ביאורים ומקורות
המעשה בהרחבה כמופיע במקורו
מקור הדבר בתפארת ישראל (סוף מסכת קידושין) שמביא שמצא כתוב דבר נחמד, וזה לשונו:
“שכשהוציא משה רבינו ע”ה את ישראל ממצרים, שמעו עמים ירגזון וכו’. התעורר מלך ערבי אחד וישלח צייר מובחר לצייר תמונת המנהיג הגדול הזה ולהביאו אליו. וילך הצייר ויצייר תמונתו ויביאה לפני המלך. וישלח המלך ויבא את כל חכמי חרשים אשר לו, וישאל להם לשפוט על פי חכמת הפרצוף את פניו של משה כפי המצויר, לדעת תכונת טבעו ומידותיו, ובמה כוחו גדול. וישיבו כל החכמים יחדיו אל המלך ויאמרו, אם נשפוט על פי הציור קלסתר פניו של האיש הזה המפורסם לגדול, נאמר לאדונינו כי הוא רע מעללים, בגאוה וחמדת הממון ובשרירות הלב, ובכל חסרונות שבעולם שיֵגָנו נפש אדם המעלה. ויקצוף המלך מאוד ויאמר, מה זה?! וכי כך תתעללו בי, הלא בכל אלה שמעתי מכל עבר ופינה בהפך מזה האיש הגדול? ויחרדו האנשים מאוד. ויטילו הצייר והחכמים כל אחד בחסרון ידיעת חבירו. הצייר אמר, אני ציירתי כהוגן, והחכמים שגו בידיעתם, והחכמים גללו כל החסרון על הצייר שלא צייר תמונת משה כהוגן.
המלך אשר נכסף לדעת מי משניהן יצדק, נסע ברכבו ובפרשיו ויבוא אל תוך מחנה ישראל, וישא עיניו וירא את משה איש האלקים מרחוק, וימהר ויקח את הציור מתוך חוצנו, ויבט והנהו כתמונתו וכצלמו כאשר ציירו הצייר, קולע אל השערה ולא יחטא. ויפג לבו ויפלא ויתמה עד מאוד. וילך ויבוא בעצמו אל אהל איש האלוקים ויכרע וישתחוה לאפיו, ויספר למשה כל הדברים אשר נעשו… ויאמר עוד, בי אדוני איש האלוקים, הנני קודם ראותי פניך פני אלוקים, אמרתי אך אולי הצייר שגה במלאכתו, לבעבור חכמי מפורסמים לבקיאים מאד בחכמת הפרצוף ואין דוגמתם, אך עתה אחרי ראותי כי תמונתך מכוונת אל הציור אשר הביא הצייר, לא נותר בי אשמה רק לומר כי חכמי בגדו בי, וכי חכמי אליל הם וחכמת מה להם, והם אוכלי שולחני, ויתעוני מאז בהבליהם.
ויען משה ויאמר, לא כן. גם הצייר, גם חכמיך, נפלאים הם בידיעתם וחכמתם. אולם דע לך: כי לולי הייתי בטבע באמת כפי ששמעת ממידותי, לא טוב אנכי מבול עץ יבש. כי גם ממנו נמנעו ונחשכו כל חסרונות האדם. ואם כן, הכי בעבור זה אהיה יקר בעיני אלקים ואדם? אמנם כן ידידי. לא אבוש לומר לך, כי כל החסרונות אשר שפטו עלי חכמיך, כולם קשורים בי בטבע, ואפשר עוד יותר מאשר שפטו חכמיך. אך אני בכח אמיץ התחזקתי ורדיתי וכבשתי אותם, עד אשר קניתי היפוכם לטבע שני, ולכן ובעבור זה יקרתי והתכבדתי בשמים ממעל ובארץ מתחת. עכ”ד. ורואים מזה, שמה שזכה משה רעיא מהימנא להפך טבעיו ומידותיו היה על ידי התורה ועבודת המידות.
ועתה יש לנו לברר האם מעשה זה נכון או לא, ומהי ההשקפה התורנית על כזה דבר.
