בירור מציאות ודין בת הים שחציה דג וחציה אשה

נימוקים ומקורות

בירור מציאות בעל-חי זה במקורות חז”ל

א] הנה בחז”ל מצאנו כמה שמות ליצור זה, סילונית, סירונית, סירני, שריינה. וכדלהלן. ומפורסמים דברי מרן החיד”א זצ”ל בספרו מדבר קדמות (מערכת דל”ת אות יג): דג יש בים שקורין סירינ”ה, מחציו ולמעלה כדמות אשה ומחציו ולמטה כתבנית דג, ומקום משכנה בסלעים ומקומות מסוכנים בים, ומדי עבור איזה ספינה תתחיל לשורר ולזמר בקול נעים הרבה עד כי תפיל חבלי שינה על כל אנשי האוניה ואח”כ נכנסת לתוכה והורגת ואוכלת יושביה. ובמוסגר שם ציין לספר “צל עולם” (חלק ב שער י), ושם כתב, מין דגי ארץ אינדי”ה, ויש שם דגים אשר ראשם וגופם ופניהם ושדיהם כדמות בתולה ומשוררים בנעימות ונקרא שריינא.

אבל מקור קדום מצאנו לאחד מהראשונים (אמנם אחר העיון אינו בספר ‘הערוך’ המקורי אלא ב’מוסף הערוך’ [והלאה] לרבי בנימין מוספיא, שאינו מן הראשונים), והוא בספר “הערוך” (ערך סרני) שכתב שסרני זה מין חית הים, מחציה ולמעלה אשה ומחציה ולמטה דג. וכה העיד: והגידו לי שמלך גליל הצפוני המולך בדנמרק ונורווגיה בעברו בספינה אצל מלכות נורווגיה ראה חיה זו יושבת בחום היום על שרטון שבים. אך כתב על זה: ואני קודם עשרה שנים בעומדי אצלו שאילתיהו על זה. והמלך שתק. והבנתי שהוא היה בספק אם החיה שראה היתה סירני או חיה אחרת מפני מרחק המראה. והמשיך וכתב: וגם החיה בשומעה קול השר הקורא אל המלך היושב בירכתי הספינה ופניו לצד אחֵר “אדוני המלך הפוך פניך ותראה פלא גדול” תיכף ומיד צללה בתוך הים, אמנם השר והספנים העידו שהיתה סרני ושראו אותה.

והוסיף שם הערוך “ובדו הפייטנים שהסרני מרננת בקול ערב”, וסיים בהשערה, כי אולי קראוה סרני מלשון שירה, עיי”ש. הרי לנו שאדרבא זה “בדותא” לומר שהיא מרננת בקול ערב, ואין לזה סימוכים ועדויות. ובאמת שהחיד”א עצמו ציין לדברי הערוך והביא חלקם אך לא הביא את הקטע הזה שבו הוא אומר שהפייטנים בדו שהיא משוררת ומרננת. [ועכ”פ לפי הדעות שיש לה קול והיא שרה בקול נעים, אפשר להבין גם את השם שקרו לה “סולנית” שזה מלשון סולן של מקהלה, אלא שהערוך שם כתב שהוא טעות סופר וצריך לומר “סירונית”, והנה כהיום גם כן משתמשים בלשון “סירנה” לקול חזק ועוצמתי וכידוע, והן הן הדברים].

אך אין לכחד שמצאנו לראשונים אחרים שכתבו ענין זה שיש לה קול וכו’. כן כתב הראב”ד (בפירושו על התו”כ להלן), שבלע”ז קורין אותה שירינא והיא מחציה ולמעלה כצורת אשה ומנגנת כאדם. וכן כתבו בעלי התוספות בספר “מושב זקנים” (שמיני יא י, על דרשת התו”כ להלן), בריה אחת יש בים שהוא דומה לאדם במקצת מטבורו ולמעלה, ודומה לאשה לכל דבריה שיש לו דדין ושערות גדולות כמו לנשים, ומטבורו ולמטה כמין דג, ומשוררת יפה בקול נעים. ע”כ. [וע”ע להגאון הספרדי רבי ישועה הלוי זצ”ל בספרו ‘אוצר חיים’ (בראשית דף ב’; תהילים דף עב) והביאו בעל הפנינים הרה”ג מרדכי חיים שליט”א במכתביו (שנדפסו בגליון מרי”ח ניחוח תשע”א עמ’ 183, ובספר ‘הלכתא מאורייתא’ עמ’ א’שמא)]. ואמנם כמובן שאין בכל זה הכרח, ויתכן שהראשונים הנ”ל כתבו כן ע”פ השמועה, שכאמור הערוך דחאה וכתב שבדוה הפייטנים.

ב] וראיתי להרה”ג רן יח”מ אבוחצירה שליט”א שכבר הרחיב בהאי מילתא דהאי סירינה בקובץ ‘אור תורה’ (אלול התשס”ח סימן קנה) ולאחר מכן (שם אדר תשס”ט סימן סג, וכן הוא בגליון מרי”ח ניחוח תשע”א עמ’ 183) הביא שהרב חנון מאדאר שליט”א הוסיף לו בזה, שבספר שמואל א (פרק ה פסוק ד) איתא שכאשר לקחו הפלשתים את ארון האלהים והביאו אותו בית דגון והציגוהו אצלו, ולמחרת מצאו שדגון נופל ארצה לפני ארון ה’, ואז השיבו את דגון למקומו ושוב בבקר למחרת דגון נפל וכו’. ומפורש בפסוק שראש דגון ושתי כפות ידיו כרותות אל המפתן רק דגון נשאר עליו. וכתב שם הרד”ק, אמרו כי דגון מטבורו ולמטה היה צורת דג לפיכך נקרא דגון, ומטבורו ולמעלה צורת אדם, וזהו פירושו רק דגון נשאר עליו – צורת דג נשאר עליו, עכת”ד. [ועיין להגה”ק רמ”ד וואלי זצ”ל בספרו ‘אור זרוע’ על שופטים (כתבי רמד”ו כרך יב עמ’ רנח) מש”כ דברים נפלאים בזה] הרי דעבודה זרה של פלשתים היה צורת דג הסירינה.

ג] עוד הביא שם הרב ריחמ”א שליט”א דברות הצדיק מרעננה זצ”ל בספר “בן לאשרי – ברכה משולשת” (בראשית עמ’ כט) שכתב, ו”אדם המימי” חציו ממש צורת אדם והנקבה יש לה שערות ארוכות, וכשנותנים לה מסרק היא יודעת לסרוק שערותיה ולקלעם, כן ספר לי אאמו”ר, שראה במו עיניו כשהביאו גן חיות מחוץ לארץ ל’ורשא’ והיה שם זוג ‘אדם המים’, וכשנתנו לזכר סוכריות לקח בידו אל פיו ואכל כדרך בני אדם וכשנתנו לו מסרק מסרו לנקבה וסרקה שערותיה, ויש לה דדים כאשה ומניקה את בניה ויש להם קול נעים יותר מבני אדם.

אכן אף שאין ראוי לפקפק שכך ראה אביו של הצדיק מרעננה, מכל מקום אין ניכרים דברי אמת, שהרי לא שמענו על זכר ונקבה שנמצאו יחד, וגם לפי דברי החיד”א הרי היא הורגת אנשים וא”כ היאך אותו זוג בני ימא לא אכלו וטרפו את בני האדם (וזה אמנם לא קשה כ”כ, שאפשר שהיו שבויים וכלואים ללא יכולת להזיק), וגם מדוע לא שמע מזה כל העולם (גויים ויהודים) אלא רק אנשי ורשא. על כן מסתבר שהייתה זו הצגה, והיו אלו אנשים ממש המחופשים בתלבושת אשר חציה ולמטה כמין דג וחציה ולמעלה כמין אשה, או שהיו אלו קופים (שימפנזה וכדומה. ועי’ מלבי”ם שמיני אות קג במוסגר גבי אדני השדה) אשר כידוע המה מסרקים זה את זה ודומים במקצת לבני אדם (ועי’ אור תורה סי’ סג הנ”ל, במעשה שהיה בחוף קזבלנה), וצ”ע.

ד] והנה אצל אומות העולם ישנן אגדות רבות על אותן בתולות-ים המהפנטות בקולן את יורדי-הים ועל ידי כך מטביעות אותם וכדומה. ואכמ”ל בהבלי גויי הארצות, אך יש לציין שבתחילה הם היו מבחינים ומבדילים בין ה”סירנה” לבין “בת ים”, ש’בנות הים’ אלו נשים בעלות זנבות דגים וקרומי שחיה קטנים בין אצבעותיהן, ואילו מראה הסירנות בדורות הקדומים הוצגו כדמות מבהילה שיש לה ציפורים על הראש וכדומה, ולאחר מכן כנשים עם רגלים וכנפיים של ציפורים. אך בהמשך אף הסירנות הוצגו כדמות בתולות ים יפות ומושכות, ומסתמא זה בשביל להוסיף עוד אפשרויות לרשימת האובייקטים אשר תאוה הן לעיניים.

