מקורות ונימוקים:
מקור מנהג בני אשכנז שהאבל עולה שליח ציבור
הנה בש”ס ובראשונים לא מצאנו מקור לעניין זה שהאבל תוך שנה עולה שליח ציבור, אמנם מקור עניין זה נלמד מדברי הכל בו, הביאו הבית יוסף יו”ד סימן שע”ו, בזה”ל:
כתב הכל בו (פח.) על מה שנמצא בהגדה שפעם אחת פגע רבי פלוני באחד שהיה מקושש עצים וכו’ אמר ליה אין מי שיצילני אם לא שיאמר בני קדיש אחד או יפטיר בנביא על זה פשט המנהג לומר בנו של מת קדיש בתרא כל שנים עשר חודש וגם להפטיר בנביא. ויש שמתפללין כל מוצאי שבת תפלת ערבית לפי שבאותה שעה חוזרין הרשעים לגיהנם ואפשר שתגן עליהם אותה תפלה, עכ”ל. והמעשה הזה הוא בזוהר [חדש] בסוף פרשת אחרי מות, ע”כ.
מעשה זה הובא גם בדברי הארחות חיים (להרא”ה) הלכות אבל סי’ ל”א. כמו כן הביא הריב”ש בתשובה קט”ו, ובתוך דברי הדרכ”מ יו”ד סימן שע”ו אות ט’ בשם הר”י מקורבי”ל שכתב בזה”ל: ואני עוד היום כשאני מגיע ליום שמת בו אבי או אמי אם מגיע בימי החול אני מתפלל עד הקדיש החסר ואני מניח לקטן את שלו וזקן אחד הגיד לי שצוה את בניו שלאחר מותו אחר שבעת ימי האבלות יתפללו עד שלשים יום חול ושבת וכן שמעתי שאמר בעל הרוקח וכן צויתי את בני כשנפטרה אמם, ע”כ.
כן הביא להלכה הרמ”א בהגהתו לשו”ע יו”ד סימן שע”ו סעיף ה’ בזה”ל:
והאבלים אומרים קדיש אפילו בשבת ויו”ט, אבל לא נהגו להתפלל בשבת וי”ט, אף על פי שאין איסור בדבר. אבל בימות החול, מי שיודע להתפלל יתפלל, ויותר מועיל מקדיש יתום שלא נתקן אלא לקטנים. ומי שאינו יודע להתפלל כל התפלה, יתפלל למנצח ובא לציון וכו’. ונהגו שאין אומרים קדיש ותפלה רק י”א חדשים, כדי שלא יעשו אביהם ואמם רשעים, כי משפט רשע י”ב חדש.
בקרב הספרדים ובני עדות המזרח לא נהגו שהאבל ניגש שליח ציבור בשנת האבל
כפי האמור לעיל, לא מוזכר העניין לגשת שליח ציבור בדברי הגמרא או הראשונים, ואף בתוך אותו המעשה המובא בזוהר ובדברי הראשונים לא הוזכר לגשת שליח ציבור אלא בתפילת מוצאי שבת קודש.
כמו כן בשולחן ערוך ובספרי הפוסקים האחרונים לא הוזכר עניין חיוב לגשת שליח ציבור או אפי’ מנהג כזה, בקרב הספרדים ובני עדות המזרח.
יתר על כן אף בספרי הקבלה לא הוזכר עניין כזה, כפי שכתב בשו”ת אור לציון חלק ב’ פרק ח’ הלכות נשיאת כפים בהערות לתשובה ט’ שכתב שם לגבי כהן אבל המעוניין לגשת שליח ציבור ולא לשאת את כפיו בברכת כהנים, שאין לו לבטל מצוות עשה של ברכת כהנים כדי להיות שליח ציבור. ואף שרוצה לעלות ש”צ כדי שיהא הדבר לעילוי נשמת קרובו כפי שכתב הרמ”א ביו”ד סוף סימן שע”ו, מ”מ לא מצינו לזה מקור בדברי האריז”ל, ולא מצינו אלא קדיש שלפני עלינו לשבח שמועיל לנשמת הנפטר לדברי האריז”ל, וכמ”ש בשער הכוונות בדרוש הקדיש, וראה גם בכה”ח בסימן נ”ה אות כ’, וכן קדיש שלאחר הלימוד וכן עליית מפטיר לתורה כמו שכתב בב”י ביו”ד בסימן שע”ו בחשיבות הקדיש ועליית מפטיר לתועלת הנפטר, אבל בשאר דברים לא מצינו מקור לזה.
וידוע מה שהיה אומר מרן רבינו עובדיה יוסף זצ”ל בצחות לשונו, אם אביך נפטר, עשה אותך יתום, לא עשה אותך חזן!!!
