהם יצחקי חחו”מ סי’ ח’, ובשו”ת עדות ביעקב סי’ ע”ב (השנית), ובשו”ת בית יהודה עייאש ח”ב (בני יהודה) סי’ קכ”ג דף קצ”ב ע”ג ואילך, ובשו”ת פני משה בנבנישתי בח”א סוף סי’ ט”ל, ובכנה”ג חו”מ סי’ ס”ח הגב”י אות ה’, ובשו”ת נחפה בכסף ח”ב חחו”מ סי’ א’ הנכפל (בתשובת מהר”י זאמירו זצ”ל) וסוף סי’ ג’ (בתשובת מוהר”ר אפרים נבון זלה”ה נכדו של הרב המחנה אפרים זיע”א), ובהלכה למשה אמרילייו פ”ב מהל’ גזלה הי”ד, ובשו”ת כרם שלמה אמרילייו חחו”מ סי’ ל”א הנכפל, ובשו”ת אמרי יושר ח”ב סי’ קנ”ב אות ב’, ובשו”ת נחלה ליהושע צונצין סוס”י י”א, ובשו”ת כפי אהרן עזריאל ח”א חחו”מ סי י”ד, ובספר בית אברהם למוהר”א ישראל זלה”ה בקו’ מאמר המלך דף רפ”א ע”א, ובהחפץ חיים פלאג’י סי’ מ”ו אות ל”ד ול”ה, ובשו”ת משה האי”ש חו”מ סי’ י”ד (בארוכה), ובשו”ת חיי אריה ח”א סי’ י”ד, ובשו”ת אדרת אליהו ריקי ח”ב סי’ כ”ג, ושאר אחרונים.
והראש”ל הגרב”צ מאיר חי עוזיאל זצ”ל בספרו השופט והמשפט בשער א’ פרק ב’ בהערה אות ב’ נאזר חיל לחלוק על מרן הב”י במה שנמשך אחרי בהבנת הרב המגיד בשיטת הרמב”ם, מפני שמסתימות דברי הרמב”ם בהל’ גזילה נראה דאין חילוק בזה, עיי”ש, ובתר דסגינא קמיה דהגאון הנז’ זצ”ל, כבר הזכרנו דבדברי הרמב”ם בהל’ מלכים פ”ד ה”א כתב להדיא ד”רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו“, ויש ללמוד את הסתום בהל’ גזילה מן המפורש בהל’ מלכים (ויבואר יותר בהמשך מילתין בס”ד). וגם בלא”ה כשענ”י לעצמי טענת הגרב”צ היא נפלאת בעינינו העיוורות, דהרי הרב המגיד ומרן הב”י ידעו גם ידעו מסתימת לשון הרמב”ם אשר היא גלויה לכל, וא”כ מה ראה על ככה לדחות להני קמאי מטעם כזה, ומודעת זאת מה שכתב בשו”ת רדב”ז ח”ה סי’ ק”ד: “שאין בכל הראשונים מי שהוא בקי בלשון הרב [הרמב”ם] יותר מבעל מגיד משנה, לפי שנתן אל לבו לפרש דבריו, ועבר על כלו, והיה סדור לפניו כשלחן ערוך, וכ”ש אנן יתמי דיתמי שנחלוק עליו בכוונת הרב ז”ל” עכ”ל, ועוד שם בח”ה סי’ ל”א: “וכלל גדול יש לי, כל מקום שאני רואה מחלוקת בדברי הרב [הרמב”ם] ז”ל, אני סומך על דברי בעל מגיד משנה, שהיה אדם גדול ובקי וכו’, ועוד שכיון שהוא בא לפרש דבריו דקדק בהם כל הצורך.” עכ”ל. והגאון מהר”י קורקוס בתשובותיו שנדפסו בסוף שו”ת חיים שאל בסי’ א’ כתב: “ומי לנו גדול בהבנת דברי הרמב”ם כמו הרב במגיד משנה, ומי לנו בקי בחיבורו כמוהו דנחית לפרש ולדקדק וכו’.” עכ”ל, ושם בסי’ ח’: “ומי יבא אחר הרב [המגיד] ומה שהוא הצריך עיון אין עיון שלנו מספיק לכך” עכ”ל. ומרן בכסף משנה בפ”ד מהל’ טוען ונטען ה”ד כתב דהרב המגיד ירד לסוף דעתו של הרמב”ם ודקדק יפה בלשונו עיי”ש, ובספרו שו”ת אבקת רוכל סי’ פ”א כתב וז”ל: “והרי מגיד משנה שהוא בן משק ביתו של הרמב”ם ואינו סובר כן כדבריו שהרי כתב שלדעת הרמב”ם וכו'”. עכ”ל. וכ”ה ביד מלאכי כללי הרב המגיד אות ג’. והגאון מוהר”ר אליהו בכור חזן זלה”ה בעל תעלומות לב כתב בהגהותיו לישרי לב דף צ”ד ע”ב