מקורות
תוכן התשובה דלהלן בקצרה: א. שגור בפי רבים, שנרצחי השואה מתו על קידוש ה’, וכ”כ רבים. ב. ברם היות והשמד בשואה היה על הגוף ולא על הנפש, כפי שהרגו גם מומרים לרוב, וגם מות על קידוש ה’ הוא כשניתנה בחירה בין עבירה לחיים, לא כן כאן שלא היתה בחירה, לכאורה הרוגי השואה אינם נחשבים מתים על קידוש ה’. ג. טעמים שנתנו איזה ספרים להחשיבם מתים על קדושת ה’ ודחייתם. ד. ובאמת שכ”כ רבים, שאינם נחשבים מתים על קדושת השם. ה. אולם פשוט שאם נהרגו על קיום המצוות, הם מתו על קידוש ה’. ו. מבחינה היסטורית בגרמניה השמד היה גשמי. ז. אולם במערב אירופה, השמד היה גם רוחני על קיום מצוות. ח. וכ”כ בשו”ת ממעמקים. ט. ברם אחר ההתבוננות נראה, שגם בגרמניה היה שמד על קיום המצוות, אף שלא אסרו על שמירת מצוות, מכיון שהמקיים מצוות היה נתפס או נהרג, נמצא שבפועל היתה גזירת מוות על שמירת המצוות, והוי שעת השמד. י. ברם, אף שהיתה זו שעת השמד, עדיין כשרצחו את היהודים בגלל שהינם יהודים, ולא בגלל שמירת המצות, ולא הונחו לפניהם שתי דרכים, לעבור ולחיות, או שלא לעבור ולההרג, אזי מיתתם לא היתה מות על קידוש ה’, אלא מות על היותו יהודי, שנתבאר בסימן קודם, שמיתתו כפרתו אף אם רשע הינו, אך לא בא לידי מעלת הנהרגים על קידוש ה’. אולם נראה להוסיף, שאם חזותו היתה של יהודי, בגלל זקן, פאות, או לבוש יהודי, אזי מסתבר שכשתפסוהו גם על חזותו תפסוהו, והחזות גם היא מצוה כערקתא דמסאנא, ולכן דין נהרג על קידוש ה’ לו.
מתי שואה הסוברים קדוש
א. בהמשך להאמור בסימן קודם, יש לעמוד על השגור בפי כל, שהרוגי השואה נרצחו על קידוש ה’, וכך יראה הרואה כתוב בספרים הקדושים וכגון בשו”ת שרידי אש (ח”א סי’ לא) לגבי השואה כתב וז”ל, לדעתי ראוי לקבוע יום אבל וזכרון מיוחד לזכר רבני וקדושי ישראל שנהרגו ושנטבחו ושנשרפו על קידוש ה’ וכו’. וכ”כ האדמו”ר מפסצינא בספר אש קודש (עמ’ קצא) בדרשתו שאמר בשואה וז”ל, אבינו מלכנו עשה למען הרוגים על שם קדשך, שהם הרוגים כביכול למען קידוש שמו. עכ”ל. כמו כן בשו”ת ממעמקים (חלק א סי’ כט) קרא כמה פעמים לנרצחי השואה קדושים, גם בסוף הספר, רשם לזכרון שמות הנהרגים “על קידוש השם” בשואה. וכן בחלק ב (סי’ ד) דן בשאלת השואל מהי הברכה על קידוש ה’ אם יהרגוהו הגרמנים. ושם (סימן ו) נשאל האם צריך להתאבל ולומר קדיש על הנרצחים, שמא א”צ לרוב מעלתם. וכן לאורך הספר קוראם קדושים. [מאידך (בח”ב סי’ כא) על יהודי שנרצח ע”י הגרמנים ולא נקבר והוא מהול, ובכיסו נמצאה מזוזה קטנה עם פתק עליו כתוב שמו היהודי, ועל צוארו שרשרת שתי וערב. דן שהוא בודאי יהודי, אך ספק יהודי כשר או מומר. ופסק לקוברו, אך לא ליד אחיו הכשרים, משום ספק מומר. עכת”ד. וסותר את משנתו, שאם קדושים הם, אין עומדים במחיצתן והוא צדיק כעת. גם על עצם דינו, יש להשיב, כיון שהנהרג ע”י גוי, גם אם היה מומר נקבר בקברי אבותיו, כדאיתא בסנהדרין (מז ע”א) הנ”ל. ולכן נראה דלא נחית להכי.] וכן בשו”ת משפטי עוזיאל (ח”ב יו”ד סי’ כב) גבי ניספי השואה כינה אותם “קדושים”, “קדושי עליון” וכדו’, ושם (בד”ה ועוד אני אומר) כתב, “וסיבת מיתתם על קידוש השם”. גם בשו”ת מנחת