מקורות
אשיב בקצ”ר אמיץ ממש, דיו לכתוב ב’ אותיות, מפני שאין עתותינו בידינו בימים אלו.
הן אמת דבצוואות רבי יהודה החסיד אות כ”ד נאמר: “שני בני אדם ששמותיהם שוים, לא יזדווגו יחד בילדיהם (ס”א לא יעשו נשואין לשני ילדיהם יחד), וזה ספק או לזרעו או לכל אדם [כמדומה לכל העולם ויש להזהר].” עכ”ל. ומ”מ זו צוואה שפחות הקפידו מאשר כלה וחמותה וחתן וחמיו, דכתבו כמה אשלי רברבי (שו”ת שם אריה אהע”ז סי’ ס”ה, במנחת הקומץ סי’ צ”ו, ובשו”ת דברי יציב אהע”ז סי’ י”ב, ועוד) דלענין זה של שני מחותנים, אין מקפידים. וראה בספר ועלהו לא יבול ח”א עט’ קכ”ט בשם הגרש”ז אויערבאך זצוק”ל שהעדי דגדולי עיה”ק ירושלים תובב”א התירו נישואין אלו. וכן מצינו באחרונים שהעידו שבכמה מקורות לא נהגו בזה, וכגון בעזר מקודש בעלזא עט’ נ”ג שכתב שבהונגריה לא נזהרו בזה. ובשו”ת תשובות והנהגות ח”א סי’ תשל”א כתב שאמר על זה הרה”ק בעל הבית ישראל מגור זצ”ל ש”אצלינו אין מקפידים על זה”. עכ”ל.
ובפרדס אליעזק אירוסין ונישואין ח”א עמ’ תי”ג כתב דספר חסידים כתב יד מילאנו אות ט”ז משמע שכל עיקר אזהרה זאת של שני מחותנים, מוטלת בספק, ולא רק כלפי כל העולם, וכך הגירסא שם: “אבל ספק בני אדם ששמותיהן שוין לא יזדווגו יחד ביחד בילדיהן” ע”כ. וכן הגירסא בכתב יד רוטשילד אות י”ז.
ובשו”ת השיב משה מסאטמר חאה”ע סי’ ס”ט כתב וז”ל: “הלא מבואר בצוואת החסיד מהר”י בזה הלשון: שני בני אדם ששמותיהן שוין לא יזדווגו יחד בילדיהן וספק אם לזדעו אם לכל העולם ויש אומרים שני בני אדם ששמותיהן שוין לא יזדווגו יחד ילדיהן ביום אחד” עד כאן, ואם כן איכא כמה ספיקי להתיר.” עכ”ל הרב השיב משה, ור”ל דבתוך לשון הצוואה עצמה איכא כמה ספיקי: א. שמא צוואה זו אינו אלא לזרעו כגירסא אחת בצוואה, ב. או שמא אין אזהרה זאת על החיתון זה עם זה אלא שיחתנו שניהם צאצאיהם ביום אחד.
ועיין שו”ת צמח צדק האחרון חאה”ע סי’ קמ”ג, שכתב דבכל סניף שמקילים לגבי כלה וחמותה או חתן וחמיו, “כל שכן” שיש להקל לענין מחותנים ששמותיהם שווים, כיון דקיל טפי. עיי”ש. וכ”כ בשבעים תמרים. וכ”כ מהרש”ק בשו”ת טוב טעם ודעת תליתאי סי’ רס”ג. וכ”כ בשלחן העזר ח”א דף ט”ז ע”ג. וכ”כ בשו”ת דברי יואל ח”ב סי’ קט”ז. וכ”כ בשו”ת שם משעון פולק חאה”ע סי’ ו’.
ועכ”פ יש בנ”ד כמה סניפים: א) כידוע בשו”ת נודע ביהודה תניינא אה”ע סי’ ע”ט שכתב שהצוואות אינם אלא לזרעו. וכן בספר “אגרות סופרים” בכתבי החתם סופר סימן כ”ה לענין חיתון בין שני מחותנים שהיה שמם שוה, וז”ל: “ואם מה’ יצא הדבר הוא, יעזור ויושיע. והנני כי זקיני, מורי זקיני הרב מהרשש”ך, והגאון מו”ה שמואל חיים ישעיה, נתחתנו, ומזרעיה קאתינא, ולא חששו לשיווי שם האבות, כי כל מה שלא נזכר בספר חסידים עצמו כי אם בצוואתו אין לחוש כי אם זרעו ממשפחת החסיד ז”ל אבל האמור בספר חסידים עצמו בסימן תע”ז מעניני זיווגים יש לחוש.” עכ”ל. ובפרט בנ”ד שהנידון אינו שמות שווים בכלה וחמותה, וכמו שכתב בשו”ת דברי חיים מצאנז חאה”ע ח”א סי’ ח’[1]. ב) שיטת החכמת אדם כלל קכ”ג דין י”ג ששמותיהם שווים היינו משולשים כלומר פלוני בן פלוני. ג) ברוח חיים פלאג’י אה”ע סי’ ס”ב אות ט”ז כתב שאם המחותנים לא גרים בעיר אחת שפיר דמי. ד) בשו”ת יביע אומר ח”ב סי’ ז’ אות ו’ כתב שיש הוכחות מהש”ס ששני מחותנים ששמותיהם שווים ליכא קפידא. ה) ביביע אומר שם בסוף התשובה הביא דכאשר החתן כבר עבר גיל עשרים אין להקפיד על צוואות ר”י חסיד, כמו שכתבו האחרונים עיי”ש. ו) בשו”ת אבני צדק אה”ע סי ו’ ובשו”ת באר חיים מרדכי ח”ג סי’ נ’ ובשו”ת דברי יואל ח”ב סי’ קט”ז ובעטרת יהושע פ”א אות ז’ כתבו דכל הקפידא הוא אם כותבים השמות של המחותנים בהתחייבות ב”תנאים”, אבל אם החתן והכלה הם גדולים ומתחייבים בעצמם (וכן לדידן הספרדים שאין בכלל שטר תנאים, ועכ”פ גם אם יכתבו משהו יעשו על דרך הנ”ל) לית לן בה.