אות ה’ מייתי בזה מדברי שו”ת נחלה ליהושע דף כ”ג ע”ד שכתב “דקשה הוא מאוד להעלות על לב שאנו מבינים דברי הרב [הרמב”ם] יותר מהרשב”א והמגיד”, עיי”ש. ובשו”ת רבי בצלאל אשכנזי סי’ ל’ כתב וז”ל: “הרב המגיד ז”ל שהיה בקי בדעת הרמב”ם ז”ל יותר מן הכל”. עכ”ל. וכן כתבו נמי מהרי”ט אלגאזי זלה”ה בשו”ת שמחת יו”ט סי’ ע”ה דף רכ”ד ע”ג, ומרן החיד”א בשם הגדולים ערך רבי וידאל, ושו”ת דרכי נועם הלוי חאה”ע ריש סיק נ”ט, ושו”ת גינת ורדים חחו”מ כלל א’ סי’ א’ ד”ה הרי העלה, וערך השלחן טייב אה”ע סי’ מ”ב סק”ח, ושו”ת שדה הארץ מיוחס ח”ב דף ק”א סוף ע”ב, ושו”ת אשר שלמה אבן דנאן סי’ ס”ד, ושו”ת וזאת ליהודה מסלתון חאה”ע סי’ מ”ו, ושו”ת פעולת צדיק ח”ב סי’ רצ”ו, וערוה”ש או”ח ס’י תל”א סע’ י”ז, ועוד. וע”ע בשדי חמד כללי הפוסקים סי’ ז’ אות ג’, ובשו”ת יביע אומר ח”א חאו”ח סי’ ל”ג אות ב’ ח”ט חאה”ע סי’ י”א וח”י חאו”ח סי’ ל’ וחאה”ע סי’ ל”ד ובטהרת הבית ח”א עמ’ מ”ז וח”ב דף זק”ן ובחזו”ע שבת ח”ג עמ’ ד’ ובמשא עובדיה עמ’ פ”ז, ובעין יצחק יוסף ח”א כללי הרמב”ם אות ל”ג ובשלחן המערכת ח”ב מע’ ה’ אות תי”ט, ובתורת המועדים הל’ ט’ באב סי’ ח’ בהערה אות א’, ובברית יעקב סופר סי’ י”א הערה ג’ ובזכות יצחק סי’ ל”ד וברכת יעקב סי’ ג’ ובשובי השולמית ח”ח סי’ ג’ ובמנוחת שלום ח”ה עמ’ ע’, ובספרי הדל ללקוט שושנים ח”ג עמ’ תס”ה בהערה, עיי”ש. ובפרט הכא בנ”ד דמרן הב”י שקיבלנו הוראותיו סמך עליו ידו בכל כחו, והרי קיבלנו דעת מרן גם במה שכתב בספרו בית יוסף ובזה אין צורך להרחיב את היריעה במקורות כי כך כתב איהו גופיה זצ”ל בשו”ת משפטי עוזיאל ח”ב סי’ ט”ו אות ב’, עיי”ש, ולא ע”ט האסף בזה.
חוקים שהם לטובת המדינה – ג”כ נחשבים חוקים שהם להנאת המלך
ואולם נראה לבאר בזה, דנהי דזכות המלך במיסים הם “לצרכיו ולצורך מלחמותיו”, אם יחפוץ לגבות מיסים עבור איזה צורך שהוא טובת מלכותו ועמו, לא יבצר מקום לומר דלא יגרע חלקו מפני זה, דפשיטא דגם בשנים קדמוניות רוב סכומי המיסים והארנוניות לא היו נועדים לשימוש האישי ממש של המלך אלא עצם הדבר שמגיעים למלך משאבים שיכול להפנות אותם לצורכי מלכותו וממשלתו (ויתכן אף צרכי עמו על דרך “תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות” בשבת דף ל”ג ע”ב) וזה גופא מה שמוגדר הנאת המלך, כי בכך תיכון מלכותו וזהו רצונו וכבודו וזהו חלק ממהותו כמלך.
ובאמת מפורש בבבא קמא דף קי”ג ע”ב דמאי “דקטלי דיקלי וגשרי גישרי ועברינן עלייהו” הוא בכלל “דינא דמלכותא דינא”, ובעל כרחין דמודו לזה גם הראשונים הסוברים דדינא דמלכותא שייך רק בדבר שהוא להנאת המלך (והיינו אע”פ שלא בכל גשר זוטר שייך ליטול מכס). ושו”ר במלואת אבן אטיאס חו”מ סי’ שס”ט סע’ ו’ שכתב: “בהכרח חזינן דדינו (של המלך) דין אף במה שהוא לצורך בני המדינה כגון הא דקטלי דיקלי וגשרי גשורי המבואר לעיל סע’ ב’, והיינו משום דגם זה הוא בכלל הנאת המלך ואיכא משום דינא דמלכותא דינא.” עכ”ל.