דברי רבותינו בסתירת מעשייה זו
נראה שלא ניתן לומר זאת על משה רבינו אדון הנביאים, וכפי שראיתי בספר פרדס יוסף (שמות אות כה) שכבר הביא מבעל ספר “חבלים בנעימים” מטארנה שכתב לו, כי הסיפור בתפארת ישראל משולל כל יסוד וחלילה להאמין כזאת, והוא נגד הש”ס בסוטה (יב.) ר’ מאיר אומר טוב שמו [בין אדם לחבירו], ר’ יאשיה אומר טוביה שמו [טוב יה בין אדם למקום], אחרים אומרים כשנולד נתמלא הבית כולו אורה [חכמה]. והביא עוד שבספר אמת ליעקב (ברכות ה: ד”ה כשרציתי) כתב שמשה היה שכלו זך והיה מוכן מיום הוולדו להשיג בשכלו, וכדאמרינן שהתמלא כל הבית אורה, וזה נגד דברי התפא”י. ועוד ציין שבאור החיים (שמות ג ד) כתב שמשה נביא היה בטרם יצא מבטן אמו.
ויש להוסיף עוד שכבר בראשית דרכו מעידה עליו התורה (שמות ב יא) “וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם”, וכפי שפירש רש”י ש נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם. ואמנם בזה היה אפשר לדחוק, שהיא גופא ‘ויגדל משה’ שהשתנה ממזג טבעו והיה זה מצד עבודתו כנגד מידותיו. גם יש לציין למה שאמרו במדרש רבה (שם פרשה ב סי’ ב) אקרא ד”ומשה היה רועה”, שכאשר היה משה רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר “אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא עיף אתה” הרכיבו על כתיפו והיה מהלך, אמר הקב”ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך חייך אתה תרעה צאני ישראל, עיי”ש.
וראיתי למו”ח הגאון רבי רפאל כהן שליט”א בספרו כתב אמת (ח”ב עמ’ כב) שכתב להעיר עוד מדברי המדרש (דברים רבה פרשה יא סי’ ה): “אני בן עמרם שיצאתי ממעי אמי מהול ולא נצרכתי למוהלני, ובו ביום שנולדתי מצאתי פתחון פה והלכתי ברגלי ודברתי עם אבי ואמי, ואפילו חלב לא ינקתי, וכשהייתי בן שלשה חדשים התנבאתי ואמרתי שעתיד אני לקבל תורה מתוך להבי אש”. עוד הביא בזוהר הקדוש (ח”ב דף כא:) “תניא, אמר רבי יהודה: מאתר דאתגזר משה לא אתגזר בר נש אחרא”. ושם (ח”ב דף נג:) עה”פ אז ישיר משה, “תנא בההיא שעתא דמטא זמניה דמשה נביאה מהימנא לאחתא לעלמא, אפיק קודשא בריך הוא רוחא קדישא מגזרא דספירו דאבן טבא, דהוה גניז במאתן וארבעין ותמניא עטרין, וקיימי קמיה, ואפקיד ליה בכל דיליה, ויהב ליה מאה ושבעין ותלת מפתחין, ואעטר ליה בחמש עטרין, וכל עטרא ועטרא סליק ואנהיר באלף עלמין דנהרין ובוצינין, דגניזין בגנזייא דמלכא קדישא עלאה. כדין אעבריה בכל בוסמין דבגנתא דעדן, ואעליה בהיכליה וכו’. עיי”ש.
והביא שם שבספר “שאלת רב” (ח”א פרק כג פרשת שמות) כתב הגר”ח קנייבסקי (שליט”א) שאין לסמוך על דברי התפא”י בזה, שהרי כשנולד משה נתמלא כל הבית אורה. ובספר “אש דת” (פרשת וזאת הברכה) הביא עוד בשם הגר”ח קנייבסקי (שליט”א) שאמר מקובלני בשם המהרי”ל דיסקין שסיפור זה אינו נכון, ויש לפקפק פקפוק גדול בייחוס הדברים לבעל התפארת ישראל. וכתב שם להקשות עוד בדברי התפא”י דנניח שבאמת משה רבינו נולד עם תכונות לא טובות, הרי כאשר השתנה גם פרצופו היה צריך להשתנות, וכפי שרואים באדם שהיה פורק עול וקיבל עליו עול תורה ומצוות, שפניו משתנים לבלי הכר וכאילו מדובר באדם אחר. ועוד, וכי כל אחד יכול היה להיכנס למחנה ישראל, הרי היו מוקפים בענני כבוד, ואיך נכנס אותו מלך למחנה ישראל כדי לפגוש את משה רבינו.
