מקורות ונימוקים
א. דברי ספר חסידים ודברי הב”ש שחולק עליו
כתב מרן בשולחן ערוך אבן העזר (סימן כג סעיף א) אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, ועוון זה חמור מכל עבירות שבתורה. והנה בספר חסידים (סימן קעו) כתב, “מעשה באחד ששאל מי שיצרו מתגבר עליו וירא פן יחטא לשכב עם אשת איש או עם אשתו נדה או שאר עריות האסורות לו אם יכול להוציא זרעו כדי שלא יחטא, והשיב לו באותה שעה יש לו להוציא שאם אשת איש מוטב שיוציא שכבת זרע ואל יחטא באשה, אבל צריך כפרה ישב בקרח בימי החורף או יתענה ארבעים יום בימי החמה”. והובאו דבריו בחלקת מחוקק (כאן ס”ק א), וכתב על זה הבית שמואל (כאן ס”ק א) דלפי זה מה שכתוב בזוהר (בראשית דף ריט עמ’ ב) ובשו”ע (כאן) דעוון מוציא שכבת זרע חמיר מכל עבירות, הוא לאו דוקא. ומבואר מיניה דלא נקטינן להלכה להא דעוון הוצאת שז”ל הוא חמור מכל, אלא עוון אש”א או עוון נדה יותר חמור.
ב. ביאורי ה’אחרונים’ בדעת ספר חסידים
אולם מצאנו במפרשים שביארו דברי הספר חסידים שלא יסתרו לזוהר, וממילא אין הכרח לדברי הב”ש, כדלהלן. בחכמת שלמה (כאן) כתב הגרש”ק, די”ל דודאי הוא חמור מכל עוונות, אך הכא שאני, שיש שתי עבירות לבחור זה או זה, מוטב לבטל עוון שכבת זרע לבטלה, כיון שהותר מכללו לפריה ורביה, משא”כ שאר עבירות, והוסיף עוד לבאר דכיון ששכבת זרע הותר להעמיד תולדות, והרי תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, וכאן המניעה מהעבירה היא היא המעשה הטוב כמאמרם ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, וא”כ בעבור תולדות אלו דהיינו המעשים הטובים להימנע מעבירה שפיר הותר להוציא שכבת זרע, עכת”ד. וכעי”ז כתב בחידושי ר’ ראובן גרוזובסקי (יבמות סי’ יד סוף אות א) דטעמא דהספר חסידים הוא, משום דבהוצאה לצורך לא נחשב הוצאת זרע לבטלה, עיי”ש.
ובאליה רבה (או”ח סימן ג סעיף טו) הביא דברי הח”מ בשם ספר חסידים שטוב לו להוציא זרע לבטלה משיבא ח”ו באיסור אשת איש או בנדה, וכתב עליו בזה הלשון, “והא דקיימא לן שם דעון זה חמור מכל העבירות שבתורה, רצונם לומר דהיינו אם מגרי יצר הרע אנפשיה, אבל הכא דבא לו התאוה, מוטב לו שיוציא זרע לבטלה משיעבור ח”ו על אשת איש או נדה, ודלא כבית שמואל שם” עכ”ל. לפי דבריו יש להסתפק מה הדין אם גירה היצה”ר בעצמו, וכעת בא לעבור בביאה אסורה, דלכאורה א”כ בכה”ג יעבור על האיסור ולא ישחית זרעו כיון שבמצב זה איסור השחתת זרע חמור הוא מכל העבירות. וצ”ע, ועיין להלן.
וחמותי ראיתי אור לגאון עוזינו מרן החיד”א בספרו פתח עינים (נדה יג.) שכתב ליישב דהספר חסידים איירי באחד שגמר בלבו לעשות עבירה ולבא על הערוה והכין עצמו והוא מוקשה ועומד, ואח”כ הרהר תשובה ופירש מהעבירה, אך מוכרח שיצא מעצמו זרע לבטלה, בזה הורה שיפרוש מהעבירה עם האשה, דזרע לבטלה אינו ברצונו רק מוכרח לצאת מכח הכנתו לעבירה, אבל הזוהר איירי שלא עלה על לבו לחטוא עם אשה, אלא מתחילה ועד סוף חשב להוציא זרע לבטלה, ובכה”ג חמור מכל העבירות עיי”ש. והיינו דאף במי שגירה עצמו לעבירה יש חילוק בין אם גירה עצמו לב”ע אשה וכעת חוזר בתשובה לבין אם גירה עצמו לכלל ענייני עריות ומחמת כן מוציא זרע לבטלה. ואפשר לפרש כוונת הא”ר הנ”ל על דרך זו, ודו”ק.
ועל מה שנקט הב”ש דהזוהר שאמר שעוון זה חמור מכל העבירות זה לאו דווקא, כתב החיד”א שם לחלוק עליו דנעלם מיניה מש”כ בזוהר שכל מיני זנות שהיו עושין בדור המבול עוון זרע לבטלה הכריע, ומוכח דחמור הוא מכל העבירות בדווקא איתמר, עיי”ש. ויש להוסיף כאן למה שכתב מרן רבינו יוסף קארו זיע”א בבדק הבית (להלן סי’ כה) “ואילו היה ר”י רואה מה שאמר הזוהר בעונש המוציא זרע לבטלה כי הוא גדול משאר עבירות שבתורה לא היה כותב זה שכתב” [להתיר הוצאת זרע בביאה שלא כדרכה באקראי], הרי לנו שנקט דחומר זה מכריע להלכה. איברא דיש לפקפק ולחלק, שכל זה בחומר כלפי שמיא אך לא כשדנין איזה איסור לעבור, ויש לעיין בזה.
[ובאמת דנו הפוסקים במה שהחמיר הזוהר בזה, יעויין בשל”ה (שער האותיות אות ק) שהביא מהזוהר פרשת ויחי דלא מועיל תשובה על חטא זה, ומאידך בפרשת ויקהל כשכתב זאת הזוהר סיים “והני מילי כד לא עביד תיובתא שלימתא”. ותירץ דעל חטא זה צריך תשובה חמורה ואין התשובה נגמרת ברוב פעמים, עיי”ש, ועמד בזה גם בשו”ת בית יעקב (להר”י מצוזמיר, סי’ קכב) כעין דברי השל”ה עיי”ש, ובמהרש”ם (ח”א סימן נח) הביא ג”כ מהזוהר רות (אות י”ב) שמועיל תשובה שלימה, והביא שבספר נועם מגדים פרשת ויגש הוכיח ממה שאמרו בקידושין (יג.) “וקשין עריות יותר מדור המבול, דמוכח דלא כהזוהר, דהא חטא דור המבול היה בהוז”ל, עיי”ש. והובאו באוצה”פ סימן כג (עמ’ צ בהערה), וכן בשו”ת ציץ אליעזר (ח”ט סימן נא פרק א אות ז) ציין למהרש”ם הנ”ל ובח”ג במפתחות לסימן רס”ח, עיי”ש עוד ציונים בזה, וע”ע בעזר מקודש (נדפס על הדף בשו”ע כאן) שדן בדרך התשובה בחטא זה, ואכמ”ל].
ג. עוד חילוקים ומהלכים בדעת ספר חסידים
והנה מצאנו (מובאים באוצה”פ כאן עמ’ 180) עוד ישובים לכוון דברי הספר חסידים עם דברי הזוהר, בערך שי (טאבאק, על השו”ע כאן) כתב לחלק שאף שאיסור זרע לבטלה חמיר טפי מ”מ באיסור אש”א או נדה עושה איסור בכל דישה ודישה, עיי”ש, [ודמי למש”כ הר”ן ביומא (פג.) דעדיף לשחוט לחולה בשבת מאשר להאכילו נבילות וטריפות, דאף שלשחוט זה איסור סקילה מ”מ באכילת נבילות וטריפות איכא לאו על כל כזית וכזית, עיי”ש ודו”ק]. ולכאו’ יש לשאול הא גם בהוצאת זרע לבטלה שייך דישה כמה פעמים ומנ”ל שבביאה יעבור יותר איסורים, ועכצ”ל דכוונתו שבהוצאת זרע לבטלה לא אכפ”ל בכמה דישות הוא עושה זאת, דכל שנעקר הזרע ממקומו זהו האיסור, וחייב עליו פעם אחת, משא”כ בביאה שהאיסור על כל הנאת דישה ודישה, ודו”ק.
ובעצי ארזים (כאן ס”ק א) כתב לחלק דבזוהר מיירי דוקא בדש מבפנים וזורה מבחוץ כמעשה ער ואונן, דכתיב מיתה בקרא ועל זה קאמר שחמור מכל עבירות חמורות שבתורה, והטעם הוא משום שבזה משהמצווה מזומנת לפניו ודש בעקביו לבלתי נתן זרע לקיים מצוַת בוראו, משא”כ משחית זרע בעלמא שעם כל חומרתו מ”מ אינו חמור כשאר חייבי כריתות ומיתות בי”ד עיי”ש. ובפני משה (כאן ס”ק א) דחאו דמלשון הרמב”ם והשו”ע משמע דאדרבא עיקר האיסור הוא בהוצאת זרע ורק שגם דש מבפנים נאסר כמו שאר הוצז”ל, וכן הביא שבזוהר (פרשת ויחי) שהחמיר איירי במנאפים ביד או ברגל ולא בדש מפנים וכו’, עיי”ש בכל דבריו. וראה במה שתירץ דהספר חסידים איירי הרהור פתאום בשוגג או באונס ורק בכה”ג מוטב שיוציא זרע לבטלה, וזה כסגנון דברי הא”ר הנ”ל.
