מקורות ונימוקים:
היתר סיפור לשון הרע לתועלת
כתב רבנו יונה בשערי תשובה, שער שלישי, רכ”א: דע כי בדברים שבין אדם לחבירו, כמו גזל ועושק ונזק וצער ובושת ואונאת דברים, יכול לספר הדברים לבני אדם, גם היחיד אשר יראה יגיד, כדי לעזור לאשר אשם לו ולקנא לאמת. והנה אמרה התורה שיעיד עד אחד בבית דין על תביעת ממון לחייב את הנתבע שבועה, אמנם יש עליו להוכיח את האיש תחלה.
מכאן למד החפץ חיים הלכות לשון הרע כלל י’ סעיף א’ שאם אחד ראה לאדם שעשה עולה לחברו יוכל לספר עליו לשון הרע לתועלת למנוע נזק מחברו וכדו’ בעניינים שיש תועלת בסיפור הלשון הרע, אולם זאת אך ורק בהשלמת ז’ תנאים שכתב שם באריכות, שהעתקתים בקיצור בתשובה לעיל.
וכאן אוסיף ואציין לדברי החפץ חיים שכתב בכלל קצר עצה כיצד להימנע מסיפור לשון הרע כאשר אינו לתועלת לגמרי, בזה”ל:
“ובדעתי היה לצייר עוד איזה ציורים, לענין אומן ושכיר ומשרת וכהאי גוונא” – כלומר, מקרים בהם מותר או צריך לפעמים לספר לשון הרע לתועלת – “אך מפני הוצאת הדפוס כי רבה היא ומפני טרדת הזמן נמנעתי מזה“.
“אך כללו של דבר, האדם צריך לשום עיניו ולבו על דרכיו ובפרט על מוצא פיו, שלא להתערב בעניינים דבין אדם לחברו :
א) “אם לא שיידע מתחילה את הענין בבירור לאמתו”
ב) “ולכוון לתועלת ולא מצד שנאה”.
ג) “ולראות את הנולד מדיבורו, שלא יצא מגדר הדין חס ושלום”.
ואם שלוש אלה יעשה לה – “ואז ה’ יהיה בכסלו שלא ילכד בפח היצר“.
סיפור לשון הרע כדי להתייעץ או לפרוק דאגתו מליבו
לעצם העניין האם סיפור לשון הרע בכדי להתייעץ או כדי לפרוק הדאגה מהלב נחש לתועלת, מצאנו לדברי החפץ חיים הלכות לשון הרע, כלל י’ בהערה לסעיף י”ד, על התנאי החמישי שיכוון לתועלת שהוא העיקר שעליו סובב כל ההיתר של סיפור לשון הרע לתועלת, כתב החפץ חיים בהערה בזה”ל:
ואפשר דהוא הדין אם כונתו בסיפורו להפג את דאגתו מלבו, הוי כמכון לתועלת על להבא, [ולפי זה מה שאמרו ז”ל: דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים, קאי גם על ענין כזה], אך שיזהר, שלא יחסרו שאר הפרטים שבסעיף זה, עכ”ל.
מן האמור למדים אנו שיש מקום גדול לראות בסיפור לשון הרע להפיג הדאגה מהלב כסיפור לשון הרע לתועלת שהותר בהשלמת כל התנאים, וכן כתב הגאון הרב ניסים קרליץ זצ”ל בספרו חוט שני שמירת הלשון עמוד שמ”ה.
אמנם הגר”ש הומינר בספרו עיקרי דינים השמיט היתר זה וכתב שטעמו מפני שהחפץ חיים כתב זאת בלשון אפשר שהוא לשון ספק, ולא וודאי.
אכן דעת הפוסקים להתיר כאשר יש צורך בהפגת הצער או הדאגה או הצורך בייעוץ, כפי שכתב הגאון הגרש”ז אויערבך עיין בספר אום אני חומה חלק ב’ חידותם משתעשעות סימן פ”ז, שמאחר וחובתו של האיש להרגיע את רעייתו מדאגותיה לא יתכן שיהיה אסור לה להציע הדברים בפניו.
כן הוא בספר חסידים סימן ס”ד שמי שמספר להפיג את דאגתו מליבו מצווה לשומעו ואם אפשר יתקן וימליץ טוב בעד מי שהוא מספר עליו רע, ויסיר דאגתו מליבו.