מצאנו מעשה כזה אך לא עם משה רבינו
והנה מצאנו בשיטה מקובצת (נדרים לב:) שכתב בשם הרא”ם, מעשה בחכם אחד שלח דמות פרצופו לחכם אחר שהיה מכיר בדמות הפרצופין. נטמן מפני מביעתותיה דההוא פרצוף, לסוף שאל לו למה נטמן ממנו, וענה אותו הפרצוף מאדם רע שאין כדמותו, חמדן ונואף וליסטים ואין להביט אליו. והמביאו נתירא מלשוב אל אדניו, עד ששלח אליו שלא יירא ממנו, ושאל לו כל הענין. ואמר לו כל מה ששמע ולכן יראתי לשוב אליך. אמר, בודאי אין חכם כמו אותו בעל הפרצוף, שמן הכל אמר אמת, שיצרי מגרה בי ומסית אותי לעשות כל זאת, אבל החכמה שבי מונעת אותי מכל זה. והחכמה תעוז לחכם להדריכו בדרכי יושר. ע”כ.
הנה כי כן מצאנו מקור להך מעשה בספרם של קדמונים. אולם נראה כי אדרבא זה המקור לסיפור זה שאכן ארע, והדביקו זאת לאדם הגדול בענקים הוא משה רבינו, כדי להגדיל עוצמתו של הסיפור. ואכן עצם המסר שגם אדם רע יכול לשנות את עצמו לטוב, הוא נכון בהחלט. אך אצל משה רבינו גילו לנו חז”ל שאין הדבר נכון. ואמנם אצל דוִד מלכנו מובא בנביא (שמואל א’ טז יב) שהוא היה אדמוני כעשיו, ומצאנו במדרש רבה (בראשית סג ח) שכאשר ראהו שמואל לראשונה נתיירא ואמר אף זה שופך דמים כעשיו, ובאמת הוא צדק שדוד היה שופך דמים אלא שעשה זאת מדעת הקב”ה וכמבואר שם במדרש. אלא שנראה שיש חילוק בין כותרת בעלמא של שופך דמים, שאינה מורה על שליליות אלא אפשר להטותה לדברים טובים כמבואר בגמרא שבת (קנו.) עיי”ש (ובמקו”א הארכתי) ודו”ק, משא”כ בסיפור הנזכר לגבי משה שאמר שיש לו פרצוף של רע מעללים, ולכאו’ ג”כ בסיפור שבשטמ”ק, ועיין.
ובעצם יש לדון כאן בטענה הנזכרת לעיל (ד”ה והביא) שגם אם משה רבינו נולד עם תכונות לא טובות, הרי כאשר השתנה גם פרצופו היה צריך להשתנות. ונראה ברור שלגבי סימן אדמוני וכדו’ אף אם יטה מידתו לאפיק חיובי עדיין ישאר אדמוני, ולגבי שאר סימנים של מי שנפשו חושקת הרבה בעריות או בממון וכדומה, צ”ע מה קורה כשהולך בדרך הישרה, ובאמת יש שתי אפשרויות, אחת שיטה חשק זה לדברים טובים או מותרים, והשניה שיגבר בעוז כנגד זה ויהיה פרוש מרובה, ויתכן שבתוצאה יש חילוק ביניהם לגבי שינוי המראה. ועכ”פ אין להקשות כפי שהקשה שאדם שהיה פורק עול וקיבל עליו עול תורה ומצוות אזי פניו משתנים לבלי הכר וכאילו מדובר באדם אחר, כיון שלא תמיד זה שינוי בתווי הפנים אלא במבע ובתנועות וגם בשמחה ושלוה הניבטת ממנו, ודו”ק.