ומה שכתבתי שמקובל אצלם שיש להם קרומי שחיה בין אצבעותיהן, הנה זה מכוון למה שראיתי בספר “אוצר הידיעות” (שטרן, ח”ג פרק סא עמ’ רצה) שבכל גופה ופניה דומה היא לאדם חוץ מידייה. ואופן אחר בביאור מה שידיהם משונות מבני אדם, י”ל ע”פ מה דחזינן בהגהות הגר”א (על התו”כ) שציין לספר הישר (דף עב עמ’ ב, ובמהדורת תרפ”ג הוא בסוף עמ’ רסח) ששם מסופר שבמכת ערוב בהיחבא מצרים בתוך בתיהם וינעלו דלתותיהם אחריהם, “ויצו האלה’ים את הסילונית אשר בים ותעל ותבוא מצריימה, ולה אמות ארוכות עשר אמות באורך באמת איש, ותעל הגגות ותגל את התקרה ואת המסוכה (גדר העשוי מן הקוצים) ותחתכם, ותשלח את אמתה הביתה ותסר את המנעול ואת הבריח ותפתח את בתי מצרים, ואחרי כן יבואו הערוב בית מצרים וישחית הערוב את מצרים וייצר להם מאוד”. והראוני ב”אסופות” (גליון ח עמ’ 59) שהעיר שם הרה”ג נתנאל אנושי שליט”א שבספר ‘מעם לועז’ (פרשת וארא, עמ’ קיא) הוסיף שהסירנות עצמן היו חוטפות את ילדי המצריים ועשו בהם השחתה גדולה. ויש עוד להאריך בכל זה ואכמ”ל.

ומקור הדבר שיַדיה משונות משל האדם, הוא בדברי אב”ד מונטובה המקובל והפילוסוף רבי אביעד שר-שלום באזילה (תלמיד המקובל האלוקי הכהן הגדול בעל “גבול בנימין” שהיה חמיו של מהר”י באסאן) זצ”ל, בספרו אמונת חכמים (עמ’ טו במהדו’ ווארשא תרמ”ח), ושם לאחר שהביא שבתו”כ נזכר ה”סירני”, כתב כך: והנה דע כי הסירני הזה הסכימו חכמי אומות העולם שלא היה ולא נברא אלא משל היה מן המשוררים היוונים הבודים דברי שקר כידוע. ולכן אמרו לי מן פילוסופי עמנו שרבותינו ז”ל נמשכו אחרי היוונים וטעו בזה לפי שכל חכמי הטבע חיפשו ולא מצאוהו. אמנם אחרי כמה מאות מהשנים בשנה שעבר, אנשי מלך צרפת בלכתם בים והיו פניה וכל גופה דומה לאדם חוץ מידיה, וראו הדבר הזה כל המלחים, וכתבו ושלחו אל כל גלילות אירופה סיפור הדבר הזה אשר ראו כנהוג בכל שבוע ונתאמתו דברי חז”ל.

דין אכילת בע”ח זה ושאר חיות הים

ה] והנה לענין אכילת יצור זה, מצאנו הדבר מפורש בדברי חז”ל בתורת כהנים (שמיני פרשה ג פרק ד אות ז) שדרשו על מאי דכתיב (ויקרא פרק יא פסוק י) וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם, “חיה” זו חית הים, “הנפש” להביא את הסירונית, יכול תהא מטמא באהל כדברי ר’ חנינא, ת”ל זאת. ופירש שם הראב”ד הא דסלקא דעתין שיטמא באהל, שמפני שהוא נקרא כמו בן אדם שבים, הלכך קרינן ביה “לכל נפש אדם”, תלמוד לומר “זאת התורה אדם כי ימות באהל” (במדבר פרק יט פסוק יד). ובמלבי”ם (ויקרא שם סוף אות פ) פירש דילפינן מהתם שרק אדם מטמא ולא חיה בצורת אדם. וכעי”ז בתורה תמימה (ויקרא שם הע’ לח; במדבר פרק יט הע’ סב) דהרבותא היא דאע”פ דאינו כדג לענין אכילה בכל זאת גם אינו כאדם לענין טומאת אהל, דכיון דכתיב אדם בעינן אדם שלם. וצ”ע אי גרס שהלימוד מתיבת “אדם”, או שלאחר שכתוב “זאת” ילפינן דבעינן אדם שלם, ודו”ק.

ו] ולעצם דין אכילה הנזכר בתו”כ, מפרש הראב”ד כי חית הים זה כגון עיזא-דְימא ואורליזא-דְימא שהוא עופר-הצבי, שכל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה (חולין קכז.), שהייתי אומר שכל אלו טהורות אפילו אין להם סנפיר וקשקשת, לכן צריך ריבוי לאוסרם. וכתב רבינו החפץ חיים זצ”ל (בביאור לתו”כ שם עמ’ 146 במהדורת ורשה תרפ”ח) שמוכח מהראב”ד שאם יש להם סנפיר וקשקשת, הרי הם מותרים. וכתב דבהכי ניחא מה דאמרינן בקידושין (מא.) “רבא מלח שיבוטא”, והוא עז של ים, כדאמרינן בבבא קמא (נה.) “המנהיג בעיזא ושיבוטא, מהו”, דלהאמור מיירי בבעלי חיים שיש להם סנפיר וקשקשת ולפיכך מותרים באכילה.

וראה עוד בתו”כ לעיל מיניה (פרשה ב פרק ב אות ו) על מאי דכתיב בתחילת הפרשה (שם פסוק ב) זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ, יכול אף חיה ובהמת הים, תלמוד לומר “על הארץ” להוציא את שבַּיָּם. וביאר שם רבינו החפץ חיים זצ”ל (עמ’ 141 במהדו’ הנ”ל) דקאי על בהמה טהורה שילדה דמות בהמת הים או חית הים, דבכהאי גוונא היא אסורה כיון שנולדה ביבשה, וכדמצינו בגמרא (נדה כג: וכן נפסק ברמב”ם מאכלות אסורות פ”א ה”ז ובשו”ע יו”ד יג ה) שהשוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה הרי היא אסורה באכילה, משום שבבהמה בעינן פרסה וליכא, עיי”ש. ומקורו נמי מפירוש הראב”ד שם.

וכתב הח”ח שם בהערה, שסבור היה לפרש כפשטיה, לפי מה שידוע שכל מה שיש ביבשה יש בים, ואתי לאפוקי שור הנמצא בים או צבי הנמצא בים דאפילו יש לו סימנים האמורים בתורה ג”כ אסור, והוא כעין מה שאמרו בע”ז (לט.) “תורא דימא – אסור”. אבל באמת זה אינו, איתא שם בגמרא “חמרא דימא – שרי”, והתוספות שם (ד”ה וסימניך טמא טהור טהור טמא) הוכיחו שרק חמרא דימא אסור אבל עז הים שרי [והוכחתם היא כמש”כ הח”ח לעיל, דרבא מלח שיבוטא והוא עז של ים כדאמרינן הנהיג בעיזא ושבוטא מאי]. והכא קאמר סתמא דבהמת הים אסור.

ועיי”ש שסיים דהכי מוכרח, אם לא שנאמר דמה שאסרו הכא (בתו”כ אקרא דעל הארץ) היינו דאינו מועיל להן הסימנים של מפריס פרסה, אבל הסימנים של סנפיר וקשקשת מועיל, ורבא דאכל השיבוטא היה לה הסימנים (של סנפיר וקשקשת), ונשאר בצ”ע. ומבואר עכ”פ דאזיל לשיטתו בתרי דוכתי בדרכו של הראב”ד, שכל היצור הנמצאים בים, אם יש להם סמנים של סנפיר וקשקשת הרי הם מותרים, ולא אמרו שאסורים אלא באין להם סנפיר וקשקשת ואפילו שיש להם סימני טהרה של אותו בע”ח הנמצא דוגמתו ביבשה, וכן כאשר נולד בע”ח כזה מן החיה אשר ביבשה הרי הוא אסור אע”פ שיש להם סנפיר וקשקשת כיון דבעינן סימני טהרה של יבשה.

אולם עין רואה לרבינו הגדול הרמב”ם בהלכות מאכלות אסורות (פרק ב הלכה יב) שכתב וזה לשונו, האוכל כזית משרץ המים לוקה מן התורה שנאמר “אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם” הרי כלל בלאו זה שרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים, אי זהו שרץ המים אלו הבריות הקטנות כמו התולעים והעלוקה שבמים והבריות הגדולות ביותר שהן חיות הים, כללו של דבר כל שאינו בצורת הדגים לא דג טמא ולא דג טהור כגון כלב המים והדלפון והצפרדע וכיוצא בהן. עכ”ל. ומבואר להדיא דסבר שכל שאין לו צורה של דג ממש אלא צורה של חיה אחרת, הרי זה אסור בכל גוונא מדין שרץ המים.