ובעצם מחלוקת העצי ארזים והפני משה מהו האופן החמור של השחתת זרע, לכאורה איכא בה נפקא מינה במקרים שהתירו הפוסקים הוצאת זרע, היאך יוציאו את הזרע, והיינו דתלוי מה יותר חמור הוצאת זרע בידו או דש בפנים וזורה בחוץ, והנה זה מכבר ראיתי באוצר הפוסקים (ס”ק א אות יא) שהביאו מה שכתבו האחיעזר (ח”ג סימן כד אות ד) והזקן אהרן (וואלקין, ח”א סי’ סז) והאבני נזר (אה”ע סי’ פג) שעדיף לעשות ע”י דש מבפנים, וכן דעת האגרות משה (אה”ע ח”א סי’ סח,ע,עא וח”ב סי’ טז,יח וח”ג סי’ יד) וקובץ תשובות (למרן רי”ש אלישיב, ח”ב סי’ עד וח”ג סי’ קפט), עיי”ש, ולכאורה חזינן דנקטו להלכה דלא כהעצי ארזים. אכן יש לומר דהכא יודה העצי ארזים שעדיף לעשות ע”י דש מבפנים, דכל חומר הענין הוא מה שמואס במצוה העומדת בפתחו, משא”כ כאשר עושה זאת לצורך וכ”ש כשעושה זאת לצורך פו”ר, דו”ק ועיין.
[ובאמת מצאנו בחזון איש (יו”ד סימן קד אות ב ואה”ע סימן לו) שכתב “ויש לעיין אם האיסור הוא בפעולת ההוצאה לבטלה, או האיסור הוא באיבוד הזרע, ולכאורה במעשה ער דדש בפנים וזורה בחוץ ההוצאה היה בהיתר, דעיקר הוצאה הוא העקירה וא”כ עיקר האיסור באיבודן”, ע”כ. וחזינן שלמד דבדש בפנים אין את הבעיה של ההוצאה אלא רק של האיבוד. והנה לכאו’ מאידך גיסא לפי דבריו נתיר הוצאת זרע ביד וכדומה כל שאח”כ יהיה זה לצורך. אכן י”ל דכוונת החזו”א שעיקר האיסור הוא באיבוד אך יש גם איסור בעצם ההוצאה שלא בדרך ביאה, ולפי זה צ”ל דהוכחתו מער ואונן היא דעיקר האיסור הוא באיבוד הזרע, וא”כ יוצא לנו דשיטתו היא דהוצאת זרע ביד וכדו’ (שיש בה איסור גם בעצם פעולת ההוצאה מלבד האבדון שאח”כ) חמירא מאשר דש בפנים, וצ”ע. שו”ר מה שהאריך באבנ”ז (הנ”ל) עיי”ש, וע”ע בספר שיח יוסף (רוט, נדה בקונטרס בענין איסור השחתת זרע ענף ה וענף ז) ואכמ”ל].
והנה יש נפ”מ גם בין שאר התירוצים שמהם מתבאר מתי החומר של הוצאת זרע לבטלה, וכנ”ל דחלוק מי שמעיקרא הביא עצמו לכך, וכן שחלוק כמה פעמים יעשה האיסור וכו’, ומ”מ עיקר הנפ”מ למעשה היא בתירוץ החכמת שלמה שכל שלצורך לא הוי הוצאת זרע לבטלה, אמנם בחכמ”ש הִנדז בעניין שהימנעות מעבירה הוי בכלל מעשים טובים שהם תולדותם של צדיקים ולכן יש להתיר, אך יש לעיין מה הדין הוצאת זרע בשביל צורך אחר, אכן מסתבר שבודאי כל צורך שדנים עליו, היינו לצורך פריה ורביה והיתר האשה וכדו’ ובודאי זה בכלל “תולדותיהם של צדיקים” או מצד המציאות או בעניין הרוחני כנ”ל, ועיין במצפה אריה (תנינא אה”ע סי’ ו) הובא בשו”ת קול יהודה (שפירא, סימן ל. נדפס בסו”ס בית יהודה) ובאוצה”פ (עמ’ 172) שכתב דכל האיסור הוא דווקא דרך ‘השחתה’ וכל שהוא לצורך רפואה וכדו’ אינו בכלל האיסור [וכעין מה שמצינו לגבי ‘מחיקת השם’ שהותרה לצורך ‘תיקון השם’] עיי”ש.
ואמת שאם באנו לחלק בזה אז יש לחלק איפכא, דאף המתירים הוצאת זרע בשביל להזריעה באשה באופן מלאכותי או בשביל להפרותו במבחנה או אפילו בשביל בדיקה לצורך רפואת הבעל במטרה שיתרפא ויוכל להוליד, אפשר דלא התירו אלא בשביל הני גווני שהם לצורך פריה ורביה גופא ולכן שרי [אף שבשעת ההוצאה אין זה הוצאת זרע בדרך ביאה או כשזה בדרך ביאה ואח”כ מוציאים הזרע מהאשה], משא”כ צורך אחֵר חשוב ככל שיהיה לא מצאנו שהתירו, ודו”ק. [וראה באגרות משה (אה”ע ח”ב סימן טז) שכתב בנידון הוצאת זרע לצורך בדיקה, דכיון שהוא לצורך לרפאותו שיוליד, וכתב שמפורש כהאי גוונא ביבמות (עו.) שהתירו הוצאת זרע לבודקו שאינו כרות שפכה כדי להתירו לישא לבא בקהל, עיי”ש. ולכאורה לפי ראייתו זו דשרי לצורך היתר ביאה בקהל אע”פ דאילו היה אסור בקהל עדיין היה יכול להינשא לפסולי קהל (עיין שו”ע סימן ה’ סעיף א) מוכח א”כ שמותר גם כשאין זה צורך פו”ר. אכן אכתי י”ל דכיון שזה בשביל שיוכל להתחתן ולהוליד אע”פ שיכל להתחתן עם פסולות הרי זה חשיב צורך פו”ר, ואין הוכחה להתיר בשביל צורך אחר. ואמנם בשאילת יעב”ץ (ח”א סי’ מג) הוכיח מגמרא זו שאיסור השחתת זרע הותר מכללו אצל צורך מצוה, והובא במנחת אלעזר (לקוטים סימן יג) עיי”ש]. ומ”מ כאמור הרבה פוסקים התירו הוצאת זרע בנימוק שכל שההוצאה היא לצורך לא מקרי כלל השחתת זרע, וכן פסקו בשו”ת מהרש”ם (ח”א סימן נח ד”ה וגם) וחלקת יעקב (אה”ע סימן סג אות יד), וכ”כ במשאת המלך (דיסקין, סימן ריא ד”ה ולפי”ז יובן) ועוד, ואכמ”ל.
ד. האם שייך הוצאת זרע לבטלה בביאת איסור
והנה מכל הדברות האמורות בספרי הפוסקים עליונים למעלה בדעת הספר חסידים, חזינא דסברי מרנן בפשיטות שאם יבא על אשה האסורה לו אין בזה איסור השחתת זרע, שהרי כולהו העמידו איסור ביאה מול איסור השחתת זרע, ואילו היה גם בביאה איסור השחתת זרע א”כ לא היה קשה כלום על הספר חסידים מדברי הזוהר, דהא לעולם נימא שהשחתת זרע היא עוון הכי חמור אולם כשיש לפניו ביאת איסור כיון שבלא”ה יעבור על השחתת זרע מלבד האיסור ביאה על כן מוטב שישחית הזרע בידים ולא יעבור תרתי בביאת האיסור, אלא על כרחך דכולהו רבנן סברי דבביאת איסור ליתא לאיסור השחתת זרע.
אולם באמת מצאתי שיש הסוברים שאכן בכל ביאת איסור עובר על איסור הוצאת זרע לבטלה. הנה הגרא”ל עפשטיין בספר הפרד”ס (בדרוש לחשבון המצוות. הובא באוצה”פ) כתב דקושית הב”ש מעיקרא ליתא, דאטו מי שבועל אשת איש או נדה או שום ערוה אפילו דרבנן לא בכלל מוציא זרע לבטלה הוא, הלא הוא בכללו וגרוע ממנו דמלבד הזרע לבטלה גם מביא ממזר בן הנדה, עיי”ש. וכיוצא בזה כתב הג”ר עמרם בלום בשו”ת בית שערים (כת”י סימן נ) שמי שמנאף באשת איש ממש שוודאי עובר איסור זה דהשחתת זרע שבא מכללו דניאוף אשת איש, אלא שהוסיף חטא על פשע באשה אסורה שחייב עליה מיתת בית דין, עיי”ש שעל פי זה דחה קושית הב”ש, וכאמור.
ובקושטא דהב”ש גופיה במהדורה קמא דידיה כתב כדבריו במהדורא שלפנינו אך אח”כ הוסיף בזה”ל, “אי נמי יש לומר עוון זה חמור מבא על עריות, היינו לעניין אם בא ולא הוציא זרע, דקיימא לן משהערה בערוה חייב, אבל אם הוציא זרע היינו נמי הוצאת זרע לבטלה”. הרי לנו שנתכוין לביאור הנ”ל [ומה שהוסיף דעריות היינו רק כשהערה בלבד היינו דאל”כ יצא שעריות יותר חמורות ואיך אמרו בזוהר שהוצאת ז”ל חמור יותר מכל העבירות, והגרא”ל עפשטיין והגר”ע בלום הנ”ל לא נחתו לזה], אכן לדינא (היינו במהדורה בתרא, וכבר כתב החיד”א בשם הגדולים דבטלה מהדו”ק) חזינן שהשמיט הב”ש יישוב זה, אלמא ס”ל דאין איסור הוצאת זרע בביאה על עריות, ומשו”ה הסיק דדברי הזוהר הם לאו דווקא.