יצחק (ח”א סי’ א ד”ה ע”ד נשים) מתאר את הסלקציה במחנות, ושהנשארים אח”כ נדונו למיתות משונות וכתב וז”ל, נעדרו על קידוש השם, לערך שישה מליונים יהודים. ע”כ. וכ”כ גם (שם סי’ פז) על יתומה עניה שהוריה נשרפו על קידוש ה’ בתופת טרבלינקא וכו’. ע”כ. גם הגרא”מ שך במכתבים ומאמרים (ח”ג עמ’ כה) כתב על הנהרג מאומות העולם רק בגלל שהוא יהודי, הרי זה נחשב נהרג על קידוש השם, שאמרו חז”ל עליהם, שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. עכ”ל. וכן בהמשך (עמ’ פו) כינה את מתי השואה קדושים. גם בתולדות הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ”ל (כתבו בניו בריש קובץ הערות יבמות על פי דברי הרה”ג אפרים אשרי מחבר שו”ת ממעמקים, בספרו חורבן ליטא עמ’ 49) שאמר לבני קהילתו בשעה שהוליכו אותם הנאצים להורג, עלינו לדעת, כי קרבנותינו יעלו יותר לרצון ע”י תשובה וכו’. אנו מקיימים עתה את המצוה הכי גדולה וכו’. ע”כ. וכך הם כתבו בריש הספר, זכרון שמות בני עירם שנרצחו בשם “קדוש”. וכ”כ בשו”ת אבני דרך (פרינץ, ח”ב סי’ עב), והביא חלק מהנ”ל, ושכ”כ השואל בקובץ תשובות (אלישיב, ח”א סי’ יח) הקדושים ששת המליונים. וכך בספר שלם על מצות קידוש השם הנקרא שערי קידוש השם (שעיו, עמ’ רטו) פשיט”ל שהשואה היתה שמד וז”ל, זמן השואה אין לך שעת השמד גדולה מזו, אשר כוונתם היתה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים אשר על פני האדמה, ואין לך גזרת מלכות גדולה מזו. עכ”ל. וכן כותבים כל העולם, שמות נפטרי השואה בשם קדוש, או שנהרג על קידוש ה’, וכדומה. וכ”כ עוד ספרים, דלהלן אות הבאה.
לכאורה אינו קדוש
ב. ברם לא ביארו שיחתם, על שום מה קדושים הם, למעט הגרא”מ שך הנ”ל שכ”כ משום שנהרגו על ידי גוי. אולם זה אינו על פי המבואר לעיל (אות ה ואילך), שהנהרג ע”י גוי מיתתו כפרתו, אך אינו בכלל אלו שאין עומדים במחיצתן. ודברי השערי קידוש ה’ הנ”ל, משום שכוונת הגרמנים היתה להשמיד את כל היהודים, אינה יוצרת מות על קידוש ה’, לפי שבשואה השמד היה גשמי על הגוף ולא על הנפש, בסיס הרעיוני הנאצי היה, שליהודים גנים פחותים ולגרמנים מובחרים, והגזעים נמצאים במאבק השליטה בעולם, ורק גזע אחד יינצח, ולכן יש להשמיד את היהודים, ולכן הנאצים לא אסרו לשמור מצוות, חפצם היה בהשמדת כל העם היהודי, אלא שמי ששומר מצוות זו ראיה שהוא יהודי והרגוהו, וכפי שהרגו גם כל יהודי שאינו שומר מצוות, והוא מומר כבר כמה דורות ונשוי עם גויה כמה דורות. [ובמדוייק, מי שמתוך ארבעת הסבים והסבתות שלו שלושה מהם יהודיים (אא”כ התנצרו לפני 1871), או אף אם רק שני סבים יהודיים, והוא עצמו בן דת משה או נשוי ליהודיה.] וכל כה”ג לכאורה הוי שמד גשמי ולא רוחני, ואין כאן קידוש ה’. היות ומצות מיתה על קידוש ה’ ביאר הרמב”ם (יסודי הדת רפ”ה) שהיא כשניתן ליהודי בחירה בין עבירה למות, ובחר במות, לא כן כאן שלא ניתנה בחירה, אלא הרגוהו על היותו יהודי, גם אם הוא נשוי לגויה. וכשם שבכל מלחמה שנלחמו בארץ וכבשוה ולאחר מכן בכעסם תפסו יהודי והרגוהו בגלל נקמתם ביהודים, לא יקרא מת על קידוש ה’ אלא נרצח, וה”ה הכא אינו קדוש, אלא נהרג על היותו יהודי.