ובאמת שהגאון פרי חדש (סימן פג ס”ק ד) האריך למעניתו בדין זה, והביא תחילה כמה ראיות שכל הבעלי חיים של בים דינם שוה שאם נמצא להם קשקשת שהם טהורים, ובתוך ראיותיו כלל לראית הח”ח הנ”ל מהא דשיבוטא (וציין בזה גם לחולין קט: עיי”ש). ושוב כתב לתמוה על הרמב”ם שחילק בדגים בין אותם שיש להם צורת דגים ובין אותם שנקראים חיות המים, עיי”ש שכתב שמקורו מפשט הגמרא בחולין (סו:), אך כתב שבאמת דבריו אינם מחוורים כלל. וראה בפמ”ג (שם במשב”ז ס”ק ב ד”ה כתב) שכתב לתרץ דאף הרמב”ם לא קאמר לאסור בחיות הים אלא באלו שאין להם סנפיר וקשקשת (וכ”כ הרב ‘מעשה רקח’ על הרמב”ם שם). אך בערוך השולחן (שם סעיף ז) כתב עליו, כי מי לא יראה שהרמב”ם כותב מפורש להיפך, שהרי דבריו ברורים במה שכתב לאסור בכל שאינו כצורת דג לא טמא ולא טהור.

וכתב הערוך השולחן (שם סעיף ח) על הרמב”ם דמשה אמת ותורתו אמת וכל דבריו צודקים, דלהדיא מוכח כדבריו בעצם הפסוקים (עיי”ש בסעיף ט), ומה שאמרו חז”ל ‘חמרא דימא’ ‘תורא דימא’, אין הכוונה לחיות הנמצאות בים בצורה של חמור ושור, אלא הם דגים ממש ונקראים בלשון זה כמו שגם אצלנו יש מיני דגים שמכנים אותם באיזה כינוי של חיות וכן בכל הלשונות, ומכיון שיש מיני דגים לאלפים על כן לכל דג נותנים כינויים וכינויי כינויים כדי לידע אם הוא טהור או טמא. והוסיף שגם מה שאמרו על שיבוטא שהוא מין עז לא ידעתי מאין להם, ורש”י פירש בכל המקומות שיבוטא דג, וכן שמעתי מאחד שאכל בעיר סטאמבול (לכאו’ היינו אינסטנבול שבמדינת תורכיה) דג שיבוטא והיא ככל הדגים רק שמינה מאד, וזה שאמרו חז”ל הנהיג בעיזא ושיבוטא האם מפני זה נאמר שהוא ג”כ כדמות עז.

ובזה פירש מה שדרשו ‘ומכל נפש החיה אשר במים’, “חיה” – זו חית הים, כלומר שכל מינים שבַּיָּם לבד דגים, הן הדומים לשרצים והן הדומים לחיות כולהו אסורות. וכתב שממה שדרשו עוד “נפש” – להביא את הסירני, שהוא חציו אשה וחציו דג ולכן הוא בכלל נפש, מזה גופא יש ראיה להרמב”ם, שהרי בריה זו שחציה דג אם אין עליה סנפיר וקשקשת, למה צריך לרבות אותה, הלא גם בכולה דג אסורה. אלא ודאי שיש לה סנפיר וקשקשת, והייתי אומר דחציה זו מותרת ככל הדגים, לזה מרבה הכתוב דכיון דחציה אינה דג אסורה כולה. אבל זהו מילתא דפשיטא דכל שאינו בצורת דג אסור לגמרי ואינו מועיל סנפיר וקשקשת, וכדעת הרמב”ם.

אכן מה שסיים לגבי הסירני שיש לאוסרה אפילו שיש לה סנפיר וקשקשת והיא חצי דג, בזה מצאנו שהחפץ חיים (שם עמ’ 146) מודה לו, שכתב אהך דרשה דלרבות את הסירני, דמסתברא שאסרתו התורה אפילו אם יש לו סנפיר וקשקשת דאל”ה פשיטא. ולכאורה קשיא עליו קושית הערוה”ש דאי כל החי אשר במים מותר הוא בסנפיר וקשקשת, מדוע אסרינן הכא במה שאין חציה דג. ויתכן דהיינו דוקא משום שחציו האחר הוא כדמות אדם ולא כדמות חיה, לכאורה יש לדון בזה ממחלוקת הראשונים אם בשר אדם נאסר באכילה מהתורה, ואכמ”ל. ומ”מ נראה שלמהלך הח”ח זהו גזירת הכתוב בבעל חי משונה זה, ואין ללמוד מזה לשאר בעלי חיים שבים, כי המה מותרים אף שאינם דגים. ובין כך ובין כך, יוצא דלכולי עלמא דג הסירני אסור באכילה, וכמו שנתבאר.

ז] ומתוך שבאנו לברר דין אכילת הסירנה, זכינו לידע מחלוקת הפוסקים בכללות הענין בדין אכילת שאר בעל חיים הנמצאים בים. וראוי להביא כאן כי בפוסקים יצאו לדון בזה למעשה ובדורותם נתעורר על כך פולמוס הִלכתי, ותחילתו במה שכתב במעדני יום טוב (חולין פרק ג סימן סז אות ה) שיש בים ספרדי דג אחד שנקרא שטינק”ס מרינו”ש, והוא סם המוות והרוקחים יודעים פעולות להוציא הארס ממנו, ויש לו שדרה וראשו רחב וגם יש לו קשקשים על כל גופו ואין לו שום סנפיר רק יש לו ארבע רגלים כרגלי בהמה, ושאלוֹ רופא אחד איך התורה מסרה לנו כלל שעי”כ נבוא לאכול סם המוות והרי “דרכיה דרכי נועם”, וגם קשה ממה שאמרו במשנה (נדה פ”ו מ”ט) שכל שיש לו קשקשת – יש לו סנפיר. והשיב לו המעדני יו”ט, שאפשר שהוא מין מורכב, שנוצר לאחר קבלת חז”ל כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר.

וכתב ע”ז הפר”ח, דשרי ליה מאריה להעלות על ספר דברים זרים כאלו שכמעט עוקר תחומין וגבולין שגבלו ראשונים ונותן מקום לטעות ולפקפק בדברי רז”ל המקודשים והאמתיים, דכשם שהורכב מין אחד אפשר שהורכבו מינים אחרים וכלל רז”ל נשאר נופל ארצה חלילה וחס. וכתב הפר”ח שהיה לו לבעל מעדני יו”ט מענה להשיב שואלו דבר, שאולי נפל הסנפיר ממנו קודם עלותו מן הים, או שעתיד לגדלו לאחר זמן דומיא דכנפים גבי חגב לקמן (בפר”ח סימן פה ס”ק ב), וכך ראוי לנו לחפש אחר טענות לקיים דברי רז”ל ולא לומר דברים שיש בהם פקפוק לקבלת רז”ל.

תירוץ נוסף כתב המעדני יו”ט, דהאי כללא דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, על מין דגים אמרו כן, ולא על החיות שבים. ולפי דעתו זאת יוצא שאין להתיר חיות שבים כי אם ע”י סנפיר וקשקשת, לא ע”י קשקשת בלבד כמו הדגים. וזו דעה אמצעית בין המתירים לאוסרים. אמנם הפר”ח חלק עליו וכתב שגם זה טעות הוא בידו, כיון שאין שום הפרש בין דגים לחיות הים, ומאחר ורבותינו המקובלים מתורה שבעל פה עד הלכה למשה מסיני מסרו לנו כלל דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, אין לנו לבדות חילוקים מדעתינו, וכל דג שנמצא לו קשקשת יש לנו להתירו אפילו בחיות שבים.

ועל כן העלה הפר”ח שגם דג שטינק”ס הנ”ל טהור הוא, חדא שיש לו קשקשת, ועוד שיש לו שדרה ובגמרא (עבודה זרה לט.) מוכח שאין שום דג טמא שיש לו שדרה. ומה ששאל הרופא היאך התירתו התורה מאחר והוא דג ארסי, השיב הפר”ח שהתורה התירתו לרוב תועלת הנמצא בו אחר הוצאת הארס ממנו, ויש בסמים ובעשבים מינים הרבה ארסיים וכולן התירה אותם התורה, ופושעים יכשלו בם וצדיקים ימלטו מהם, כדכתיב (משלי פרק יב פסוק כא) לא יאונה לצדיק כל און. אולם כאמור בעל ערוך השולחן פליג בעיקר הדבר על הפר”ח, וכתב דמילתא דפשיטא דכל שאינו בצורת דג אסור לגמרי ואינו מועיל סנפיר וקשקשת, וא”כ זה הדג שהביאו מים ספרדי כיון שיש לו ד’ רגלים הוא שרץ גמור ואינו בכלל דגים כלל.