וכל הנ”ל הם קולות ששייכות בכל השידוכים בימינו, אך ישנם סניפים נוספים במקרים מסויימים (המצוים), כגון: א) מה שכתב בשו”ת שם משמעון חאה”ע סי’ ו’ דהקפידא בשם במחותנים שווים היא רק אם הוא שם פלאי, אך בשמות רגילים ליכא קפידא. ב) אם רגילים לקרוא לאחר מהם “הרב” סתם ולא בשמו הפרטי, לית לן בה (ועיין שו”ת תירוש ויצהר סי’ רי”ד ושאר אחרונים). ג) בשו”ת חתם סופר חאה”ע סוף סי’ קט”ז כתב דאם יש זכות תורה לית לן בה כיון שהגן אפי’ על בית עלי. ד) וכמובן דכל שכן דיש להקל אם אחד מהמחותנים יש לו ב’ שמות וכו’, כמו שנתבאר במקום אחר כיו”ב.
ובכן צאינה וראינה למרן מלכא מוהר”ר עובדיה יוסף זצוק”ל בהליכות עולם ח”ז עמ’ רכ”ה שכתב וז”ל: “וכל שכן בנידון ששם המחותנים שוה, שאין בזה שום קפידא, כמ”ש הגאון שב יעקב בשם גדולי הרבנים”. עכ”ל. וראה גם בספר אמרי אברהם (אמרות טהורות מהרה”ג ר’ אברהם הררי רפול זלה”ה) עמ’ קע”ט שכך המנהג, וז”ל: “אם שמות שני המחותנים שוים, אין מקפידים בזה לעניין שידוכים, וראינו כמה חכמים ורבנים שהשתדכו ביניהם אע”פ שהיו שמותיהם שוים, וכגון חכם בן ציון אטון שהיה מחותן עם חכם בן ציון חזן זכר צדיקים לברכה.” עכ”ל.
ולרווחא דמילתא:
ויש שכתבו לגבי שמות מחותנים שווים, להקל עם פסק של ג’ רבנים: שו”ת זכון יהודה ח”ב ס’י קצ”ה, שו”ת שיח יצחק סי’ קפ”ט, שו”ת קנה בושם ח”ב יו”ד סי’ מ”ו.
ובשו”ת שם משמעון הנ”ל מביא דעת הסוברים שאין מקפידים בשמות שני מחותנים שווים, וכך העלה שם לענין בדיעבד, ועכ”פ כתב שם לרווחא דמילתא, שהאב ימכור את בנו לרבו של הבן, ואז יהיה נחשב הבן כנקרא על שם רבו, ושפיר דמי.
ובשו”ת עטרת פז ח”ד אה”ע סי’ ב’ לאחר שמסיק להקל בנ”ד כתב דלרווחא דמילתא לא יכתבו שמות ההורים בתנאים (כפי שהזכרנו לעיל בשם כמה אחרונים), והוסיף שבעת קריאת הכתובה לא יקראו שמות ההורים למרות שהם כתובים בכתובה עיי”ש, וכן בספר משפט הכתובה ח”ב עמ’ קנ”ח כתב שאם רוצים לחוש לא יקראו את שמות ההורים בקול בעת קריאת הכתובה, רק שמות המשפחה, העדים יראו את השמות בכתובה.
הערות:
[1] וז”ל: “מחמת שבדבר זה ספק אם לזדעו כיוון או לא, לזה נאמר בכהאי גוונא אם הלכה רופפת בידך צא וראה האיך העולם נוהג (ירושלמי פאה פרק ז’ הלכה ה’), והנה במדינתנו אין מדקדקים רק באשה ששמה כשם חמותה, ודבר זה מבואר להחמיר גם בספר משנת חסידים (ריקי, מסכת חתונה ומילה פרק א’ אות ה’) ובשארי הדברים אין מדקדקין במדינתנו, וגם כנראה שלא היה כונתו בזה רק לזרעו כי האחרונים בעלי קבלה כמו המשנת חסידים אין מביאין רק שמה כשם אמו אלמא דבשארי הדברים לא היה רק לזרעו ולכן אין שום חשש כלל בעובדא דידיה.” עכ”ל.