המבארים מדוע קדוש
ג. הנה בספר עלי מרורות (סי’ יא עמ’ 305) עמד על שאלה זו, כיון שהנאצים הרגו יהודי בגלל היותו יהודי, ובגלל ששנאו כל דבר “יהדות”, שרפו בתי כנסת וספרי קודש וכו’, אך לא נתנו ליהודים ברירה לעבור על דת ולהנצל, אלא כל מי שבשם יהודי מכונה הרגוהו. האם בכה”ג חשיב מת על קידוש ה’, או לאו. ומספר ששאלה זו ניקרה במוחו ללא הרף בהיותו שוהה במחנות ההשמדה. ושוב כתב שלפום ריהטא מבואר בשל”ה (שער האותיות אות א ס”ק סב) שאינו נקרא קדוש, כי כתב גבי מי שמענים אותו כדי שיספר דבר שיהיה ממנו היזק לישראל, ומסר נפשו על כך, אע”פ שקדוש יאמרו לו, והוא מבני עליה כמו פפוס ולוליינוס במסכת תענית, אך אינו בכלל ונקדשתי. ע”כ. ברם המעיין בדבריו יתקשה מדוע בצד שאינו קידוש השם, מדבר על מי שמענים אותו כדי שיודה, ואינו מדבר על מה שהיה נפוץ בכל הדורות, שיהודים מומתים עבור היותם יהודים בלבד? “משמע ברור”, כי בכה”ג הוי קדוש, ורק במקום שהגוי אינו מתנכל ליהודי עבור היותו יהודי, אלא לסיבה צדדית להנאת הגוי, בזה אינו קידוש ה’. ולכן “נראה לי פשוט”, שבמקום שעצם המושג “יהדות” מפריעה לגוי, אף שלא כפאו על הדת, כפי שהיה בשואה, נקרא מומת על קידוש השם. עכת”ד. ואחר המחילה, היכן היה במשך הדורות יהודים המומתים על היותם יהודים ולא על דתם, ובאיגרת השמד הרמב”ם מונה את כל סוגי השמדות שהיו במשך הדורות, שכולם היו על קידוש ה’ ממש בביטול המצוות, וכותב שהשמד שבזמנו, לא היה כמותו מעולם, שהוא שמד רק על הדיבור, היות והמוסלמים מסתפקים בהודאה שמוחמד אמת, אף שיודעים שליבם בל עמהם, ובאי שמירת המצות בפרהסיא. ע”כ. הנה שכל השמדות על המצוות המה. זאת ועוד, אף לו היה שמד כזה, פשוט שבחר השל”ה לדבר בחידוש גדול יותר, במי שמסר נפשו להצלת ישראל, דאפילו הכי אינו נקרא קדוש, כפי שחידש, ולכך לא כתב אופן של נהרג בגלל יהדותו, שהוא חידוש הרבה פחות גדול. וכיון שכל ראייתו מהשל”ה, בנפול היסוד נפל הבנין. ואדרבה דברי השל”ה מורים להיפך, כפי שגם הוא הבין בתחילה מדבריו, שרק הנהרג על בחירה בין עבירה למוות הוא קדוש ה’, הא לאו הכי לא, אפילו אם מסר עצמו להצלת עם ישראל, ק”ו בשואה שהרגו את כל היהודים בין שומר מצוות או לא, ללא שום בחירה בין עבירה למוות, שאינו נקרא מת על קידוש ה’.
עוד הביא בישורון (הנ”ל חי”ח עמ’ תשס) מהאדמו”ר מסלונים בספר ההרוגה עליך (עמ’ 25) שהתקשה בכך, שלכאורה מתי השואה אינם על קידוש ה’, שהרי לא נתנו להם ברירה לחיות אם יכפרו וכו’. וחידש שמועילה לכך כוונתו אבות, ע”ש, ואת”י, וכמות שהדברים כתובים אין להם מקום בהלכה. עוד הביא שהגרח”ק בדרך שיחה (מקץ עמ’ קלח) תלה את השאלה האם מתי שואה מתו על קידוש השם, במחלוקת בגמ’ סנהדרין (מז ע”א דלעיל אות ה ואילך) האם הנהרג ע”י גוי נקרא קדוש. ע”כ. ולפי”ז, כיון שרוב הראשונים סוברים דמיתתו כפרתו וכדלעיל (אות ה), יצא לדעתו שהם קדושים. ברם כבר נתבאר (לעיל אות ט) שהסוגיא אינה מחשיבה אותם קדושים, אלא שיש להם כפרה, וממילא אין מכך ראיה להחשיבם קדושים.
הסוברים שאינם קדושים
ד. כדרך האמורה מבואר בשו”ת להורות נתן (ח”ה סי’ פא) שאף שהביא שבשו”ת חת”ס (יו”ד סי’ שלג) על מי שנהרג על ידי גוי קראו “קדוש” ושהוא בגדר עבדיך. [אף שאין ראיה זו מכריחה, כי גם בשו”ת מהרי”ל (סי’ עב אות ג ד”ה ומה שכתבת) על שנהרגו מתוך רשען על ידי גוים, כתב שהם נקראים קדוש וחסיד, וכדאיתא בגמ’ סנהדרין הנ”ל. הנה שמכח הגמ’ הנ”ל כינה אותם קדוש, ואולם אין כוונתו לקידוש ה’, אלא שמתתן כפרתן, ככתוב בגמ’ שם, ולא יתר על כך. וקדמני בזה הרה”ג מנחם אדלר במאמרו הנדפס בישורון (הנ”ל חי”ח עמ’ תשנ) בביאור המהרי”ל והחת”ס שקדוש לאו בדוקא הוא. ברם אף שהכרח ליכא, פשטות כוונת דבריו לקידוש ה’.] מ”מ לחלק יצא הרב להורות נתן, שאינו בכלל אלו שא”א לעמוד במחיצתן, שפפוס ולוליינוס מסרו נפשם מרצון, ואילו שם הרגום שלא ברצונם, ושכן היא גם מעלת הרוגי השואה. ע”כ. הנה ס”ל דהרוגי השואה אינם מכלל הרוגי לוד שא”א לעמוד במחיצתן. וכ”כ הרה”ג מנחם אדלר במאמרו הנדפס בישורון (הנ”ל חי”ח עמ’ תשסא) שבספר בכל נפשך (עניני קידוש השם סי’ עב) הביא בשם הגרשז”א, שנהרגי השואה אינם נחשבים מתים על קידוש השם. ושכ”כ במכתב מאליהו (ח”ג עמ’ 348). וכן מסקנתו, שאינם בכלל המתים על קידוש השם.