[ומאידך, לגבי גרפולוגיה ידוע שכאשר משנה מידותיו ממילא משתנה כתב ידו. והמומחים אומרים שגם איפכא כשמשנה כתב ידו אזי משתנות מידותיו. ובשם המשגיח הגה”צ ר”א דסלר שמעתי שחקר אם יש ענין בזה לתקן בכך את מידותיו, והסיק שלא אלא אדם צריך לעבוד על מידותיו בעצם ולא ליצור פטנטים שיתקנום, שהרי אילו רצה הקב”ה היה בוראו מעיקרא מושלם. ויש לפקפק בזה, וצ”ע. ועכ”פ נראה שאין הוכחה מזה שתווי פנים משתנים, כיון דשאני גרפולוגיה שזה יותר מפורט ומקוטלג לפי שלל תכונות מידות ומזגי האדם וכנגד זה בצורת האותיות וגודלן ונטייתן וכיוון הכתיבה בכללותו, ובזה אכן כל פרט בכתב משנה משהו בהנהגה, משא”כ מראה פנים זה דבר כללי ויתכן שבכל צורה ותַו אפשר לפרש כמה אופנים של הנהגות חלקן גרועות וחלקן פחות. וכפי שנתבאר שיש כותרת ותחתיה כמה מהלכים שאפשר לבטא בהם אותה, וככה זה במציאות שאפשר לראות את האיתוללה הפרסי או איזה שייח צמא-דם ולחשוב שהם מצדיקי ישראל, והבן].
פולמוס החכמים בזה לפני כמאה שנה
וחיפשתי ומצאתי כי כבר בשנת תרנ”ח נדפס בירושלים קונטרס ‘כליל תפארת’ מהרב חיים יצחק אהרן רפאפורט שקודם עלותו לעיה”ק היה מגיד מישרים דק”ק וילקומיר, שכולו מוקדש לנושא זה ובו יצא חוצץ נגד התפא”י והסיק שמכתב זה הוא שקר מוחלט ואינו אלא מכתבי המינים. ועיי”ש בפרק א’ שהאריך לבאר שהתורה העידה על גודל קדושת מרע”ה מתולדתו ועד סופו וכפי שפירשו חכמינו בתלמוד וזוהר ומדרש רבה ופרקי דר”א. ובפרק ב’ ביאר שהתורה רמזה בלשונה וכן חז”ל רמזו שבאחרית הימים תצא דיבר רעה על מרע”ה, ולכך רמזו כדי לבטלה דיבה זו. בפרק ג’ העתיק לשון המכתב מהתפא”י. בפרק ד’ ביאר שדבריו עשו כבר פירות באושים, שבספר עין אליהו העתיק מהתפא”י כאילו העיד על אמיתות הדבר וכביכול הובא במדרש חז”ל, ועוד שנראה מלשונו שהוא מפרש שמשה רבינו ח”ו עשה את כל הרעות הללו בפועל.
ועיי”ש בפרק ה’ שהביא ששמע מאת השרף מבריסק הוא מהרי”ל דיסקין (מסתמא אח”כ כשהיה בירושלים) שהכריח דלא כהסיפור האמור (וזה מקור דברי הגרח”ק לעיל בשמו), שהרי מה שציוה ה’ למשה בפרשת יתרו (שמות יח כא) “וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע” פירשו בזוהר (יתרו דף עח עמ’ א, פנחס דף רל עמ’ א) שיסתכל בצורת פרצוף כל אחד ויכיר מי הוא הירא אלוקים ואיש אמת וכו’, ולהאמור בסיפור שראו על משה סימנים של רוע, מוכרח לומר שהסימנים בפרצוף אינם משתנים ממה שהיו בתחילה, וא”כ איך יכל משה להכיר ע”פ צורת הפרצוף, הא שמא אותו אחד כשנולד טבעו היה נוטה ליראת שמיים ולאמת וכו’ ועתה נשתנו מעשיו. ועוד הקשה, הרי משה היה במחנה לויה ואיך היה אפשרי לצייר ערבי לראותו מחוץ לעננים. ועוד, בשעה שציירו היה זה אחרי יציאת מצרים והרי אז כבר זכה משה בקירון פנים ושם מסוה על פניו, ואיך אפשר לראותו. עכת”ד.
וראה עוד שם בפרק ו’ בגודל עונשו של מבזה ת”ח. ובפרק ז’ סתר דעות המתאמצים לקיים סיפור זה בטענה שבזה נתעלה משה טפי שהרי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ועיי”ש בהסכמת הגאון האדר”ת מה שכתב בזה. ובפרק ח’ יצא ליישב הטענה שאם משה רבינו נולד מושלם הרי לא היה לו מלחמות היצר וממילא יתמעט שכרו בעולם הבא שהרי לפום צערא אגרא, ותירץ שמשה רבינו נולד עם מידה אחת מיוחדת שבה היה נקודת הניסיון שלו והיא מכריעתו בבחירתו לטוב או להיפך חלילה, והיא שהיה בטבעו קפדן דהיינו שאינו סובל שום עוולה, וזה מה שראינו שיצא אל אחיו וראה בסבלותם וכשראה איש מצרי מכה איש עברי מיד הרגו וכו’, ולבסוף התגבר משה על מידה זו ולנצח יצרו זה לגמרי עד שנהיה הענו מכל האדם אשר על פני האדמה, עיי”ש בדבריו הנפלאים.