ה. העיקר שאין בביאה גדר של הוצאת זרע לבטלה, ונידון בביאה שלא כדרכה
והנראה בדעת כוליה רבוותא דסברי מרנן דליתא איסור השחתת זרע בביאת איסור, דטעמא דמילתא הוא דאע”פ שאין מעשה זה רצוי ומוטב שלא היה יוצא כלל זרע, מ”מ כיון שהוצאת הזרע היתה בדרך ביאה כדרכה, לכן אין זה נחשב הוצאת זרע לבטלה. ואמנם ודאי יש כאן בחינה מסויימת של הוצאת הזרע לבטלה, אך מ”מ “האיסור החמור” שעליו איירי הזוהר לא איירי בהכי. וכידוע שבכל דבר יש בו את הדרגות והבחינות שלו [וכמש”כ בספה”ק שבכל ביאה שלא בכוונת הזיווג הנכונה יש בה מענין הוצאת זרע לבטלה] וכו’, אך עצם האיסור לא נאמר אלא בהוצאה שלא כדרך ביאה, והחילוק ברור לכל מבין.
ומה שהביא הבית שערים שבעצם כל איסור הוצאת זרע לבטלה הוא ממה שכתוב לא תנאף – בין ביד בין ברגל, וא”כ כל שכן בנואף ממש באשת איש. הנה מלבד שיש לדון בענייננו האם נדה חשיבא איסורי עריות (עיין למרן מופה”ד בהקדמה לספרו טהרת הבית ד”ה ומעתה) ואכמ”ל. בר מן דין נראה ליישב דאע”פ שמצאו אסמכתא לאיסור זה מקרא דלא תנאף, מ”מ חומר האיסור אינו מצד הלא תנאף, דנייתי ונימא קל וחומר שבבא על אשת איש יש חומרא זאת, וכבר האריכו הפוסקים (עי’ אוצה”פ ריש סימן כג, וע”ע בתולדות נח פרק ד הלכה לה) במקור איסור השחתת זרע, עיין בדבריהם שהביאו כמה מקורות ואכמ”ל, ומ”מ דו”ק מזה שהאיסור זה הוצאת הזרע לבטלה ממש וממילא אין ראיה לומר שישנו גם בדרך ביאה.
ובדברי הגרא”ל עפשטיין (הנ”ל) איכא חידוש יותר גדול שאפילו בערוה דרבנן איכא איסור השחתת זרע, ונראה דגם אי ניהביה ליה כוליה האי ונימא שבכל ביאה אסורה איכא לאיסור הוצאת זרע החמור, מ”מ כל זה כאשר אכן הביאה אסורה מדאורייתא, אך כאשר מדאורייתא אין איסור ורק רבנן אסרוה, מנ”ל שבזה חשיב הוצז”ל שהיא האיסור החמור [ויש לדון ע”פ מה שהאריך הג”ר אלחנן וסרמן בקונטרס דברי סופרים (הנדפס בקוב”ש ח”ב) בגדר איסור דרבנן ודו”ק כי אכמ”ל]. ובאמת חזינן בשו”ת מהרש”ג (אה”ע סי’ רמג) שדן להתיר הוצאת זרע לבטלה כדי לא ליכשל בביאה על ערוה דרבנן, אך כמבואר שם טעמו ונימוקו הוא מצד שיש לומר שבכה”ג לא חשיב הוצאת זרע לבטלה, הא לאו הכי ודאי היה אסור לו להוציא זרע כדי שלא להיכשל בערוה דרבנן, [ועיין בשו”ת משנה הלכות (ח”ז סי’ רז) שדן לפי”ז במי שיצרו מתגבר עליו בימי אבלו וחושש להוצאת ז”ל אי מותר לשמש מיטתו בימי אבלו], ומבואר א”כ דפשיטא ליה שאין בביאת איסור לתא דהוצז”ל, וכאמור לעיל.
היוצא לנו א”כ שמדברי רוב הפוסקים נראה שאין איסור הוצאת זרע לבטלה במה שבא על אשה האסורה לו. ושוב בינותי שיש לדקדק זאת גם בדעת בעל שו”ת דברי מלכיאל, דהנה כתב (שם ח”ד סי’ קז) בענין הוצאת זרע לשפופרת כדי שממנה יוכלו הרופאים לעשות שהאשה תתעבר, דהדבר תלוי בדין נתעברה באמבטי אם חשיב הולד בנו של בעל הזרע, דאי לא מיקרי בנו בכה”ג א”כ הכא נמי אינו בנו וממילא הוי הוצאת זרע לבטלה. והקשו לו הא בנכרית גזרו רק משום נשג”ז ולא משום הוצאת זרע. אף שהולד כמותה ואינו בנו. והשיב (בסי’ קח) דלא דמי כלל דדרך ביאה שאני דלא גרע מקטנה ועקרה וזקינה. משא”כ כשמוציא לשפופרת רק אי הוי כבנו יש לדון להתיר שי”ל שמוציא כדי לקיים פו”ר עיי”ש [וע”ע בקובץ ‘נועם’ (ח”א עמ’ קנז) מש”כ מרנא הגרשז”א זצוק”ל ואכמ”ל]. הא מיהא מבואר דאפי’ בביאת ישראל בנכרית ליכא הוצז”ל דכל שהוא דרך ביאה אינו בכלל זה וככל החזון האמור.
ואמנם יש לחקור בביאה שלא כדרכה, האם יש בה איסור הוצאת זרע לבטלה. והספק הוא, דאחר שריבתה התורה מקום זה כמקום משכב ממילא אפשר דהוי כביאה כדרכה וליכא ביה איסור השחתת זרע. ועין רואה שדבר זה מפורש בדברי ר”י בתוס’ יבמות (לד:) דלפי תירוץ א’ שם תמיד איכא איסור השחתת זרע בביאה שלא כדרכה ואילו לתירוץ ב’ אין איסור אלא בעושה כן תדיר ומתכוון להשחית זרעו [ודין זה הובא בטושו”ע להלן סי’ כה] עיי”ש. ולפי”ז לכאורה פשוט דמשכב זכור ומשכב עם בהמה הוי הוצאת זרע לבטלה, אכן אולי כשעושה באקראי לשם תאוה לא יהיה בזה איסור זרע לבטלה לפי תירוץ ב’ של ר”י הנ”ל, ומ”מ הסברא נותנת לחלק בין ביאה באשה שלא כדרכה לבין משכב זכור ובהמה, ודו”ק.
ו. הנידון לגבי יוסף הצדיק שיצאה ממנו שכב”ז בניסיון אשת פוטיפר
והערני רב אחאי הרה”ג רבי יוסף נר”ו, דלכאורה דברי הספר חסידים, מפורשים הם ומראש צורים אראנו, אצל יוסף הצדיק יסוד העולם, וכדאיתא בסוטה (לו:) בהאי מעשה דאשת פוטיפרע, “ותתפשהו בבגדו לאמר וגו’, באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות? מיד ‘ותשב באיתן קשתו’ א”ר יוחנן משום ר’ מאיר ששבה קשתו לאיתנו, ‘ויפוזו זרועי ידיו’ נעץ ידיו בקרקע ויצאה שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו”, עיי”ש [וראה בירושלמי הוריות (ח:) ובמדרשים]. ומבואר יוצא שאכן יוסף השחית זרעו שלא להיכשל בביאה אסורה, ואמנם יצא לו על כרחו, אך ודאי ידע מעיקרא שעלול לבא לזה ואילו יבא עליה לא יצא זרעו החוצה. ומוכח כהספר חסידים, אך מ”מ אפשר דדוקא בכה”ג ולא במי שמתחילה חישב להשחית זרעו וכנ”ל בריש א’מיר מהחיד”א, ושו”ר שכן כתב החיד”א גופיה בהמשך דבריו שם, עיי”ש.
[שוב הראני ידידי הבקי הגדול הרה”ג יוח”י אוה”צ שליט”א, לגה”ק רבינו יוסף חיים זיע”א בספרו בניהו (על תיקוני הזוהר תיקון סט, ח”ב דף סד עמ’ ב) שאין כוונת הזוהר (שם) דאם לא איתחזיאת ליה דיוקנא דאבוהי הוה זריק לון בההיא איתתא, אלא הכוונה דאם לא אזדמנת ליה דיוקנא דאבוהי הוה זריק לון ע”י תגבורת הרהור וזה נחשב בעבירה כיון דיצאו ע”י הרהור, אך עתה דאיתחזיאת ליה דיוקניה דאבוהי נסתלק ההרהור ממנו לגמרי, אמנם נראה לו אור קדושה גדולה בראיית פני אביו הקדוש ונעשה לו פחד ומורא מרוב תוקף אור הקדושה שנראה אליו וע”י זעזוע איבריו אזדריקו אותם טיפין ונמצא שיציאתם מגופו לא היתה ע”י הרהור שהוא נחשב לו לעבירה אלא ע”י פחד ומורא שהיה לו ממראה הקדושה איזדריקו מיניה צריך לקבל עונש כדי להחזיר דבר עליון שנעשה כדמותו למקומו, עיי”ש. אכן מדברי המקובל האלוקי מוהר”ר שלום בוזאגלו זלה”ה בפירוש כסא מלך (שם) לא נראה כן. וכן הקשה הרה”ג המפורסם רבי דוד בן יצחק שליט”א בשו”ת מעט דבש (ח”א חידושי אגדות סי’ יא) מדברי רבינו האר”י החי זיע”א בספר שער רוח הקודש (עמ’ כ בתיקון כ) שמפורש שם שיוסף גמר בדעתו לזרוק הטיפות ההן באותה גויה עיי”ש כל האר”ש. ונפ”מ מכ”ז לנידוננו האם היה בזה הצלה מביאת איסור או לא, ודו”ק].
