מקורות ונימוקים
בכל דברים אלו דעת בני אדם נלמדת מן המנהג כפי שכתב הרמב”ם בפרק כ”ו מהלכות מכירה הלכה ח’ בזה”ל: וזה עיקר גדול, בכל דברי משא ומתן הולכין אחר לשון בני אדם באותו המקום ואחר המנהג.
ומקור הדברים הם מדברי המשנה בבא מציעא פ”ג. השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן, מקום שנהגו לזון יזון, לספק במתיקה יספק, הכל כמנהג המדינה.
כך גם מבואר בנוגע לדיני אריס ומקבל שדה מחברו לעבוד בו, כפי המבואר בדברי הגמרא בב”מ ק”ג: מקום שנהגו לקצור יקצור, לעקור יעקור, לחרוש אחריו יחרוש.
השפעת המנהג איננה רק בדיני שכירות פועלים או אריס ומקבל שדה מחבירו, אלא אף בכל דיני הממונות כגון ענייני מקח וממכר ועוד, כפי שכתב הרמב”ם הנזכר לעיל בפרק כ”ו מהלכות מכירה.
עיין עוד בדברי הפתחי חושן חלק ד’ הלכות שכירות פועלים פרק ז’ הלכה י”ז שכתב לתמוה מדוע התפרשה הלכה זו ‘שהכל הולך אחר המנהג’ דווקא בהלכות שכירות פועלים הרי בכל דיני הממונות כך הוא, כפי שפסק השו”ע בהלכות שכירות בהמה בסימן ש”ח, ובשכירות ובתים ועוד, וכתב הפתחי חושן לבאר שהוא משום ששכירות פועלים הוא המצוי והשכיח ביותר.
ועיין עוד בדברי המהרי”ט ח”א סי’ ק”נ שכתב להסתפק מאימתי זוכים אורחים המסובים בסעודה במנות שהוגשו לפניהם, האם רק בעת האכילה, או כבר מהשעה שבעל הבית מניח את המנות לפניהם. וברש”י בנדרים דף ל”ד: מבואר שכבר משעה שהונח המנה לפני האורח אין חבירו יכול לאסור עלי את האוכל, אלמא קנה את המאכל קודם האכילה. אולם לדעת הר”ן והרא”ש בנדרים מוכח איפכא.
ובשולחן ערוך אבן העזר סימן כ”ח סעיף י”ז כתב, הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהם וקידש בו אשה, ובא בעל הבית, אף על פי שאמר לו: למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממה שנתת לה, אינה מקודשת, שלא אמר לו דבר זה אלא כדי שלא להתבייש עמו, והואיל וקידש בממון חבירו שלא מדעת חבירו הרי זה גזל ואינה מקודשת. ואם קדשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו, כגון תמרה או אגוז, הרי זו מקודשת מספק.
ובהגהת הרמ”א שם הביא לדברי ההגהות אלפסי שכתב: אורח שיושב אצל בעה”ב, ונוטל חלקו וקידש בו, הוי מקודשת. כלומר דס”ל שמיד משנתן בעל הבית את המנה לפני האורח, נעשית היא שלו, ואינו דומה לנוטל שלא מדעת בעל הבית. ועיין עוד בזה בשו”ע אורח חיים סימן קס”ט – ק”ע.
אולם עיין שם בט”ז שכתב שהוא ספק גזל והוי ספק קידושין ולא קידושין גמורים, שהרי כתב השו”ע או”ח סימן ק”ע סעיף י”ט, אורחים הנכנסין אצל בעל הבית אינם רשאים ליטול מלפניהם וליתן לבנו או לעבדו של בעל הבית, אא”כ נטלו רשות מבעל הבית. וכתב הט”ז דכל שכן הוא שאסור ליתן לאדם זר שאינו בנו של בעל הבית. לפיכך גם כשלוקח מנתו ורוצה לקדש בזה אשה, יש בזה סרך גזל. וחלק שם על דברי הבית שמואל.
אכן לעניות דעתי, אין מחלוקת זו קשורה לנידון השאלה, הואיל וכל מחלוקת הפוסקים אינה אלא לגבי אוכל שהוגש לאכילה לפני האורח ומיועד הוא לאכילה על ידו, אולם בנידון השאלה לא מדובר על מנה שהוגשה לאכילה, אלא על ערכת קפה וסוכר המונחת בחדר בקיפטריה, שאם ירצה האורח לשתות שתיה חמה כתוספת לארוחות יוכל לעשות זאת בשמחה, אולם אין זו מנה שמיועדת לאכילה בוודאות, אלא הוא תוספת שבדרך כלל לא נעשה שימוש בה אלא במעט, ובוודאי לא בכל מה שמוצע שם. לפיכך אין לומר שזכה האורח בכל מה שהונח לפניו בחדר בקיפטריה שבעבודה.
כעין זה ראיתי בשו”ת שבט הלוי חלק ד’ סימן רכ”ה, שכתב שאין לקחת מאולם שמחות מאכלים סגורים או פרחים שנועד לשימוש חוזר של בעלי האולם, ויש בכך סרך גזל, ורק את המנה ממש שהוגשה לפניו ומיועדת לאכילה, רשאי הוא לקחתו איתו אם מעדיף להמנע מאכילתה, שעל זה דיברו הפוסקים ועל כגון זה דווקא כתב הרמ”א באבן העזר שניתן לקדש בה אשה.
ומ”ש דאפילו אם נצטערה ולא שתתה דינא הכי, ראה בתוספות כתובות (סה: ד”ה שקימצה), ובדגול מרבבה (אבה”ע סי’ ע), מ”מ בנד”ד, שמעמידים את השתייה בכדי להתרענן ולצבור כח במקום העבודה, לא דמי להנ”ל, ודו”ק. וע”ע בשות ברוך שאמר – שרגא (חו”מ סי’ קכו).
