מקורות ונימוקים:
בשו”ע (או”ח סי’ רמ סעיף יב) כתב, אסור לשמש מיטתו בשני רעבון אלא לחשוכי בנים. וכתב הרמ”א (שם) והוא הדין בשאר צרות. ומקורו בירושלמי. והנה מרן לא הזכיר שאר צרות, רק שני רעבון וכן בגמ’ תענית (י.) לא הביאה דין זה אלא גבי שנת רעבון. וגם מה שכתב מרן “אסור” לשמש מיטתו, כתה הברכי יוסף (סי’ תקעד סק”א) דאינה אלא מידת חסידות. וכמ”ש התוס’ (תענית י.). ושכ”כ הכנה”ג, וע”ז סמכו העולם להקל בזה.
ועי’ בשו”ת יביע אומר ח”ז (חו”מ סי’ ז’) שהביא עוד כמה דוכתי שמצינו שכתבו לשון “אסור”, והיינו ממידות חסידות. ומכל מקום בשאר צרות, כגון מלחמה, ודאי שיש לסמוך ע”ז וכן פסק הכה”ח (סי’ רמ ס”ק פה). והשער הציון (סי’ תקעד סק”ח) שבשאר צרות אינו אלא מידת חסידות הואיל ולא הוזכר בתלמוד דידן.
והנה היכא שלא קיים מצוות פו”ר, ודאי שאין לו להחמיר ע”ע בכך, וכן בליל טבילה וכמ”ש השו”ע (סי’ רמ ובמ”ב (ס”ק מז).
וגם באופן שרשאי ממידת חסידות, היינו דוקא ברשות אשתו, ואע”ג שמרן החתם סופר (סי’ קמט) כתב, דכל שהוא רוצה להיות חסיד ופרוש אף אם בעת הנישואין לא היה פרוש, רשאי להחמיר ע”ע ולהפקיע שיעבודו לאשתו, ושמחה היא לאשתו כל מדרגות שמתעלה בעבודת ה’. והוב”ד בפת”ש (יו”ד סי’ קפח סק”ב),מ”מ עי’ בשו”ת מעיל צדקה (סי’ מג) שכתב דאין להחמיר שלא ברשות אשתו במילי דחסידות. ועי’ בשערי תשובה (סי’ תקפב) לענין פרישה בראש השנה ובשאר הימים שכתב רבינו האר”י ז”ל שראוי לפרוש מהם מתשה”מ, דכיון שכולם נהגו כל אדעתא דהכי נישאת לו, וצ”ע לפי”ד בנידון דלפנינו.
ומ”מ מכיון שהרבה פעמים באים לידי זרע לבטלה ובפרט בדורנו הפרוץ וכן לידי הרהורי עבירה, ועי’ מ”ב (סי’ רמ ס”ק מו) בשם האליה רבה והבית מאיר. ע”כ אין להחמיר בזה. אמנם אם ירצה להחמיר מדרך חסידות ואשתו מסכמת, יימעט מכפי הרגלו, והחכם עיניו בראשו.