אולם עין ראתה לבעל שו”ת זכר יהוסף הגאון הבקי רבינו יוסף שטרן במאמר ‘תהלוכות האגדות’ (פרק ט ד”ה ואגב) שהביא דברות הקונטרס הנזכר, וכתב עליו דאמנם מחשבתו רצויה לכבודו של מרע”ה הרועה הנאמן, אבל היה לו למותר להרעיש העולם על זה ולשפוך קיתון של רותחין על בעל תפארת ישראל שהעתיקו, כי אין ספק שכל סיפור זה אין יסודו אפילו בספרי היסטוריה וכדומה שלא מסתבר שנותרו מזמן קדום כזה לפני אלפי שנה, אלא נראה שכותב המאמר אחז בדרך מליצה לצייר כאילו היה הענין בפועל ולסדר אותו בדרך סיפור, וכעין משלי שועלים של רבי מאיר והרבה כיוצא בהם, וכמו שלא יסתפק שום אדם בסיפורי הארי והשועל שהיה כן במציאות, ועשה כן משום שחשב שבזה מפליג הוא במעלת בחיר האדם שלא היה כן מצד יצירתו בטבע אלא רק מצד קדושתו ורצונו שבהם התגבר על כל הכוחות החומריים והכניע אותם, ולהראות מוסר השכל שביד כל אחד להגיע למדרגה היותר גדולה (עיין רמב”ם הלכות תשובה פ”ה ה”ב).
ועיי”ש מה שהשיב על טענות הקונטרס הנ”ל, וראשית דבריו הם לדחוק שענין ‘ותרא אותו כי טוב’ היינו בצורה בעלמא שהוא ברי ומתוקן בגופו ואינו נפל וכדומה. וצל”ע בדבריו כי לכאורה אינו מיישב את כלל מאמרי חז”ל בזה. ובהא ד’ואתה תחזה’ ע”פ חכמת הפרצוף, השיב שבזוהר גופיה כתוב שמשה רבינו לא הוצרך לכל זה אלא ידע ברוח הקודש מי ראוי להיות שר על ישראל, וא”כ אדרבא משמע להיפך שיתרו יעץ לבחור לפי הכרת הפרצוף ואי”ז בירור גמור כי לפעמים יתגבר האדם על טבע יצרו לטוב או לרע, ורק שבכל זאת עי”ז יהיה בנקל לעמוד על סגנון האיש ולחקור על טיבו, עיי”ש. וגם בזה אין דבריו מוכרחים, שלא כתוב בזוהר שמשה רבינו לא סמך על היכר זה מחמת שאינו ודאי, אלא שמשה רבינו לא הוצרך לזה, ודו”ק בחילוק. ובסוף דבריו פלפל בדברי הגאון האדר”ת בנידון צדיק-גמור או בעל-תשובה הי מינייהו עדיף. והביא גם ראיות האדר”ת מדאמרו במגילה (יא. וליתא התם אלא הוא באוצר מדרשים אייזנשטיין, אסתר עמוד 51) ‘הוא משה ואהרן’, צדיקים היו מתחילתן ועד סופן, ובתוספתא (סוף מסכת כריתות) ששניהן שקולין זה כזה (וברש”י שמות ו כז הביא שתי דרשות אלו בחדא מחתא) ועוד מקורות כדוגמת אלו, ולא השיב עליהם.