ועיין בתבואות שור (חולין סו:) שיצא להשיב על כל דברי הפר”ח ולהצדיק דברי המעדני יו”ט, ונקט שם שגם דעת המעדני יו”ט להתיר דג זה וכהאי כללא דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, וכל כוונתו במה שכתב שדג זה נוצר לאחר קבלת חז”ל, היא לתרץ אמאי לא סייגו חז”ל את כללם לומר שיש דג שהוא ארסי ומסוכן, ועל זה קאמר שעדיין לא היה קיים דג זה שיוכלו לדבר עליו. ועיין למרן החיד”א במחזיק ברכה (יו”ד שם ס”ק ו) שדחה דברי התבו”ש, והעלה למעשה להתיר דג זה. וכן עיין בכרתי (שם ס”ק ג) ובשואל ומשיב (מהדו”ק ח”ג סימן נד) ובדברי מרנא הגרשז”א זצ”ל שנדפסו בקובץ “ישורון” (כרך טו עמ’ תעה). וע”ע בזבחי צדק (יו”ד שם סעיף יג) וכף החיים (שם ס”ק טו) ודו”ק.

גם החתם סופר בחידושיו למסכת נדה (נא. ד”ה ה”א מאי קשקשת) יצא בטהרה בהאי מילתא, דהיינו שדג זה הוא טהור ומותר באכילה. ועל הקושיא במה שאין לו סנפיר (דלכאו’ סותר את הכלל שכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר), כתב להשיב דמעיקרא זה אינו, דאטו סנפיר הוא דוקא מה שאנו קורין פלוסי”ן, אלא כל דבר הבולט מגופו שהיד מסכסך והוא שט בהן במקום סנפיר עומד, וזה הדג יש לו רגלים והיינו סנפיריו שהוא שט בהן, עכ”ל. עיי”ש שציין שמהר”י חאגיז בשו”ת הלכות קטנות (ח”א סימן רנה) מסתפק בהיתירו של דג זה, ואילו דעת החת”ס שאין כאן מקום ספק כלל. והמעיין בשו”ת הלק”ט יראה שאכן נסתפק בזה גופא, שנראה שהתורה כתבה “סנפיר” לומר שסימן טהרתו הוא דווקא באותם כנפיים פורח בהם במיִם, אבל אלו ידים ורגלים הם להלך בהם על הארץ, ואפשר ששרץ זה יוצא ליבשה ולכך נבראו לו, שאם לא כן הרי כדי לשוט לא היה צריך חיתוך אצבעות שהסנפיר היא קשורה ועשויה כְוִילון כדי לחתוך ולקרוע במים, אבל חיתוך אצבעות וכף היד וכף הרגל הוא הכנה להלוך על הארץ, נמצא ששרץ זה יש בו משום שרץ המים והשרץ השורץ על הארץ.

אמנם קושטא דשוב ראתה עיני שהחתם סופר גופיה בחידושיו למסכת חולין (סו:) כתב ששוב נתברר לו ע”י מומחים בחכמת הטבע וגם הראו לו בספרי הטבע, שהשטינקוס איננו “חית הים” כלל אלא גידולו ביבשה על שפת הים וקופץ בים לפעמים כצפרדע והוא מין קראקטי”ל קטן שקראו רבינו חננאל (בפירוש התורה, הובא ברמב”ן שמות פרק י פסוק יד, ועיין אבן עזרא שם פרק ז פסוק כז) אלתמס”ח שלדעתו הוא הצפרדע שבמצרים, ונאמנו דברי חז”ל שבמים כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. והביאו בשו”ת ערוגת הבושם (גרינוולד, יו”ד סו”ס עז). ולא אכחד שמתחילה חשבתי שכוונת הפוסקים (לפי איך שתיארו בע”ח זה) להאי “קרוקודיל”, אך חששתי לכתוב זאת, וכעת שמחתי לראות שכך מסקנת וחתימת רבינו משה סופר זצ”ל. ועכ”פ למעשה יוצא שאין מקום לדון להיתרא בהאי תנינא, ומי אשר יעלה בדעתו להכניס לפיו קרוקודיל וכל מאי דדמי ליה.

ומצאתי בחיבור ‘מבין שפה’ (על ספר ‘שפה ברורה’ לרבינו אברהם אבן עזרא), שהביא (בהערה בדף לו) מאת רבו הגאון ר’ וואלף ליפמן האמבורג, שכתב דהנה בגדר “קשקשים” הנחשבים סימן טהרה, מבואר בשו”ע (כאן סעיף א בהגה) שהם דווקא אלו הנקלפים ביד או בכלי, אבל אם אי אפשר לקלפן מעור הדג אפילו בכלי, אלא רק על ידי שיקרע עורו וכדומה, לא מיקרי קשקשים. וכתב שבזה אתי שפיר דדג הספרדי הנקרא שטינק”ס מרינו”ס, מכיון שאין קשקשיו נקלפים אינם נחשבים קשקשים וטמא הוא [עיי”ש שזה מפני שאין עורו קשה, אך לוויתן שיש לו עור קשה כמו קלף והוא משונה וגדול בטבעו ומחמת כן אינו נקלף, יש בו גילוי מיוחד שהוא טהור, משא”כ הדג הספרדי האמור] וצ”ע. והלום ראיתי להגאון החוקר רבי יהושע ענבל שליט”א בספרו “יורה דעה” (כאן ס”ק ט) שעמד על רוב הדברים שהערתי וציינתי כאן, בתוספת נופך כיד ה’ הטובה עליו, עיין שם כי אין כאן המקום לטעימת כ’פילא.

אם יש איסור בהריגתו ואם הוא מטמא במיתתו

ח] ומדאתינא לדין אכילתה, לכאורה באנו ממילא לדין הריגתה [שהרי אי אפשר לאוכלה אלא אם כן הורגים אותה. אכן אכתי שייך היכי תמצי לאוכלה לאחר שמתה מאיליה, אלא שאם היא “חיה” יש לדון דבעיא שחיטה, ואם מתה מאיליה הרי היא נבילה ואסורה באכילה. ומכל מקום הרי נתבאר כי קושטא דמילתא הכל מודים כי היא אסורה באכילה, וכדדרשינן לה בתורת כהנים מקרא שכתוב ‘הנפש’ להביא את הסירונית. ואם כן יש לנו לדון בזה לענין הריגתה, בלא קשר לאכילתה. וכמובן ששייך צורך אכילה אף אי אסירא לישראל, והיינו לצורך אכילת גוי (ואכמ”ל בדין סחורה במאכלות אסורות). ואם לא יהרגה הגוי, יש לדון דהוי אבר מן החי, אלא שבאמת מותר לאכול דגים חיים ואין בהם משום אבמה”ח (תוספתא תרומות פ”ט ה”ו, ועיין בתוספות שבת צ ב ד”ה דלא), משום שאינם טעונים שחיטה (רמב”ם שחיטה פ”א ה”ג. ועיין טעם נוסף בפר”ח יו”ד סימן יג ושם בפמ”ג משב”ז ס”ק א). אבל יש לעיין אם אסור מצד שחציו אדם, והיינו לדעת הריטב”א (כתובות ס., ועי’ משל”מ מאכ”א פ”ב ה”ג ואבל פי”ד הכ”א) שאף באדם אסור אבמה”ח, משא”כ לדעת הרשב”א (שו”ת ח”א סימן שסד, ועיין פמ”ג סימן סב שפ”ד ס”ק ב) שאין אבמה”ח נוהג באדם].

ולפום ריהטא מאחר ויש כאן גוף שחציו אדם, יש לאסור להורגו מצד זה. [ומסתבר שאין הבדל אם פוגע בו דרך חצי האדם או דרך חצי הדג, דסוף כל סוף לבסוף נהרג כאן מי שהוא חציו אדם]. אכן באמת לא נראה כן, אלא אף שגוף זה מחציו ולמעלה נראה כדמות אדם, מכל מקום אין מציאות גוף זה אלא מציאות של בעל חי, ואין אדם אלא מי שהוא אדם ממש. [וידועים דברי החזון איש (יו”ד סימן קטז אות א, למסכת נדה כח. והבאתיו בתולדות נח עמ’ ר) לגבי מי שנברא בספר יצירה, שנראה שאין לו כל זכויות ישראל, וקרוב שאין לו גם זכויות אדם. אמנם קושטא דהתם סברת החזו”א היא שכל נולד דינו נמשך מפאתי מולידיו, ונקט שם שלא חילקה התורה שיהא הנולד על צד שלמות המין, ועל כן כתב שם שאנדרוגינוס נידון כישראל אף ללא דרבי קרא הגם שלגבי אשה צריך ריבוי בקרא. ולשיטתו אכן יש לדון הכא אי נימא דהוי כחצי אדם ממש, משא”כ לפמשי”ת שבעצם לא הוי אדם כלל, א”כ אף להחזו”א פשוט שמותר להורגו].

