מקורות ונימוקים:
איסור אכילת עוף בחלב הוא דרבנן, כפי שפסק הרמב”ם וכפי שפסקו הטור והשולחן ערוך להלכה יורה דעה סימן פ”ז סעיף ב’, בזה”ל ואינו נוהג אלא בטהורה כגון בשר בהמה טהורה בחלב טהורה, אבל בשר טהורה בחלב בהמה טמאה או בשר טמאה בחלב טהורה ובשר חיה ועוף אפילו בחלב טהורה אינו אלא מדרבנן, ומותר בבישול ובהנאה.
אולם אף העובר על איסור דרבנן צריך תשובה וכפרה, כפי המבואר בדברי הפוסקים, ועיין בדברי המשנה ברורה או”ח סימן של”ד ס”ק ע”ח, כי גם העובר על חילול שבת דרבנן צריך תשובה וכפרה, ועליו להתענות מ’ יום שני וחמישי ויתן צדקה וישוב בתשובה.
העובר על איסור דרבנן ‘בשוגג’ האם צריך תשובה וכפרה
בנידון השאלה שלפנינו, מלבד היות איסור עוף בחלב דרבנן, הרי עצם האיסור נעשה בשגגה, מתוך מחשבה שהדבר מותר בדיעבד היות ואינו בשר בחלב אלא עוף בחלב. מוטל עלינו להתבונן האם העובר על איסור דרבנן בשוגג דינו שונה.
בעניין זה ידועים דברי נתיבות המשפט בחו”מ סימן רל”ד ס”ק ג’ בהתייחס לדברי השולחן ערוך שכתב שהמוכר בשר בחזקת כשר ואכלו הלוקח ונמצא טרף, באיסור דאורייתא המוכר צריך להחזיר את הדמים, אולם באיסור דרבנן אין המוכר צריך להחזיר את הדמים.
על דברי השולחן ערוך הללו תמה הנתיבות בזה”ל: “ולכאורה אינו מובן, [מדוע המוכר אינו צריך להחזיר את הכסף] כיון דהמקח בטל הוי כמזיק או כאוכל שלא במקח ולמה יצטרך [הקונה] לשלם יותר משויו.
ותירץ כך: ואפשר דאף דבאיסורי תורה אפילו אוכלן בשוגג צריך כפרה ותשובה להגין על היסורין, מ”מ באיסור דרבנן א”צ שום כפרה וכאילו לא עבר דמי.
תדע, דהא אמרינן בעירובין דף ס”ז: בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא, ואילו היה נענש על השוגג היאך היה מניחין לו לעבור ולקבל עונש, אלא ודאי דאינו נענש כלל על השוגג באיסור דרבנן והרי הוא להאוכל כאילו אכל כשירה, והרי נהנה כמו מן הכשירה, ומש”ה צריך לשלם כל דמי הנאתו כמו בזה נהנה וזה חסר מועט, דכללא הוא דצריך לשלם כפי מה שנהנה, משא”כ באיסור דאורייתא שמקבל עונש על השוגג וחסרונו גדול מהנאתו”, עכ”ל.
מדבריו מבואר לכאורה שהעובר על איסור דרבנן בשוגג אינו צריך תשובה וכפרה. ובטעם דבריו הסבירו האחרונים, ועיין בשערי יושר לגרש”ש שקאפ זצ”ל ובשו”ת תורת חסד סימן ל”א, דס”ל לנתיבות כי רק איסורי תורה הינם איסור על החפצא והאוכלן אף בשוגג צריך כפרה, אולם איסורי דרבנן הם איסורי גברא, לפיכך אם עבר עליהם בשוגג אין צריך תשובה או כפרה על אכילת האיסור.
אמנם רבו החולקים על דבריו, כפי שהביא מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל בשו”ת יביע אומר חלק א’ יו”ד סימן א’
כדוגמא נציין בזה לכמה מהפוסקים אשר בדבריהם מבואר שגם איסור דרבנן בשוגג צריך כפרה:
בתשובת הרא”ש כלל י”ט סימן ט”ז כתב על מי ששתה סתם יינם של עכו”ם שגזרו עליו חז”ל משום יין נסך, שעליו להתענות ה’ ימים. את דבריו אף הביא הרמ”א להלכה בהגהתו לשו”ע יו”ד סימן קכ”ג סעיף כ”ו. גם מכאן מוכח שאיסור דרבנן בשוגג צריך כפרה.
