מקורות וביאורים:
א). הנה יש מקום לדון בשאלה זו, שהרי כיון שידוע לו שיצטרך לחלל שבת בחזרתו, שמא אין היתר להכניס עצמו בידיים לפיקוח נפש דכל מה שהתירו לדחות את השבת בשביל פיקוח נפש, היינו דוקא היכא שארע בשבת מצב של פקו”נ, אבל היכא שיודע מראש שאפשר שיחלל שבת לצורך פקו”נ, מהכת”ת שמותר לו להכניס עצמו להיתר זה של פיקו”נ.
ולכאורה באנו בזה למחלוקת ראשונים, דהנה הרמב”ן (שבת קלד:) התיר להכניס עצמו בידיים למקום פיקוח נפש, ואיירי התם בתינוק שנשפכו מים חמים שהוכנו לצורך חימומו לאחר מילתו, ובזמן התלמוד אם לא היו רוחצין את הוולד לפני המילה ולאחר המילה במים חמין היה מסוכן וכמבואר בשו”ע (או”ח סי’ שלא סעיף ט’). וכתב הרמב”ן, דמותר לעשות את המילה אע”ג שיודעים מראש שיצטרכו בשבת לחמם מים לאחר המילה, והיינו טעמא, שלאחר מכן הפיקוח נפש דוחה את השבת, ואין למצווה אלא שעתה. ואילו הרז”ה (בבעל המאור שם), וכן הרשב”א (קלד: ד”ה הלכה) פליגי, וס”ל דאין לעשות את הברית, מפני שמכניס עצמו בידיים לפיקוח נפש. וכוותיהו דייק מרן הב”י (הל’ מילה סי’ רסו) מדברי הרי”ף והרמב”ם שכתבו, והיכא דאישתפוך חמימיה דתינוק ואיבדור סמניה “בתר דאימהיל” עבדינן ליה בשבתא, מפני הסכנה. וגם הרמב”ם (פ”ב הלכה ח’ מהל’ מילה) כתב, מלו את הקטן בשבת “ואחר כך” נשפכו החמין, או נתפזרו הסממנין, עושים לו הכל בשבת, מפני שסכנה היא לו. ודייק הב”י מדבריהם, דהיכא דאישתפוך קודם המילה, תדחה המילה. וכן נראה שפסק השו”ע (יורה דעה הלכות מילה סימן רסו ס”ד): מלו את הקטן בשבת, ואח”כ נתפזרו הסימנים, עושין לו בשבת, מפני שסכנה היא לו. ומשמע דאם נתפזרו הסימנים קודם המילה, אין מלין אותו. אע”ג דהש”ך (שם ס”ק ו’) כתב, דאינו מוכרח. מ”מ הב”ח והעט”ז כתבו תדחה המילה בכה”ג.
ונראה לענ”ד דגם הרמב”ן שהתיר להכניס עצמו לפיקו”נ לא התיר אלא במקום שאלמלא כן תדחה המצווה, אבל שלא במקום מצווה, אין להתיר גם לדעת הרמב”ן.
ג). וכן יש להוכיח ממה שהביא מרן הבית יוסף (יו”ד סי’ רסח) בהגהותיו לבדק הבית את דברי הרשב”ץ בתשובה ח”א (סי’ כא) שס”ל דאין למול גר וכן מילה שלא בזמנה ביום ה’ בשבוע אלא למחרתו, שמא יגיע התינוק לידי חלול שבת. והיינו מטעם שאין לאדם להכניס עצמו למצב בו הפיקוח נפש ידחה שבת. וכן מנהג בני ספרד וכמ”ש בשו”ת יביע אומר ח”ג (חיו”ד סי’ כג), ושלא כמ”ש המשנה ברורה (סי’ שלא ס”ק לג). ולכאו’ מוכח מהתם, דגם במצב בו הפיקו”נ מסופק, נמי אין להכניס עצמו בידיים לספק חילול שבת ואף במקום מצווה ואף דרוב פעמים לא באים בכה”ג לידי חילול שבת ויו”ט. ומיניה נמי לנד”ד.
ד). אלא שאכתי דברי הב”י והשו”ע צ”ע, דהא לדבר מצווה כגון לעלות לא”י, הביא מרן בב”י (סי’ רמח ס”ד) את דעת הריב”ש, דמותר לצאת בשיירה אפילו בערב שבת ואע”ג דהכל יודעים שהם צריכים לחלל את השבת. ואע”ג דהתנה הריב”ש שצריך לפסוק עימו לשבות, והמ”ב (ס”ק ג’) ובביה”ל (ד”ה ופוסק) כתב, שהיכא שיש חשש שיעשה מלאכות דאורייתא הפסיקה מעכבת, יעו”ש. מכל מקום מוכח, דמותר להכניס עצמו בידיים לחשש חילול שבת אפילו בער”ש במקום מצווה ואפילו במלאכות דאורייתא, וא”כ יש לתמוה אמאי לא התיר למול מילה שלא בזמנה ביום ה’.