ז. השחתת זרע כנגד ביאת גויה
ויש לפלפל דלכאו’ מוכח גם שכאשר הוי ביאת איסור בעלמא יש לו להשחית זרעו להימנע ממנה, והיינו לדעות שאין איסור דאורייתא בביאת ישראל בנכרית, אכן ילד”ח דאף אי נימא שאבותינו יצאו מדין ב”נ, מ”מ אפשר דכל עוד לא ניתנה תורה, אין את ההפקעה ד”אשת-רעהו” לאפוקי אשת נכרי, וגם אפשר דביאת נכרי אין חומרתא רק באיסור עצמו אלא יש בה חומר של בעילת אל נכר וכו’ (עיין ברמב”ם איסו”ב פרק יב הל’ ז-ח, ובמעשה אפוד הנדמ”ח סימן קמג) ואכמ”ל. ואפשר שהיה עושה ע”פ דעתו כש”כ המפרשים (עי’ גו”א בראשית מו, י. ועוד) במה שקיימו אבותינו מצוות ישראל קודם מתן תורה, ולכן הותר לו להשחית זרעו כיון שראה שזה התיקון הנכון, אך יל”ד לשיטות (עיין תולדות נח פרק ד הלכה לה) דב”נ מצווה על השחת”ז, וצ”ע. ובאמת מבו’ בסוטה (שם) שהיה ראוי יוסף לצאת ממנו י”ב שבטים כדרך שיצאו מיעקב אביו, אלא שיצא שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו, [עיי”ש שמ”מ יצאו מבנימין אחיו, ועי’ פירש”י וכ”ה בפרקי דר”א פרק לח], וזה פשוט שאעפ”כ יוסף נזכר לשבח, ושו”ר מש”כ בשו”ת דברי יציב (חו”מ סי’ נ אותיות יב-יג) עייש”ה ודו”ק.
ח. דיון בדברי הזוהר גבי השחת”ז בביאה
אחר כותבי כל זאת הראני ידידי המעיין והמדקדק הרה”ג רבי אליהו סעאדה שליט”א [ושוב הראוני שהובא בפירוש ‘מקור החסד’ על ספר חסידים שם] לדברי הזוהר הקדוש בפרשת אמור (דף צ) על הפסוק “ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני ה’ מקדשו”, וזה לשונו: כל מאן דאפיק זרע לבטלה לא זכי למחמי אפי שכינתא ואקרי רע דכתיב (תהלים ה-ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע האי מאן דאפיק ליה בידיה או אינתו אחרא דלא כשרא ואי תימא דאפיק ליה באינתו דלא מתעברא הכי נמי, לא, אלא כמה דאמרן ועל דא יבעי בר נש מקודשא בריך הוא דיזמין ליה מאנא דכשרא דלא יפגים זרעיה, וכו’ עכ”ל. ומשמע א”כ למסקנת הזוהר דבכל ביאת איסור הוי איסור זרע לבטלה.
אולם מלבד מה שראיתי שהביאו באוצה”פ כאן (בהערה) שבספר ראשית חכמה (שער הקדושה פרק יז) העתיק לשון הזוהר “דאפיק לה בידיה או במילתא אחרינא” וכתבו שלפי”ז אין ראיה לנידו”ד [אולם יל”ע דמשמע מהמשך דברי הזוהר דדוקא באשה כשרה ורק אינה מתעברת אז אי”ז זרע לבטלה, אך י”ל לגי’ הראשית חכמה דדוקא באשה שלא יכולה כלל להתעבר ס”ד שהוי ז”ל משא”כ ביכולה אלא דהוי ביאת איסור, וצ”ע], זאת ועוד אחרת, הנה כבר רמזתי לעיל (ד”ה והנראה) דבודאי יש בכל דבר דרגות ובחינות, וכל הוצאת זרע שאינה בצורה ובכוונה ובקדושה הראויה יש בה ענין של הוצאה לבטלה, ושפיר שייך לקרא למי שמוציא זרעו על אשה בביאת איסור דהוא מוציא זרעו לבטלה, אבל הנידון שלפנינו הוא האם דבר זה הוא “האיסור החמור” של הוצאת זרע לבטלה, ובזה אין כלל הכרח מהזוהר שגם על כה”ג אמרו שהוא האיסור החמור מכל העוונות וכו’, וכמבואר.
וידעתי בני ידעתי שיהיו שיתעקשו שאי אפשר להוציא את דברי הזוהר מפשטותם, אכן לענ”ד לא רחוקה היא דרך זו, דכאמור הרי הזוהר כלל לא בא לדבר בחומרתו של איסור הוצאת זרע לבטלה, אלא אתא לפרש מאמר הכתוב לא יחלל זרעו וכו’. ואכן יותר פשוט לומר דהפשט בזוהר הוא דכל זה הוי זרע לבטלה לגמרי, אך מכיון שמשמעות הש”ס והפוסקים היא לחלק בין הדבקים, שפיר יש לנקוט בה. ובאמת ממה שרק בענין זה של “לא יחלל זרעו בעמיו” הזכיר הזוהר לענין ביאת איסור, ואילו בכל המקומות שדיבר בחומר הוצאת זרע לבטלה, לא הזכיר אף ברמז קל להא דבביאת איסור יש גם הוצאת זרע לבטלה, איכא סיוע שיש בו ממש לדברינו, דעל פיהם ניחא הערה זו, דאכן יש בזה בחינה של זרע לבטלה אבל החומר שבהוצאת ז”ל לא נאמר על זה.
[ואתנה “תוספת ברכה” בהאי מילתא שאין להוציא הלכות מהזוהר כל עוד הדברים אינם מפורשים, דיעוין לגאון רח”ב פונטרימולי בספר פתח הדביר (ח”ב דף ח עמ’ ג) שכתב על מרן הבית יוסף שדרכו דרך הקודש תמיד, שהוא דולה ומשקה הדינים הנלמדים מספר הזוהר הקדוש וקובעם להלכה בשולחן ערוך, מכח שהיה לו יד ושם בחכמת האמת כידוע ומפורסם, אך מ”מ פעמים ימצא דין מסוים שלא העלהו על שולחנו אע”פ שכך משמע מפשט לשון הזוהר, והטעם הוא משום שלא רצה לסמוך על על המובן לו מפשט דברי הזוהר, כל קבל דקדישי עליונין מארי דרזין לא הורו לעשות כן מכח לשון הזוהר הקדוש, אשר דבריו חתומין כאלף עיזקאין, ומי יאמר שהוא מבין האמת, ורק אם מרי קבלה גילו סודם ופירשו דברי הזוהר הקדוש לפי ידיעתם הנכונה, אז איכא למיסמך עלייהו לעשות מעשה. עכת”ד בערך, עיי”ש ודו”ק].
ולא אכחד שאחר זמ”ר ראיתי מה שכתב הגה”ק רבינו צדוק הכהן מלובלין בספרו ישראל קדושים (אות י ענף כז) דמוכח מדברי הספר חסידים דהוצאת זרע הותר במקום יצר הרע הגובר, והא דיוסף מסתמא היה כן, וזהו מצד שורש הרע שביצר לב אדם מנעוריו ובתולדה, שפעמים שאי אפשר לנצחו כלל מצד מה שנשתרש בתולדה. וכמו שאמר דוד המלך וכו’ ואע”פ שלא חטא, מ”מ אכלה פגה, וכל ביאה שאינה ראויה ברצון הש”י ונקרא פגה הרי זה לבטלה ובכלל אביזרייהו דהוצאת זרע לבטלה לאדם גדול כמותו, ונקרא רע בעיניו יתברך. עיי”ש בדבריו היקרים (וכעת [שובבי”ם תשפ”ד] נדפס ‘קריאה של חיבה’ סמסנוביץ ח”ו עמ’ כ, והובאו שם). אך כמובן שאין כאן סתירה לדברינו אלא אדרבא סיוע לדברינו, דשוברו בתוכו שהדגיש דהא דביאה שאינה ראויה הויא אביזרייהו דהוצאת זרע לבטלה היא דוקא לאדם גדול כמו דוד המלך, ואף אי נימא דהיינו דוקא כשלא היתה ביאת איסור ממש אלא אכילת פגה וכנ”ל, מכל מקום נבין מתוך הענין שזה בחינות ודרגות ולא דין החלטי ופסוק, וכאמור.