מסירת נפש על המצוות בשואה
ה. ברם פשוט שהמעשים הרבים בשואה על נאצים שהכריחו יהודי לחלל שבת, או לאכול בכיפור וכדומה, ומסרו נפשם על כך, כאשר היה לרוב, מקרים אלו הם דיני שמד גמורים, ותלויים בדיני שמד שאם היה בפרהסיא, דהיינו בפני עשרה מישראל, יהרג וכו’. ולכן פשוט שאלו שמתו בשואה על המצוות בפרהסיא הם קדושים, וכעדויות הרב הוברבאנד שמעון, בספרו קידוש ה’, או בספר השואה במקורות רבניים (פרקים כא, כב, כד ועוד רבות), או צ”ג בנות בית יעקב למורות מקראקא המתועדות בקונ’ קידוש ה’ ע”י חברתם (אולם ראה השואה במקורות רבניים עמ’ 198הערה 20 שיש המפקפקים באמינות עדות זו) או אלפי סיפורים אחרים.
האם היה שמד בשואה
ו. אחר העיון מבחינה היסטורית, מתברר שבזמן השואה יחס הגרמנים כלפי המצוות היה שונה בין המקומות והזמנים, בעוד שבגרמניה לא היה שמד על המצוות, וכנזכר לעיל, בארצות הכבושות במזרח אירופה, פולין ליטא וכו’, היה גם שמד רוחני [כנראה משום שרוב היהודים בגרמניה היו מתבוללים, בשונה ממזרח אירופה, ראה בזה בהערה[1]], וכך כתב בקובץ אמונה בשואה (עמ’ 80 ואילך) ההיסטוריון ד”ר יוסף ולק, לגבי הגזענות הדתית, בעוד שרדיפת יהודי גרמניה נשאה אופי גזעני טהור, ללא פגיעה בזכויותיהם הדתיות, למעט איסור השחיטה הכשרה [וכדלהלן], כוון מסע ההשדמה של הנאצים, בפולין וליטא אף נגד תורת ישראל ומצוותיה.
תהליך השואה הדתית
תהליך השואה היה התפתחותי, אם כי בתחילתו בגרמניה לא נשא אופי של שמד רוחני רק שמד גשמי, מלבד שמספר שנים עוד קודם המלחמה בשנת 1933, נאסרה השחיטה היהודית בכך שחייבו תחילה להמם את הבהמה במכת חשמל [ראה בזה בשו”ת שרידי אש (ריש חלק א), ועוד שם (עמ’ ריח) לגבי שחיטת העופות שחייבו אותם לערוף את הראש, ומראה מקום לכך בספר השואה במקורות רבניים (עמ’ 12).] משום “צער בעלי חיים” [כך טענו הרוצחים הגדולים ביותר שבכל הזמנים, ובזה קויים מאמר חז”ל (קהלת זוטא ז, טז) במלואו, כל שנעשה רחמן על אכזרים נעשה אכזר על רחמנים]. באותה שנה החרימו את בתי העסק היהודים לשלשה ימים ובזזו והשמידו סחורה יהודית [וכנזכר לעיל (הערה יב)]. לאחר מכן משנת 1935 נקבעו חוקי נירנברג, שבהם נשללה האזרחות מהיהודים, ולכן בטלה מהם זכות ההצבעה, וסולקו היהודים מעבודה במשרות ציבוריות, ובוטלה מהם האפשרות להתגונן בבית המשפט מגויים, בנוסף חוקקו שאסור ליהודים להעסיק במשק בית גרמניה מתחת גיל 45. עוד חוקקו שיהודי נחשב מי שמתוך ארבעת הסבים וסבתות שלו שלשה מהם יהודים, או גם אם שנים יהודים והוא משתייך לקהילה היהודית הדתית [והרי שכאן כן יש קשר לשמד] או נשוי ליהודיה. בשנת 1938 חוק המחייב סימון האות J בתעודת זהות יהודית, וגורשו יהודים שאינם אזרחים גרמניים מגרמניה. גם באותה שנה, היה ליל הבדולח, שבו הושחתו כמעט כל בתי הכנסת בגרמניה ונבזזו אלפי בתי עסק יהודיים. בשנת 1939 החלו לעקור את היהודים מבתיהם ולרכזם בגיטאות. ולאחר מכן גירושים, פוגרומים, והשמדתם. והרי שכמעט ולא היה קשר דתי לשואה בגרמניה.
שמד רוחני בפולין רומניה ובליטא
ז. מאידך כותב ההיסטריון ד”ר יוסף ולק (בקובץ אמונה בשואה סוף עמ’ 84 ואילך) ששונה היתה פלישת הגרמנים לפולין בתחילת המלחמה, שם היו יהודים שומרי מצוות רבים עד מאוד, ומקבלת הגזענות הגרמנית אופי דתי, ולכן במזרח אירופה שלא כבמערבה, התנכלו הנאצים מראשית כיבושם גם לדת ישראל ולשומרי מצוותיה, וגזרו על הגוף והנפש גם יחד. סימוכין לכך ניתן למצוא בדברי היטלר עצמו, שבאחת משיחותיו עם ראושנינג, הגדיר את מלחמתו ביהודים כמלחמה בתורתם ובאלקיהם.
