שאלה:
שלום הרב
אני מתארח בבתי מלון הרבה, ומעוניין לשאול האם כשאני עוזב את בית המלון, אני יכול לקחת את הקפה והסוכר האישיים המונחים בחדר באריזות קטנות כאלו.
סך הכל זה נועד לשימוש שלי, אבל על פי הרוב אני לא משתמש בהם כשאני בבית המלון, אבל אם אקח את זה איתי בוודאי אשתמש בזה בהמשך במשרד או בבית.
אני לא רוצה לגזול חס ושלום, אם זה אסור.
אשמח לתשובה.
תשובה:
שלום וברכה
שאלתך חשובה, אכן הסוכר והקפה נועד לשימושך כאורח בבית המלון, אולם הם נועדו לשימושך כאשר הנך בבית המלון, אך לא ניתנו לך במתנה, לכן אסור לך לקחתם עמך לביתך או למשרדך.
כשם שגם המצעים והמגבות שנועדו לשימושך, לא הועמדו לרשותך לגמרי, אלא שתשתמש כפי הצורך. כך גם המוצרים המתכלים כמו הטישו המונח בחדר וכדו’ לא הוקנו לך במתנה תמורת תשלום האירוח בבית המלון, אלא הועמדו לרשותך לשימושך בהתאם לצורך.
לכן אסור בהחלט לקחת לבית את מנות הקפה והסוכר האישיים המונחים בחדר בית המלון, הואיל ולא ניתנה הרשות לקחתם אלא להשתמש בהם כפי הצורך בלבד.
ולעניין האם מותר לקחת אוכל מחדר האוכל שבבית המלון עיין כאן
בברכת הצלחה מרובה
הרב דוד אוחיון
מקורות ונימוקים:
בגמרא במנחות דף מ”ד. איתא, הדר בפונדקי בא”י והשוכר בית בח”ל כל שלשים יום פטור מן המזוזה מיכן ואילך חייב אבל השוכר בית בא”י עושה מזוזה לאלתר משום יישוב ארץ ישראל.
דברי הגמרא עוסקים בעניין חיוב במזוזה, אולם מדברי הגמרא למדים אנו חילוק חשוב בין הדר בפונדק לבין השוכר בית. שהשוכר בית מתחייב במזוזה, הואיל והוא קונה את הבית לתקופה מסויימת, בשונה מאדם הדר בפונדק שהוא כמו בית מלון, שאיננו מחוייב במזוזה, הואיל ואיננו קונה את הבית לזמן כמו שכירות, אלא סך הכל משלם עבור הרשות להתגורר בפונדק.
דין בית המלון של ימינו שווה לדין הפונדק שבזמן הגמרא, שהאדם איננו שוכר את החדר בבית המלון לתקופת זמן של כמה ימים, אלא משלם אך ורק על האירוח ועל השירות שמקבל בבית המלון בתקופת שהייתו בבית המלון.
הראיה הפשוטה לכך היא העובדה, שעל פי החוק בעלי בית המלון, יכולים לפנותו מחדר לחדר בתוך תקופת האירוח שלו בבית המלון, אלא שבדרך כלל אין להם עניין לעשות כך.
אמור מעתה כי המגיע לבית המלון משלם עבור שירותי בית המלון, ולא עבור שכירות חדר או מקום מסויים. מהם שירותי המלון עבורם משלם כל אורח, תשובה לכך ניתן למצוא בתקנון האירוח של כל בית מלון, והדבר משתנה לפי סטנדרט האירוח של כל בית מלון.
אולם ישנם דברים שאינם כתובים במפורש בתקנון האירוח של בתי המלון השונים. ודברים אלו נקבעים לפי אומדן הדעת של בעלי בית המלון, מהי התמורה אותה מסכימים הם לספק עבור תשלום האורח לבית המלון.
והדבר גם משתנה ממדינה למדינה, וממקום למקום, הואיל וכל דבר שאיננו מפורש ומוסכם, הולכים בזה אחר אומדן הדעת ואחר מנהג המדינה, הואיל ומנהג המדינה נחשב כאילו אמרו הצדדים כן במפורש.
הואיל וכך בנוגע לנידון השאלה, לעניות דעתי, הדבר מוסכם כי למרות שבית המלון מעמיד לרשות אורחיו ערכות קפה ותה לשתיה חמה ו/או קרה בחדרים, אין בית המלון מסכים שיקחו האורחים את ערכות אלו איתם בעוזבם את בית המלון, ואיננו מסכים אלא שישתמשו בהם האורחים בעת שהייתם בבית המלון.
וכפי שהדבר פשוט בנוגע לשימוש באביזרים שאינם מתכלים, כמו מגבות ומצעים וכדו’, כך לענ”ד דעת בעלי בית המלון גם בנוגע לשימוש בערכות הקפה והתה שבחדרי בית המלון, שהרשות ניתנה אך ורק להשתמש בהם ולא לקחתם לבית בעזיבת בית המלון.
לפיכך, ישנו חשש גזל של ממש, בלקיחת ערכת הקפה בעזיבת בית המלון, כי מאחר ואין דעת בעלי בית המלון למכור או לתת את ערכות הקפה בתמורה לתשלום האורח, לקיחת ערכות אלו גזל של ממש הם.