איברא דבחי’ הרמב”ן בב”ב דף נ”ה ע”א כשהביא דעת הסוברים דדינא דמלכותא הוא רק להנאת המלך, כתב וז”ל: “דעבד לה מלכא לצרכיה כגון דקטלי דקלי למעבר עלייהו” עכ”ל, כלומר דמה שכתוב בבב”ק “ועברינן עלייהו” היינו אחרי שהמלך החרים את העצים כדי לעבור בעצמו ואז נהנים גם כל העם אחריו. אולם צ”ב דאי הכי אזלא לה ראייתו של רבא בגמ’ בבא קמא שם, דהרי מצד המציאות לכאו’ היה נראה דאף בימיהם לא כל הגשרים שנבנו בכל שטחי המדינות היו רק כדי שהמלך בעצמו ובכבודו יעבור, וא”כ הדרא קושיית רבא לדוכתה כיצד נהגו העם לעבור על אותם הגשרים אי לאו דשייך בהם דינא דמלכותא דינא. ובאמת הר”ן בגיטין דף ד’ ע”א מדפי הרי”ף ד”ה אמר, כשהביא דעה זו, העתיק “ועברינן” (וז”ל: “דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בדברים שהם להנאת המלך וכדאמרינן בפרק הגוזל תדע דקצצי דקלי וגשרי גשורי ועברינן עלייהו” עכ”ל), וכן הוא בחי’ הרשב”א לגיטין שם, וכן העתיק מרן בב”י חו”מ סי’ שס”ט. וא”כ אפשר דאין כוונת הרמב”ן הנ”ל שהמלך עצמו צריך לעבור אלא שתכלית בניית הגשר הוא כדי “לעבור” עליו מי שירצה לעבור. ומיהו א”כ תמ”ה תמ”ה יקרא מדוע הביאו הרמב”ן והרשב”א והר”ן גמ’ זו כדוגמא של דבר השייך למלך, דאף אם “גם” זה בכלל דינא דמלכותא מ”מ אינו דוגמא לעיקר הרעיון שמתחיל לבסס באותם השורות.
ושפר קדמי לומר בעניי דהדברים מתבארים בספר התרומות שער מ”ו חלק ח’ כשהביא דעה זו, וז”ל: “ואני קבלתי מרבותי שקבלו מדעת הצרפתים שלא נאמר דינא דמלכותא דינא כי אם בדברים שהם עסקי המלך כגון ענייני הדרכים והמכסים והטסקאות שלו, אבל העסק שיש בינו לבינו ובין חבירו לא אמרו חכמים [בו] דינא דמלכותא דינא. וראיה לדבר הא דגרסינן בפרק הגוזל אמר שמואל דינא דמלכותא דינא, אמר רבא תדע דקטלי דיקלי דאינשי וגשרי גשרי ועברינן עלייהו דינא, וכו’. אלמא שעיקר דינא דמלכותא לא נאמר אלא בענייני הדרכים שהן של מלך אבל עסקי ישראל עם חבירו ישראל אין לנו לדון ביניהם דיני המלכות, ואף על פי שגזר המלך גזרה מחדש או שיהא חוק שלהם אין החוקים נחקקים אלא בעסקיו בלבד, וזה אינו מעסקיו שיכוף הלוה ליתן פחות ממה שלוה, אך יש לו כח לדון שהאחד יקבל מטבע היוצא בשוויו ממה שהלוהו. כך היתה סברתם.” עכ”ל. ופשטות כוונתו (אם כי אפשר לדחות ברווח ולא בצמצום), דכל דבר שהוא מ”תחום” המלך, כגון בניית הדרכים (שהוא מתחום המלך מפני ששייך לגבות בו מיסים גם אם לא גובה בפועל בכל דרך ודרך, ואולי כוונתו אפי’ דהוא תחום המלך מפני שכך מקובל שהמלכות היא שדואגת לדרכים המרכזיים ולגשרים וכיו”ב), אע”פ שאינו הנאה ישירה מלך, ג”כ הוא בכלל דינא דמלכותא אף לשיטה זו, ורק בדברים שהם עסקי בין אדם לחבירו ולא שייכים לתחום המלך כלל, בזה לא אמרינן דינא דמלכותא דינא. והשתא מינח ניחא נמי דברי הר”ן הנ”ל וממילא גם לשון הרמב”ן. ובלכתך בדרך זו, שוב יש מקום לדון בהגדרות עד היכן נחשב כעסקי המלך, וכפי שנאמר כאן.