חשוב לציין שלא ניתן לדחות את הראיה ולומר שדברי הרא”ש והרמ”א עוסקים ביין נסך דאורייתא ולא בסתם יינם שהוא דרבנן, הואיל ובתשובת הראב”ן סימן כ”ו איתא בהדיא על סתם יינם שצריך תשובה וכפרה והביא שם מעשה שאירע במשפחתו בעניין זה. כך גם משמע מגוף דברי הרא”ש בתשובה. ועיין עוד בתשובה היביע אומר הנ”ל חלק א’ או”ח א’ סימן י”ד אות ט’ שהביא לזה ראיות נוספות.
גם מדברי תרומת הדשן סימן קנ”ו ניתן להוכיח כן, שכתב על מי שאכל ביום צום י”ז בתמוז שאינו צריך להתענות ביום אחר, הואיל ובכך לא ישלים את התענית ואינו יכול לתקן את אשר עיוות, אם לא שכוונתו להתענות לכפרה על שגגתו. מבואר שיש עניין להתענות על שגגתו, למרות שצום י”ז בתמוז הינו מדרבנן.
כך גם הוכיח בשו”ת יביע אומר שם אות י”ד מדברי הגהות אשרי פרק ג’ דמ”ק סי’ ל”ט, שם כתב על מעשה שהיה בצרפת שהוליכו מת ביום טוב שני לקברו בעיר אחרת מפני שלא היה בית קברות באותה העיר, ור’ שמחה כעס עליהם וכתב שהמלווים אותו צריכים כפרה, וזאת למרות שהיו שוגגין ויום טוב שני הוא דרבנן.
כמו כן כתב במשנה ברורה או”ח סימן של”ד ס”ק ע”ח, שהעובר על איסור חילול שבת דרבנן בשוגג צריך תשובה וכפרה ועליו להתענות מ’ יום שני וחמישי וכו’. ובשער הציון שם ציין לדברי ספר כלכלת שבת שכתב כן.
ועיין עוד בספר אור שמח פרק א’ מהלכות גירושין הלכה י”ז שכתב על דברי הנתיבות שדבריו תמוהים, שאם כן יהיה מותר לאדם לתת איסור מדברי סופרים לחברו שהוא שוגג ולא יעבור על לפני עוור, “ישתקע הדבר ולא יאמר”.
על כן הסיק בשו”ת יביע אומר כי העובר על איסור דרבנן בשוגג עליו לעשות תשובה ולכפר על עוונו בתענית. וכך השיב לחתן שנכשל בשגגה ועבר על איסור דם בתולים שהוא דרבנן.
אף בשו”ת אגרות משה חלק או”ח א’ סימן קע”ה, השיב למי ששכח ושימש בעונת הווסת, והשיב כי למרות שלא פרסה אשתו נדה ולא נכשלו בעוון נדה החמור, הואיל ועבר על איסור ווסתות דרבנן בשוגג, עליו לעשות תשובה, ולהתענות, ואם קשה עליו התענית יפדה תעניתו, עיי”ש.
ביאור דברי נתיבות המשפט ויישוב הקושיות על דבריו
אמנם גוף דברי נתיבות המשפט צריכים ביאור, כיצד ישיב על כל הראיות הנזכרות בהם מבואר בהדיא כי גם העובר על איסור דרבנן בשוגג עליו לשוב בתשובה ולכפר על עוונו.
בפרט יש לתמוה כפי שכתב האור שמח לתמוה על דבריו, כיצד יעלה על הדעת שיוכל אדם להאכיל את חבירו טריפות דרבנן הואיל והאוכל שוגג ואין בידו איסור ואינו צריך על כך תשובה או כפרה.
