מקורות ונימוקים:
איסור מוליד ריח בשבת
בגמ’ בביצה דף כ”ג איתא, רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו סחופי כסא אשיראי ביום טוב אסור, מ”ט משום דקא מוליד ריחא, ע”כ. ופירש רש”י שאסור לכפות כוס מבושם על שיראים של מלבוש להכניס בהם ריח הבושם שבכוס, הואיל ומוליד ריח בבגדים אסור מדרבנן, שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה.
אולם הרי”ף הרמב”ם והרא”ש השמיטו הלכה זו, ובספר ראשון לציון לגאון מהר”ח בן עטר בחידושיו לביצה דף כ”ב: לאחר שהביא את דברי הרב המגיד שלמד בדברי הרמב”ם שיש גם איסור מוליד ריחא, כתב כי אין דבריו נראים בזה, שהרי מה שאסר הרמב”ם לגמר הבית והכלים סמכו לאיסור העישון בקטרת להריח, וכתב להדיא שטעם האיסור הוא משום מכבה, אבל משום מוליד ריחא לא אסר כל עיקר. וגם הרי”ף בהלכותיו השמיט מימרא דסחופי כסא אשיראי, ומאי דאתמר עלה, ומוכח דס”ל דלאו הלכתא נינהו, והרא”ש נמי שהשמיט הך מימרא דרבה ורב יוסף דסחופי כסא אשיראי אסור, משמע דקאי בשיטת הרי”ף והרמב”ם להתיר, וכן דעת הטור סי’ תקי”א. אבל בה”ג הביא המימרא דרבה ורב יוסף לאסור סחופי כסא אשיראי. וכן דעת הרשב”א בס’ עבודת הקדש. ומ”מ לעניין הלכה נראה שיש להתיר אולודי ריחא כדעת גדולי המורים הרי”ף הרמב”ם והרא”ש, ומה גם שאיסור מדרבנן הוא, וכל כי האי אזלינן לקולא ע”כ.
כן העלה להלכה גם מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל בשו”ת יביע אומר חלק ו’ אורח חיים סימן ל”ו אות ב’, וכתב בזה”ל: והן אמת שהמאירי (ביצה כג) הביא להלכה האי מימרא דסחופי כסא אשיראי אסור. וכ”כ רבינו ישעיה הא’ בפסקיו לביצה שם. וכן באור זרוע ח”ב (סי’ ש”נ). ובס’ העיטור (הל’ יום טוב מחלוקת כא). ובס’ הרוקח (ס”ס ר”כ). ע”ש. וכן דעת הרמב”ן במלחמות (ספ”ב דביצה), והר”ן שם. וכ”כ ר’ ירוחם וריא”ז והגהות אשרי, וכן דעת בה”ג והרשב”א. מ”מ מכיון שהרי”ף והרמב”ם והרא”ש לא ס”ל הכי להלכה, נראה דמעיקר דינא נקטינן כשלשת עמודי ההוראה.
אלא שמאחר ומרן הב”י בסוף סימן תקי”א הביא למימרא שבגמרא דסחופי כסא אשיראי אסור. לפיכך כתב בס’ ראשון לציון (שם דף עח’ ע”א), שהעולם הורו כדעת מרן שנמשך אחר דברי הרב המגיד בדעת הרמב”ם, וכבר כתבתי שאין נראה כן מדברי הרמב”ם, ומ”מ אין אנו יכולים להורות היתר בזה, דהו”ל דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, ומה גם שנהגו איסור ע”פ הוראת חכם שסמך על כמה מן הראשונים שאסרו, ומהשתא אף אנן מורין לאיסור, אלא דכל דאיכא צד ספק בדבר מקילינן בכל גוונא. ע”כ.
אולם בס’ נווה שלום הנ”ל כתב דבהיות ומרן בשלחן ערוך כתב כלשון הרמב”ם, והשמיט מימרא דסחופי כסא אשיראי אסור, בודאי סבר שמשום שהשמיטוה הרי”ף והרמב”ם והרא”ש שלשה עמודי הוראה, מרן אזיל כוותייהו בכל מילי ולכן השמיט, ע”ש. וכבר כתב כיו”ב מרן החיד”א בספרו מחזיק ברכה יו”ד סי’ מ”ז סק”ד, דזימנין דמרן הב”י רוח על פניו יהלוך בחיבור הש”ע והדר ביה ממ”ש בב”י בראותו כמה גדולים דס”ל להיפך.
ומ”ש בס’ ראשון לציון דהו”ל דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, היה מקום לומר דלא אסקי אדעתייהו מדעת הרי”ף והרמב”ם והרא”ש, והו”ל כמנהג בטעות, ועיין במה שכתב בשו”ת יביע אומר ח”ג חיו”ד סי’ יא. ומ”מ נראה שיש לחוש לדברי רוב הראשונים שאוסרים. וכן דעת האחרונים. וכ”כ הערך השלחן (סי’ תקיא סק”ג).
גם מדברי מרן היביע אומר זצ”ל ניתן להוכיח שלמעשה הורה להחמיר בדבר, שהרי שם באות ח’ כתב מרן היביע אומר לגבי נתינת בשם בבשרו או אף בשערו העיקר להקל בדרבנן כדברי האחרונים הנ”ל. דהא אעיקרא דמילתא דעת הרי”ף והרמב”ם והרא”ש דההיא מימרא דסחופי כסא אשיראי אסור, אינה הלכה, וכמ”ש בראש דברינו, ואף דאנן בדידן אזלינן לחומרא כדעת הרבה ראשונים שהביאוה להלכה, אין זו אלא חומרא, דהא בכל דוכתא אזלינן בתר הוראת שלשה עמודי הוראה הנ”ל, ולהכי הבו דלא להוסיף עלה להחמיר גם בידיו ופניו, או בשערו, ולכן העיקר להקל כדעת רוב האחרונים, ע”כ. אלמא נקט למעשה לחומרא כדעת הרבה מן הראשונים שהחמירו בדבר.