ובאמת הרב המגיד בפרק ז”ך מהל’ מלוה ולוה הל’ א’ כתב אליבא דשיטת הרמב”ם להרחיב קצת את המושג של “צרכיו”, וז”ל: “דאע”ג דקיימא לן דדינא דמלכותא דינא כמבואר פ”ה מהלכות גזילה ואבידה, הני מילי במה שהוא תועלת למלך בעניני המסין שלו ומה שהוא מחקיו אבל בדברים שבין אדם לחבירו אין דינו בהם דין.” עכ”ל, והנה ממה שהוסיף “ומה שהוא מחוקיו” משמע דלאו דוקא תועלת המלך האישית ממש[2], ובפרט שכאשר בא לפרש מה שאינו בכלל “דינא דמלכותא” הרחיק נדוד לומר “אבל בדברים שבין אדם לחבירו” שאלו דברים שאינם קשורים למלכות כלל (והכי מסתברא דהרב המגיד לא שולל מדינא דמלכותא אלא חוקים שהם בבין אדם לחבירו, דהרי המעיין בעין יפה בדברי הרב המגיד יראה דכל דברותיו נסובו ליישב את הלישנא בתרא בגמ’ בגיטין דשטרי קנין ומתנה העולים בערכאות של גוים פסולים, ולענין ליישב לישנא זו סגי בחילוק בין חוקים שבין אדם לחבירו לחוקים אחרים, ואין מקור לחדש יותר מזה[3]), ובוודאי דהרב המגיד ידע גם ידע מלשון הרמב”ם הנ”ל בהל’ מלכים הנ”ל ובעל כרחין דהבין דאף לפי פרשת המלך כל מה שהוא בגדר “חוקיו” של המלך עצמו (ואינו חוקים בענייני בין אדם לחבירו) הם עדיין בגדר “צרכיו” של המלך, שכאמור צרכי מדינה נחשבים צרכיו של המלך עצמו (וכרוח הדברים בפרשת המלך שגם צרכי מלחמות הם בכלל זכויותיו האישיים של המלך).
ואפשר דזו כוונת המאירי בבית הבחירה בעבודה זרה דף ט”ז ע”א, דאע”ג דמצד אחד כתב ששייך דינא דמלכותא דינא (רק) בדברים שהם עסקי המלכות כגון מסים ותשחורות ומכסים (כלומר דברים שיש בהם הנאה למלכות), בכל זאת כתב דמה שהמלך מתקן מפני צורך השעה (והוא בדבר שבממון מיהא) דינו דין, וז”ל: “ואף על פי שאמרו דינא דמלכותא דינא, יש מי שאומר שלא נאמר כן אלא לענין ממון, ועיקר הדברים, שאף לענין ממון לא נאמר אלא בחק שהמלך קובע מאיליו לפי מה שרואה צורך השעה, או דברים שהם עסקי מלכות כגון מסים ותשחורות ומכסים, אבל מה שהם עושים מתורת נימוס הידוע להם בספריהם אין זה נקרא דינא דמלכותא.” עכ”ל (וכמובן דלא יבצר מקום דחיה לומר דזו שיטה אחרת ובפרט דמה שהדגיש ענין נימוסין וכו’ הוא לכאו’ מדברי החולקים ואכמ”ל).
וכן העלה להדיא הגאון מוהר”ח פלאג’י זלה”ה בספרו החפץ חיים סי’ מ”ו אות ל”ו וז”ל: “אפילו למ”ד דבדברים שאין הנאה למלך ליכא דינא דמלכותא דינא, היינו בעניינים שבין אדם לחבירו, אבל בדבר הנוגע קצת להנהגת מדינתו ועמו, הגם כי אין מגיע הנאה למלך כו”ע [מודו] דדינא דמלכותא דינא כמו שכתבתי בעניותי בתשובה, וכן נראה לדקדק מדברי הרב פנים מאירות בתשובה ח”א סי’ ט”ל” עכ”ל.
ובכן התייצבו וראו לישנא דהרב המפה חו”מ סי’ שס”ט סע’ י”א: “דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה.” עכ”ל, והש”ך הסי’ ע”ג סקל”ט השיג על מור”ם דלא מצינו שיטה זו[4], אך עכ”פ מדברי הרמ”א גופיה חזינן דס”ל דניתן לחבר בין השיטה דבעינן “הנאת המלך” עם ההבנה דסגי ב”תקנת המדינה” (בדברים שאינם נוגדים את דיני התורה), וכ”כ כדבר מוסכם בשו”ת באר עשק סי’ פ”ג דף צ”ו ע”א, וכן נקט לכאו’ בשו”ת מהר”ם גאוויזון סי’ פ”ה, ובשו”ת מהר”ש ענג’יל ח”ז סי’ ק”ג, ועוד, ובכן לא יבצר מקום לומר דגם מרן השו”ע מודה לזה[5].