וכבר הבאנו (לעיל סוף אות ה) לשון התורה תמימה גבי הסירנית דלא חשיבא אדם שלם, ונפקא מכלל אדם. אלא שלדבריו עדיין צ”ע בכל דין לעצמו אי בעינן ביה אדם שלם אי לא, דהא לולי גילוי בקרא סגי במקצת אדם. אבל לשון המלבי”ם (כנ”ל שם) הוא דהאי סירני הוא חיה בצורת אדם, והיינו שבעצם אינו אדם כלל. אלא שעדיין יש לדקדק שכתב כן בדעת חכמים הסוברים שאינו מטמא באהל, משא”כ לרבי חנינא בר חכינאי (והמלבי”ם גרס: רבי יוסי ב”ר חנינא) הסובר שמטמא באהל, א”כ לכאורה סובר שיש לו דין אדם, וגם יהיה אסור להורגו. אכן נראה שאינו מוכרח, ויש לומר דאף לדעת רבי חנינא אינו אדם ממש אלא רק בצורת אדם ובכל זאת מטמא באהל, וכמו שהבאנו שם מדברות הראב”ד בטעמו של רבי חנינא, שמפני שהוא נקרא כמו בן אדם שבים, הלכך קרינן ביה “לכל נפש אדם”.

ט] וראיתי להרה”ג יוסף אריה לורינץ שליט”א בספרו הנפלא ‘פלאות עדוותיך’ (ח”ב סימן יב) שעמד בנידון דידן (בענף ב) וקודם לכן (בענף א) דן בסגנון זה לגבי “אדני השדה”, אשר גם בהם נחלקו התנאים (במשנה כלאים פ”ח מ”ה) שלדעת ת”ק דינה כדין חיה ולדעת רבי יוסף מטמאות באהל כאדם (וראה במלבי”ם הנ”ל שהשוה פלוג’ זו לפלוג’ גבי הסירני). והעלה שם, שבודאי אדני השדה אינם “אדם” ורק שצורתם כצורת אדם, ואף שכל דיני התורה שנאמרו באדם לא שייכי בהו, מכל מקום לענין טומאת מת יש מקום לכוללם בטומאה זו מכיון שהם בכלל “מין אדם”, וכמו שמצינו לענין מאכלות אסורות שנתרבו “למינהו” וכוללים בזה כל הדומה לחיה.

וראה שם שהרחיב בביאור הענין, דהנה מצינו בבעלי חיים סוגים מסוגים שונים, ונראה שההבדל בין חמור לסוס אינו בנפש החיוני שבו אלא בצורתו ודמותו, אמנם אדם מובדל משאר כל בע”ח בנפש החיוני שבו, אולם י”ל דגם זולת כן כל שצורתו ודמותו אדם – שֵם ‘אדם’ הוי עליה, ומעתה נראה דאדני השדה דמותו וצורתו כאדם וחשיב גופו ‘מין אדם’ אולם הנפש החיוני שבו הוה כשאר כל בעלי חיים ואין לו נשמת אדם, וס”ל לר’ יוסי דמרבינן מקרא דאדני השדה מטמאים כאדם משום דטומאה דמת תליא בגופו ודמותו ולא בנפש האדם ששכנה בו בחיים, אולם איסור רציחה דאדם תליא בנפש האדם שהורגו ומוציא נשמתו ואשר על כן לא שייך זאת כלל באדני השדה שאין להם נפש אדם. ובהמשך דבריו כתב שנראה פשוט שאדני השדה אין להם כח הדיבור, כי דבר זה ניתן רק לאשר נשמת אדם אפו (וכמבואר ברמב”ן בראשית ב ז, ובמהרש”א סנהדרין סה:) עיי”ש.

י] ועינא דשפיר חזי לרבינו שר התורה הגאון שי”ח קנייבסקי שליט”א בקונטרס ‘פתשגן הכתב’ (סימן טו) הנדפס בספר ‘שיח השדה’, שיצא לדון גבי כתובת קעקע, שבכתיבה על גוי יש צד לאסור משא”כ בכתיבה על בשר בהמה, ויש לחקור מהו בכתיבה על אדני השדה, ועל הסירני. ובתחילה נקט כאמור דלר’ יוסי דינו כאדם רק לענין טומאת מת משא”כ לשאר דינים, ושוב הביא שמהמעשה המובא במדרש תנחומא (פרשת ויצא, נדפס במבוא לתנחומא החדש דף ס”ג מתנחומא כת”י) משמע שהיה מנהגם לאכול את אדני השדה הזה, וע”כ דאין זה אפילו כת”ק דר’ יוסי, שהרי ס”ל דדינו כחיה וממילא אסור לאוכלו, וכן מבואר בתו”כ (שמיני פרשה ד פרק ו אות ה) שדרשו מה שכתוב (ויקרא פרק יא פסוק כז) כל הולך על כפיו, לרבות את אדני השדה, והיינו שאסורים באכילה כשאר חיה.

ועל כן העלה שם שיש ג’ מחלוקות בדבר, שהמדרש תנחומא ס”ל דדינו כירק, ות”ק ס”ל דדינו כחיה ואסור באכילה ומטמא במותו כנבלה (ולא כאדם), ור’ יוסי ס”ל דמטמא כאדם. אמנם כתב שלדעת הראשונים הסוברים שבשר אדם מותר באכילה מן התורה, יש לומר שהמדרש תנחומא ס”ל כר’ יוסי דדינו כאדם לכל דבר ולכן מותר באכילה וגם רבנן לא גזרו על זה משום שגדל כירק, אך הקשה דמ”מ איך מותר להורגו כדי לאוכלו (והר”ש בפי’ המשנה בכלאים שם כתב שיורין בו בחיצים כשרוצים לתופסו) שהרי אסור להרוג גוי (ומשמע במכילתא משפטים כא יד שהוא מהתורה, ועיין ‘תולדות נח’ פרק ד סעיף יז) וצ”ע. וסיים שלהלכה אין נפ”מ בכל זה, דלא קיימא לן לא כר’ יוסי ולא כר’ חנינא בן חכינאי, ודינם כחי לכל דבר. וע”ע ב’פלאות עדוותיך’ (בסימן הנ”ל) ו”אסופות” (גליון ח עמ’ 61) בבירור מציאות אדני השדה, ואכמ”ל.

יא] ולא אמנע מלציין מה שראיתי להרה”ג אלדד סבג נר”ו בספר באר מלך (איסו”ב פ”א הט”ז, עמ’ קיד) שכתב שיש משמעות בתוספות ד’בני ימא’ (המה הסירני, וכדלהלן) נחשבים כבני אדם ממש, דאיתא בגמרא בכורות (ז.) בשם רבי יהושע בן לוי, לעולם אין מתעברת לא טמאה מן הטהור, ולא טהורה מן הטמא, ולא גסה מן הדקה, ולא דקה מן הגסה, ולא בהמה מן חיה, ולא חיה מן בהמה, חוץ מר’ אליעזר ומחלוקתו שהיו אומרים חיה מתעברת מבהמה. וכתבו שם התוס’ (ד”ה חוץ), הא דלא קאמר חוץ מן הדולפינים שפרים ורבים מבני אדם כדאמר לקמן (ח.), משום דלא איירי רבי יהושע בן לוי אלא בבהמה וחיה ולא בבני אדם והנהו בני ימא נינהו. ע”כ. ואמנם שפיר כתב שזה רק משמעות ואינו הכרח גמור, דאכתי אפשר לדחוק שכוונת התוספות רק שחיה לא מתעברת מבהמה וכן בהמה לא מתעברת מחיה, משא”כ מבני אדם יכולה חיה להתעבר. ויתכן דדייק לה מסיום לשונם “והנהו בני ימא נינהו” שכוונתם דאלו בני אדם, אכן אין לשון זה מובן, ונראה כגירסת הרש”ש “והנהו דבני ימא נינהו” וזהו המשך המשפט, כלומר דלא איירי בזיווג של בני אדם ובני ימא, ודו”ק, ותל”מ.

דין ביאת אדם עם דולפין ושאר דגים וחיות הים

יב] והבוא נבוא לדון אם מותר לאדם להזדווג עם בעל חי זה. וראשית דבר נפתחה בגמרא בכורות (ח.) דאמרו שם “הדולפנין פרין ורבין כבני אדם. מאי דולפנין? אמר רב יהודה: בני ימא”. וכתב שם רש”י, ה”ג הדולפנין פרים ורבים מבני אדם – שאם בא אדם עליהם מתעברות הימנו. בני ימא – דגים יש בים שחציין צורת אדם וחציין צורת דג ובלע”ז שריינ”א. והתוספות שם כתבו “הדולפנין פרין ורבין מבני אדם” – כן גירסת הקונטרס. וכן מוכח בתוספתא (פ”א ה”ה) דקתני מולדין ומגדלין מבני אדם. ע”כ. והיינו שתוספות באו לשלול גירסא “כבני אדם”, שלפיה זה רק דוגמת בני אדם אבל אין להם שום הזדווגות לבני אדם. ולכן הוכיחו שהגירסא היא שהם ממש מתעברות ויולדות מביאה של בני אדם.

