פתיחת מכסי הביוב באמבטיה – בשבת

שאלה:

יש לנו באמבטיה, בורות ניקוז, כמו שמצוי בכל בית.

בשבת האחרונה, היינו צריכים לגרוף את המים.

רציתי לשאול: האם היה מותר לי, לפתוח את המכסים בשבת?

תשובה:

שאלה טובה שאלת.

אכן, אסור לפתוח מכסי בורות באדמה בשבת – שנראה כבונה בשבת. (ולפעמים, יש בזה איסור דאורייתא ממש). ורק באופנים מסוימים, מותר.

אמנם במקרה זה, אם המכסים ניכרים במראיתם, שהם עשויים לפתיחה וסגירה, לצורך ניקוז המים, (בצבע, או בית אחיזה וכדומה) – מותר לפותחן בשבת.

מקורות:

לפתוח כיסויי בורות – בשבת:

במשנה (במסכת שבת דף קכו:) איתא:
כל כיסוי הכלים שיש להם בית אחיזה, ניטלין בשבת.

ופסקו הרי”ף (מט:) והרמב”ם (פרק כ”ה הי”ג) כן.

וביאר הר”ן (מח: ד”ה והקשה) דאיירי, בחביות הקבורים בקרקע לגמרי. דמפני שאינם נראים, הרי הם ככיסוי קרקעות, וצריכים בית אחיזה.

וכתב הרב המגיד, שכן העלה הרשב”א (קכה. ד”ה אמר).

ובגמרא (שם) הצריכו, שיש תורת כלי עליהם.

וביארו התוספות שם (ד”ה וכי), בשם רבינו תם, שתיקנו ועשה בו מעשה, והכינו לכך (לפתיחה וסגירה). אפילו אינו ראוי לדבר אחר.

וכתב הר”ן שם (מט: ד”ה ומסתברא), ומסתברא לי… דכל שכבר נשתמש בהם, היינו תורת כלי שלהם.

והביא כל זה בב”י סי’ שח. ופסקו בשולחן ערוך שם, (אורח חיים הלכות שבת סימן שח סעיף י) וז”ל:

“כסוי בור ודות אין ניטלים, אלא א”כ יש להם בית אחיזה, דאז מוכח שהוא כלי”.

לפתוח כיסויי בורות ניקוז ביתיים:

והיה נראה לי בפשיטות להתיר, בנידון דידן.

כיון שכיסויים אלו, רגילים להסירם בשטיפה. ואף אלו שלא רגילים – ניכרים הם, והוי כבית אחיזה.

אך ראיתי שהגאון הרב משה לוי זצוק”ל בספרו מנוחת אהבה ח”ג פכ”ג סכ”ו כתב:

דמחד, כיסויים אלו משמשים את הקרקע להלך עליהם. ומאידך, נתנום כדי שיהיה אפשר להסירם.

ולכן חילק: דאם הם מהודקים בקרקע, הרי הם כקרקע ממש, ולא מהני בית אחיזה.

(כמבואר בפמ”ג [מש”ז שח י] דמהני בית אחיזה, רק במקום דהוי מחזי כבונה. ולא כאשר מחוברים בציר, דהוי בונה דאורייתא – וכיון דמהודקים, מחשיבם הגר”מ לוי זצוק”ל, כמחוברים בציר, וכקרקע).

אך אם מונחים בהנחה בעלמא, אינם בטלים לקרקע, והוי רק מחזי כבונה, ומהני בית אחיזה.

וא”כ בנידון דילן, איכא תרתי לריעותא:

1. דאין לו בית אחיזה.
2. דמהודק.

[והגאון ר”נ קרליץ זצוק”ל, סתם בספרו, (חוט שני ח”ב פל”ו ס”ג סק”ו עמ’ רנב), דאין ניטלין אלא בעשויין לפתוח, ויש להם בית אחיזה – ומשמע דבעי’ בית אחיזה ממש, מלבד שעשוי לפותחו]

אולם הלום ראיתי, בספר שמירת שבת כהלכתה (פכ”ג ס”ח ובהערה לא) שכתב:

“ואם למכסה צורה מיוחדת כדי לאחוז בו, כגון: בליטות או נקבים, יש לומר דהוה דומיא דבית-יד המובא בשו”ע. ועי’ בספר בנין שבת בונה פ”ב ס”ו”. עכ”ל.

ומשמע דחלק בתרתי:

• א.  שלא סובר, שאם מהודק בחוזק – נחשב לחלק מהקרקע.

(ויתכן גם, דאף דנחשב לחלק מהקרקע – כשיש לו בית אחיזה, הופכו למחזי. שהרי ניכר, שהוא כסוי כלי. ומה שכתב הפמ”ג, דל”מ בית אחיזה – איירי בהא דסעיף ט’, דמחובר בציר. דכיון דמחובר בציר, חשיב חלק מהקרקע ממש. ובזה, כיצד יוציאו בית אחיזה מחיבורו?)

• ב.  הרחיב לנו היריעה, דלאו דווקא בית אחיזה ממש – אלא, כל בליטה או נקב.

ועיינתי במה שציין לספר בנין שבת, ושם כתב:

“אמנם בתעלות הניקוז המצויות בבתים שמכסים אותן בכיסויי פלסטיק שקל להסירם אם יש לכיסויים בית אחיזה או שפה בולטת שרי להסירם דמינכר שהם עשוין לפתיחה ולסגירה ונראה עוד לפי מש”כ המשנ”ב שי”ג ס”ק כ”ח שדבר שמשתמשין בו תמיד לפתיחה ולסגירה ליכא בו איסור דנראה כבונה וא”צ לעשות בו היכר ה”נ אם רגילין בכל פעם כששוטפים הבית להסיר הכיסוי ולשפוך שם המים שרי להסיר הכיסוי אפי’ בלא בית אחיזה דלא אמרינן בכה”ג דנראה כבונה ודינו כפקק קבוע שעשוי לסגירה ולפתיחה תמיד דלית ביה שום איסור ע’ היטב במשנ”ב סי’ שי”ד ס”ק מ”ח [ש”כ: “אבל מותר לכלי עלמא לסתם בעץ כגון בברזא כמו שהוא דרך תמיד לסתם בו”] ובמשנ”ב סי’ של”ז ס”ק ט”ז ובשעה”צ י”א וכן הסכים מו”ר הגר”ע אויערבך (שליט”א) זצוק”ל”.

ושמחתי, שכיוונתי לדעתם הגדולה – דכל שניכר שהם עשויים לפתיחה וסגירה – שרי.

וממילא, אין בו גם מוקצה, שהוי ככיסויי הכלים. (עי’ משנה ברורה סימן שח ס”ק מב)