[ומיהו אי נימא הכי בדעת מרן השו”ע, צריכים לומר ד”תקנת המדינה” האמורה בזה היינו חוקים מדיניים וכלליים ובפרט השייכים למלוכה ממש, וכמו שכתב בסמ”ע סי’ שס”ט סקכ”א שתפס על לישנא דמור”ם ז”ל דבשו”ת הרשב”א שהוא מקור דינו נאמר קצת אחרת “דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא במה שהוא מדיני מלוכה” עיי”ש. ואפשר לומר דאף מור”ם לכך נתכוין כמו שכתב בשו”ת נהרי אפרסמות חחו”מ סי’ י”ט דף ר”ה ע”א בדעת מור”ם (וכך נראה גם כוונת המס”ע), משא”כ בדברים של משא ומתן בין אדם לחבירו כיו”ב בזה הרי מפורש בראשונים (המחלקים בין דבר שיש הנאה למלך לדבר שאינו להנאתו) דלא אמרינן דינא דמלכותא וכמו שהבאנו לעיל בארוכה. ואולם בלבוש שם בסי’ שס”ט סע’ י”א לכאו’ הרחיק לכת יותר, שכתב: “לא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש לו הנאה למלך, או שהוא לתיקון בני מדינתו בענייני משא ומתן שביניהם” עכ”ל, וכעי”ז כתב החזו”א חו”מ ליקוטים סי’ ט”ז אות ד’ בדעת הרמב”ם, אלא דזה בוודאי דלא כהרב המגיד (שנקט כוותיה מרן הב”י) שכתב דברים מפורשים שבענייני בין אדם לחבירו (שהם “ענייני משא ומתן שביניהם”) לא אמרינן דינא דמלכותא דינא, וראה גם בשו”ת מהרי”ק סי’ קפ”ז שכתב לדייק מלשון הרשב”ם דבדינים שבין אדם לחבירו “פשיטא ופשיטא” דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא עיי”ש, וכן מבואר בספר התרומות בשער מ”ו חלק ח’ סימן ה’ עיי”ש, וכ”ה בריא”ז בב”ב פ”ג ה”י פיסקא ל”ו ושם בפ”י ה”ה פיסקא כ’ (ורק אם נוהגים כן אז מדין מנהג המדינה ידונו כן אבל לא מטעם דינא דמלכותא), וכן הוא לשון הראשונים שהזכירו שיטה זו (גם אם חולקים עליה) ומהם הרמב”ן והר”ן והרשב”א ועוד. ומיהו בשו”ת פני משה בנבנישתי בח”א סוף סי’ ט”ל כתב דמה שכתבו הראשונים דבדינים של “בין אדם לחבירו” לא אמרינן דינא דמלכותא דינא לא באו לאפוקי אלא היכא דהוא דרך ערכאות עיי”ש, ובדומה לזה קצת כתב בשו”ת זרע אברהם יצחקי חחו”מ סי’ ח’, דאף דיני משא ומתן בכלל דינא דמלכותא לכו”ע והרב המגיד לא באו לאפוקי אלא דינים שאינם כלל לטובת אנשי המדינה עיי”ש, והבין דגם מור”ם הנ”ל לכך נתכווין. ומ”מ אין כן הבנת רוב ככל האחרונים חביבים ז”ל וגם לשון הראשונים כמלאכים לא משמע הכי, וע”ע בחזו”א שם אות י”א].
וע”ע בשו”ת השיב משה מסאטמר סוס”י צ’ דהגם שמסיק “שהעיקר דאין בדיני מלוכה רק מה שנוגע לנגדו ומנת המלך” בכל זאת נקט שם דכל שהוא לתיקון המדינה הוא בכלל זה עיי”ש. ובהלכה למשה אמריליו פ”ב מהל’ גזלה הי”ד כתב דגם לסוברים דרק בדברים שהם להנאת המלך שייך דינא דמלכותא, מ”מ מודו דבגזירות של מלכים קדמונים שפיר שייך דינא דמלכותא אף שלא להנאתו עיי”ש. ועוד יש בזה כמה חילוקים ביני שיטי בספרי דבי רב אך הוי מיל”ה שלא בזמנה ואין להאריך.
[והגרי”א הרצוג זצוק”ל בספרו תחוקה לישראל ח”ב עמ’ ס”ח כתב לדייק מספר התרומות ג”כ ד”הנאת המלך” לאו דוקא, שמצד אחד כתב דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא “אלא במילתא דעביד המלך לצרכיה”, ומאידך כתב בספר התרומות (לפי ציטוטו של הגריא”ה): “ושמ”מ בכולהו דינין ומנהגין דמנהגין מלכים במלכותא ומחזיקים לכל המלכות דיניהם דין” עכ”ל. אך לא ברור מהיכן ליה להאי לישנא, ויש לשון שאולי מזכיר לשון זה בשער מ’ סוף חלק ח’ והוא דברי הרשב”ם, אך מה שכתב בספר התרומות דדינא דמלכותא דינא הוא רק להנאת המלך דבר כזה כתב בשם מקצת רבותיו ולא הסכים לדבריהם לדינא רק כתב שיש מקום לשיטתם, ואין הכרח לומר דהכל נאמר אליבא דאותם ראשונים, וצע”ק. ובשער ס”ז ח”ג כתב בספר התרומות בזה”ל: “ועוד שאין אנו דנין דינא דמלכותא כי אם בעסקי המלכות בלבד, אבל במה שבין אדם לחברו לא נאמר דין זה”, והוא כלשון תשובת הרשב”א הנ”ל דבזה אה”נ דיש מקום לדייק כנ”ל דכל ענייני המלכות בכלל דינא דמלכותא ולא בא אלא לאפוקי דינין שבין אדם לחבירו וכדומה].