אתה הראת לדעת שעיקרא דדינא במוליד ריח נתון במחלוקת ראשונים, ואף שהרבה ראשונים נקטו לאיסור, דעת הרי”ף והרא”ש להיתר ובדעת הרמב”ם יש פלוגתא, דהמגיד משנה למד שהרמב”ם אוסר אבל הגר”ח בן עטר ועוד למדו שאף הרמב”ם מתיר. ובב”י הביא את דברי הגמ’ לאסור מוליד ריח אבל בשו”ע לא הזכיר אלא את לשון הרמב”ם. ולעניין הלכה רבינו חיים בן עטר בספרו ראשון לציון נקט שהיות והב”י הביא את דברי הגמ’, הוי כדברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור ואין אתה רשאי להתיר. אבל בכל צד של ספק בכל גוונא יש להתיר. לעומת זה דעת מרן היביע אומר שכיון שדעת שלשה עמודי הוראה להתיר הוי כמנהג בטעות וכיון שבשו”ע לא הזכיר דין זה בהכרח שחזר בו ממה שכתב בב”י וא”כ מעיקר הדין מוליד ריח מותר אלא שסיים מרן וכתב שמ”מ נראה שיש לחוש לדברי רב הראשונים שאוסרים.
לערב “אבקת מנטה” במים חמים בשבת
אכן למרות האמור עד כה בנידון איסור מוליד ריח, בנדון דידן העוסק נתינת חומר חריף למים יש כמה פנים להתיר כפי שיבואר להלן.
דהנה לגבי נתינת מי ורדים למים בכוונה כדי לתת ריח טוב במים כתבו הט”ז והמג”א בסימן תקי”א לאסור, והאליה רבה והחכם צבי כתבו להקלף וטעמם הביא המשנ”ב בסימן קכח’ ס”ק ו’ דלא שייך מוליד ריחא בזה כיון שהשמן עצמו מעורב במים. וכן ביאר בשו”ת זכור לאברהם או”ח סימן מ”ה שבתערובת ריח טוב במים ליכא משום מוליד ריחא, שאין כאן אלא מערב דבר בדבר, ולא מוליד, ודמי לנותן מים ביין או דבר מתוק במים שבודאי אין מקום לאסור משום שמוליד טעם במים, שאין זה מוליד אלא מערב, ושאני סחופי כסא אשיראי שאין שם ממשו של ריח אלא ע”י מעשיו מתהווה בו הריח וחשיב אולודי ריחא ואסור.
לפי”ז גם בנדון דידן שנותן חומר חריף במים הרי החומר הזה מתפרק לחלקיקים קטנים שמעורבים במים ונותר מעורב יחד עם המים ואינו מוגדר כמוליד ריח.
עוד יש לדון שמא הוי כתבלין שמותר ליתנו באוכלים ומשקים ואין בזה איסור צובע ומותר ליתנם במאכל אף שנותנים גם ריח, כמבואר בשו”ע סימן ש”כ סעיף י”ט שמותר לתת כרכום בתבשיל ואין לחוש משום צובע. והיינו אף שהכרכום ריחו חזק ונמנה עם סממני הקטורת ועם כל זה לא עלה על דעת מאן דהו לאסור. אלא שבנדון דידן יש להסתפק שאף שדומה עירוב האבקת מנטה במים החמים למשקה, מכל מקום שונה הוא מתבלין. הואיל ובכל תבלין הכוונה היא לתת טעם, והריח הוא דרך אגב, אף שניחא לו בזה שכידוע שריח טוב בתבשיל הוא חלק מהתבשיל, אולם בנתינת אבקת המנטה במים החמים, כל הכוונה היא לתת חריפות שהיא פועלת ע”י חוש הריח וא”כ היה מקום לדמות לנתינת מי ורדים לשם ריח טוב גרידא. אמנם נראה לענ”ד שהמדקדק יראה שגם כאן אין הכוונה לשם ריח טוב אלא לשם החריפות ולא איכפת לן איזה ריח יש בחריפות זו, וא”כ אפשר שדומה הדבר לנתינת תבלין באוכלים ובמשקין דשרי ואין חוששין למוליד ריח.
עוד יש לדון מצד שלישי שמטרת נתינת הדבר החריף במים הוא לצורך רפואה ואף בריאים עושים כן להרחיב ולפתוח דרכי הנשימה וכתבו הפוסקים שעצם זה שכוונתו לשם רפואה, אף אם כל רפואתו היא מכוח הריח הטוב כגון לתת ריח מסוים שמסלק היתושים וכדו’ אין בזה חשש.
והנה בהיות וכפי שהקדמנו, דין זה של הולדת ריח מעיקר הדין מותר אלא שנהגו בו איסור, וכפי שכתב רבינו חיים בן עטר שבכל גוונא של ספק יש להתיר, ובהיות וגם מרן היביע אומר זצ”ל כתב שאף שיש מקום לחוש לאוסרים כי רבים הם אבל פשיטא שאין בו אלא חידושו והבו דלא לוסיף עליה. א”כ לא היה צריך יותר מצד אחד להתיר, וק”ו בנדון זה שיש לדון מצד ג’ צדדים להקל, יש להכריע בנידון זה להתיר להשתמש בשבת ב”אבקת מנטה” על ידי הנחתה בתוך מים חמים, רק שעליו להקפיד שלא לבוא לידי איסור בישול, ועל כן יערבו במים חמים בכלי שלישי.