גם בספר העמידה הרוחנית של יהודי רומניה בתקופת השואה (עמ’ 428) מודפס כת”י של יהודי המתאר את תהליך השואה ברומניה וז”ל, דת ישראל הוצאה מכלל הדתות המאושרות וכו’, גם את התפילה אסרו עלינו. מתפללים הוצאו בכח מבתי הכנסת והכריחום לפתוח את חנויותיהם ואת בתי המלאכה בראש השנה וביום כפור. רבנים ובניהם נרתמו לעגלות והוכרחו לעבוד בעצם היום הקדוש ברחובות עיר. עכ”ל. ושם (הערה 8) מראה מקום לספרים על כך. ועוד שם (בהערה 12) שבספר העמידה היהודית (עמ’ 249 הע’ 8) מספר, שכך היה עם רבה של קמפולונג, הרב משה יוסף רובין שרתמו אותו לעגלה עמוסה ספרים וחפצים ביום הכפורים תש”א. וראה עוד שם עדויות לרוב על שריפת בתי כנסת ספרי תורה ותשמישי קדושה וכיוצ”ב.
גם בשו”ת ממעמקים (ח”ב סי’ יא) מספר שהגרמנים בליטא אסרו על תפילה ולימוד בבית הכנסת ושהעובר יהרג, ובגוף התשובה שאסרו גם על פתיחת ת”ת והיכלי התורה והישיבות. ודן זאת כשעת השמד שיהרג אפילו על מצוה קלה, ולכן חובה למסור נפש כדי להתפלל בציבור ולימוד תורה. עוד שם (בד”ה ועל אחת) כתב, שכוונת הגרמנים היתה לא רק על הגוף אלא גם על הנפש, ולכן הם אסרו את ההתאספות לתפילה הנ”ל, והוסיף וז”ל, וכן ראינו שהזדים הארורים, דקדקו להטיל את עבודתה כפיה על היהודים ביתר שאת וביתר כובד דוקא בימי שבת חג ומועד, כדי שיחללו מקדשי שביעי את קדושת המועדים בעשיית מלאכה, למען תיעקר מליבם אמונתם בצורם ובוראם.
ד”ר יוסף ולק (שם) ממשיך, שמשורש זה נבעו שתי תפיסות תורניות האחת שהשעה היא שעת שמד, ולכן יש למסור נפש על כל מנהג, כדין ערקתא דמסאנא. ושניה שאינה שעת השמד, ולכן יעבור על כל העבירות (חוץ מג’ החמורות) ועל יהרג כדין ספק פיקוח נפש שדוחה את כל המצוות, “ואכן רבו המקרים שבהם סיכנו יהודים מאמינים, חסידים בעיקר, את חייהם עד לידי הקרבתם על תפילה בציבור, הנחת תפילין, לבישת ציצית, ואף על כיסוי הראש. ומקורו הראה מספרו של אונגר (עמ’ 38-39). ומאידך נמצאו רבנים שיעצו במפורש לגלח את הזקן ראה בשו”ת מקדשי השם (מייזליש, עמ’ 10) ואף עשו כן במו ידיהם שילמדו מדרכם, כפי שמעיד בספר קידוש ה’ (הוברבנד, עמ’ 85) אכלו מרק חזיר וחיללו שבת… משום פיקוח נפש.
שו”ת ממעמקים
ח. והכי חזינן דס”ל דהוי שמד בשו”ת ממעמקים (אושרי, ח”ב סי’ יא הנ”ל) שם מספר שהגרמנים בליטא אסרו על תפילה ולימוד בבית הכנסת, ושאסרו גם על פתיחת ת”ת והיכלי התורה והישיבות ושהעובר יהרג. ודן זאת כשעת השמד שיהרג אפילו על מצוה קלה. ולכן חובה למסור נפש כדי להתפלל בציבור, וללמוד תורה. ושם (בד”ה ועל אחת) מבאר שכוונת הגרמנים היתה לא רק על הגוף, אלא גם על הנפש, ולכן ביטלו את הנ”ל, וכן ראינו שהזדים הארורים דקדקו להטיל את עבודת הכפיה על היהודים ביתר שאת וביתר כובד, דוקא בימי שבת חג ומועד, כדי שיחללו מקדשי שביעי, את קדושת המועדים בעשיית מלאכה, למען תיעקר מליבם אמונתם בצורם ובוראם. אולם נקט שהחיוב הוא לכל יחיד למסור נפש, אך א”א להורות כן לרבים רק שמותר הדבר ע”ש בדבריו. וא”כ כאן דן זאת כשעת השמד, אך אין חיוב למסור נפש על שאר המצוות גם בשעת השמד, רק על שלושת עבירות החמורות, אך המסתכן על המצוות, מעלתו עדי עדי. [ברם לכאורה סותר את משנתו בשו”ת ממעמקים (ח”ה סי’ יד) שבזמן השואה הוא היה האחראי בגיטו קובנה שבליטא על בית המרחץ, וסיכן נפשו כדי לסוגרו בשבת. ולשואליו כיצד מותר לו לסכן נפשו, השיב, שמשענתו על דברי הראשונים המתירים לסכן נפשו על כל העבירות ולא רק על ג’ החמורות. ואף שלדעת הרמב”ם (יסודי התורה פ”ה ה”א) העושה כן מתחייב בנפשו. היות והמצב שהגרמנים מכריחים את היהודים לעבוד בשבת בגיטו, ולא ניכרת השבת לגמרי, ועלולה להשכח, נראה לי שאני יכול לתמוך יתדותי על המתירים להחמיר, וכל המחמיר יש לו שכר מרובה. והוסיף, שהודות למצוה זו זכה להנצל מהשואה. עכת”ד. ופשט דבריו שאינו מחשיב זאת כשעת השמד, שאילו כן, אזי כולם היו מחויבים לחלל שבת, או לפחות רשאים לחלל שבת כדבריו דלעיל, ואין זאת אלא שהחשיב את הגרמנים המחייבים לחלל שבת, שעושים זאת להנאת עצמם ולא הוי שעת השמד וצ”ע.]
