מקורות וביאורים:
א). מה שכתבנו שאינו יכול לעמוד במקומו ולברך משם, היינו לא מבעיא לדעת מרן השו”ע (סי’ קלט ס”ג) דס”ל דסומא לא יעלה מפני שאין לקרוא אפילו אות אחת שלא מן הכתב, היינו מכתב הס”ת וכשהוא במקומו, אינו יכול לראות את הכתב ולקרות ממנו. וראה עוד מה שהאריך בזה מרן בשו”ת יביע אומר ח”ט (סימן פג) שכן ההלכה וכדעת מרן שקיבלנו הוראותיו. אלא אף לפי”ד הפוסקים דס”ל דשומע כעונה וסומא רשאי לעלות לתורה וכמ”ש הרמ”א (שם), ועי’ מג”א (ס”ק ד’), ואכמ”ל. מ”מ בעינן שיעמוד העולה סמוך התורה לכבוד הס”ת שבזה ניכרת עלייתו לתורה שהרי התקנה היתה ז’ “עולים” ולא ז’ “עומדים”, וכשמברך ואינו עומד ליד התורה, ברכתו לבטלה שהרי לא ניכרת שברכתו על התורה. ועי’ ביה”ל (סי’ קמא ס”ב ד”ה לבטלה).
ב). ומה שכתבנו שניתן להעלותו כשהוא ע”ג כסא גלגלים, עי’ בגמ’ מגילה (כא.) הקורא את המגילה עומד ויושב. תנא מה שאין כן בתורה, מנהני מילי אמר רבי אבהו דאמר קרא ‘ואתה פה עמוד עמדי’. וכן פסקו הטוש”ע (סי’ קמא סעיף א’). ויל”ע אם חובת העמידה בקריאה בתורה היא מדין כבוד הציבור, או מדין כבוד התורה, ולכאו’ נפק”נ בנד”ד היכא שאינו יכול לעמוד, דאם הוא משום כבוד הציבור י”ל, דכבוד הציבור איכא דווקא היכא שיכול לעמוד ואינו עומד אבל במקום שלא מצי לעמוד, מוחלים הציבור על כבודם, ומותר להעלותו. והנה ראיתי שבספק זה כבר עלה והסתפק הירושלמי (פ”ג דמגילה משנה א’): מפני מה הוא עומד, מפני כבודה, או מפני כבוד הרבים, ואי’ התם דהנפק”מ לעמוד בינו לבין עצמו, דאם טעם העמידה מפני כבודה, גם ביחיד צריך לעמוד, ומסקנת הירושלמי דמפני כבודה הוא עומד, אלא שאעפ”כ ביחיד אינו צריך לעמוד, דאם אמרת שגם בקורא יחידי עומד, אף הוא מתעצל ואינו קורא.
ג). אלא שי”ל שגם לפי טעם זה של כבוד התורה, היינו דווקא אם יכול לעמוד שבזה שיושב מראה שלא מכבד את התורה, אבל באופן שלא מצי לעמוד, אין בזה חוסר כבוד התורה. ומזה הטעם נראה דהתיר המרדכי הנז’ בב”י לבעל בשר לסמוך עצמו על הכותל. וכן פסק השו”ע (סי’ קמא ס”א). והיינו דליכא בכה”ג חוסר כבוד. דומיא דמאי דמצינו בברכות (יג:) דאסור לקראות ק”ש פרקדן, ופרש”י שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים דרך שררה וגאווה. ואי’ התם דר’ יוחנן קרא כך, משום שהיה בעל בשר. הרי דכל שאינו עושה כן מחמת דרך זלזול, שפיר דמי. וא”כ ה”ה בנד”ד שהתגלגל עליו חולי מן השמים, ואינו יכול לעמוד על עמדו במשך זמן הקריאה או הברכה, דאין בכהאי גוונא חסרון לא משום כבוד הציבור ולא משום כבוד התורה.
ד). וכן ראיתי לכמה מאחרוני הזמן שנקטו כן לדינא, ואציין לכמה מהם, ראה בס’ חישוקי חמד מגילה (כא.), וכ”כ בשו”ת שערי עזרא – בצרי ח”ב (סימן ט’), וכתב דהעורערין בזה, שלא כדין הם עושים ומחמירים בדבר שלא צריך להחמיר. וכ”כ בשו”ת בית אב”י ח”ד (סימן נז) להתיר לנער בר מצווה המרותק לכסא גלגלים לקרוא בתורה כיון דכך דרכו לאו פחיתות כבוד התורה יש בזה. וכן העלה בשו”ת מים חיים ח”ג (סימן י’), ובשו”ת משנת יוסף – ליברמן חי”א (סימן כב או’ ה’), דאפי’ לקרב לנכה את הספר תורה ולהורידו ע”ג השולחן, מותר. ושוב סמוך ונראה לחתימה, ראיתי שכן העלה הגר”א ווייס בספרו שו”ת מנחת אשר ח”ג (סימן ט). וע”ע בשו”ת אבני דרך – פרינץ ח”ז (סי’ כג) בשם כמה מפוסקי דורנו שכתבו לו להתיר לנכה ולחולה בניוון שרירים להעלותם לתורה. וע”ע בספר מאיר עז (סי’ קמא עמ’ שיד), ואכמ”ל. וע”ע בהקדמה לספר שהגר”ב שרגא שליט”א חיזק את ידינו בענין זה ודלא כפסק הרב ילקו”י, ואדרבה ראה במו עיניו שמרן הגרע”י זצוק”ל באחרית ימיו עלה לתורה ובירך כשהוא יושב על כסא. וכן עיקר. ותורת חסד היא ודרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום.