מהלכי הסוברים ליישב אגדה זו
ויצאתי לח’פשי ומצאתי בקובץ ‘בית ועד לחכמים’ (סאטמאר, ח”ו סי’ מ עמ’ שפח) מאמר ‘משה רבינו וצורתו הקדושה’ מאת הרז”א טלר נר”ו, ובו דן בארוכה בפולמוס זה, והביא שגדולי החסידות החזיקו מעצם המהלך שמשה רבינו נולד בתכונות שליליות, וכמו שהביא בספר דגל מחנה אפרים (סוף פרשת תשא) בשם זקנו הבעש”ט הקדוש. וכן כתב תלמידו הגדול בעל התולדות יעקב יוסף בספרו בן פורת יוסף (פרשת ויחי) בשם חכמי הפילוסופיה והוסיף שזה ענין ‘כבד פה’ של משה רבינו ולהכי לא רצה לילך אל עם ישראל והקב”ה השיבו שבכוונה לא תיקן כבד פיו להראות ולהורות לכל שנולד בלב רע ושיבר טבעותיו לטוב שזהו עיקר תכלית האדם. וכ”כ הרה”ק ר’ מנדל מוויטעפסק בספרו פרי הארץ (פרשת בלק) שכך ידוע מפי ספרים, וסנגורן של ישראל ה’קדושת לוי’ (פרשת תרומה ד”ה למה) מברדיצ’וב, וישמח משה (פרשת קרח עה”פ המעט כי העליתנו) ונכדו יטב לב (פרשת מטות) מסאטמאר, ועוד.
ולפי שהחזיקו בדבר גדולי החסידות, על כן יצא שם ליישב הענין ולתרץ השגות הדוחים. ואכמ”ל בכל הענין, רק הנקודה המרכזית שם היא דאע”פ שכשנולד התמלא כל הבית אורה ונולד מהול ושרתה עליו שכינה, אין זה סותר שנולד במזג רע ומידות רעות, כי לכל אדם יש חומר וצורה, חלק הגוף במזגו וטבעו וחלק הנשמה הוא חלק אלוקי ממעל, עיי”ש. והמתבונן יראה שדברים אלה מן הלחץ ומן הדחק, ויש להאריך הרבה לפקפק בהם, ולא הזמן גרמ’א, ורק נציין לעיין ברמב”ם פרק ז’ מיסודי התורה לראות באיזו מעלה צריך להיות האדם כדי להינבא וכ”ש משה רבינו שהובדל במעלתו מכל הנביאים, והיאך שייך שהיו בו כל הדרגות הנפלאות כשנולד בטרם תיקן מידותיו המגונות להחריד, ודו”ק. ולכן נראה שמי שנפשו נמשכת לפירושי התורה בדרך החסידות, ימצא שביל צר להידחק בזה ולנקוט בהכי, אך הדרך הפשוטה היא כהבנת מהרי”ל דיסקין והאדר”ת ושאר קדושים אשר עמם, שמשה רבינו מתחילתו היה עם מידות טובות ומופלאות וגופו היה קדוש ומפיק אורה, וכמעט לית לן ביה תפיסה כלל.
ובחיתום הענין, יש לציין שבתהלוכות האגדות (שם) הביא שבתב”י שער ג’ פרק ל”ד (עמ’ 120 בהערה) ובפירוש על ספר יצירה, מובא מעשה בחכם סוקראט שהבחין במזג אדם ובצורתו אם הוא צדיק הוא רשע וכו’ והיה בעירו צדיק מפורסם ואמר עליו שהוא רוצח ורועה זונות, וכאשר היה לפלא בעיני העם, אמר הצדיק שאכן מנעורי מתגברת עלי תאוותי למידות רעות לולא התאמצתי בכל כוחי כנגדה. וכתב שם במוסגר שאיננו היווני הנודע כי זה מאוחר בזמן היה. ואיני יודע כוונתו אם היווני הוא המאוחר או שמא סוקראט דידן, וגם איני יודע מהם ר”ת תב”י כדי להתלמד מיניה, וצ”ע. ומה שהביא מפירוש לספק יצירה, ראה לרה”ק מקאמראנא בנתיב מצוותיך (נתיב התורה שביל ב אות ב) שהביא כן בשם ספר יצירה לר”מ בוטריל, ובקובץ הנ”ל (בעמ’ שצד) ציין שבספרו ‘זוהר חי’ (ח”ב פרשת וארא) הביא הרה”ק מקאמראנא זאת בשם הראב”ד, אך בהערה כתב שלא נמצא כן לא בראב”ד ולא בר”מ בוטריל אלא בפירוש ר’ סעדיה גאון שכך היה מעשה במיאנציא עם איש ושמו סוקראט. ואילו הגה”ק ר”א מאיזמיר בספרו מדרש אליהו (דרוש ה פרק ט) מביא שכך היה מעשה בימי אריסטו, שכידוע היה תלמיד (של אפלטון) תלמידו של סוקראט, וצ”ע בכל זה.