בשואה היה גם שמד למצוות
ט. אחר ההתבוננות נראה, שגם השואה היתה שעת השמד, לא מבעי במזרח אירופה אלא אף בגרמניה, וזאת מפני ששמירת המצוות היתה מגלה שיהודי הינו ויהרגוהו, וגם שמירת המצוות היתה מתסיסה את הגרמנים ביתר שאת להרוג, ולכן המקיים מצוה, סיכן נפשו להתגלות שהוא יהודי, או אם כבר היה ידוע שהינו יהודי, בקיום המצוה הסתכן לעורר את חמת זעמם של הגרמנים שיהרגוהו מיד. וכיון ששמירת המצוות היתה סכנת נפשות ממש, לכן היתה זו שעת השמד על המצוות, אע”פ שהגרמנים לא אסרו את קיומם.
לחידוד הדברים, נאמר שיהודי העובד במחנה ריכוז של הגרמנים דאז, היה שואל אותנו האם מצות הנחת תפילין היא שעת השמד לפניו או לא, ונפקא מינה האם עליו להסתכן ואף למות על קיומה, או שאין זו שעת השמד על קיום המצוות, ולכך לדעת הרמב”ם (יסודי התורה פ”ה סוה”א) אסור הוא בהנחת תפילין, שאינה אחד מג’ עבירות החמורות. ונראה שהתשובה תהיה, שזו שעת השמד, מפני שאם יתפסוהו מניח תפילין, יהרגוהו. על כן אף שלא היתה הוראה של הגרמנים שלא לשמור מצוות, ושלא להניח תפילין, בכל אופן כל יהודי בשואה היה במצב של שמד על שמירת המצוות, כיון שאם יתפס מקיים מצוה, אחת דתו להמית, ונמצא שבפועל היתה גזירת מוות על שמירת המצוות.
בשעת השמד הנהרג שלא מחמת השמד
י. ברם, אף שהיתה זו שעת השמד, עדיין כשרצחו את היהודים בגלל שהינם יהודים, ולא בגלל שמירת המצות, ולא הונחו לפניהם שתי דרכים, שלא לעבור וליההרג, או לעבור ולחיות, אזי מיתתם לא היתה מות על קידוש ה’, אלא מות על היותו יהודי, שנתבאר בסימן קודש שמיתתו כפרתו אף אם רשע הינו, אך לא בא לידי מעלת הנהרגים על קידוש ה’, שאין עומדים במחיצתם. דנחזי, כגון בעת שמד היונים, שאסרו על השבת וכו’, ותפסו יהודי ביום חול והרגוהו מחמת שנאתם וכעסם על היהודים. פשוט שהוא רצח ולא מוות על קידוש ה’, ואף אם יהודי זה בשבת הקודמת סיכן נפשו על שמירת שבת, ברם היות ולא על כך נהרג, אלא מחמת שנאתם ליהודים, אין מיתתו מוות על קידוש ה’, וכן הוא אף כאן בשואה. ולכן יהודי שהגיעו אליו דרך רשימות או הלשנות, אזי הריגתו אינה מות על קידוש ה’.
אופנים רבים שנהרגו על קידוש ה’ בשואה
כיון שנתבאר לעיל שהשואה היתה שעת השמד על המצוות, לפיכך עוד יש לומר, שהיות וגם לבוש יהודי, פאות וזקן, התסיסו את הגרמנים כנודע, לכן גם אם מחמת חזותו היהודית נתפס, היות וגם חזות יהודית היא מצוה, דהוי ערקתא דמסאנא (סנהדרין עד רע”ב[2]), לכן הנתפס על כך, מת הוא על המצוה בשעת השמד, שדין קדוש לו. ולכן גם אם הגעתו למחנה הריכוז היתה בגלל חזותו היהודית, או אם באיזו דרך השהיה שם היתה בגלל כך, ולבסוף נהרג, מיתתו היתה בגלל קידוש ה’.
ק”ו אם מחמת עשיית מצוה תפסוהו, כמו שהיו רגילים הגרמנים לתפוס את היהודים בבתי הכנסת וכדומה, אזי מיתתו היא על קידוש השם וכדלעיל (אות ה).