ונראה ליישב, דס”ל להתשב”ץ דיום ה’ דווקא נקט, דאז יום ג’ למילתו תהא בשבת בהיותם כואבים, ובהכי ודאי יחלל את השבת, וס”ל לרשב”ץ כדעת הר”ן (פרק ר”א דמילה), שביום השלישי בהיותם כואבים, היינו דווקא ביום ג’, ולא קודם לכן, ומכיון שאז ודאי יבוא לחלל עליו את השבת ויעשה מלאכה דאורייתא לחמם מים לינוקא וכיוצ”ב, ע”כ אסרו אף לדבר מצווה, אבל למול ביום ו’ דספק אם יבוא לידי חלול שבת, התיר שם להדיא הרשב”ץ וכמ”ש בבדק הבית (שם) ודלא כהט”ז (סי’ רסב סק”ג), ועי’ ברכ”י (סי’ רמח סק”א). והוי שפיר דומיא דשיירה וספינה שהתירו לצאת ביום ו’ לדבר מצווה ובתנאי שיפסוק עימו דאז מכיון שפסק עימו לא הוי חלול שבת ודאי. ומטעם זה הפסיקה היא לעיכובא וכמ”ש הביה”ל.
ולפיכך לא התירו בהשתפיך חמימא קודם המילה, דאז בודאי היו צריכים לחמם מים (בזמנם), וכיון שהחילול שבת הוא ודאי, אין להתיר אפילו במקום מצווה. וכן מצאתי שתי’ הרב חכמת שלמה בהגהו’ לשו”ע (סי’ רמח ס”ד), ובשו”ת שאילת יעב”ץ ח”ב (סי’ צה). אולם עי’ ברחיד”א בברכ”י (סי’ רמח סק”א) שיישב בענין אחר, דביוצא בשיירה ובספינה בכל יום שיצא מן הסתם יחלל שבת, ולא ראו לגזור בזה, משא”כ במילה שאם ימתין עד אחר השבת יהיה הכל מתוקן בלי שום סרך איסור, לפיכך אסר הרשב”ץ. (ואכתי צ”ע לפי”ד מדברי הרשב”ץ שכתב להתיר למולו ביום ו’).
ה). מיהו מה שהתיר הריב”ש לצאת לדרך אפילו שלא לדבר מצווה קודם ג’ ימים קמיה שבת ואפילו שיודע שיחלל את השבת, זה אינו כדעת הרדב”ז ח”ד (סי’ אלף קמט) שחלק וכתב, שהיא דעה יחידאה ושרוב הראשונים לא פי’ הסוגיא כוותיה ולא התירו היכא שיודע שיעשה ודאי איסור. (ובסי’ אלף קנח, כתב שהיכא שיודע שיעשה איסור דרבנן מותר, ולא נחלק על הריב”ש אלא היכא שיודע שיעשה איסור דאו’ דבזה הריב”ש התיר, והוא אוסר). וגם המהריב”ל ח”ב (סי’ נג) כתב, שאין להתיר כיון דקיי”ל כהרי”ף שפי’ הסוגיא משום עונג שבת, ולא התיר לצאת לדרך ביום א’, היכא שיעשה ודאי איסור, וע”כ כתב, דצ”ל דגם הרז”ה לא התיר בכגון דא, היינו היכא שיודע שודאי יעשה איסור, וכל מה שהתיר היינו בספק ואפילו קרוב לודאי, אבל בודאי לא התיר, והשאיר דברי הריב”ש שהתיר אפי’ בודאי בצ”ע. והב”ד המ”ב (ס”ק כו).