ונראה דגם מרן הגרע”י זלה”ה שמיע ליה כלומר סבירא ליה דלאו דוקא חוקים שהם להנאתו האישית של המלך ממש, והרב המגיד וסייעתו לא באו אלא לאפוקי דינים שבין אדם לחבירו, וכפי שניכר החוש”ה אל העי”ן מדברי מרן מלכא זלה”ה בשו”ת יביע אומר ח”י חיו”ד סי’ מ’ בהערה, וגם ביחו”ד הנ”ל, ובחזו”ע הל’ שמיטת כספים עמ’ נז”ר, שהביא דברי שו”ת מהרי”ק סי’ קפ”ז בדעת הרשב”ם (דלא שולל דינא דמלכותא אלא לגבי הדינים שהם בין אדם לחבירו) ומור”ם הנ”ל – בהדי הדדי עם דברי הרב המגיד הנ”ל עיי”ש, וכן ביחוה דעת הנ”ל הביא דעת בעל התרומות (דלהדיא לא בא לאפוקי אלא דינים שבין אדם לחבירו) בחדא מחתא עם שיטת הרמב”ם והשו”ע הנ”ל. וכן ביביע אומר ח”ז חחו”מ סי’ ה’ אות א’ תפס במושלם דברי מהרי”ק הנ”ל עפ”י הרשב”ם, וכתב להשוות לדברי הר”ן בגיטין דף י”א ע”ב דכל ש”המלך עושה מחוקי מלכותו” הוי דינא דמלכותא, וכל זה נקיט ואזיל לדמות לדינו של הרמב”ם והרי”ף שהובאו ברשב”א וברב המגיד, עיי”ש.
[ואם כי בכל התשובות מרן הגרע”י הנ”ל היה ניתן לומר דמרן הגרע”י הביא הכל בחדא מחתא משום דבנידונו באותם המקומות לא היה נ”מ כולי האי להפריד בין הדבקים, מ”מ ממרוצת לשונו הזהב משמע יותר שמיע ליה כלומר סבירא ליה דבאמת אין סתירה בין הגדרים. וכעת חזי הוית בשו”ת מעיין אומר ח”י מהדורת תשע”ז עמ’ קצ”ז שאמנם לא הרגיש בכל הנ”ל מ”מ רצה להוכיח דמרן הגרע”י זלה”ה מודה ואזיל דלאו דוקא “הנאת המלך” ממש אלא גם תקנות שהם לטובת המדינה ג”כ הינם בכלל דינא דמלכותא דינא, והוא ממה שכתב בשו”ת יביע אומר ח”ז חחו”מ סי’ ט’ דשייך דינא דלמכותא דינא בזכויות יוצרים עיי”ש. והא ליתא ד”זכויות יוצרים” הם דינים שבין אדם לחבירו ובזה לא שייך כלל דינא דמלכותא לסברת הרמב”ם והשו”ע, אלא מרן הגרע”י לענין זכויות יוצרים הביא בזה סברת החולקים על הרמב”ם כסניף לחזק את מה שצידד לאסור בלא”ה, וכפי שכבר רמזנו בדלותנו לעיל בהערה. ומ”מ לעצם הנושא של “תקנת המדינה” הדין דין אמת (כלפי החוקים שהם לטובת המדינה עצמה ולא ענייני פרטיים שבין אדם לחבירו) כפי שנתבאר כאן בס”ד].