ובכל דברים אלו דעת בני אדם נלמדת מן המנהג כפי שכתב הרמב”ם בפרק כ”ו מהלכות מכירה הלכה ח’ בזה”ל: וזה עיקר גדול, בכל דברי משא ומתן הולכין אחר לשון בני אדם באותו המקום ואחר המנהג.
ומקור הדברים הם מדברי המשנה בבא מציעא פ”ג. השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן, מקום שנהגו לזון יזון, לספק במתיקה יספק, הכל כמנהג המדינה.
כך גם מבואר בנוגע לדיני אריס ומקבל שדה מחברו לעבוד בו, כפי המבואר בדברי הגמרא בב”מ ק”ג: מקום שנהגו לקצור יקצור, לעקור יעקור, לחרוש אחריו יחרוש.
השפעת המנהג איננה רק בדיני שכירות פועלים או אריס ומקבל שדה מחבירו, אלא אף בכל דיני הממונות כגון ענייני מקח וממכר ועוד, כפי שכתב הרמב”ם הנזכר לעיל בפרק כ”ו מהלכות מכירה.
עיין עוד בדברי הפתחי חושן חלק ד’ הלכות שכירות פועלים פרק ז’ הלכה י”ז שכתב לתמוה מדוע התפרשה הלכה זו ‘שהכל הולך אחר המנהג’ דווקא בהלכות שכירות פועלים הרי בכל דיני הממונות כך הוא, כפי שפסק השו”ע בהלכות שכירות בהמה בסימן ש”ח, ובשכירות ובתים ועוד, וכתב הפתחי חושן לבאר שהוא משום ששכירות פועלים הוא המצוי והשכיח ביותר.
ועיין עוד בדברי המהרי”ט ח”א סי’ ק”נ שכתב להסתפק מאימתי זוכים אורחים המסובים בסעודה במנות שהוגשו לפניהם, האם רק בעת האכילה, או כבר מהשעה שבעל הבית מניח את המנות לפניהם. וברש”י בנדרים דף ל”ד: מבואר שכבר משעה שהונח המנה לפני האורח אין חבירו יכול לאסור עלי את האוכל, אלמא קנה את המאכל קודם האכילה. אולם לדעת הר”ן והרא”ש בנדרים מוכח איפכא.
ובשולחן ערוך אבן העזר סימן כ”ח סעיף י”ז כתב, הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהם וקידש בו אשה, ובא בעל הבית, אף על פי שאמר לו: למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממה שנתת לה, אינה מקודשת, שלא אמר לו דבר זה אלא כדי שלא להתבייש עמו, והואיל וקידש בממון חבירו שלא מדעת חבירו הרי זה גזל ואינה מקודשת. ואם קדשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו, כגון תמרה או אגוז, הרי זו מקודשת מספק.
ובהגהת הרמ”א שם הביא לדברי ההגהות אלפסי שכתב: אורח שיושב אצל בעה”ב, ונוטל חלקו וקידש בו, הוי מקודשת. כלומר דס”ל שמיד משנתן בעל הבית את המנה לפני האורח, נעשית היא שלו, ואינו דומה לנוטל שלא מדעת בעל הבית. ועיין עוד בזה בשו”ע אורח חיים סימן קס”ט – ק”ע.
אולם עיין שם בט”ז שכתב שהוא ספק גזל והוי ספק קידושין ולא קידושין גמורים, שהרי כתב השו”ע או”ח סימן ק”ע סעיף י”ט, אורחים הנכנסין אצל בעל הבית אינם רשאים ליטול מלפניהם וליתן לבנו או לעבדו של בעל הבית, אא”כ נטלו רשות מבעל הבית. וכתב הט”ז דכל שכן הוא שאסור ליתן לאדם זר שאינו בנו של בעל הבית. לפיכך גם כשלוקח מנתו ורוצה לקדש בזה אשה, יש בזה סרך גזל. וחלק שם על דברי הבית שמואל.
אכן לעניות דעתי, אין מחלוקת זו קשורה לנידון השאלה, הואיל וכל מחלוקת הפוסקים אינה אלא לגבי אוכל שהוגש לאכילה לפני האורח ומיועד הוא לאכילה על ידו, אולם בנידון השאלה לא מדובר על מנה שהוגשה לאכילה, אלא על ערכת קפה וסוכר המונחת בחדר בבית המלון, שאם ירצה האורח לשתות שתיה חמה כתוספת לארוחות יוכל לעשות זאת בשמחה, אולם אין זו מנה שמיועדת לאכילה בוודאות, אלא הוא תוספת שבדרך כלל לא נעשה שימוש בה אלא במעט, ובוודאי לא בכל מה שמוצע שם. לפיכך אין לומר שזכה האורח בכל מה שהונח לפניו בחדר בבית המלון.
כעין זה ראיתי בשו”ת שבט הלוי חלק ד’ סימן רכ”ה, שכתב שאין לקחת מאולם שמחות מאכלים סגורים או פרחים שנועד לשימוש חוזר של בעלי האולם, ויש בכך סרך גזל, ורק את המנה ממש שהוגשה לפניו ומיועדת לאכילה, רשאי הוא לקחתו איתו אם מעדיף להמנע מאכילתה, שעל זה דיברו הפוסקים ועל כגון זה דווקא כתב הרמ”א באבן העזר שניתן לקדש בה אשה.