אולם אנו נקטינן כדעת מרן השו”ע שנראה דס”ל כהריב”ש מאחר ובב”י הביא דבריו, וגם בשו”ע (סי’ רמח סעי’ ד’) כתב, היוצאים בשיירא במדבר והכל יודעים שהם צריכים לחלל שבת כי מפני הסכנה לא יוכלו לעכב במדבר בשבת לבדם, שלשה ימים קודם בשבת אסורים לצאת וביום ראשון ובשני ובשלישי מותר לצאת ואם אחר כך יארע לו סכנה ויצטרך לחלל שבת מפני פקוח נפש מותר ואין כאן חלול. הרי דכתב דהכל יודעים שצריכין לחלל עליו את השבת, ואפ”ה התירו. (ומה שסיים ואם אח”כ יארע וכו’, דמשמע קצת שאין כאן חלול ודאי, פי’ כיון דממילא נסבב הענין של פקו”נ אין כאן חלול, וכן פי’ המ”ב ס”ק כז). וכן משמע עוד מהשו”ע דלא הצריך שיפסוק עימו אלא בהולך ביום ו’ לדבר מצווה, אבל לא ביום א’, מוכח דביום א’ אף שוודאי יעשה איסור, מותר דהא אין צריך לפסוק עימו ע”מ שישבות. וכן כתב הב”ח בדעת הרמב”ם. וכן משמע מדברי המג”א שם, והשו”ע הרב, שהביאו לדברי מרן בסתמא ואח”כ כתבו, וי”א דאם בודאי יחלל את השבת אסור לצאת אפי’ ביום א’, והיינו כדעת הרדב”ז והמהריב”ל. וע”ע בשו”ת יבי”א ח”ה (חיו”ד סי’ כג אות א’). ובספר מנוחת אהבה ח”א (פ”א).
ו). העולה מכל האמור, דהיכא שיודע בודאי שיבוא לחלל שבת באיסור תורה כגון בנסיעה ברכב כבנד”ד, אין להתיר לצאת ג’ ימים קודם השבת אפילו במקום מצווה. והיכא שהדבר ספק אם יבוא לידי חילול, יש להתיר במקום שיציאתו היא לשום מצווה ואפילו ג’ ימים קודם השבת. (וה”ה במקום צורך הרבה, עי’ ברמ”א סו”ס רמ”ח דחשיב כדבר מצוה). ולצאת קודם יום רביעי, יש להתיר אפילו שלא לדבר מצווה, ואפילו היכא שוודאי יחלל שבת באיסור תורה וכדעת הריב”ש שהכריע השו”ע כוותיה ושלא כדעת הרדב”ז וסיעתו. ומ”מ נכון להחמיר בזה שהרי רוב הפוסקים לא הסכימו עם הריב”ש בפרט זה ובפרט כשהדבר לא נחוץ לדבר מצווה.
ז). ומיהו כבר כתב הרמ”א (סי’ רמח ס”ד), שלראות פני חברו חשיב כדבר מצווה. וכן ראיתי שכתב בשו”ת התשב”ץ ח”א (סימן כא) שכ”כ בשם הארחות חיים בשם ר”ת, שכל מקום שאדם הולך כגון לסחורה או לראות פני חברו חשוב הכל דבר מצוה ואין חשוב דבר הרשות אלא כשהולך לטייל. וכן בפרק ואלו מגלחין (י”ד ע”א) מוכח דהולך למזונות למדינת הים ובא בתוך המועד שמותר לגלח דהוי כהולך לדבר מצוה. ועי’ במ”ב (ס”ק לד) דאפילו יש לו מזונות והולך לסחורה להרווחה, חשיב כדבר מצוה. ולפי”ז חייל שמשתחרר לביתו לא גרע מהולך להקביל פני חברו ובפרט לאחר שהייה ממושכת, והכל לפי הענין. ובפרט שיש לומר שפעמים רבות עצם שחרור החיילים לביתם לצורך מנוחה, הדבר נותן להם יישוב הדעת וכח ועוצמה לחזור ולעשות חיל בשדה המערכה ביתר שאת וביתר עז, ועי’ רמב”ם (הלכות מלכים פרק ה’ ה”א): אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם וכו’. עכ”ל.
ח). עוד רגע אגע בנידון כיוצא בזה, באשה שקרבו ימיה ללדת ויש חשש שתלד בשבת, האם צריכה לקרב עצמה לבית החולים מער”ש, והנה בנדה (דף לח.) אי’, דחסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי. וטעמא דידהו שלא יתחלל שבת ע”י שתלדנה נשותיהן בשבת. ומוכח דאין זה אלא מידת חסידות, לפי שאינו ברור כ”כ שיבואו לידי חילול שבת ותלינן ברוב ימי היתר וכמ”ש המג”א (סי’ שד”מ). וכן ראיתי מובא בשם מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל דאין בכך חיוב אלא ממידת חסידות. והטעם שנידון זה קיל טפי מיוצא בשיירה ומילה, מאחר ולא מכניס עצמו בידיים לספק חילול שבת.