ולא אכחד כי אחר חיתום שטרא דידן, הראוני שבספר ‘להעיר להורות ולהשכיל’ (ח”ב עמ’ צז בהע’) לאיש המחשבה הגאון המופלא רי”ש דומב שליט”א, כתב כי אין ספק שלא היתה זו המצאתו של התפא”י, כי כבר לפניו כתב כן רבי יהודה עדל (בן דורו של הגר”א) בספר אפיקי יהודה (דרוש מים קדושים – ב’ערבי נחל’ אות א) וחזר ושנה דבריו בספרו איי הים (יומא אות ז) בשם הספרים, שמרע”ה מתולדתו לא היה ראוי אל המידות הנאותות, זולת שכבש יצרו בבחירתו. עיי”ש שכעין ראיה אפשר למצוא בדברי חז”ל (ילקוט שמעוני רמז תשלט) כתיב (במדבר יב ג) ‘והאיש משה עָנָו מאוד’ וכתיב (במדבר לב יד) ‘והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים’, הוי, קשה היה אלא שהיה שולט ביצרו. עכ”ל. אכן להאמור ב’כליל תפארת’ (הנ”ל ד”ה וראה עוד) ליכא ראיה, דהא לגבי מידת הענווה היה משה צריך להתגבר על טבע הקפדנות, ודו”ק. אלא דאכתי קשיא אמאי קרי ‘אנשים חטאים’, וי”ל. וע”ע שם (בעמ’ רמח-רמט) דמשה רבינו נהג בענווה עצומה, משום שנולד בהיפך ממנה, ולכן הטה עצמו לקצה השני, וכפי שלימדנו משה שלאחריו הוא הרמב”ם (פ”ב מדעות ה”ב).
אחר שנדפסו דברים אלו, שזפתם עין ידידי הגאון המובהק רבי עמיאל ארבה שליט”א, וענה ואמר כי שמע בזמנו ממרן ראש הישיבה רבי שמואל אויערבך זצ”ל שציין בבקיאותו לשלשה ספרי חסידות שהחזיקו במעשה זה, והמה דגל מחנה אפרים ופרי הארץ הנזכרים והוסיף עליהם את ספר אור פני משה (ריש פרשת חוקת) עיי”ש. עוד הראני ידידי הנ”ל לדברות רבינו האור החיים בריש פרשת וזאת הברכה (דברים לג א) שכתב לבאר לשון “איש האלוקים” שנאמר גבי משה, שנתכוון הכתוב להעיד עליו כי כל התעצמו במידות הטובות הידועות לו, לא היו אלא לצד יראתו מאלהיו, לא שהיה טבעו מסייעו אל הדבר, והן האיש משה יש מקום לחשוב שהיה עניו מטבעו והיה בכולן מטבעו, לזה העידה התורה עליו שכל התעצמותו ותגבורתו הרמוז בתיבת איש היה לצד האלהים היה ירא, והוא אומרו איש האלהים, עכ”ל. ועיי”ש בפירוש ‘מאורי החיים’ (הוצאת עוז והדר) שהרחיבו להביא על כך את נידון ציור פני משה.
מאידך, הביא מש”כ הרמב”ם בהלכות עבודה זרה (סוף פרק א) שכאשר ארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן וכו’ כמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר, ומאהבת ה’ אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו ‘עשה משה רבינו’ רבן של כל הנביאים ושלחו. ומבואר שהייתה כאן עשייה ויצירה מיוחדת (אמנם ילד”ח דקאי רק על עשייתו נביא), ומצאנו בנביא שמואל (א פרק יב פסוק ו) “וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם ה’ אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן” הרי לנו שמשה רבינו הוא עשייה מיוחדת מחוץ לסדר הטבע שבעולם (אכן התחדש בפסוק שגם אהרון בכלל זה, ואכמ”ל בהא דשקולים הם, וכן אכמ”ל בהא דשמואל גופיה שקול כתרוייהו), וראה לשון הר”ן בדרשותיו (דרוש שמיני ד”ה וזאת) “משה רבינו היה עלול בחכמה ובנבואה מהעילה הראשונה”, ומשמע שמיצירתו היה מיועד להיות מבחר האנושות, וע”ע שם (דרוש שלישי ד”ה וזהו) “שמה שהשיג משה רבינו מזה הוא למעלה מן האפשרות בדרך הפלא, ושזה הפלא לא יעשה לאדם אחר בעולם”, וכן (שם ד”ה והתשובה) “מדרגת משה רבינו שהיתה למעלה מן הטבע וכו’ הוא היה שכל בפועל ולא היה לו כח שלא יצא אל הפועל”, וכן (בדרוש הרביעי ד”ה והתשובה) “נבואת משה רבינו הוא דבר נסיי אין באפשרות אדם להגיע אליו”, ודו”ק.