ט. תליית הנידון במחלוקת ראשונים, והכרעה לדינא
והלום ראיתי אחרי רואי לאדונינו הנצי”ב בשו”ת משיב דבר (ח”ב סי’ מד) שכתב דעצם הנידון של הספר חסידים אם בכלל אומרים לאדם איזה עבירה לעבור, נראה דמחלוקת קמאי היא בפירוש הא דאיתא (בגמ’ מו”ק יז. וחגיגה דף טז. וקידושין מ.) דאר”א הזקן אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שלבו חפץ, שרבינו חננאל כתב דח”ו לומר שהתירו לו לעבור עבירה, ואילו התוס’ (בג’ מקומות הנ”ל) סברי דפשטות הגמ’ היא דאכן מוטב שיעבור איסור בלא חילול ה’ (עיין בדבריהם, ודוק”ה בדברי ר”ח בגליון הגמ’ מו”ק ובלשון רש”י בקידושין והבן). ועיי”ש במשיב דבר שדן לחלק בין כמה עניינים, אך בשו”ת באר משה (ח”ה סי’ קסג) כתב דבלא”ה הרי קשיא על הספר חסידים מהזוהר שאומר שעוון הוצז”ל הוא חמור ביותר, וכדי שלא נדחוק כהב”ש שכתב דהוא לאו דווקא י”ל דהחומר הוא דווקא במי שמשחית זרעו כדי שלא יוליד, עיי”ש והיינו כתירוץ מהרש”ג דלעיל. שו”ר בפירוש ‘מקור החסד’ על הס”ח שהביא מפירוש ‘משנת חסידים’ שדן בדברי הס”ח מצד אם מתירים לאדם לעבור עבירה קלה משום חשש שמא יעבור עבירה חמורה עיי”ש בכל דבריו.
וראיתי עוד להגר”י רצאבי שליט”א בשו”ת עולת יצחק (ח”ב אה”ע סי’ רמג) שהאריך ונגע בכמה מהדברים שהזכרנו, וכתב דבודאי שהלכה למעשה מורין בפשיטות דלא כהחיד״א, ורק הסתפק היכא שאין השואל שואל מה עדיף, אלא אומר בדבריו שחוטא בנדה רח”ל, והוא שואל רק עצה איך להתגבר על יצרו וכו’, האם צריכים אנו לפתוח ולומר לו דעדיף להוצז”ל, או שמא שב ואל תעשה עדיף ונשתוק, מאחר שגברא רבא כהחיד”א ס”ל להיפך, עיי”ש. ולא ברור לי מנין לקח דפשוט שלא נקטינן כגאון עוזינו מרן החיד”א שקיבלנו הוראותיו כידוע, ומ”מ מספקא לי האם כוונתו דנקטי’ כהב”ש שדברי הזוהר שזה האיסור הכי חמור וכו’ הם לאו דווקא, או כוונתו דכל היכא שהוא לצורך ואינו עושה בכוונה להשחית זרעו ממילא אינו בכלל האיסור, ולכן אף שאינו אנוס ממש ויכול שלא להשחית זרעו כעת מ”מ מוטב שמעיקרא ישחית ולא יבא על הערוה וכנ”ל מהמפרשים, ונראה שכוונתו כמהלך זה עיי”ש שציין לחכמ”ש הנ”ל ודו”ק.
י. דיון בדברי הרמב”ם לגבי הוצאת זרע בביאת איסור
וכעת העירני ידידי זך השכל והרעיון הרה”ג אליהו אבולעפיא שליט”א לדברי הרמב”ם בפירוש המשניות להוריות (פרק ב משנה ד) לגבי מי שבא על אשתו והיא פירשה נידה, דאסור לו לפרוש ממנה והוא בקישויו, מפני שהנייה לו ביציאתו כביאתו, וכאילו הוא בעל נידה. אלא חייב הוא להישאר במצבו, ולהפסיק תנועת התשמיש, ונועץ צפרניו בקרקע עד שימות האבר, “ואם הוציא זרע אין להשגיח בכך, לפי שהוצאת הזרע בקביעת הגדרים בעריות אינו מוסיף איסור ואינו ממעטו”. [עיי”ש שציין לפירושו בסנהדרין (פרק ז משנה ה) ששם כתב שבכל חיובי ביאה חייב גם בלי שהוציא זרע, וכוונתו דא”כ ה”נ לאיפוך שאין שום חיוב בהוצאת הזרע בעריות, ודו”ק]. ולכאו’ מפורש כאן שבביאת איסור אין איסור הוצאת זרע לבטלה, דלא כהבית שערים וספר הפרדס הנ”ל.
אך נראה דאי מהא ליכא קשיא, דיש לפרש שבלא”ה ע”י שיפרוש מהערוה יוציא זרעו בדישה זו, אבל היה צד לומר דאפ”ה יפרוש כיון שיש חומר מיוחד בהוצאת זרע בביאה על הערוה, וע”ז קאמר הר”מ דאין נפ”מ היכן יצא זרעו, דאין איסור העריות מצד השחתת זרע, וממילא כיון שאם יפרוש יחשב כבא שוב על ערוה דיציאתו כביאתו, על כן אמרינן שלא יצא, ואה”נ בין כה וכה חשיב זרע לבטלה. ואף אם נימא דאיירי גם בגוונא שע”י שהוא יפרוש אז לא יצא לו זרע, ורק אם ישאר במצבו יבא לידי הוצאת זרע, אפ”ה י”ל דסבר הרמב”ם שאסור לו לפרוש משום דחשיב ביאה ואה”נ שעי”כ יוציא זרע לבטלה, דמ”מ מוטב זאת מאשר לעבור על איסור עריות, וזמש”כ הר”מ דכלפי עריות אין נפ”מ בהוצאת זרע.
אולם שוב בינותי בזה בכמה נקודות, ראשית מה שכתבתי בפירוש השני שעריות חמיר טפי מהוצאת זרע לבטלה, זה גופא דלא כמהלך הפרדס והבי”ש בדברי הזוהר שלמעשה הוצאת זרע לבטלה יותר חמור ורק שבביאת איסור ג”כ הוי הוצז”ל, והבן. ועוד בעצם הדבר שכתבתי בפירוש הראשון שאם יפרוש ויוציא זרע הוי הוצז”ל, לכאו’ י”ל דכיון שדש כדרכו שוב וכעת רק פורש משום שלא רוצה שיצא זרעו בביאת איסור אי”ז הוצז”ל, אכן י”ל דגם זה בכלל איסור דש בפנים וזורה מבחוץ, ואפשר עוד דממ”נ עד כמה שנחשיב ההוצאת זרע בביאת איסור כהוצז”ל א”כ גם כשמוציא עי”כ בחוץ חשיב הוצז”ל בעלמא, כיון שההוצאה לבפנים גופא אסורה, אולם יש לדחות דהא הר”מ איירי שבא בהיתר ורק אח”כ פירסה נדה, ובזה שפיר הוי כדרך ביאה אף שמוציא לבחוץ.
אכן אם כנים אנו, י”ל דאדרבא במה שדיבר הר”מ לא שייך הוצאת זרע לבטלה כלל אף כשמוציא בביאה עצמה, ובזה יודו גם הגרא”ל עפשטיין והגר”ע בלום, והיינו משום שמדובר שלא היה איסור בביאתו, דהוא ב”ע אשתו ולפתע פירסה נדה, וכל מה שאמרו דהוי הוצז”ל היינו בביאת איסור, משא”כ כאן שלא היה באיסור ואם יפרוש יעבור איסור, א”כ בזה שעושה כפי הדין ואינו פורש, אף שעי”כ יוצא זרעו לתוכה, אין כאן הוצז”ל. אולם יש לדון דסוכ”ס יהיה כאן זרע היוצא לתוך אשה נדה (וידוע מה שדנו הפוסקים בהזרעה מלאכותית בימי נדתה, אכן הכא חמיר דהא עכ”פ הוי דרך ביאה, ודוק”ה), ולכאו’ דבר זה שנוי בין טעמי הפוסקים הנ”ל, דהרא”ל עפשטיין בספר הפרדס כתב דבביאת איסור גרע שמביא ממזר לעולם או בן הנדה עיי”ש, ולדבריו ה”נ גרע, אבל הבית שערים כתב דמלבד השחתת זרע שבאה מכללא דניאוף גם מוסיף חטא על פשע באשה אסורה שחייב עליה מיתת בי”ד עיי”ש, א”כ הכא שבמה שנשאר במצבו ואינו פורש הוא אדרבא נמנע מהנאה שדינה כביאת איסור, שפיר אין כאן הוצז”ל.
[ואגב גררא בהאי עניינא שבפרישה מערוה אמרינן דיציאתו הנאה לו כביאתו, יש לציין מה שנחלקו בזה הפוסקים, דהנה הגאון בעל חלקת יואב (במאסף דגל התורה סי’ יג) והגרא”מ הורוויץ (אהל משה ח”א, סנהדרין פב.) כתבו לתרץ הקושיא בהא דאם נהפך זמרי והרגו לפנחס פטור עליו, מדוע לא אמרינן דזמרי חשיב שיכול להציל עצמו באחת מאבריו, שהרי יכול לפרוש מביאתו ואז פנחס לא יהרגו, וביארו דזמרי לא היה רשאי לפרוש כיון שיציאתו הנאה לו כביאתו, ואמרינן על זה דיהרג ואל יעבור, ואפ”ה פנחס יכול היה להורגו כל עוד נמצא הוא במעשה העבירה, עיי”ש. אך הגרשז”א במנחת שלמה ח”א סי’ ז (ענף ב אות ב במהדו’ החדשה) צידד שאין על הפרישה דין של יהרג ואל יעבור, והסתפק לענין קידושי ביאה אם מתקדשת בפרישה לבד, עיי”ש במה שהאריך, אך סיים דבטלה דעתו מפני דעת הגאונים הנ”ל, ומ”מ יל”ד מפלוג’ זו לנידונינו הנ”ל ודו”ק].
