מקורות ונימוקים:
כתב הרמב”ם הלכות מתנות עניים פרק ז הלכה א’ מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני, אם היתה יד הנותן משגת, שנאמר פתוח תפתח את ידך לו ונאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך ונאמר וחי אחיך עמך. עוד כתב הרמב”ם שם בהלכה ב’ וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה שנאמר “לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון”.
אכן אין הדברים אמורים, אלא בנוגע לעני שאין לחשוש בו למרמה, אולם עני שיש לחשוש בו למרמה ניתן להתעלם ממנו, אלא”כ מבקש אוכל. כמבואר ברמב”ם שם הלכה ו’ וזה לשונו, עני שאין מכירין אותו ואמר רעב אני האכילוני, אין בודקין אחריו שמא רמאי הוא אלא מפרנסין אותו מיד. היה ערום ואמר כסוני, בודקין אחריו שמא רמאי הוא, ואם היו מכירין אותו מכסין אותו לפי כבודו מיד ואין בודקין אחריו.
בנוגע לשאלה, מי נחשב עני שיש לדאוג לצורכו מבואר ברמב”ם שם שכל מחסור שיש לאדם מגדירו כעני, לכן כתב הרמב”ם בהלכה ג’ בזה”ל: לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו, אם אין לו כסות מכסים אותו, אם אין לו כלי בית קונין לו, אם אין לו אשה משיאין אותו, ואם היתה אשה משיאין אותה לאיש, אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו והעני וירד מנכסיו קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו, ומצווה אתה להשלים חסרונו ואין אתה מצווה לעשרו.
מבואר ברמב”ם שמצוות הצדקה היא לא רק לחם וחלב אלא לדאוג לאדם לכל מחסורו, אלא שאין אתה מצווה לעשרו אלא להשלים חסרונו, ולכן ברב המקרים אדם שאוסף לעצמו, בוודאי שיש לו מחסור אמיתי, אלא אם כן יש חשש שהוא רמאי או שאוסף בכפייתיות, שאז בהחלט אין צורך לתת לו.
כמו כן אם אין העני לפניו אלא גבאי הצדקה בא לאסוף לצורך עני מסוים או לצורך ארגון וכדו’ כתבו הפוסקים שאינו עובר בלאו זה. כפי שהורה הגאון הרב שלמה זלמן אוייערבאך הובא בספר עלהו לא יבול חלק ב’ עמוד קיא’, ודלא כמו שכתב בשו”ת קול אליהו חלק ב’ יורה דעה סימן יט’. וכן מובא גם בספר אורח צדקה בשו”ת אות ק”ד.
בנוגע לחיוב ליתן צדקה באמצע התפילה,
קיימ”ל העוסק במצווה פטור מן המצווה, לכן אם האדם באמצע תפילתו, פטור הוא מלתת צדקה, יתר מכן כאשר הוא באמצע קריאת שמע או שמונה עשרה, יש אף איסור להפסיק ולתת צדקה, וכפי שכתב בשו”ת תשובות והנהגות כרך א’ סימן ס”א, בנוגע לאיסוף צדקה באמצע קריאת שמע בזה”ל: מסברא העוסק במצוה פטור מן המצוה, ולהרבה ראשונים לא רק פטור אלא אסור לקיים מצוה אחרת שנקרא רשות, ולכן כאן כשהעני בא וצריך להפסיק מקריאת שמע לשלשל ידיו לכיסו לתת לו ומתבטל אז מקריאה עובר עבירה ולא מצוה, ומדינא העוסק במצוה פטור מן המצוה, והיינו גם ממצות צדקה וכדמוכח משומר אבידה דפטור מצדקה, ועיין עוד בתוס’ בשבועות מד: דעוסק בשופר פטור מצדקה, וראוי לנו לעורר לא לתת באמצע קריאת שמע ואפילו בברכותיה וכמבואר בריטב”א סוכה (כה ב) שאם עוסק במצוה פטור ממצוה אחרת וכדבר הרשות ואסור לעזוב המצוה, וכאן עסוק ואי אפשר לקיים שניהם בבת אחת ראוי לאסור.
ועיין עוד בשו”ת שבט הלוי חלק י סימן קנ”ז שכתב לעניין איסוף צדקה באמצע הלימוד בזה”ל: ובענין צדקה אם היה בקשת הצדקה ממש צורך אותה שעה ויש ביד הנתבעים האמצעים לכך ודאי פשוט דמבטלים תלמוד תורה לאו דוקא מפני צדקה אלא גם מפני כל מצוות עשה שבתורה, אבל נדונים אלה של מגביות נהי דיהיו ברורים שהם צורך צדקה וחסד ממש, וגם נפסוק שמוטלים גם על לומדי תורה קטני יכולת, הא מדובר כאן מאברכים צדיקים במעשיהם שאין רוצים להשתמט ממצוה זאת, ויתנו גם אחרי או לפני הסדר בלי שיפריעו להם כל פעם סדרי הלמוד, אלא משום נוחיות המתרימים (בחשבם כן) הם באו דוקא בשעת הלמוד, בכזה פשיטא דעל פי הלכה אין צריך לבטל סדר הכלל, ואינו דומה כלל להזדמנות מצוה דוקא בשעת הלמוד וא”א להתקיים ע”י אחרים, [וגם עצם הנדון אני מסופק אם לא נקרא זה אפשר להתקיים ע”י אחרים כיון שהגובים האלה נגשים לכל אדם]עכ”ל. וכן כתב גם הגר”ח קניבסקי בדרך אמונה פרק י’ ס”ק צ”ו.
