מקורות ונימוקים:
בגמרא שבת (מ עמוד ב’) מבואר דמותר לקחת כלי שיש בו שמן ולהניחו בתוך כלי גדול של מים חמים בשבת, (באופן שאין בין משום בישול, כגון שהוא כלי שני), ויש לעיין למה אין בזה משום איסור הטמנה, ומרן החזון איש (סימן לז ס”ק לב) כתב, דאין איסור הטמנה במים או באוכל שבכלי, ולא גזרו ע”ז חז”ל איסור הטמנה. ואע”ג שהרב משנה ברורה (סי’ רנח ס”ק ב’) אוסר להטמין אפילו בתוך כלי אם כולו טמון בתוכו, וכן הערוך השולחן סי’ רנח סק”ג) אוסר הדבר. וגן בשו”ת שבט הלוי ח”ג (סי’ מז) כתב שהמנהג היה לאסור. מ”מ מרן הרב בספרו חזון עובדיה ח”א (עמ’ סב) כתב שכדאי הוא החזו”א לסמוך עליו.
ועוד שיש לצרף מה שכתב הרמ”א (סי’ רנז ס”ז) דכל שהוא חי לגמרי, או מבושל כל צרכו, מותר בהטמנה כמו בשיהוי, וכאן אם הביצים או הג’חנון מבושלים כ”צ או חיים לגמרי, ניתן להקל. ועוד שכתב הב”י (סו”ס רנג) בשם הראשונים, שכל שמטמין לצורך מחר מותר אפילו בדבר המוסיף הבל. וכ”כ הברכי יוסף (ריש סי’ רנג) ושכן המנהג.
ועוד יש לצרף מה שכתב בשו”ת אור לציון ח”ב (פרק יז אות יג), דאין דין הטמנה באוכל בתוך אוכל, אלא רק בכרים וכסתות והביא ראיה לדבר ממ”ש השו”ע (סי’ שיח סעיף ד’) דדבר שהוא יבש ונתבשל כל צורכו מותר לשרותו בחמין בשבת. והכא נמי אע”ג דהוי בתוך סיר, מ”מ הסיר מוטמן בתוך מים שהם אוכל.
ועוד, נראה לענ”ד דמה שמניח האוכל בתוך סיר וכן הביצים הוא כדי שהמים לא ייטנפו וכן מה שמניח הג’חנון בתוך סיר ולא מניחו ישירו בתוך המים החמים, היינו כדי שלא ייעשה לעיסת בצק ויפגם טעמו, ובאופן זה יש לצרף מה שכתב השו”ע (סי’ רנז סעיף ב’) וז”ל: ומכל מקום לשום כלים על התבשיל כדי לשומרו מן העכברים או כדי שלא יתטנף בעפרורית, שרי, שאין זה כמטמין להחם אלא כשומר ונותן כיסוי על הקדירה. עכ”ל. והנה טעם ההיתר בזה, לפי שאינו מתכוון להטמנה ואע”ג דהוי פס”ר בדרבנן, ולמה לא נאסור עכ”פ להנך דעות דס”ל דפס”ר אסור בדרבנן, וצריך לומר, דכיון דהוי רק שמא יטמין ברמץ ושמא יחתה בגחלים, אע”ג דהכל חדא וכמבואר בהר”ן, מ”מ לא ראו רבנן לגזור רק היכא שבדעתו לחמם דאז יש לחוש שמא יבוא להטמין ברמץ דקרוב הוא, אבל כשכוונתו בהטמנה זו כדי לשמור את המאכל מפני הטינוף, לא חשו בה.