אכן בהגהות היעב”ץ (הנדפסות בסוף הגמרא בכורות) כתב שאין צריך להגיה, כיון שכתוב בגמרא חולין (קכז.) “כל שתשמישן ועיבורן שוה – יולדין ומגדלין זה מזה, וכל שאין תשמישן ועיבורן שוה – אין יולדין ומגדלין זה מזה”. ופירש שם רש”י שכל תשמישן שוה היינו שמשמשין שניהם ‘פנים כנגד פנים’ כגון אדם, או שמשמשין שניהם ‘פנים כנגד עורף’ כגון בהמה, ועיבורן היינו משך ימי עיבור שהוא שוה בשני הבעלי חיים, הרי הם מתעברים זה מזה ומניקים זה בנו של זה, עיי”ש. הרי לנו שכאשר הדולפנין פרים ורבים כבני אדם – ממילא הרי הם פרים ורבים מבני אדם, שכל שתשמישן ועיבורן שוה הרי הם יולדים זה מזה. ויוצא א”כ שאין נפקא מינה בין הגירסאות, וכאמור.

אמנם לכאורה אדרבא איכא נפ”מ לאידך גיסא. שהרי לשון רש”י בבכורות פירש כוונת הגמרא, שאם בא אדם עליהם מתעברות הימנו, ומשמע דדוקא בכהאי גוונא, אבל להיפך, דהיינו כאשר דולפין בא על אשה, אינה מתעברת ממנו. [ויתכן שזה גופא כלול בשינוי הגירסא, דאי גרסינא “כבני אדם” הרי הם שוים לכלל הבני אדם בין זכרים בין נקבות, אבל כד גרסינן “מבני אדם” היינו רק שהנקבות מתעברות מבני אדם זכרים הבאים עליהם, ודו”ק]. ואילו לפי היעב”ץ פשוט שהדבר הדדי לתרי צדדי, דכיון שתשמישן ועיבורן שוה – ממילא מתעברות מבני אדם וכן להיפך בנות אדם מתעברות מדולפינים זכרים.

ובאמת דהכי מסתברא כפי שנקט היעב”ץ, ומאחר שיש לנו גמרא מפורשת בחולין אשר ממנה תוצאות חיים לכל מוצאיהם, ובה מבואר כי הן איש עם נקבת הדולפין והן אשה עם זכר הדולפין מתעברים זה מזה, יש לומר דרש”י לאו דוקא קאמר אלא הו”ה להיפך, ורק בא לבאר עיקר הדבר ששייך תולדות מהזדווגות דולפינים עם בני אדם, ונקט הדרך המצויה שאדם זכר יבעל דולפין נקבה היא תתעבר ממנו, ולא הוצרך להדגיש גם האפשרות הפחות מצויה שאשה נקבה תיבעל לדולפין זכר. אבל כאמור בין כך ובין כך בנים הם אשר יולדו להם ותולדותיהם כיוצא בהם.

איברא דחזינא בספר באר מלך (איסו”ב פ”א הט”ז, הנ”ל באות הקודמת) שעמד על משמעות רש”י דדוקא אם בא אדם עליהם מתעברות הימנו ולא להיפך בנקבה הנבעלת להם, וכתב שלכאורה יש להביא לכך ראיה ממה שאמרו במדרש רבה (כי תשא פרשה מג סימן ז), משל לטפסר שנכנס לביתו ומצא אשתו מגפפת לדלפקי וכעס, אמר לו שושבינו אם היה מוליד יפה היית כועס, אמר לו הטפסר אין בו כח לדבר זה אלא ללמדה שלא תעשה כך. ופירש ה’ידי משה’, לדלפקי – כמ”ש בבכורות הדולפנין פרין ורבין כבנ”א מאי דולפנין אר”י אדם דימא. הרי משמע שאין להם כח לעבר, ולהאמור יש לומר דהיינו זכר דולפין אין לו כח לעבר אשה. וכן מפורש בחידושי הרש”ש (על המדרש שם).

אכן אין הדבר מוסכם. כי בפירוש ‘עץ יוסף’ (על המדרש שם) פירש דדלפקי היינו סריס חמה, ועליו קאמרינן דאינו מוליד. ובפירוש ‘מתנות כהונה’ (שם) פירש בשם הערוך (ערך דלפקי) דהיינו כלי עץ שנותנים בו כלים של יין עץ ואבן. ועיי”ש בחידושי הרד”ל שכתב שהפירוש העיקר הוא כדאיתא בירושלמי (סוף פ”ז דדמאי) שהוא צורה של עץ עשוי כמין אדם. ועיין בערוך ערך ‘דֻלפִן’ וערך ‘דלפקי’ וערך ‘דלפק’, ובמוסף הערוך (לרבי בנימין מוספיא, ערך דלפן שם), ובהגהות אחי”ה (להרב והחוקר חכם חנוך יהודה קאהוט זצ”ל) שם מה שהרחיב בזה בידענותו. וע”ע להגה”ק רבי ישכר תמר זצ”ל בחיבורו לירושלמי (‘עלי תמר’ ע”ז פ”ג ה”ב עמ’ רעו) ובשו”ת יביע אומר (ח”ג אה”ע סימן ז אמצע אות יד) וצ”ע.

יג] והנה בדין בן נח בביאת בהמה, כתב הרמב”ם (מלכים פ”ט ה”ה) דילפינן לאיסור זה ממה שכתוב (בראשית פרק ב פסוק כד) “והיו לבשר אחד” להוציא בהמה חיה ועוף שאין הוא והם בשר אחד. ומקור דבריו מהגמרא סנהדרין (נח.) שלמדו מפסוק זה, דדוקא מי שנעשים בשר אחד, יצאו בהמה וחיה שאין נעשין בשר אחד. ופירש שם רש”י, מי שנעשה לבשר אחד – שזרע יוצא מהם, שנעשה בשר האם והאב אחד בו. ויותר מפורש ברש”י למסכת ראש השנה (ד.) שכתב “כלבתא – למשכב, ובני נח הוזהרו על כך, שנאמר והיו לבשר אחד – יצאו בהמה וחיה ועוף שאינן נעשין בשר אחד, שאין יולדין מן האדם. וראה עוד בפירוש רש”י על החומש (בראשית שם) שפירש שם, לבשר אחד – הוְלד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד. והיינו כאמור.

ומעתה להאמור שכל האיסור של בן נח בבהמה חיה ועוף הוא משום שאינם יולדים מן האדם, אם כן לוּ יצוייר שימצא בעל חי היולד מן האדם, שפיר דמי לבוא עליו. וממילא עולה לנו שבן נח מותר לבוא על דולפין, שהיא יולדת מן האדם. [וכמובן לא שייך לדון בביאה זו מצד השחתת זרע (אי ב”נ מצווה בה [עיין תולדות נח פ”ד הל”ה] ואכמ”ל, ואמנם נפ”מ בנידוננו גם לישראל כדלהלן), דהא עד כמה שזה נחשב ביאה המותרת, אין כאן השחתת זרע לבטלה, וכפי שאין איסור השחתת זרע במשמש עם אשתו קטנה או זקנה או איילונית ועקרה, עיין שו”ת רב פעלים (ח”ג אה”ע סימן ב) ובמקום אחר נתבאר ואין כאן מקומו].

והנה אי נימא כהצד שאשה לא מתעברת מדולפין, א”כ יהיה אסור לה להיבעל לו, ורק לאיש זכר יהיה מותר לבעול דולפין נקבה. אמנם יש לדון לדרך זו, דמאחר ואין האשה מתעברת מדולפין רק האיש יכל לעבר נקבת הדולפין, א”כ יתכן שכללות זיווג אדם ודולפין לא חשיבא “והיו לבשר אחד” כיון שאין התאחדות מושלמת מין במין שהרי אשה לא מתעברת מדולפין, וממילא אף לאיש זכר יהיה אסור לבעול דולפין, וצ”ע. ועכ”פ עיקר הדבר לומר שיש חילוק בין איש ודולפין לבין אשה ודולפין, דחוק הוא, ובגמרא חולין נראה איפכא וכנ”ל. ולכן ננקוט כאן שמתעברים זה מזה בכל האפשרויות, ודינא בדוכתא קאי.

אמנם אין לכחד כי בעיקר פירוש רש”י על התורה, מצינו להרמב”ן שם שחלק עליו ופירש מה שכתוב “והיו לבשר אחד” דהיינו שהבהמה והחיה אין להם דבקות בנקבותיהן, ואינם מנהלים יחסי אישות, אלא הזכר בא על איזה נקבה שימצא וילכו להם, משא”כ נקבת האדם שהיתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ודבק בה והייתה בחיקו כבשרו ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו, וכאשר היה זה באדם – הושם טבעו בתולדותיו להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהם, עיי”ש. ולפי זה אין היתר לאדם לב”ע דולפין, כיון שהדולפינים אינם “מונוגמיים” ונקבה עשויה להזדווג עם כמה זכרים (כן ראיתי ב’וקיפדיה’ ערך ‘דולפין’. אמנם כל זה ‘והיה בהניח’ שאיירינן בדולפים של זמנינו, עיין להלן אות טו).