יא. גריעות או עדיפות ביאה מחמת שיוצא ממנה תולדות, וקיום פו”ר בבן ממזר
ובמה שהזכרתי הענין דהגריעות בביאת נדה היא שיצא ממנו בן הנדה, יש לידע דמאידך יש כאן סברא לומר שאי”ז השחתת זרע וכמו שיבואר, דהנה במקור החסד (על הספר חסידים כאן) כתב להקשות על פי המבואר בשו”ע (אה”ע סימן א סעיף ו) שבבן ממזר קיים פו”ר, א”כ איך אפש”ל דהוי זרע לבטלה, דהא מקיים בזה מצוה, אך יישב דדעת הספר חסידים (סי’ תק) דלא קיים מצות פו”ר, וא”כ שפיר איכא השחת”ז עיי”ש, ומעתה העירני הגרא”א (הנ”ל) דלכאו’ כל זה דווקא בבן ממזר אבל בבן הנדה כו”ע יודו שמקיים המצוה, וא”כ עד כמה שחזינן דהס”ח איירי גם בבא לעשות איסור עם נדה דאפ”ה יוציא זרעו, ע”כ דאי”ז משום שלא מקיים פו”ר בביאה זו, והדר”ק לדוכתיה דאף שאין בביאה זו השחתת זרע אפ”ה ישחית זרעו ולא יעשה מעשה הביאה.
אכן יש להשיב וארחיב מעט היריעה, דהנה הרדב”ז (ח”ז סי’ ב) חלק על דעת הסוברים שקיים פו”ר בבן ממזר, דבירושלמי (יבמות פ”ב ה”ו) שלפנינו מבו’ דהוי בעיה דלא איפשטא, והעלה למעשה דלא קיים בו מצות פו”ר דהוי מצוה הבאה בעבירה, וכן משום שבתוס’ (ב”ב קט.) כתבו שממזר שמו מחוי עיי”ש, והמהרי”ט אלגאזי (הל’ בכורות פרק ח סוף אות סה [הראשונה]) כתב ליישב דהירושלמי איירי בבא עליה בשוגג, ודחה דגם בזה הוי מצהב”ע, והסיק דאיירי באונס דבזה ל”ח מצהב”ע עיי”ש, ובשו”ת פרי יצחק (ח”א סי’ מב) העיר עליו דממקום שהוכיח דבשוגג הוי מצהב”ע מוכח נמי דבאונס הוי מצהב”ע (א.ה. כן תמה מרן הגרע”י [שליט”א] בחזון עובדיה סי’ כט וביבי”א ח”ב אה”ע סי’ א אות יא), והאריך בזה וכתב דעצם הדין בפו”ר תלוי בפלוג’ רש”י ותוס’ בפסחים (עב:) במאי דפריך “אשתו נדה נמי קעביד מצוה” דרש”י פירש דחשיב עשה מצוה אך תוס’ פירשו דחשיב רק “חשב לעשות מצוה” עיי”ש, ולענ”ד אפשר לדחוק דגם לרש”י הכוונה כפירוש התוס’ ודו”ק ואכמ”ל.
ובמנ”ח (מצוה א אות ח) עמד בזה מדוע אין בזה מצוה הבאה בעבירה, וביאר דמצוה הבאה בעבירה לא הוי אלא אם בשעת מצוה עושה ג”כ עבירה, אבל אם בשעת המצוה ליכא עבירה כלל, לא הוי מצוה הבאה בעבירה, והכא נמי נהי דהמצוה של הבנים באה ע”י עבירה דביאת איסור, מ”מ המצות עשה היינו הבנים, והבעילה היא רק הכשר מצוה דאי אפשר בלא זה. והראיה דאם לא הוליד וכן אם מתו הבנים לא קיים המצוה, וכיון דעיקר קיום המצוה הם הבנים, ובעת הזאת ליכא עבירה כלל, דהעבירה כבר נעשית בשעת הבעילה, בזה לא הוי מצוה הבאה בעבירה, והביא שכן מבואר בירושלמי (שבת פי”ג ה”ג) גבי מוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים עיי”ש (וראה שם גם באות יד ואות כו ודו”ק), וכן כתב בשו”ת פרי יצחק (שם) עיי”ש.
אולם אחרוני זמנינו זצ”ל מיאנו בדרך המנ”ח, הלא המה הגרצ”פ פראנק (בהערותיו למנ”ח ובהר צבי או”ח ח”ב סי’ עו ואה”ע ח”א סי’ א) והגר”מ פיינשטיין (אג”מ אה”ע ח”ב סי’ יח ודברות משה ב”ב הע’ סד) שכתבו דלא מסתבר לומר כן, שהרי לידת הבנים וחיותם אינו מסור ביד אדם כלל, שזהו דבר הנעשה ממילא בידי שמים והאדם אין יכול לעשות בזה כלום, וא”כ על דבר שאינו עושה ואינו יכול לעשות א”א לומר שזה קיום המצוה ועכצ”ל דכוונת התורה שהאדם מצווה לעשות מעשה שיבוא לידי פרו ורבו, וכשיוולדו הבנים הוא שיעור קיום המצוה, עיין בדבריהם. וכן כתב הגאון ר’ אלחנן וסרמן הי”ד (קוב”ש ח”ב כג-ו, קובץ הערות סט-כז, קונטרס ד”ס סי’ ג אות טז) דאכן קיום המצוה היא רק בלידת הבנים, אך מעשה המצוה מה שמוטל על האדם לעשות היא הביאה [ומ”מ כ’ בקוב”ש שם דפו”ר חשיב מצוה שעיקרה בתוצאה], עיי”ש כל הנפ”מ בהגדרה זו, וכן מבואר בשיעורי רבי שמואל רוזובסקי (ב”ב יג. אות רמח) עיי”ש ודו”ק כי קצרתי.
ומעתה לכאו’ תליא בצדדים הנ”ל, דאי אתינא מצד מצוה הבאה בעבירה, א”כ אין חילוק בין ממזר לביאת נדה דתרוויהו הוי עבירה (ובנידוננו מסתברא דאף שאם לא יבעל יוציא זרעו בחוץ מ”מ כשיבעל הוי עבירה וממילא יש כאן מצהב”ע), אך אם זה משום שממזר שמו מחוי (כנ”ל ברדב”ז בשם התוס’) מסתבר דבבן הנדה ל”ש זה. אולם דעסקינן בדברי הספר חסידים, הנה הבית שמואל (סי’ א ס”ק יא) כתב דבס”ח (סימן תק) מבואר שבבן ממזר אין מקיים מצות פו”ר מטעם דממזר אינו חי (יבמות עח:), וכתב הב”ש דאפשר דאיירי כשאין ידוע שהוא ממזר דאז אינו חי משא”כ כשידוע שהוא ממזר דאז חי ממילא קיים אביו פו”ר, ומעתה לפי דברי הב”ש י”ל דהכא בב”ע הנדה פשיטא דמקיים פו”ר דהא לא מצינו על בן הנדה שאינו חי, ודו”ק.
עוד יש לצדד בזה דהנה במנ”ח סיים דצ”ע מאד איך יוצא ידי חובה בולד ממזר להרבות ממזרין בישראל, וא”כ אי נימא דזה טעמו של הס”ח, יש לעיין אם זה שייך בבן הנדה, ומסתבר דלא שייך, ומ”מ כנ”ל בס”ח מפורש הטעם משום שאינו חי, וא”כ ל”ש לומר הכי בשיטתו. והנה לכאו’ יש ראיה מפורשת שיוצאים יד”ח, שהרי מבואר ביבמות (כ:) דבת ישראל לממזר וממזרת לישראל יש בהם מצות יבום מדאורייתא עיי”ש, ועמד בזה הגרב”צ מאיר חי עוזיאל זצ”ל (במכתב שהובא באוצה”פ סוף כרך א) והעיר גם מהירושלמי הנ”ל (דאוק’ דהמהריט”א [דמיירי באונס] דחוקה), וכתב ליישב בפשיטות דהירושלמי איירי בממזר שב”ע ממזרת וכדו’ שאין איסור בביאה, (אכן לכאו’ לא תירץ בזה מה שהביא בתחילה מהמבואר במשנה ששייך יבום בבת ישראל לממזר ובממזרת לישראל) עיי”ש, ולפי”ז הבאת בן נדה יותר חמור מהבאת ממזר, דבן הנדה הוא בעבירה והוי מצהב”ע משא”כ ממזר כאשר לא היתה עבירה וכנ”ל, וצ”ע.
ולכאורה מ”מ לפי הרמ”א והראשונים [רמב”ן רשב”א וריטב”א ביבמות (כב.) בדברי הירושלמי] שנקטו דיוצא יד”ח בבן ממזר, א”כ ממילא יצא לנו דלא שייך בזה השחתת זרע לבטלה, דלא נראה לאוק’ באונס וכדו’ שהרי הרמ”א לא חילק בזה, וממילא כך ננקוט להלכה, ולכאורה אכתי יש לפלפל בזה דתליא בנידון הפוסקים אם מותר להוציא זרע בכדי להכניסו אח”כ לרחם אשתו באמצעות מזרק [כשאי אפשר לה להוליד באופן אחר], דבשו”ת מהרש”ם (ח”ג סי’ רסח) ובשו”ת מנחת יצחק (ח”א סי’ נ) ובשו”ת יביע אומר (ח”ב סי’ א) כתבו להתיר בזה משום שלבסוף יקיים בזה פו”ר וממילא אי”ז נחשב השחת”ז, וה”נ בנידון דידן נימא דל”ח הוצז”ל, אכן נראה דאף לסוברים דלא קיים פו”ר (עי’ אוצה”פ סי’ כג ס”ק א אות יז) היינו משום דלא הוציאו בדרך פו”ר, משא”כ הכא שהוציאו באשה, א”כ שפיר מסתבר דאי קיים בזה פו”ר תו לא הוי הוצז”ל.
