מקורות ונימוקים:
בראשית פרק כד פסוק ב’: וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָהָ֗ם אֶל־עַבְדּוֹ֙ זְקַ֣ן בֵּית֔וֹ הַמֹּשֵׁ֖ל בְּכָל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֥חַת יְרֵכִֽי:
בראשית פרק מז פסוק כ”ט: וַיִּקְרְב֣וּ יְמֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ לָמוּת֒ וַיִּקְרָ֣א לִבְנ֣וֹ לְיוֹסֵ֗ף וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֣חַת יְרֵכִ֑י וְעָשִׂ֤יתָ עִמָּדִי֙ חֶ֣סֶד וֶאֱמֶ֔ת אַל־נָ֥א תִקְבְּרֵ֖נִי בְּמִצְרָֽיִם:
בשני מקומות אלו רואים אנו כי האבות ביקשו ממי שנשבע להם שיניח את ידו תתת הירך.
שני ביאורים עיקריים נאמרו במפרשים בטעם הדבר. הביאור הראשון הוא ששימת היד תחת הירך מסמל השתעבדות והתבטלות כעבד לאדון, ומורה על כך שהנשבע טרם שבועתו מתחייב לעשות את רצון המצווה כעבד לאדון וזה בלא קשר לשבועה. נוסף על כך השביעו בשם ה’ שיעשה את ציוויו.
כפי שכתב הרד”ק על הפסוק בפרשת חיי שרה פרק כד פסוק ב
שים נא ידך – אמרו כי מנהג היה באותו הימים לאדם שמצוה אחר, שמשים ידו תחת ירכו לקיים הדבר, כי כמו שהיד ברשותו תחת ירכו כן יהיה הוא ברשותו לקיים דבר, והיה מנהג זה חזק ביניהם לקיים כל דבר כמו ברית שכורת אדם עם חברו וכן אמר יעקב אבינו ליוסף כשרצה לצוותו על קבורתו.
כן כתב גם האבן עזרא על הפסוק בפרשת ויחי פרק מ”ז פסוק כ”ט בזה”ל:
שים נא ידך תחת ירכי – וכן באברהם אמר אל עבדו: שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך ביי אלהי השמים (שם כד, ב), כי השבועה שהשביעו בשם היתה ולא שימת היד תחת הירך איננה שבועה, רק היא סימן, כי השם ידו תחת ירך אחר, כאלו הוא שם כל גופו ברשותו, שיעשה בו אדוניו כל חפצו. וכן מצאנו כתוב בדברי הימים באחי שלמה: וכל השרים והגבורים וגם כל בני המלך דוד נתנו יד תחת שלמה המלך (דה”א כט, כד). חסד ואמת.
וכן כתב האבן עזרא גם על הפסוק בפרשת חיי שרה פרק כד פסוק ב
שים נא ידך תחת ירכי – יש אומר רמז למילה, ואילו היה כן היה נשבע בברית המילה ולא בשם. והקרוב אלי, שהיה משפט בימים ההם לשום אדם ידו תחת ירך מי שהוא ברשותו. והטעם אם אתה ברשותי שים נא ידך תחת ירכי, והאדון יושב והירך על היד, כטעם הנה ידי תחת רשותך לעשות רצונך, “וזה המשפט עדיין בארץ הודו”, ע”כ.
ביאור נוסף מצאנו בדברי המפרשים שטעם בקשת הנחת היד תחת הירך הוא כדי להשביעו בחפץ של מצווה, כי כאשר משביעים בשם ה’ יש צורך להחזיק בחפץ מצווה, לכן בזמנם שלא היה ספר תורה או חפץ מצווה אחר, היו מניחים את היד תחת הירך כביכול לסמן את מצוות המילה.
כן כתב הרשב”א בתשובות המיוחסות לרמב”ן סימן רנ”א בזה”ל:
שבועת התורה צריך שיאחז ס”ת בידו. ולא ס”ת בלבד אלא אפילו תפילין. ולא שיאמר אני נשבע בס”ת, אלא שיאחז הספר בידו ויאמר אני נשבע בשם פלוני. כדכתיב שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך בה’. ומשם למדו בשבועות כי פירוש ירכי, המילה שהיא מצוה ראשונה שנצטוה אברהם אבינו. וזה נקיטת החפץ. ואינו מחרים. אבל נשבע בשם או בכנוי דגרסינן פרק שבועת הדיינים היכי משבעינן כשבועה האמורה בתורה דכתיב ואשביעך בה’ כו’. אמר ליה רבינא לרב אשי כמאן, כר’ חנינא בר אידי דאמר בעינן שם מיוחד. אפילו תימא רבנן דאמרי בכנוי. ומאי שבועה האמורה בתורה, לאתפוסי חפצא בידיה כאליעזר דכתיב שים נא ידך תחת ירכי. וישם העבד את ידו תחת וגו’. וכדרבא דאמר רבא האי דיינא דאשבע בה’ אלהי ישראל ולא אתפסיה חפצא בידיה נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר.
ומפרשים רבים מצאנו שהביאו את שני הפירושים יחד, כפי שכתב רבינו בחיי על הפסוק בפרשת חיי שרה פרק כד פסוק ב’ בזה”ל:
שים נא ידך תחת ירכי. על דרך הפשט שאל ממנו ב’ דברים: האחד שיכרות ברית עמו להשתעבד לו שעבוד משרת לאדון, אומנג”י בלע”ז, והשני שישבע לו בה’ אלהי השמים ואלהי הארץ.
ודע כי המשפט בימים ההם היה לשום ידו תחת ירך מי שהוא ברשותו. וכן פירש ר”א ז”ל: שים נא ידך תחת ירכי, היה מנהגם כי היה האדון יושב וירכו על יד העבד, כטעם: הנה ידי תחת רשותך לעשות רצונך, וזה המשפט עודנו היום בארץ הודו.
ועל דרך המדרש: (ב”ר נט, יא) שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך וגו’, הכל דבר אחד שכך אמרו רז”ל: השביעו במצות מילה שהיא המצוה המחודשת לו. ומה שהזכיר “בה’ אלהי השמים”, לפי שהתורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, ומצוה אחת מן המצות הלא היא חלק אחד מן השמות, והבן זה, ע”כ.