ועכ”פ יש לדעת דגם אי נימא דלפי הרמב”ם ומרן השו”ע רק דברים שהם ממש הנאת המלך הינם בגדר דינא דמלכותא דהוי דינא, מ”מ הדבר ברור דכל שיש בו איזה נ”מ שגורמת הנאה למלך ג”כ הוא בכלל דינא דמלכותא אע”ג דאיננה הנאה ישירה, וכמו שמצינו למרן הב”י בחו”מ סי’ שס”ט במה שכתב ליישב דברי הרמב”ם בהל’ זכיה וז”ל הב”י (אעתיק מתחילת דבריו לצורך הבנת הענין): “ויש אומרים דלא אמרינן אלא בדברים שהם להנאת המלך, והרב המגיד כתב בפכ”ז מהלכות מלוה דמשמע דהרמב”ם פסק כלישנא בתרא דפרק קמא דגיטין וכתב עוד ויש לפרש לפי דעתם דאף על גב דקיימא לן דדינא דמלכותא דינא הני מילי במה שהוא תועלת המלך וכן נראה ממה שאמר הרמב”ם בפ”ד מהלכות מלכים רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו וכו’ וכ”כ בפ”ה מהלכות גזילה אבל מכס שפסק המלך וכו’ וצ”ל לפי דרך זו דמאי דאמרינן בפרק חזקת מלכא אמר לא יכול ארעא אלא באיגרתא ודיניה דין וכתבו הרמב”ם בסוף פרק א’ מהלכות זכיה [א”ה הל’ ט”ו וז”ל: “אבל אם דין אותו המלך ומשפטו שלא יזכה בקרקע אלא מי שכותב בשטר או הנותן דמים וכיוצא בדברים אלו, עושין כפי משפט המלך, שכל דיני המלך בממון על פיהן דנין” עכ”ל] שגם בזה יש תועלת למלך שיחתום השטר ויקח חוקו[6]” עכ”ל.
ובתשובה בנושא דינא דמלכותא דינא במדינת ישראל הבאנו מספר מסורת משה (מפי הגר”מ פיינשטיין זצ”ל בעל אגרות משה) דאע”ג דקיי”ל דדינא דמלכותא דינא שייך רק בדברים שהם להנאת המלך ממש (דס”ל להגרמ”פ דדברים שהם לתקנת המדינה אינם בכלל זה), מ”מ יש כח למלך לתקן בדברים שהם לטובת המדינה מטעם אחר, משום דלא גרע המלך משבעה טובי העיר, עיי”ש. וכעי”ז כתב בברכת אהרן וולברשטיין פרק איזהו נשך בקו’ דינא דמלכותא אות ו’ (ומייתי דכ”כ בפתחי חושן הל’ גניבה), ובמשפטי מלוכה סי’ ח’ אות י”ב בהערה. וע”ע בתשובתנו הנ”ל בשם הרב תשובות והנהגות ועוד.
הערות:
[1] וכן פירש בשו”ת הריב”ש סי’ ר”ג בדעת הרמב”ם. וכן פירש הרדב”ז בלשונות הרמב”ם סי’ רי”ט, עיי”ש. וביותר מוכח הכי מלשון הרמב”ם בהלכות מלכים פ”ד ה”א: “רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו או לצורך המלחמות, וקוצב לו מכס ואסור להבריח מן המכס” עכ”ל. וכן דייק מרן הב”י בחו”מ סי’ שס”ט (ונהי דמקופיא הוא גדר שונה קצת מהנאמר בדברי הרב המגיד הנ”ל, מרן הב”י שם נקט להשוות בין הדברים). וע”ע במאירי שכתב בב”ק דף קי”ג ע”ב שכתב “כל מה שאמרנו בדין המלכות שהוא אצלנו דין גמור הוא בחקים שחקק הן לתועלתו הן לתועלת נכסיו וכו’ עכ”ל” (ומהמשך דברי המאירי שם מוכח דמקורו בזה הוא דברי הרמב”ם בהל’ מלכים הנ”ל, ונרחיב יותר בהמשך מילתין בעזר ממרום).
ובשו”ת התשב”ץ ח”א סי’ קנ”ח הקשה על ביאור זה בדעת הרמב”ם, ממה שכתב הרמב”ם בסוף פרק א’ מהלכות זכיה הל’ ט”ו עיי”ש, ואולם מרן הב”י בחו”מ סי’ שס”ט והלחם משנה פכ”ז מהל’ מלוה ה”א כבר עמדו בקושיא זו וכתבו ליישב דהתם יש תועלת למלך שיחתמו השטר כדי שעי”ז יוכל לקחת מיסיו, ובאמת כבר פירש כן הרמב”ן בחי’ לב”ב דף נ”ה ע”א אליבא דשיטות אלו, וכן בעליות דרבינו יונה ב”ב דף ד”ן ע”ב ד”ה דלא ליקני, ובחי’ הרשב”א בגיטין דף י’ ע”ב ד”ה ואבע”א, בדברי הגמ’ בבא בתרא דף נ”ד שם שהיא המקור לדברי הרמב”ם הנ”ל. וכדברי מרן הב”י והלחם משנה כן תירצו ג”כ בשו”ת לחם רב די בוטון ריש סי’ זק”ן, ובשו”ת משפטים ישרים בתשובת מהר”ש חסון סי’ ס”ב, ועוד. ומה שכתב בשו”ת זרע אברהם יצחקי חחו”מ סי’ ח’ (ד”ה ומצאתי בסוף) לתמוה על דברי מרן הב”י בזה, כבר יישבו בחשק שלמה סי’ ס”ח הגהב”י אות ב’ ד”ה ולנע”ד, עיי”ש. ומיהו מרן גופיה בשו”ת אבקת רוכל סי’ ה’ (ד”ה ועתה כדבריכם) נעשה כלא ידע את יוס”ף במה שכתב לדחות ביתה יוסף הנ”ל, ואשר אחזה לן לפקצ”ד דתשובה זו היא משנה ראשונה דהרי אי לאו הכי היה לו למרן עכ”פ לבאר מה ראה על ככה לדחות דחייתו, והעיקר בדינא כמו שכתב בשו”ת אבקת רוכל בסי’ פ”א כי שם דבריו עולים בקנה אחד עם הנאמר ביתה יוסף, וטובים השנים (כלומר שני מקורות בדברי מרן) מן האחד.
