Question :
Bonjour Rav,
Je séjourne beaucoup dans des hôtels et je voudrais demander si, lorsque je quitte l’hôtel, je peux prendre le café et le sucre placés dans la chambre dans des petits emballages.
En principe, ceux-ci sont destinés à mon usage, mais la plupart du temps je ne les utilise pas quand je suis à l’hôtel. Si je les prends avec moi, je les utiliserai sûrement plus tard au bureau ou à la maison.
Je ne veux surtout pas voler, si c’est interdit.
Merci de votre réponse
Réponse :
Votre question est très importante. En effet le sucre et le café sont destinés à votre usage en tant que client de l’hôtel. Cependant ils vous ont été mis à disposition pour en profiter lors de votre séjour à l’hôtel. Mais ils ne vous ont pas été remis en cadeau. Vous ne pourrez donc pas les emporter avec vous.
De la même manière que les draps et les serviettes mis à votre disposition ne vous ont pas été donné. Vous les utiliserez qu’en fonction du besoin. Il en est de même pour les produits tels que les mouchoirs placés dans la chambre, etc. Ils ne vous ont pas été remis en cadeau en contrepartie de ce que vous avez payé à l’hôtel. Ils ont été mis à votre disposition seulement pour un usage en cas de besoin.
Par conséquent, il est absolument interdit d’emporter chez soi les petits emballages de café et de sucre placées dans les chambres d’hôtel. Ils n’ont pas été disposés pour les emporter, mais uniquement pour les utiliser si besoin.
Si vous chercher à savoir s’il est permis de prendre de la nourriture de la salle à manger de l’hôtel, cliquez sur le lien suivant :
Sortir de la nourriture de la salle à manger d’un hôtel sans autorisation
Je vous souhaite de nombreuses bénédictions
Rav David O’hayon
Références :
בגמרא במנחות דף מ”ד. איתא, הדר בפונדקי בא”י והשוכר בית בח”ל כל שלשים יום פטור מן המזוזה מיכן ואילך חייב אבל השוכר בית בא”י עושה מזוזה לאלתר משום יישוב ארץ ישראל.
דברי הגמרא עוסקים בעניין חיוב במזוזה, אולם מדברי הגמרא למדים אנו חילוק חשוב בין הדר בפונדק לבין השוכר בית. שהשוכר בית מתחייב במזוזה, הואיל והוא קונה את הבית לתקופה מסויימת, בשונה מאדם הדר בפונדק שהוא כמו בית מלון, שאיננו מחוייב במזוזה, הואיל ואיננו קונה את הבית לזמן כמו שכירות, אלא סך הכל משלם עבור הרשות להתגורר בפונדק.
דין בית המלון של ימינו שווה לדין הפונדק שבזמן הגמרא, שהאדם איננו שוכר את החדר בבית המלון לתקופת זמן של כמה ימים, אלא משלם אך ורק על האירוח ועל השירות שמקבל בבית המלון בתקופת שהייתו בבית המלון.
הראיה הפשוטה לכך היא העובדה, שעל פי החוק בעלי בית המלון, יכולים לפנותו מחדר לחדר בתוך תקופת האירוח שלו בבית המלון, אלא שבדרך כלל אין להם עניין לעשות כך.
אמור מעתה כי המגיע לבית המלון משלם עבור שירותי בית המלון, ולא עבור שכירות חדר או מקום מסויים. מהם שירותי המלון עבורם משלם כל אורח, תשובה לכך ניתן למצוא בתקנון האירוח של כל בית מלון, והדבר משתנה לפי סטנדרט האירוח של כל בית מלון.
אולם ישנם דברים שאינם כתובים במפורש בתקנון האירוח של בתי המלון השונים. ודברים אלו נקבעים לפי אומדן הדעת של בעלי בית המלון, מהי התמורה אותה מסכימים הם לספק עבור תשלום האורח לבית המלון.
והדבר גם משתנה ממדינה למדינה, וממקום למקום, הואיל וכל דבר שאיננו מפורש ומוסכם, הולכים בזה אחר אומדן הדעת ואחר מנהג המדינה, הואיל ומנהג המדינה נחשב כאילו אמרו הצדדים כן במפורש.
הואיל וכך בנוגע לנידון השאלה, לעניות דעתי, הדבר מוסכם כי למרות שבית המלון מעמיד לרשות אורחיו ערכות קפה ותה לשתיה חמה ו/או קרה בחדרים, אין בית המלון מסכים שיקחו האורחים את ערכות אלו איתם בעוזבם את בית המלון, ואיננו מסכים אלא שישתמשו בהם האורחים בעת שהייתם בבית המלון.
וכפי שהדבר פשוט בנוגע לשימוש באביזרים שאינם מתכלים, כמו מגבות ומצעים וכדו’, כך לענ”ד דעת בעלי בית המלון גם בנוגע לשימוש בערכות הקפה והתה שבחדרי בית המלון, שהרשות ניתנה אך ורק להשתמש בהם ולא לקחתם לבית בעזיבת בית המלון.
לפיכך, ישנו חשש גזל של ממש, בלקיחת ערכת הקפה בעזיבת בית המלון, כי מאחר ואין דעת בעלי בית המלון למכור או לתת את ערכות הקפה בתמורה לתשלום האורח, לקיחת ערכות אלו גזל של ממש הם.
