מקורות ונימוקים:
א). כתב המהר”ם גלאנטי (סימן לח) שאע”פ שמותר בשבת לגרום ברכה שאינה צריכה, מכל מקום אינו רשאי לברך על הפירות שלפניו, על כל פרי ופרי בפני עצמו, שזוהי ברכה שאינה צריכה. אולם רשאי לומר לבני ביתו שלא יביאו לפניו כל מיני הפירות שיאכל בפעם אחת, שאז ברכה אחת פוטרתם, אלא יביאו אחד אחד לפניו, ולאחר שיברך על פרי אחד, יביאו לפניו אחר כך מין פרי אחר, ואז רשאי לברך על כל אחד ואחד, כיון שאינם לפניו על השלחן, ובזה לא נחשב כברכה שאינה צריכה. עכ”ל. ולפי”ד גם בנידון דידן שפיר יש לומר דמכיון שיכול לפטור את כולם בברכה אחת, הרי הם כמונחים לפניו, וגרע “מגורם” ברכה שאינה צריכה, אלא ברכה שאינה צריכה ממש ואיכא זילותא לברכה, וגם בשבת אין להתירו.
ב). וע”ע בלחם משנה (פ”ז מהל’ תפלה הלכה טז) שכתב דמ”ש הרמב”ם (שם): וכן אם לא נתחייב בשאר הימים בכל הברכות האלו, כגון, שלא ישן כל הלילה, ולא התיר חגורו, ולא נכנס לבית הכסא וכיוצא באלו, צריך להשלים מאה ברכות מן הפירות. כיצד אוכל מעט ירק ומברך לפניו ולאחריו וחוזר ואוכל מעט מפרי זה ומברך לפניו ולאחריו ומונה כל הברכות עד שמשלים מאה בכל יום. עכ”ל. דאין הפרוש שיאכל תחלה מעט מן הפרי ויברך ברכה אחרונה ואח”כ מאותו הפרי עצמו יאכל מעט, דזה נראה דאסור משום דאסור לגרום בברכות, אלא הכוונה היא, שאם אכל ירק ולא היה בדעתו לאכול יותר בעת ההיא כשיעבור אותו העת צריך שיחזור ויאכל מאותו פרי כדי להשלים והשתא לא הוי גורם בברכות שכשאכל בתחלה ובירך לבסוף לא היה בדעתו לאכול יותר. ולפי”ד כל שכן דאסור לעשות כן בנידון דידן. אלא שדבריו קצת דחוקים בלשון הרמב”ם, וכבר עמד ע”ז בשו”ת אור לציון ח”א (או”ח סי’ יז), מ”מ גם אם נפרש דברי הרמב”ם כפשוטם, הכא גרע טפי, לפי שנראה דבאופן זה שאכל כזית ממיני דגן וגם פירות מז’ המינים ושתה רביעית יין, אין זה ברכה שאינה צריכה, אלא ברכה לבטלה, לפי שלא תיקנו בכה”ג ג’ ברכות אלא תיקנו לברך ברכה אחת עם ג’ הזכרות.
ג). והנה השל”ה כתב להתיר להניח בשבת את הפירות שהובאו לפניו בתוך הסעודה, לאחר הסעודה ולברך עליהם לפניהם ולאחריהם והביאו ראיה לדבריו, ממ”ש האור זרוע חלק ב’ (סימן כא) בשם רבינו אליעזר ממיץ, שאין לאכול גירמזלי בשבת בין הקידוש לסעודה, משום שעל ידי כך אינו אוכל עיקר סעודה לתיאבון, וכתב על זה, שמדברי רשב”ם (בריש פרק ערבי פסחים) מוכח שמותר לאכול קודם סעודה ואין צריך לאכול הפת שהוא עיקר סעודה לתיאבון. וכן נמצא בתשובות שהיו מביאים גירמזלי לפני רבינו קלונימוס והזקנים, והיו מברכים עליהם בורא מיני מזונות וברכה מעין שלש כדי להרבות בברכות ולהשלים מאה ברכות, ואחר כך היו אוכלים לחם ושאר צרכי סעודה. ע”כ. וכן הובא בדרכי משה (סימן רמט). ע”ש. והוכיחו מכאן שמותר לגרום ברכה שאינה צריכה, וכן הוכיח במישור הגאון רבי יצחק טייב בערך השלחן (סימן רצא סק”ד). ואמנם המגן אברהם (סימן רמט סק”ו) הקשה על זה, שאף בשבת אסור לגרום לברכה שאינה צריכה, (ואזיל לטעמיה במגן אברהם סוף סימן רטו). אלא שכתבו האחרונים לחלק כנ”ל, דשאני נידון רבינו קלונימוס דמיירי קודם סעודה, וכיון שעדיין לא בירך על הפת, ורוצה עתה לאכול הגרימזלי, רשאי לברך עליו תחלה וסוף, אבל בנידון השל”ה שכבר בירך על הפת, והביאו לפניו הפירות באמצע הסעודה, ואם יאכלם עכשיו אינו צריך לברך עליהם ברכה אחרונה, אין לו להניחם אחר ברכת המזון, שגורם ברכה שאינה צריכה. וכן כתב לחלק בספר בני ציון ליכטמן (סוף סימן רטו). ע”ש. וכ”כ בשו”ת יחוה דעת חלק ו’ (סימן כו). אלא שלמעשה נקט, דגם בכהאי גוונא שכבר הובאו לפניו הפירות, שרי לברך עליהם לאחר הסעודה ולגרום ברכה שאינה צריכה.
אולם לפי האמור נראה דבנד”ד כו”ע יודו דאסור לעשות כן, ומשום דרק באופן שניתן לפטור את הברכה שעומדת לפניו בברכה אחרת, כגון ברכת הפירות שברכת המזון פוטרתן לאחריהן, ובכהאי גוונא התירו לפי שיש להם מצד עצמן חיוב ברכה שונה וחיוב ברכה המבורר להן, אבל בנד”ד דלאחר אכילת ג’ המינים שאכל, לא התחייב בג’ סוגי ברכות שונות, אלא התחייב בברכה אחת שכלול בה ג’ אזכרות, ובאופן זה הוי ברכה לבטלה אם יברך על כל מין ומין את ברכתו המיוחדת. ופשוט דכל זה שכתבתי הוא לדעת המתירים לגרום ברכה שאינה צריכה בשבת.