אולם באמת נראה דתלי בגדר הדבר דקיים פו”ר בבן ממזר, דהנה בהליכות אליהו (פיינשטין, אה”ע סי’ ד) כתב לחדש בשיטת הסוברים שממזר פוטר, דהיינו דאף שלא קיים בזה פו”ר מ”מ תו לא רמי חיובא עליה, דכיון שעכ”פ יש לו בן ובת שמיוחסים אחריו תו לא חייבתו תורה. וכיוצ”ב מצאנו בערוך השולחן (אה”ע סי’ א סעיף יט) ובהר צבי (הנ”ל) ובצפנת פענח (שו”ת ח”א סי’ קפה) בהא דיוצא יד”ח בבנים שנולדו לו בגיותו (כדעת ר’ יוחנן ביבמות סב. וכמו שפסקו הר”מ פט”ו מאישות ה”ו וטושו”ע סי’ א סעיף ז) דאין הכוונה שקיים המצוה אלא שעתה אינה מוטלת עליו דפקעה ממנו, שהרי בפועל התקיים הענין בלי מצוה, עיי”ש [ועי’ במהר”ץ חיות (יבמות שם) שכתב דכיון שקיים הך דלשבת יצרה שוב א”א לכפותו על מצות פו”ר, ודו”ק דאי”ז כ”כ כהנ”ל]. ושו”ר בשד”ח (מערכת י סוף כלל לד) שכתב לבאר כן בהא דנולדו לו בנים בגיותו וכן בדינא דנתעברה באמבטי וכן בקיים המצוה בלא כוונה עיי”ש. ולפי דברים הנך פוסקים הנזכרים, שפיר אפשר דבביאת איסור אף אי נפטר בזה מפו”ר מ”מ הוי הוצז”ל כמבואר דלא קיים פו”ר, ודו”ק.
יב. דברי האגרות משה
ובמש’ים חפשי ראתה עיני בשו”ת אגרות משה (או”ח ח”ד סי’ קטז) שעמד בהבחנה נוספת בחומר של ביאת איסור מהוצאת זרע לבטלה, שהביא מה שהסיק הב”ש דלפי הספר חסידים (שטוב לאדם להוציא זרע לבטלה כדי שלא יכשל באשתו נדה) מש”כ בזוהר ובשו”ע דעוון זה חמור מכל עבירות לאו דוקא, וכתב עליו דאינו ראיה, דאף אם הוא עוון חמור מכל עבירות שבתורה, הא אסור לאשה לעבור איסור נדה בשביל להצילו לבעלה מאיסור זה, דאין אומרין לאדם חטא בשביל שיזכה חברך אפילו לאיסור קל להציל מאיסור חמור אלא רק כשעל ידו יעשה חברו חטא החמור (עייה”ט בתוס’ שבת ד. ד”ה וכי, מש”כ ב’ תירוצים בענין), וכיון שאשתו לא גרמה לו שיעבור על הוצאת זרע וגם הוא פשע בזה אסורה אשתו לעבור אפילו אם איסור נדה היה קיל מאיסור הוצז”ל, וכתב דאולי הב”ש מפרש דהס”ח איירי שהוא חושש שיכשל שיאנוס את אשתו שהיא לא תעבור מחמת שהיא אנוסה ורק הוא יעבור, אבל דחה דאכתי ליכא ראיה דהא כשיאנוס אותה הרי הוא יעבור בשתים ונגד שתי עבירות על איסור עצמו ועל מה שאנס לאשתו שתעבור ומה שאמרו שעוון זה חמור מכל עבירות הוא רק נגד חדא עבירה ולא נגד שתים, ונשאר בצ”ע על הב”ש.
אמנם עיי”ש באג”מ בהמשך דבריו שכתב דפשוט שהוצאת זרע קילא מכרת אף אם נימא דחייב מיתה ביד”ש ממש מדאורייתא, ובפרט שלא נמנה מוציא זרע לבטלה בכלל החייבי מיתות בידי שמים (בסנהדרין פג. וברמב”ם פי”ט מסנהדרין ה”ב וה”ג), וכתב כמה הוכחות ומקורות לזה. וראיתי בשו”ת אדרת תפארת (ח”ג סימן נא) שהאריך בחכמתו בענין זה, ונגע בהרבה נקודות ממה שנרשם בדברינו למעלה, ובסוף דבריו כתב שנראה שיש לנו להתחקות על שורשי הדברים מהו שורש האיסור ומהיכן נלמד ועפי”ז נשובה נראה אם אכן עוון זה חמור מכל העבירות שבתורה, ושם (סימן נב) האריך הרחיב במקור איסור זה ובשיטות הפוסקים בזה, עיי”ש כל האר’ש (וע”ע בתשובות דברי סופר סימן לב דף ק ודו”ק), ומאחר ואף שורש הנידון הוא בפלוגתא גדולה, קשה להכריע את נידון דידן על פיו.
יג. הגדרת בעל ה’תניא’ בחומר הוצז”ל ובחומר ביאת איסור
אחר זמן מופלג בעת לומדי בספר הקדוש ‘תניא’ (ליקוטי אמרים סוף פרק ז) דאיירי בענין התשובה על חטאים, ראיתי שכתב בתו”ד בזה הלשון: אך החיות שבטיפות זרע שיצאו ממנו לבטלה אף שירדה ונכללה בשלש קליפות הטמאות הרי זו עולה משם בתשובה נכונה ובכוונה עצומה בקריאת שמע שעל המטה כנודע מהאר”י ז”ל ומרומז בגמרא (ברכות ה.) כל הקורא ק”ש על מיטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות כו’ להרוג גופות החיצונים שנעשו לבוש לחיות שבטיפות ועולה החיות מהם. ולכן לא הוזכר עוון זרע לבטלה בתורה בכלל ביאות אסורות, אף שחמור מהן וגדול עוונו בבחינת הגדלות וריבוי הטומאה והקליפות שמוליד ומרבה במאד מאד בהוצאת זרע לבטלה יותר מביאות אסורות, רק שבביאות אסורות מוסיף כח וחיות בקליפה טמאה ביותר עד שאינו יכול להעלות משם החיות בתשובה אא”כ יעשה תשובה מאהבה רבה כל כך עד שזדונות נעשו לו כזכויות, ובזה יובן מאמר רז”ל איזהו מעוות שלא יוכל לתקון זה שבא על הערוה והוליד ממזר שאז גם אם יעשה תשובה גדולה כ”כ אי אפשר לו להעלות החיות לקדושה מאחר שכבר ירדה לעולם הזה ונתלבשה בגוף בשר ודם. עכ”ל.
ומבואר בדבריו שיש בנידון זה צדדים לשתי הפנים, שמצד כמות וריבוי הטומאה חמור עוון הוצאת זרע לבטלה מביאות אסורות, ואילו מצד האיכות של נתינת כח וחיות בטומאה ביאות אסורות חמורות יותר. [ועיי”ש בהגה”ה מה שהוסיף טעמא שמחמת כן אינו יכול להעלות משם החיות בתשובה, שזה מפני שנקלטה ביסוד דנוקבא דקליפה המקבלת וקולטת החיות מהקדושה משא”כ בזרע לבטלה שאין שם בחינת נוקבא דקליפה רק שכוחותיה וחיילותיה מלבישים לחיות שבטיפות]. והנה מאחר ואין לנו יד ועסק בנסתרות, לא נוכל להוציא מזה הנפקא מינה לדינא בנידוננו מה נדחה מפני מה, ובלא”ה דבר זה צע”ג לשקול במאזני ההלכה פגמי האדם בעולמות העליונים וקשיי תיקונו וכל כיוצא בזה.
[ובמאמר המוסגר אמרתי להוסיף כאן, כי גם במציאות המעשית יש בדבר זה פרדוקס וניגוד ענינים המהוה סתירה מיניה וביה, שהאדם רוצה לברוח מריקנות הימים ומשאון גלי החיים אל אותה תאוה אך מאידך כאשר הוא נופל ומתפקח נזרק הוא ונחבט בעוצמה רבה בקרקעית הריקנות, כאשר בעצם רוצה הוא לברוח אל מקום שבו הוא יתחבר ומוצא הוא את עצמו בורח ומתנתק מעצמו ומאביו שבשמים. כמו כן יש בעוון זה שני ניגודים זה מול זה, כי מחד גיסא כמה האריכו חז”ל בחומרתו ושמוהו מעל כל הס’רים, ומאידך גיסא כמה נופלים בו ללא יכולת קום. ואף שאיני יודע ומכיר מה המציאות בשטח, מכל מקום נאמנים עלי דברי המשגיח הגה”צ רבינו שלמה וולבה זצ”ל בספרו “פסיכיאטריה ודת” (עמוד 92, ואינו תח”י) שכתב “התקופה הקשה של ההתבגרות היא קרקע פורה לגידול רגשי אשמה, ובפרט לצעיר הדתי. האוננות היא איסור חמור. רוב רובם של הצעירים נכשלים בזה ואינם יכולים להתגבר על זה בשום אופן” ע”כ. ויש להרחיב ואין כאן המקום והע’ט].