ובכל דברים אלו דעת בני אדם נלמדת מן המנהג כפי שכתב הרמב”ם בפרק כ”ו מהלכות מכירה הלכה ח’ בזה”ל: וזה עיקר גדול, בכל דברי משא ומתן הולכין אחר לשון בני אדם באותו המקום ואחר המנהג.
ומקור הדברים הם מדברי המשנה בבא מציעא פ”ג. השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן, מקום שנהגו לזון יזון, לספק במתיקה יספק, הכל כמנהג המדינה.
כך גם מבואר בנוגע לדיני אריס ומקבל שדה מחברו לעבוד בו, כפי המבואר בדברי הגמרא בב”מ ק”ג: מקום שנהגו לקצור יקצור, לעקור יעקור, לחרוש אחריו יחרוש.
השפעת המנהג איננה רק בדיני שכירות פועלים או אריס ומקבל שדה מחבירו, אלא אף בכל דיני הממונות כגון ענייני מקח וממכר ועוד, כפי שכתב הרמב”ם הנזכר לעיל בפרק כ”ו מהלכות מכירה.
עיין עוד בדברי הפתחי חושן חלק ד’ הלכות שכירות פועלים פרק ז’ הלכה י”ז שכתב לתמוה מדוע התפרשה הלכה זו ‘שהכל הולך אחר המנהג’ דווקא בהלכות שכירות פועלים הרי בכל דיני הממונות כך הוא, כפי שפסק השו”ע בהלכות שכירות בהמה בסימן ש”ח, ובשכירות ובתים ועוד, וכתב הפתחי חושן לבאר שהוא משום ששכירות פועלים הוא המצוי והשכיח ביותר.
ועיין עוד בדברי המהרי”ט ח”א סי’ ק”נ שכתב להסתפק מאימתי זוכים אורחים המסובים בסעודה במנות שהוגשו לפניהם, האם רק בעת האכילה, או כבר מהשעה שבעל הבית מניח את המנות לפניהם. וברש”י בנדרים דף ל”ד: מבואר שכבר משעה שהונח המנה לפני האורח אין חבירו יכול לאסור עלי את האוכל, אלמא קנה את המאכל קודם האכילה. אולם לדעת הר”ן והרא”ש בנדרים מוכח איפכא.
ובשולחן ערוך אבן העזר סימן כ”ח סעיף י”ז כתב, הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהם וקידש בו אשה, ובא בעל הבית, אף על פי שאמר לו: למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממה שנתת לה, אינה מקודשת, שלא אמר לו דבר זה אלא כדי שלא להתבייש עמו, והואיל וקידש בממון חבירו שלא מדעת חבירו הרי זה גזל ואינה מקודשת. ואם קדשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו, כגון תמרה או אגוז, הרי זו מקודשת מספק.
ובהגהת הרמ”א שם הביא לדברי ההגהות אלפסי שכתב: אורח שיושב אצל בעה”ב, ונוטל חלקו וקידש בו, הוי מקודשת. כלומר דס”ל שמיד משנתן בעל הבית את המנה לפני האורח, נעשית היא שלו, ואינו דומה לנוטל שלא מדעת בעל הבית. ועיין עוד בזה בשו”ע אורח חיים סימן קס”ט – ק”ע.
אולם עיין שם בט”ז שכתב שהוא ספק גזל והוי ספק קידושין ולא קידושין גמורים, שהרי כתב השו”ע או”ח סימן ק”ע סעיף י”ט, אורחים הנכנסין אצל בעל הבית אינם רשאים ליטול מלפניהם וליתן לבנו או לעבדו של בעל הבית, אא”כ נטלו רשות מבעל הבית. וכתב הט”ז דכל שכן הוא שאסור ליתן לאדם זר שאינו בנו של בעל הבית. לפיכך גם כשלוקח מנתו ורוצה לקדש בזה אשה, יש בזה סרך גזל. וחלק שם על דברי הבית שמואל.
אכן לעניות דעתי, אין מחלוקת זו קשורה לנידון השאלה, הואיל וכל מחלוקת הפוסקים אינה אלא לגבי אוכל שהוגש לאכילה לפני האורח ומיועד הוא לאכילה על ידו, אולם בנידון השאלה לא מדובר על מנה שהוגשה לאכילה, אלא על ערכת קפה וסוכר המונחת בחדר בבית המלון, שאם ירצה האורח לשתות שתיה חמה כתוספת לארוחות יוכל לעשות זאת בשמחה, אולם אין זו מנה שמיועדת לאכילה בוודאות, אלא הוא תוספת שבדרך כלל לא נעשה שימוש בה אלא במעט, ובוודאי לא בכל מה שמוצע שם. לפיכך אין לומר שזכה האורח בכל מה שהונח לפניו בחדר בבית המלון.
כעין זה ראיתי בשו”ת שבט הלוי חלק ד’ סימן רכ”ה, שכתב שאין לקחת מאולם שמחות מאכלים סגורים או פרחים שנועד לשימוש חוזר של בעלי האולם, ויש בכך סרך גזל, ורק את המנה ממש שהוגשה לפניו ומיועדת לאכילה, רשאי הוא לקחתו איתו אם מעדיף להמנע מאכילתה, שעל זה דיברו הפוסקים ועל כגון זה דווקא כתב הרמ”א באבן העזר שניתן לקדש בה אשה.