אכן כאמור בגמרא סנהדרין מבואר כפירוש רש”י, וכמובא שכן נקט הרמב”ם, וכן פירשו הרמ”ה והמאירי (בסנהדרין שם), וצ”ע היאך יבאר הרמב”ן בגמרא. וכבר רמז הרא”ם שמהגמרא כאן ומהמדרש רבה (שם יח ה) נראה כרש”י ודלא כהרמב”ן. ועיין להגאון רבינו דוד זינצהיים זצ”ל ב’שלל דוד’ (על התורה שם) מה שפלפל בזה, וציין למש”כ בחיבורו ‘יד דוד’ (על הגמרא שם) שנחלקו בזה הגמרא והמדרש [דבמדרש רבה (פרשה יח פיסקא ה) יליף מזה לאסור לבני נח ביאה שלא כדרכה, שנאמר “לבשר אחד” – למקום ששניהם עושים בשר אחד. אלא שבגמרא סנהדרין בסמוך (נח:) למדו זאת מ”ודבק” – ולא שלא כדרכה, ופירש רש”י דכיון שאינה נהנית אין זו דביקה. ודרשת המדרש רבה היא כדאיתא בגמרא קידושין (כב:) על ביאה שלא כדרכה “מי יימר דלאו הנאה אית להו לתרווייהו” – אלמא דליכא למילף ב”ודבק” לאפוקי שלא כדרכה] עיי”ש, ואכמ”ל.

יד] ודברים הללו כבר כתבתי עיקרם ב’מילואי שבעתא’ לחיבורי ‘תולדות נח’ (עמ’ תתע) ונתתי חמרא למריה כי שמעתים מבוגר בית מדרשנו (שכעת הוא ראש כולל ‘זכרון שמעון’) ידידי הרה”ג חיים מיימוני שליט”א, אלא שסיימתי בפשיטות שמכל מקום ישראל אסור בדולפין, מכיון שעכ”פ לא נפיק מכלל אזהרת “כל שוכב עם בהמה” (שמות פרק כב פסוק יח) שפסוק זה כולל את כל הבעלי חיים. [ובמוסגר שם הערתי שחז”ל דרשו קרא זה לבנות יושבי צריפין ובנות עם הארץ, אך כתבתי דמכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ופשוט הוא, שהרי מוני המצוות הביאו אזהרה זו להלכה]. ולכן הסקתי שכל הנפקא מינה במהלך הנזכר, היא רק לבני נח, כיון שבני נח לא הוזהרו בקרא דכל שוכב עם בהמה (וציינתי לתורה תמימה בראשית כאן הערה נז) אלא רק מקרא דבשר אחד, וממילא בדולפין אין מקור לאסור להם.

אולם כעת חזינא דלא היא, שאין חילוק בזה בין ישראל לב”נ, אלא אף ישראל צריך להיות מותר כמו ב”נ. דהנה בגמרא בבא קמא (נה.) אמרו, המרביע שני מינים שבים – לוקה. מאי טעמא? אמר רב אדא בר אהבה משמיה דעולא: אתיא למינהו למינהו מיבשה. ועיי”ש בתוספות (ד”ה המרביע) שדנים דאפשר שיש לגרוס “המנהיג” שני מינים וכו’. ומ”מ מבואר שם (בד”ה המנהיג) דנפקא מינה בהך דרשה לארבע דברים הכלולים באיסור כלאים, והמה: הרבעה והרכבה זריעה והנהגה. אבל לולי הדרשה, אמרינן שאין חיוב בבעלי חיים שבים. וכן כתב המנחת חינוך (מצוה רי אות א) שנראה דלענין כמה דברים צריך לרבות עוף, וגם נראה מהסוגיא הנ”ל שלשוּם דבר אין חית הים בכלל, לא לענין שבת ולא לשאר דברים, רק לענין כלאים כיון דכתיב ביה ‘למינהו’. ולכן מסיק המנ”ח שנראה דגם כאן מי שרובע את חית הים אינו חייב עליה. וראיתי מציינים שכן כתב החזון איש (יו”ד סימן ריד, חולין קכא:) ולא מצאתי איה מקומו.

ואמנם לגבי שאר חית הים, ראיתי מציינים להרב מנחת סולת (על ספר החינוך שם) שכתב על פי המבואר בספר היראים (סימן ה) שמכל מקום נראה שיש בזה איסור, שהרי אף הם אינם נעשים לבשר אחד עם האדם. [והנה במאי דפשיטא ליה שישראל מצווה בקרא שנאמר גבי ב”נ, אכמ”ל, כי בפשטות קושטא הוא, מאחר ומצוה זו חזרה ונשנית לישראל]. ואמרתי כי לפי”ז יוצא דעכ”פ לבוא על דולפין מותר אף לישראל, שהרי כן נעשים לבשר אחד, וממילא אין כאן איסור לא מצד שוכב עם בהמה ולא מצד והיו לבשר אחד. ואמנם השגתי את הספר מנחת סולת, וראיתי שחכך בנקיטת המנ”ח שאין חיוב על חית הים, והעיר עליו כאמור שיש בה חיוב מצד והיו לבשר אחד, ועל זה כתב כמו שכתבתי בעניותי דמ”מ בדולפין אין איסור, אלא שהוסיף דבעיקר פשיטות המנ”ח דלא מרבינן חית הים להיות כבהמה, מבואר שם בתוס’ (ד”ה המנהיג) שבתירוצם השני ניידי מזה, שכתבו דילפינן שבת מהרבעה וכן ילפינן כולהו משבת, עיי”ש. הרי שהדבר בספיקא.

זאת תורת העול’ה מן הי’ם. כי לדעת הרב מנחת חינוך, יוצא בפשטות שאין כלל איסור ביאת אדם, בכל חית הים וכ”ש בדולפין, בין לב”נ בין לישראל. אך לדעת הרב מנחת סולת יוצא שרק ב”נ מותר בדולפין, אך ישראל הוי ספיקא (מחמת דפליגי בזה תירוצי התוספות), ובשאר חיות הים בין ב”נ בין ישראל אסורים. ולכאו’ קשה לסמוך ע”ד המנ”ח אף כי רב גובריה וחיליה, דהא הוי ספיקא דאורייתא, ואמנם יש מקום לומר לענין ביאה על דולפין, דכיון שלדעת המנ”ח הוי היתר ודאי ואילו לדעת המנ”ס הוי ספק ולא ודאי איסור, אין ספיקו מוציא מידי ודאי של המנ”ח, אך נראה שבודאי לא נוכל להקל כל עוד לא נדחה מה שנראה בתוספות שבתירוצם השני נקטו לאיסורא, ושו”ר שגם הגאון ערוך השולחן (אה”ע סימן כד סעיף ז) רמז לתי’ בתרא דהתוס’ ועל כן הניח הדבר בצ”ע לדינא. ובלא”ה בעיקר מילתא אין לשכוח שבפשטות לדעת הרמב”ן ליכא כלל היתרא ע”פ דרשת “והיו לבשר אחד”, ואע”פ שדבריו לא נתבארו, ובפרט שהראשונים פליגי עליה, מ”מ אכתי לא נפיק מכלל ספיקא, ואף אם נכריע לקולא כדעת שאר הראשונים, היינו גבי ב”נ, אך גבי ישראל, נראה שדעת הרמב”ן חזי לאיצטרופי עכ”פ לחומרא לספיקת המנ”ס ע”פ התוספות.

טו] ובהיותי בזה שאלני ידידי בוגר בית מדרשנו (וכעת ראש הכולל ב’סאן-פאולו’ ברזיל, ומשיב באתרנו) הרה”ג אברהם מימון שליט”א, האם נימא דלאחר שאדם בא על דולפין, אותה נקבת הדולפין נעשית כאשתו לענין שאסור לאחרים לבוא עליה. והנה פשיטא לן שמה שבא עליה דולפין או דג אחר לא שייך שזה יאסור אותה לאדם, אלא הנידון כאן מצד שב”ע אדם. אכן לכאורה אין כאן כלל נידון, דכיון דבעינן כוונה לאישות, ולדג אין דעת (ואף שהדולפין היא חיה יצירתית וחכמה ונחשבת לאחת החיות האינטליגנטיות ביותר בטבע, מ”מ נראה שאין לה דעת הראויה להחיל קנינים) א”כ לא שייך אישות. אכן הנה במדרש רבה (בראשית פרשה יח סימן ה) מבואר דבבני נח לא בעינן כוונה לקנין אישות אלא היא נוצרת בעצם הבעילה, ובירושלמי (ריש קידושין) הובאה פלוגתא בזה, עיין משנ”ת בזה בתולדות נח (פרק ז סעיף ח) ואכמ”ל. ועכ”פ לדרך זו, יל”ד דאף בב”נ הב”ע בע”ח אי שרי ליה, חלה אישות ביניהם בלא כוונה, ואף להחולקים דלא מהני, אפשר דסגי בכוונת הבעל, והכא נמי כאן. וא”כ שוב הדרינן לחקור אי שייך תפיסת אישות בדג לאסור אחרים לב”ע. וגם יש לפלפל דיתכן שלאחר שנפרדו זה מזה חשיב גירושין. עיין משנ”ת בתולדות נח (שם סעיף יא). וצ”ע בכל זה.

