מקורות ונימוקים:
דברים פרק כב, כח-כט, כִּֽי־יִמְצָ֣א אִ֗ישׁ נַעֲרָ֤ בְתוּלָה֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־אֹרָ֔שָׂה וּתְפָשָׂ֖הּ וְשָׁכַ֣ב עִמָּ֑הּ וְנִמְצָֽאוּ: וְ֠נָתַן הָאִ֨ישׁ הַשֹּׁכֵ֥ב עִמָּ֛הּ לַאֲבִ֥י הַֽנַּעֲרָ֖ חֲמִשִּׁ֣ים כָּ֑סֶף וְלֽוֹ־תִהְיֶ֣ה לְאִשָּׁ֗ה תַּ֚חַת אֲשֶׁ֣ר עִנָּ֔הּ לֹא־ יוּכַ֥ל שַׁלְּחָ֖הּ כָּל־יָמָֽיו.
וכתב הרמב”ם בהלכות נערה בתולה פרק ב’ הלכה א, שאין תשלום זה אלא עבור הנאת השכיבה בלבד, אולם נוסף לכך חייב האונס לשלם בושת פגם וצער, הואיל והנבעלת ברצונה אין לה צער אולם האנוסה יש לה צער, וכן הוא אומר באנוסה “תחת אשר ענה”. וטעם הדבר כתבו הפוסקים משום דלא גרע האונס מן החובל שחייב בחמשה דברים.
אכן אין העניין אמור אלא בנוגע לאשה טהורה, אולם רוב הנשים בחזקת נדה הן, לפי שאינן טובלות לנידתן, ולפיכך נוסף לאיסורים הנזכרים, הרי הן באיסור כרת.
ועל כגון זה, כתב המשנה בסנהדרין דף עג עמוד א, שדין הרודף אחר הערווה לאונסה כדין הרודף אחר חבירו להורגו שמותר להורגו על מנת להצילו מן העבירה.
זה לשון המשנה שם: ואלו הן שמצילין אותן בנפשן הרודף אחר חבירו להרגו ואחר הזכר ואחר הנערה המאורסה, אבל הרודף אחר בהמה והמחלל את השבת ועובד עבודה זרה אין מצילין אותן בנפשן.