לאור האמור נראה להוסיף, שאף שנתבאר שיהודי שהגיעו אליו דרך רשימות או הלשנות, אזי הריגתו אינה מות על קידוש ה’. מכל מקום אם בשעה שהגיעו אליו חזותו היתה של יהודי, מחמת זקן פאות או לבוש [ולא מחמת מראה פניו של יהודי] כי אז אף שתפסוהו בגלל רשימות וכדומה, מסתבר שנתפס גם על המצוה, הוא הלבוש היהודי וכדין ערקתא דמסאנא, שנהרגים על כך בשעת השמד, כיון שבוודאי הגרמני בעת תופסו, תפסו ביתר שאת גם משום חזותו היהודית, כי הדבר הכעיסם ביתר שאת, ונמצא שתפיסתו היתה גם על המצוה, ודין קדוש לו. זה הנלע”ד, וע”ע בזה כאן בהערה[3].
[1] מצב הרוחני של יהדות גרמניה קודם השואה
בשנת תרצ”ג הגרמנים החרימו בתי עסק יהודים, ועל השאלה האם יש לקבוע תענית ציבור לכלל ישראל, השיב האדמו”ר ממונקטש בדרכי חיים ושלום (עמ’ רכא) שהדבר בא בגלל פתיחת עסקים בשבת בגרמניה, ולכן הוא רק בעוונם, ובלשונו, כי המה רובם ככולם מחללי ש”ק בפרהסיא בחנותם, ושילמו להם מידה נגד המידה וכו’. וראה גם כזאת בשו”ת שרידי אש (ח”א עמ’ רכג) שהיה הרה”ר לברלין עיר הבירה של גרמניה, שגם הוא השיב על כך שהיות והם מחללי שבת בפרהסיא שדינו כנכרי, ומה שייך בכזה להתענות תענית צבור.
עוד לגבי ההתדרדרות הרוחנית הדתית בגרמניה, בספר חלקת יעקב (דרוש עז עמ’ רלה) לבעל מחבר שו”ת חלקת יעקב, כתב, הולכי קדימה, ליבראליזם, נתרבו מיום ליום, לפרוק עול התורה והיהדות, שבת, נבלות וטריפות, טהרת המשפחה כולם היו מותרים וכו’, אורגל וקול נגינה של נשים וכו’. גם בספר השואה במקורות רבניים (עמ’ 14) על חוקי נינברג שאסרו הגרמנים נישואי תערובת, שאמר רבי שמואל דוד אונגאר רבה של נייטרא, אוי לנו לאן הגענו, האם הגרמנים צריכים ללמד אותנו שליהודים אסור לשאת גרמניות לנשים ולהפך להנשא לגרמנים. ע”כ.
וכך כתב בקובץ אמונה בשואה (עמ’ 85) מבאר שבגרמניה זיקת היהודים ליהדות נחלשה מכבר בשונה מהמוני בית ישראל בפולין ובליטא שהיו מושרשים במסורת עמם, ולכן גם בעוד שבגרמניה רבו המקרים של איבוד לדעת מתוך יאוש, לא כן במזרח אירופה.
[2] ברש”י (שם) ביאר שהוא צורת קשירת שרוך הנעל, ויש בזה צד יהדות, משום שדרך ישראל להיות צנועים. וברי”ף (שם דף יז ע”ב מדפיו) ביאר, שהגויים אז היו צובעים רצועות המנעלים בצבע אדום, וישראל בצבע שחור, כדי שלא ללבוש מלבוש נכרי. והביא הב”י (יו”ד ר”ס קנז) שביארו המהרי”ק (שורש פח) שגם הוא עומד בשיטת רש”י, והיינו שיש בצבע זה דרך צניעות והכנעה וצד יהדות. ע”כ. ק”ו לפי פשט הרמב”ם (ע”ז רפי”א) והשו”ע (יו”ד ר”ס קעח וע”ש בב”י בריש הסימן מדברי המהרי”ק הנ”ל) שלאו בחוקותיהם לא תלכו הוא שלא ידמה לגוים בלבוש ובשער וכיוצא בהן, אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו וכו’. וא”כ לא מבעי פאות וזקן שהן מצוות ממש, אלא אף הלבוש היהודי, יש בו מצוה, שמרחיק מהגויים ומסייע לשמירת הדת, או לגדר שלא להכשל בחוקותיהם לא תלכו שבלבוש הגויים. ובשו”ת אמרי אש (יו”ד סי’ נה) נקט שכיון שהיהודים הקפידו על לבושם בפולין במשך מאות בשנים בבגדים מיוחדים וצנועים מהגויים, וגם הלבוש שומר מלהתקרב לגוים לכן שאסר אז להתלבש כגוי אף לצורך מצוה. וכ”כ בשו”ת משיב הלכה (סי’ ז-ח), הביאם בחשוקי חמד (גיטין יא ע”ב), ועע”ש, ובשו”ת יבי”א (ח”ג יו”ד סי’ כה, וח”ד יו”ד סי’ כז).