אכן לעניות דעתי, צדקו דברי נתיבות המשפט, ולא קשיא עליה מדברי כל הנך רבוותא כלל ועיקר. הואיל והנתיבות לא עסק בנידון אדם שעבר איסור דרבנן בשוגג, מפני שלא נזהר מספיק שלא להכשל באיסור, ולא בירר מספיק האם יש במקרה שבא לפניו איסור או לא. אלא הנתיבות מיירי באדם שקנה בשר בחזקת כשר מחנות שמוכרת כשר, או מבעל איטליז שאמר לו שהבשר כשר, אלא שלבסוף התברר שהבשר היה טרף מדרבנן ובכך נכשל באכילת איסור. מקרה זה איננו מקרה בו היה הקונה צריך לנהוג בצורה אחרת מכפי שנהג, אלא אכילתו בהיתר הייתה, והמכשול שהגיע לידו אונס היה. לפיכך לא עסק נתיבות המשפט אלא לעניין השאלה האם צריך האוכל כפרה ותשובה על עצם אכילת חפצא של איסור, על זה השיב שאין צריך תשובה וכפרה הואיל והאוכל חפצא של איסור דרבנן בשוגג אין בידו עוון, וזהו כפי שביארו האחרונים בדברי הנתיבות שאיסורי דרבנן אינם על החפצא.
אך פשיטא שאין כוונת נתיבות המשפט לומר, שגם כאשר עבר אדם על איסור דרבנן בשוגג, משום שלא נזהר מספיק ולא בירר מספיק בכדי שלא להיכשל באיסור דרבנן, שלא יהיה בידו עוון ולא יהיה צריך תשובה, זה ישתקע הדבר ולא יאמר. והדבר הוא גם מתבקש, הואיל ואף אם נאמר כי איסורי דרבנן הינם על הגברא, הרי האדם שלא נזהר שלא להכשל בשוגג, שגג באיסורי הגברא שהטילו עליו שלא לאכול, ועל כך צריך לעשות תשובה.
כך גם ניתן לבאר את הראייה שהביא נתיבות המשפט מן הגמרא בעירובין ס”ז: שם מבואר כי בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא, ותמה הנתיבות, אילו היה נענש על השוגג היאך היה מניחין לו לעבור ולקבל עונש, והוכיח מכאן דודאי דאינו נענש כלל על השוגג באיסור דרבנן והרי הוא להאוכל כאילו אכל כשירה. אכן צדקו דברי הנתיבות בנידון זה הואיל ושם מדובר במי שאכל בהיתר שהיה בידו היתר חכם, על זה אמרינן שאין צורך למונעו מכך, והיינו משום שלגברא יש היתר אכילה, ומשום החפצא אין לחשוש באיסור דרבנן, אכן אין מדובר במי ששגג ואכל ולא נזהר באיסור הגברא ולא בירר מספיק את עצם אכילתו אם היא בהיתר או לא.
בזה יבואר כי כל אלו האיסורים דרבנן שהבאנו שכתבו הפוסקים שהעובר עליהם בשוגג צריך כפרה, אינם סותרים לדברי הנתיבות, הואיל ואף הוא מודה שכאשר היה לאדם לברר ולהיזהר שלא לבוא לידי איסור שוגג, ולא נזהר מספיק ונכשל באיסור דרבנן בשוגג, פשיטא שצריך תשובה וכפרה.
זהו שכתב הרא”ש בתשובה ופסקו הרמ”א כי השותה סתם יינם בשוגג צריך תשובה, וזהו שכתב המשנה ברורה כי העובר על איסור חילול שבת דרבנן בשוגג צריך תשובה וכפרה. והאוכל ביום י”ז בתמוז בשוגג צריך תשובה. כי התם מיירי באדם שעבר בשוגג מפני שלא נזהר מספיק, ואף הנתיבות מודה בזה שצריך תשובה.
בזה ניתן ליישב גם את קושיית הגאון ר’ שלמה קלוגר בספר מי נדה (בקונט’ אחרון ס”ס קפה) שהביא למה שכתב הגאון מאיר נתיבים (סי’ עג), באשה ששימשה ואח”כ מצאה כתם בחלוקה, שא”צ כפרה, שלא מצאנו שתהיה האשה צריכה לבדוק בחלוקה קודם תשמיש כל שלא הרגישה כלל, וחשיב אונס שא”צ כפרה לא הוא ולא היא, ובפרט שאיסור כתמים כל עיקרו אינו אלא מדרבנן. ותמה עליו הגאון ר’ שלמה קלוגר, וכתב שאין דבריו מוכרחים, דאף על פי שכתמים מדרבנן מה בכך, אטו איסור דרבנן בשוגג לא בעי כפרה, והרי השותה יי”נ בשוגג שצריך תשובה כמ”ש הרמ”א ביו”ד (סי’ קכג), ולא חילק בין ודאי יי”נ לסתם יינם, וכ”ש באיסור נדה החמור שאין ספק ששניהם צריכים כפרה. ע”כ.