ויש לפלפל ולסלסל עוד בהאי מילתא, לדעת המנ”ח שאף ישראל מותר בדג ועכ”פ בדולפין דליכא ביה עשה ד”והיו לבשר אחר”, מה הדין כאשר ב”נ בא על דולפין, לכשננקוט דאכן תפיס בה אישותו, האם יהיה ישראל אסור בדולפין זו. והנה מקור הדבר הוא בתוספות בסנהדרין (נב:) וקידושין (כא:) ששם מבואר דאע”ג שישראל הב”ע אשת גוי אינו חייב מיתה, מ”מ יש לו בזה איסור. ובלח”מ (מלכים פ”ח ה”ג) מבואר דפליגי התוס’ בגדר האיסור, דלהתוס’ בקידושין זהו איסור עשה של “ודבק באשתו” – ולא באשת חבירו, ולהתוס’ בסנהדרין האיסור הוא בעצם מה שהתירה התורה יפת תאר במלחמה, שמזה משמע שבלא מלחמה איכא איסור, עיי”ש (ועי’ ‘תולדות נח’ שם הערה יח). ונידון דידן לכאו’ תלי בזה, דאיסור ודבק באשתו ולא באשת חבירו שייך גם כאן, אך ממאי דאיצטריך למישרי יפת תאר א”א ללמוד איסור לדולפין, ודוק”ה. ואי נימא דהוי ספיקא, יש לצרף שיטת הראשונים (רמב”ם רמב”ן רשב”א וריב”ש, הובא ב’תולדות נח’ שם הערה יט) דסברי מרנן דליכא איסור כלל (מדאורייתא) באשת גוי (וחומרא דהבועל ארמית וכו’ לכאו’ לא שייכא הכא כלל), ועיין.

בירור דין דולפין שבזמננו

טז] ובסיומא דמילתא אכתוב קושטא דמילתא דבעיקרא דמילתא לא ברירא לן ענין זיווג דולפין ואדם. האם זהו בדולפין הידוע לנו היום, כי לא מצאתי מידע מבוסס שאכן בעלי חיים אלו יכולים להוליד מבני אדם, על אף הדימוי בינם לבני אדם [שזה דג שיש לו רֶחֶם, והמוח שלו שוקל הרבה ביחס לגוף, וכן (כאמור) זו חיה אינטליגנטית ויצירתית ותומכת אחת בחברתה כבני אדם ואף כידוע היא ידידותית לאדם]. וא”כ אין לנו מקור שזהו הדולפין שדיברו עליו בגמרא בכורות, והרי באמת אדרבא לפי התיאור שכותבים רש”י ושאר מפרשים, שחציין צורת אדם וחציין צורת דג, א”כ בודאי שאין זה הדולפין הקלאסי המוכר לנו, אלא זה ה’סירני’ ו’בת-הים’ אשר לא ידוע אם אכן קיימות בזמנינו.

אכן חשבתי לומר, ש”בני-ימא” שהם חצי דג וחצי אדם – המה הנולדים מזיווג של דולפין רגיל ואדם, ועל כן הם שילוב של דג ואדם. ויתכן לדחוק זאת בלשון הגמרא, דבתחילה קאמרה שהדולפינים פרים ורבים מבני אדם, והיינו דולפין כדוגמת מה שידוע לנו היום, ואח”כ שאלה הגמרא מאי דולפין, כלומר מה יוצא כאשר הם פרים ורבים מבני אדם, ועל זה משיבה הגמרא ‘בני-ימא’ והיינו בע”ח שחציו דג חציו אדם, ודו”ק. ואמנם קשה לומר כן, מדלא פירשו זאת הראשונים והאחרונים להדיא. ואכן ראיתי להרה”ג הבקי המפורסם רבי מאיר אליהו שליט”א בשו”ת מרכבות ארגמן (ח”ב סימן א אות סד) שכתב שצ”ע הדולפין הראשון מניִן, וכתב ליישב שהוא מאדה”ר שב”ע על כל הבע”ח (וכדלהלן), ודבריו צ”ב, דאי קשיא ליה דלא שייך דולפין אלא זה הנולד מאדם ודג, א”כ אכתי קשיא היאך בא אדה”ר על דולפין, הרי עדיין לא היה כזה בע”ח, ואי קשיא ליה סתם מי היה הראשון, מה ההכרח לומר שהיה זה אדה”ר ולא מישהו אחר מזרעו.

[ומכל מקום אמרתי להשתעשע בדבריו, שכתב כך “ונ”ל כי אמרו (יבמות סג.) שאדם הראשון בא על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה. ואמרתי ע”ד אפשר, כי בן הים הראשון הגיע מאדם הראשון, והגם שאמרו שבא על ‘כל בהמה וחיה’ ולא זכרו דגים, אפשר דדגים בכלל חיות הים” עכ”ל בקיצור. וכאמור אין צורך והכרח לומר כן, אלא יש להשאר בפשיטות שאדה”ר בא רק על בהמה וחיה, ואף אם בא גם על דגים (ועכ”פ על דולפין כיון שזו חיה אשר יכולה לילד מאדם ויש לה קשר אליו) הרי לא נזכר כלל שנולד מבעילות אלו איזה ולד. ואם ננקוט כהפשטות שאדה”ר לא ב”ע דגים, מובן היטב מאמר חז”ל (קידושין יג. וזבחים קיג:) שבדור המבול לא נגזרה גזרה על דגים, והיינו משום שהשחית כל בשר ואפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן (רש”י בראשית ו יב ע”פ מדרש רבה כח ח), אבל הדגים לא השחיתו (הרא”ם שם ז כב, ועיי”ש בגו”א), והיינו משום שכל הבע”ח נתקלקלו בזה כאשר בראשית הבריאה בא עליהם אדם הראשון (ועי’ בית הלוי ריש פר’ נח ודו”ק), משא”כ הדגים שלא נתקלקלו בזה מעיקרא (ולפי”ז יוצא שאדה”ר ב”ע עופות), ודו”ק].

ואמנם נס’בר לִבִּי בקרבי, דאף אילו יתברר שבזמן הזה אין הדולפין יכול להוליד מהאדם, אכתי אין הכרח ללמוד מזה לדברי חז”ל הנ”ל ולומר שלא זה הדולפין שעליו דיברו. כי יתכן שבענין זה אמרינן “נשתנו הטבעים”, וכפי שראינו בגמרא (סנהדרין סט. וראה תוס’ סנהדרין שם ד”ה בידוע, חי’ הר”ן שם ע א ד”ה קטן, ובמרגליות הים אות יג ואילך) לגבי פער הדורות ביחס לגיל המוקדם שזכר יכול להוליד, וכן ראינו בחז”ל (ראה רמב”ן בראשית מו טו) לגבי יכולת ההולדה בגיל מבוגר מאד בתקופת המקרא, וכן מצאנו בהלכה (שו”ע אה”ע סי’ קנו סעיף ד בהג”ה, וע”ש בפת”ש סוף ס”ק ט, וע”ע חזו”א יו”ד סי’ קנה אות ד ואות ז וסי’ קצ אות ח) שנשתנו הטבעים וכהיום אשה יולדת למקוטעין, ועד אחרון מרן החזו”א (אה”ע סי’ יב אות ז, וראה ‘פאר הדור’ ח”ד עמ’ קמב. ומאידך, עי’ שו”ת חשב האפוד ח”ב סי’ ח שחולק. וע”ע בציץ אליעזר ח”י סי’ כה פרק כד וחלקת יעקב ח”ב סי’ כב) שהכריע לנו כי אף במבנה איבר המין של הזכר – שבזמננו אין בגיד אלא שביל אחד והזרע נכנס בגיד בראשו שסמוך לגוף, נשתנה הדבר ממה שהיה אצל חז”ל שהם תיארו (בכורות מד: ויבמות עה:, וראה רמב”ם איסורי ביאה טז ו-ח) שני נקבים באיבר המין של הגבר, אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע, ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום.

ומעתה כך נאמר גם בענייננו, שמלפנים אכן היו האדם והדולפין יכולים להתעבר ולהוליד זה מזה, אך היום השתנו הטבעים ואין בהם כח לזה, ואפשר שירדה חולשה לדולפין ואין בו כח להתעבר מאדם, ואפשר להיפך (והכי מסתברא) שירדה חולשה לאדם ואין בו כח לעבר דולפין. וצריך לשאול למבינים בזה. [וראה בערוך השולחן (אה”ע סימן כד סעיף ז) שכתב שנראה כי בדגים לא שייך כלל הרבעה עם אדם, אכן מסתבר שכתב זאת על כלל הדגים, ולא בא לומר שגם בדולפין לא שייך משום שנשתנו הטבעים]. אלא דהשתא יש לחקור טובא בהאי דינא ד”והיו לבשר אחד” מהו באופן שכעת נשתנה הטבע ואין שני מינים אלו יכולים להיות לבשר אחד, האם מעתה יהיו אסורים, או דאין ההשתנות משנה הדין דנקבע להם להיתרא. ויש להגדיר חקירה זו, אי הוי ‘סיבה’ או ‘סימן’ ודו”ק כי קיצרתי. ותן לחכם ויחכם.