[2] אם כי מלשון זה לחוד לכאו’ אין אות ומפות ברור, כמו שכתב אחד מבחירי בית מדרשנו הרה”ג ר’ אריאל מאיר בספרו דין תורה כת”י, דמה שכתב “חוקיו” הכוונה היא ל”חלקו” של המלך, על דרך “כי חקך וחוק בניך (ויקרא י’ י”ג) דתרגומו באנוקלוס “חולקך וחולק בניך”, וכדמצינו בראשון בגיטין דף י’ ע”ב שכתבו שהמלך גוזר שיצטרכו לכתוב שטר במכירת קרקעות כדי לקחת את “חוקו” – ששם הכוונה היא המסים המגיעים לו. עיי”ש.
ומ”מ כפי שאכתוב בפנים, מעצם העובדה שבדברי הרב המגיד (ועוד ראשונים כמלאכים כיוצא בו) ישנם שתי הקצבות (כלומר צד אחד הנאתו של המלך דבזה איכא דינא דמלכותא, ומצד שני דינים שבין אדם לחבירו דבזה ליכא דינא דמלכותא) נוצר מקום לא מבוטל לפרשנות בכל מה שנוגע לתחום הביניים, ולכן הרמ”א ואת המלכים אשר אתו אשר זכור אזכרם בפנים בסמוך בעהי”ת, הבינו שיש להרחיב מעט (כל אחרון לפי הבנתו עד היכן להרחיב) את ההגבלה של “הנאת המלך”, וכפי שבאמת משמע בספר התרומות שער מ”ו חלק ח’ בשם רבותיו שקבלו מדעת הצרפתים שהבאנו לעיל.
[3] וגם שאר הראשונים הסוברים דדינא דמלכותא דינא נאמר רק להנאת המלך, לכאו’ ג”כ מקורם מהסוגיא הנ”ל דאי לאו הכי מנ”ל לחלק, ובפרט דדבריהם הובאו בראשונים (רמב”ן רבינו יונה רשב”א ספר התרומות ועוד) תמיד בהקשר לסוגיא זו, ויש ללמוד את המפורש בדברי הרב המגיד מן הסתום בדבריהם.
[4] וזיל קרי מש”כ בזה בשו”ת מנחת יצחק ח”ב סי’ פ”ו אות ג’ ואכמ”ל.
והגר”א מאיר שליט”א (מבחירי בית מדרשנו ברכת אברהם, מח”ס דין תורה) רצה לצמצם את החידוש שבדברות הרמ”א עפ”י שיטתו בביאור דברי הרשב”א בתשובות מיוחסות סי’ כ”ב, דמה שכתב הרמ”א “תיקון המדינה” ר”ל חוקים שנועדו כדי למנוע קטטה וכיו”ב, דבדברים אלו דינו דין משום דמלך במשפט יעמיד ארץ ואין צורך להגיע לחידוש המיוחד דדינא דמלכותא דינא, ורק לענין מסים וארנוניות וכיו”ב אזי הוא דנגעו בה משום דינא דמלכותא דינא ועל דין זה דוקא כתב הרמ”א דאם אינו להנאת המלך אין דינו דין.
[5] ועיין כתונת יוסף בירדוגו ח”ב מע’ דיינים שורש ב’ ענף ב’ דף טו”ב ע”ב, ושו”ת משפטי חיים ח”ב בקו’ איסור דיני ערכאות סי’ י”ז אות ה’ (עמ’ תקי”ח), וספר משפט הקנין טולידאנו ח”ד שער א’ פרק ב’ עמ’ ג”ל. איברא דמדברי הש”ך הנ”ל ורוב האחרונים מבינים דהרמ”א חולק בזה על מרן, ובפרט דכן מוכח מדבריו במפה חו”מ סי’ ס”ח סע’ א’, וכן עולה ג”כ מהמתבאר בהמשך מילתין בשם הלבוש וכו’, וע”ע בזה בתומים ריש סי’ כ”ו ושאר אחרונים רבים ועצומים ואכמ”ל.
[6] ודברי הב”י בזה מבוססים על הראשונים כמו שהבאנו בזה לעיל.