אכן לדברינו אתי שפיר, ומדוקדקים היטב דברי הגאון מאיר נתיבים, שכתב שהסיבה שאין צריך כפרה באשה ששימשה ואח”כ מצאה כתם בחלוקה, הוא מפני שלא היה לה לבדוק קודם לכן, לפיכך מה שעשתה בהיתר עשתה, וחשיב אונס, שאין צריך כפרה. ונידון זה דומה ממש לדברי נתיבות המשפט שכתב שהעובר על איסור דרבנן בשוגג, כי האי גוונא שלא היה צריך לנהוג אחרת מפני שקנה את הבשר בחזקת כשר, שאינו צריך כפרה.
ולא קשה מה שהקשה הגאון ר’ שלמה קלוגר מדברי הרמ”א בשותה יין נסך, דאכן העובר איסור דרבנן בשוגג וודאי צריך כפרה, אולם אין זה אלא כאשר היה לו להיזהר ולהימנע שלא להיכשל בעבירה אף בשוגג, אולם הגאון מאיר נתיבים הטיב להבהיר את דבריו, שאינו דומה נידון אשה ששימשה ומצאה לאחר מכן כתם, וזאת משום שלא היה מוטל על האישה להיזהר תחילה ולבדוק חלוקה, והואיל ולא מוטל עליה לבדוק חלוקה קודם תשמיש, הרי שנהגה כהוגן, ואינה צריכה תשובה על עצם הדבר שלא נזהרה מספיק, לכן כתב שאינה צריכה כפרה, כי על עצם איסור דרבנן באונס אין צריך תשובה וכפרה, כי איסור דרבנן הוא על הגברא שימנע מלהכשל באיסור הן במזיד הן בשוגג, אולם כאשר נכשל בלא שהיה עליו להזהר כגון באונס וכדו’, אין צורך בתשובה או בכפרה וכאילו לא עבר עבירה כלל.
ובכך אתי שפיר גם דברי הט”ז ביורה דעה סימן קצ”ו ס”ק י”א שם כתב כי מי שעברה ושימשה ולא ספרה ז’ נקיים על דם חימוד, אינם צריכים הפרשה להבדיל בן זרע לזרע, הואיל והוא איסור דרבנן. ותמהו עליו הפוסקים עיין שו”ת בית יהודה עייאש חלק א’ יו”ד ל”ג, וחלקו על דבריו, הואיל ולא מצאנו מקור לחלק בין איסורי דרבנן לאיסורי דאורייתא.
אכן לעניות דעתי אתי שפיר דברי הט”ז, כי למרות שאכן אין לחלק בין איסורי דאורייתא לאיסורי דרבנן בכל הנוגע לאיסורים המוטלים על הגברא, בין במזיד בין בשוגג, והעובר צריך תשובה וכפרה כאמור. מ”מ בנידון השאלה האם צריך הפרשה והרחקה להבדיל בין זרע לזרע, הרי הדבר נובע מאיסור החפצא, ולעניין זה שפיר יש לחלק בין איסורי דרבנן לאיסורי דאורייתא, וכפי שכתב הנתיבות לגבי איסורי אכילה דרבנן שהעובר ואכלן בחושבו שהם כשרים אינו צריך כפרה ותשובה על אכילתן. ואתי שפיר דברי הט”ז שמי ששימש עם נדה דרבנן אינו צריך הפרשה, כי שונה איסורי דרבנן מאיסור דאורייתא בזה, הואיל ואיסורי דרבנן אינם על החפצא, וכפי שכתב נתיבות המשפט.
לאור האמור, בנידון השאלה שלפנינו, אף נתיבות המשפט יודה שהאשה ששגגה ולא שאלה רב ולא נזהרה שלא להיכשל באיסור עוף בחלב, עליה לחזור בתשובה. אולם הילדים שנהגו כהוגן שהרי לא היה להם להיזהר כי לא ידעו שיש מקום שאלה, אינם צריכים לחזור בתשובה, שהרי לעניין זה אנוסים הם ולא שוגגים. ולמרות שאכלו איסור דרבנן, על כגון זה כתב נתיבות המשפט שאין צריך לחזור בתשובה כי אין איסורי דרבנן על החפצא.