וידידי חביבי הרה”ג יעקב אדרי שליט”א, העירני למה שכתב בסה”ק תניא (ליקוטי אמרים פרק ב) שיש רבבות מיני חלוקי מדרגות בנשמות גבוה על גבוה לאין קץ, כמו גודל מעלת נשמות האבות ומשה רבינו ע”ה על נשמות דורותינו אלה דעקבי משיחא שהם בחינת עקביים ממש לגבי המוח והראש. ומבואר דמעיקרא היה משה רבינו חצוב ממקור גבוה ונעלה. וכן הראני לדברות רבינו הרמח”ל בדעת תבונות (תחיית המתים זיכוך הגוף ע”י הנשמה) שכתב שעילויה של הנשמה כאן בעולם הזה אינו מגיע לרמה שתוכל לשנות הגוף, שיהיה זיכוכו נראה לעיניים, כי אם במתי מספר, השרידים אשר בחר ה’ בם, כמשה רבנו ע”ה, חנוך ואליהו.
והלום הראני ידידי הגה”צ רבי משה נתן אזולאי שליט”א האירני להמפורש בזוהר הקדוש (אדרא רבא פרשת נשא דף קלח עמ’ א) בענין י”ג מידות דכתיב שַם ה’ ה’ אם פסק באמצע, ואמרו כי בכולהו אתר דשמא אדכר תרי זמני פסיק טעמא בגווייהו, כגון אברהם אברהם (בראשית כב יא) יעקב יעקב (שם מו ב) שמואל שמואל (שמואל א ג י), חוץ ממשה משה (שמות ג ד) דלא פסיק טעמא בגווייהו, מ”ט אברהם אברהם בתראה שלים קדמאה לא שלים דהשתא שלים בעשר נסיוני, ובגין כך פסיק טעמא בגווייהו דהשתא לא הוה איהו כדקדמיתא, יעקב יעקב בתראה שלים קדמאה לא שלים דהשתא אתבשר ביוסף ושראת עליה שכינתא וכו’, שמואל שמואל בתראה שלים קדמאה לא שלים דהשתא הוא נביאה וקודם לכן לא הוה נביאה, אבל משה משה לא אפסיק טעמא בגוויהו דמיומא דאתיליד שלים הוה דכתיב “ותרא אותו כי טוב הוא”, עיי”ש.
ומפורש לנו בזוהר שמשה רבינו מתחילתו עד סופו היה שלם, וא”כ בודאי לא נוכל לומר שהיה בעיקרו רע, ורק נוכל קצת להידחק ולומר שהיה לו ניסיון לנטות אל הרע ואז היה חלילה מרכבה לטומאה וכמו בלעם סתום העין אשר כגודל השגתו כך גודל שפלותו, אבל אחר שהתגבר על צד טבע זה אזי קיבל את המעלות הגבוהות הן מצד ההתגברות והן מצד שורש נשמתו אשר היא ממקום עתיק גבוה ונעלם. ומוכרח לילך בדרך ובסגנון זה, דלא יתכן שדברי הזוהר אלו נעלמו מעיני הבדולח דרבינו חיים בן עטר הנ”ל. שוב ראיתי שהגה”ק שם משמואל (פרשת מטות תר”ע) שעמד בסתירה זו, וכתב לחלק שאכן מצד הגוף נולד משה עם תכונות רעות אך מצד הנפש היה טוב בלי תערובת רע. וזה כעין האמור, רק שצריך לומר שגם בגוף עצמו מעיקרא היה טמון כוחות אדירים, שהרי ראו עליו כי טוב והתמלא כל הבית אורה ולא הפריע לזה הגוף וכל שכן אח”כ שקרן אור פניו, ודו”ק היטב בכל זה.
