מקורות וביאורים:
א). החתם סופר (יו”ד סי’ עג), הזב”צ (סי’ פ”ט סקי”א) והבא”ח (ש”ש פ’ שלח לך או’ י”א) כותבים שלחולה מעט מותר לאכול חלב אחר בשר בשביל להתחזק. וכ”כ בהליכו”ע (ח”ז שם), ובשו”ת שבט הלוי ח”ב (סי’ לב) שיש להתיר אפילו במקצת חולי. ויל”ע כיצד לדון אשה מעוברת המתאווה לענין זה.
ב). רש”י עירובין (דף ק’ ע”ב ד”ה צער עבור) כתב, שסתם מעוברות חולות הן. וכ”כ רש”י יומא (דף מז.). ואע”ג שאנו לא מחלקים ומצריכים כל מעוברת המתנת ו’ שעות ללא חילוק, מ”מ היכא שמתאווה לכאו’ יש להתיר דומיא דמ”ש מרן הש”ע (סי’ תקנ”א סעיף יא), שאסור לאכול בשר מר”ח אב ופורץ גדר ישכנו נחש. ואעפ”כ כתב השבות יעקב ח”א (סי’ כ”ד, הב”ד בשע”ת סקכ”ח) כתב: התרתי כמה פעמים למניקות שמותרות לאכול מאכל בשר בימים אלו אי משום תקנתא דידה דסתם מניקות חולות קצת (עי’ כתובות ס”ה ע”ב) אי משום תקנת הוולד. ע”כ. איברא דיש לדחות כפי שטענו בני החבורה יצ”ו, שכ”ז אינה ראיה לנידו”ד, שהתם הבשר נועד בשביל חיזוק גופה, משא”כ הכא שאינו צורך ממשי אלא תאווה ופינוק בעלמא, מהכת”ת להתיר.
ג). והנה מרן השו”ע (סי’ תרי”ז סי”ב) כתב: עוברה שהריחה לוחשין לה באזנה שיום הכיפורים הוא, אם נתקררה דעתה בזכרון זה, מוטב; ואם לאו, מאכילין אותה עד שתתיישב דעתה. ע”כ. וכתב המשנ”ב (סק”א): וידוע שאם אין נותנין לה מה שמתאוה היא וולדה מסוכנים ואין נ”מ בין בתחלת עיבורה ובין בסופה. ע”כ. הרי שהתירו אפילו ביום הכיפורים להאכיל אשה שמתאווה. ואין לומר שכ”ז רק מחמת הצום, שהרי ביומא (פב.) התירו לעוברה שהריחה (אפילו שלא ביוהכ”פ) בשר הקודש או בשר חזיר, וכ”כ הרמב”ם (פי”ד מהל’ מאכלות אסורות הלכה יד). הרי שכל הריחה הוי היזק דידה או היזק לוולד. ואין לומר שכל זה דוקא בבשר שהוא מחזק את גופה ולא בשאר מאכלים שאינן גורמים לחיזוק הגוף, שהרי הפוסקים התירו למעוברת לאכול פרי חדש אפילו לאחר ר”ח אב ומשום היזק דידה והיזק הוולד וכמ”ש להדיא הברכי יוסף (סי’ תקנא ס”ק ח’) והסכימו עמו האחרונים, ראה במ”ב (שם ס”ק צט).
ד). עוד יש לציין לדברי הרמב”ם (פכ”א מהלכות אישות הי”א) שכתב, האשה כל זמן שהיא מניקה את בנה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה יין ודברים שיפין לחלב, פסקו לה מזונות הראויות לה והרי היא מתאוה לאכול יתר או לאכול מאכלות אחרות מפני חלי התאוה שיש לה בבטנה הרי זו אוכלת משלה כל מה שתרצה ואין הבעל יכול לעכב ולומר שאם תאכל יתר מדאי או תאכל מאכל רע ימות הולד מפני שצער גופה קודם. ע”כ.
וצ”ב כיצד התירו לה להזיק לוולד ולאכול דברים הרעים לעוברה מפני עינוג גופה וכנגד רצון הבעל שהעובר שלו? וע”כ שאם לא תאכל ג”כ הוי היזק לוולד, וע”כ התירו משום צער גופה. מיהו עי’ בשו”ע (אהע”ז סי’ פ סעי’ יב) שהביא חולקים בזה על סברת הרמב”ם.