שו”ר לשון האריז”ל בשער הכוונות (דרושי הלילה דרוש ז) שכתב, דע שבכל עבירות שבתורה אפי’ החמורות אין בהם מי שמוליד מזיקין ממש כמו המוציא שז”ל, כי אפי’ הבא על כל העריות שבתורה נולדים משם ממזרים גופניים בעולם הזה, והאמת הוא שמי שעובר שאר עבירות מתלבשין בו המזיקין ונעשים קטגורים עליו, אבל המוציא שז”ל עונשו גדול לאין קץ. הלא תראה מה שהפליגו בזוהר במקומות רבים ובפרט בפרשת ויחי שאמרו שכל העבירות תליין בתיובתא לבד ממוציא שז”ל דלית ליה תיובתא בר בטורח סגי ויתיר ולא חזי אפי מלכא לעלמין כו’ ועיי”ש. וזה עניינה, דע כי המוציא שז”ל פוגם במחשבה כי אינו משתמש בשום כלי ובשום ערוה ועונשו גדול שפוגם בדעת עליון דאבא ואמא וכמו שמעשיו הם זכר בלי נקבה כן כביכול גורם למעלה שממשיך אותה הטפה של אותה נשמה מן הזכר העליון ואינה נשפעת במלכות אבל יוצא לחוץ אל הקליפה הנקבה קליפת נוגה הנזכרת בזוהר. עכ”ל שעה”כ. ולכאו’ מכאן מקור דברי בעל התניא, ויש לעיין ותן לחכם.
יד. לחשוב בדברי תורה להינצל מהרהור איסור
ובנותן טעם להביא כאן כהשלמת הענין, מה שכתב בספר חסידים במקום אחר (סימן כח) וזה לשונו, ואם אדם במרחץ או במקום הטינופת ואהבת אשה נכנסת בלבו או עוברת לפניו, יהרהר בדברי תורה כי דברי תורה יפים לטהר הלב מיצה”ר, ואע”פ שבכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא להפריש אדם מן העבירה מותר, ע”כ. ועיין למרן החיד”א בפירושו ברית עולם שם, שכתב עליו שזה חידוש גדול, ומכאן נראה כמה תוקף חומר איסור ההרהור בעריות עד שלבטלו מתירין איסור חמור להרהר ד”ת במקום הטינופת. והוסיף ליישב עפי”ז הא דרבי זירא במגילה (כח.) שאמר “ולא הרהרתי במבואות המטונפות” והקשו עלה מאי רבותיה והלא איסור חמור להרהר ד”ת במבואות המטונפות, ולהאמור י”ל דהיינו רבותיה דמעולם לא הרהר איסור דאז לדחותו היה מותר להרהר בדברי תורה.
וראיתי לידידי החוה”ש הרה”ג אברהם יקותיאל אוהב ציון שליט”א בספרו יעלת חן (או”ח סימן י אות ה ואילך) שהביא למהר”ד טיראני בספר שפת אמת (דף עו עמ’ ג) שתהה על החיד”א מאי קמ”ל ומה חידושא רבא בהאי מילתא, הא לאפרושי מאיסורא שרי אפילו לדבר בדברי תורה, כמו שכתב מרן השו”ע (או”ח סימן פה סעיף ב). וכתב ליישב שהחידוש הוא דהתירו ההרהור בד”ת אף שאין מוכרח שעי”כ ינצל מהרהורי עבירה, ושוב כתב שהחיד”א לשיטתו בדעת הספר חסידים דאף מה שהתיר הוצאת זרע כדי שלא לעבור איסור אין זה בכל גוונא אלא רק כאשר התקשה והוכרח להוציא זרע לבטלה מחמת רצונו הקודם בעבירת הביאה, וא”כ לאו מילתא דפשיטא להתיר איסור קל כדי להינצל מאיסור חמור, עיי”ש מה שהביא בזה עוד ציונים יקרים.
אכן לגוף דבריו, הנה בדברי החיד”א בנידון דידן גבי השחתת זרע לא התבאר פקפוק בעיקר האי מילתא של עשיית עוון קל להינצל מעוון חמור, אלא פקפוקו היה מחמת דברי הזוהר שבהם מבואר דאדרבא איסור הוצאת זרע לבטלה הוא חמור יותר משאר איסורים. ובעצם קושית מהר”ד טיראני הנ”ל שדבר זה ויותר ממנו מפורש בשו”ע, לענ”ד אין כאן השגה כלל, דהא השו”ע שם איירי במי שנזדמן לו [בבית הכסא או בבית המרחץ או במקום הטינופת] להפריש מדבר האסור, ועל זה פסק השו”ע דמפריש ואפילו בלשון הקודש ובענייני קודש, עיי”ש. והיינו שאומר את ההלכה בענין ובנושא שצריך להפריש שלא יעשו עבירה, וכך היא המידה שצריך ללמוד על מנת לעשות ולכן כשמוכרחים לומר את ההלכה כדי להפריש מידי האיסור הרי זה מקומה כהוראת שעה. אבל עדיין לא ידענו שכדי להינצל מהרהור עבירה יכול להעלות על מחשבתו איזה דברי תורה שירצה, שהם כמובן לא קשורים בעצם להרהור זה (ואמנם אם יכול לחשוב בחומר איסור הרהורים רעים וכו’ א”כ שפיר למדנו זאת מהא דהשו”ע, וי”ל) וזה קמ”ל הספר חסידים דשרי, ואהא קאמר החיד”א שזה חידוש גדול, ודו”ק.
טו. ההוראה בזה במקומות ריפוי לאנשים פגועי נפש
וכעת נדפס ספר “פסקי דין” לידידי הרה”ג זאב ליטקה שליט”א משיב ומו”צ באתר “דין”, ושם (סימן כא) הביא שבאה לפניהם שאלה מבית חינוך לאנשים פגועי נפש, באשר לעיתים מזומנים קורים שם מקרה אונס והסיבה לכך היא שאנשים פגועים אלו אינם מסוגלים לשלוט ביצרם כראוי וזהו האופן היחיד שהם יכולים לספק את תאוותם במצב זה, בנוסף הנשים השוהות שם שאף הן פגועות נפש אינן מודעות היטב לנעשה עמן ולכן פעמים רבות שאינן מתנגדות למה שאחרים עושים בהן. לדעת חלק מהמחנכים, העצה לפתרון הבעיה היא ללמד את אותם חולים להוציא זרע לבטלה, והדבר יועיל לכך שהם לא יהוו סכנה לסביבתם. והשאלה הנשאלה האם מותר ללמדם להוציא זרע לבטלה במקרה זה.
ובתשובתו פלפל בחכמה לדון אם הוצאת זרע לצורך הצלה מאיסור נחשבת ‘לבטלה’, וחילק בין זה לבין מה שהתירו הפוסקים הוצאת זרע לצורך פריה ורביה, והביא דברי הס”ח וח”מ וב”ש (ולכאו’ נעלם מעיניו דברות כל שאר הפוסקים) הנ”ל, אך מאידך הביא שבשו”ת הרי בשמים (ח”א סי’ לח) נשאל אודות אשה שהיה מנהגה שלא לטבול לנידותה, ושלחה לרב המקום שאם יתיר לה לטבול ביום היא תסכים להקפיד על הטבילה. והנידון כאן הוא, האם יש להתיר לה לעבור על האיסור הקל של גזירת חז”ל (עיין נדה סז:) שלא לטבול ביום, כדי להצילה מאיסור נדה החמור. והאריך ההרי בשמים להוכיח, דאע”פ שמותר לאדם לעבור על איסור קל כדי שלא יעבור על איסור חמור יותר, הדברים אמורים רק אם עובר על האיסור הקל באקראי, אך אין להתיר לו לעבור בקביעות על איסור קל אפילו שהמטרה היא להינצל מאיסור חמור. ודן ידידי הנ”ל דא”כ הו”ה בנידון הנ”ל שאין ללמד את החולים להוציא ז”ל בקביעות אף שעי”ז ינצלו מאיסורים חמורים, אך שב וחילק דהתם היא עושה זאת בכוונה תחילה ובשאט נפש משא”כ כאן אותם חולים לא עושים כן ברצונם אלא מחוסר שליטה בעצמם. ועיי”ש עוד מה שדן בדינו של שוטה בהוצז”ל ובביאת איסור, ואכמ”ל.
והנה כבר הבאתי (בשו”ת מחשבות אדם סימן נה בחלק השני) כמה וכמה נידונים של עשיית או גרימת איסור מסוים כדי להינצל מאיסור אחר, ואין צורך לכפול הדברים, אך מ”מ בסיומא דמילתא אכתוב מה שהתעוררתי מחמת הנידון הנ”ל, דהנה בתשובות והנהגות (ח”א סי’ תעו) דן ביהודי שתפוס בבית סוהר, האם להשתדל להוציאו משם אף שיעבור בזה על איסור נדה באשתו, והביא ששמע ממקור מוסמך שביקשו מרבינו החזו”א זצ”ל להשתדל ולפעול עבור אחד שנידון למאסר לזמן ארוך, ושאל האם הוא שומר על טהרת המשפחה, והשיבוהו שלא, ונסתלק ולא רצה לעסוק בשחרורו, וכתב עליו שראויים הדברים לגאון בישראל כמותו. ועיי”ש מה שפלפל בזה ומה שהציע בזה למעשה. ובהתבוננות יל”ד דמאידך גיסא כאשר אותו חילוני נמצא בבית סוהר הרי מסתמא משחית הוא את זרעו לבטלה, ובפרט בדורנו דור עקבתא דמשיחא כאשר ע”י רשתות האינטרנט אפשר להגיע לכל מבואות המטונפים וטוב מראה עיניים באשה יותר מגופו של מעשה רחמנא ליצלן, א”כ שוב יש כאן נידון של בעילת איסור מול השחתת זרע, ויל”ד בזה מכל משנ”ת למעלה, וכמובן שגם יש לחלק בין הדבקים, ותן לחכם ויחכם עוד.