[3] הרמב”ם (יסודי התורה פ”ה ה”ב) פסק בגוי הכופה יהודי על שאר מצוות שיעבור ואל יהרג וז”ל, “בזמן שהגוי מתכוין להנאת עצמו וכו’, אבל אם נתכוין להעבירו על המצוות בלבד, אם היה בינו לבין עצמו, ואין שם עשרה מישראל, יעבור ואל יהרג. ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל יהרג ואל יעבר. עכ”ל. ומדכתב בלבד על כוונה להעביר למצוות, מבואר שהכוונה להנאת עצמו, היא גם אם היתה מעורבת גם להעבירו על המצוות וגם לתועלת עצמו. והיה אם אמת נכון הדבר, יש בכך דחיה להאמור למעלה בשואה, שאיננו נקרא שעת השמד, שאף אם תפסו אותם על קיום המצוות, לא היה זה על המצוות בלבד, אלא בעיקר בגלל היותם יהודים, אלה שהמצוות התסיסו אותם ביתר שאת כאילו היהודי מכריז שהוא יהודי, וכל שהיא תערובת של שמד עם דבר אחר, אינה נקראת שמד, רק אם כוונתו רק לשמד בלבד. ברם מלבד שאם נכון הדיוק, צ”ע מנין הוציא כן הרמב”ם. גם ניתן לבאר אחרת את לשון הרמב”ם להעבירו על המצוות בלבד, שכוונתו לאפוקי מדבריו לעיל, בגוי המתכוון להעבירו בג’ עבירות החמורות, שם כתב, בשעה שיעמוד גוי ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורה בתורה או יהרגנו, יעבור וכו’, חוץ מע”ז וגילוי עריות ושפיכות דמים, אבל שלש עבירות אלו וכו’ יהרג. במה דברים אמורים וכו’, אבל אם נתכון להעבירו על המצוות ‘בלבד’ וכו’. עכ”ל. י”ל שכותבו ‘בלבד’, היינו שכוונתו להעבירו על המצוות הרגילות, ולא על ג’ עבירות החמורות שדיבר קודם. בפרט שכן סיים בהמשך וז”ל, ואפילו לא נתכוון להעבירו אלא על מצוה משאר מצוות “בלבד” עכ”ל. הנה שמשתמש גם כאן במילה בלבד, וכוונתו לאפוקי ג”ע החמורות, וה”ה ברישא.
גם כן יצא לפי האור שמח (כאן) והבן אברהם (כאן) שהבינו את כותבו משאר מצוות ‘בלבד’, היינו מצוה קלה, שאמרו בגמ’ סנהדרין (שם), שאפילו של א בשעת השמד לא אמרינן אלא בצינעא אבל בפרהסיא אפילו “מצוה קלה” יהרג ואל יעבור, אזי גם לדרך זו, אין לשון הרמב”ם “בלבד” בכוונה לשמד בלבד, אלא שנתכוין להעבירו אפילו עבירה קלה.
שוב ראיתי בעבודת המלך (שם) שגם הוא דקדק כדרכנו ברישא, ושמקור להרמב”ם הוא בגמ’ סנהדרין (שם), קטול אספסתא ושדי לנהרא, היינו שהורה לו לקצור ולהשליך לנהר, שבזה ניכר שכוונתו רק להעביר על דת. אך אם יש צד שלציווי הגוי יש תועלת, כגון שיתכן שהגוי ישתמש אח”כ באספתא, בכה”ג לא יהרג אפילו בפרהסיא, ושבזה יש לישב דברים רבים. ע”כ. והרי דרך כדיוקנו ברישא ויצא לחומרא בדין השואה. אך שוב סיים שאין זה במשמע. ולכן מבאר את כוונת הרמב”ם בדרך אחרת, לחלק בין גזירת שמד על כל ישראל כדלהלן הלכה ג’, לבין כאן שמדבר על שמד על יחיד, וזה כותבו “אבל אם נתכוון להעבירו על המצוות בלבד”, היינו כוונתו לשמד אותו בלבד, ולא להעביר בשמד את כל ישראל, אזי מחולק בין אם בצענא לבין פרהסיא. משא”כ אם כוונתו להעביר את כל ישראל בשמד, אז אין חילוק בין צנעא לפרהסיא. ושכן מבואר בגמ’ ובירושלמי מעובדא דר’ אבא בר זמינא והוא ברור. ע”כ. אולם ביאורו השני נסתר מהמפורש ברמב”ם באגרת השמד (ד”ה המין השלישי) שנעתיק בסמוך ברצות ה’, שבג’ עבירות החמורות יהרג גם בצנעא, וגם אם אין כוונתו לשמד, וגם אם הכוונה רק אליו.
ובויקח אברהם (שם) דרך בדרך חדשה בביאור הרמב”ם, שאומנם פשט דברי הרמב”ם, שהבמה דברים אמורים [השני] חוזר על הלכה א [כפי שכל הפירושים דלעיל למדו כן], אולם תמוה הדבר, שאם כן היה להרמב”ם להצמיד את הבמה דברים להלכה א, שם ביאר שנאמר וחי בהם ולא יהרג, ושוב היה כותב במה דברים אמורים בגוי המתכוין להנאת עצמו וכו’? ולכן מבאר שהבמה דברים אמורים קאי אדסמיך ליה, שעל ג’ עבירות שנאמר שיהרג, דין זה נאמר בגוי המתכוין להנאת עצמו דוקא, דבכה”ג יש תרתי לרעותא, גם ג’ עבירות החמורות, וגם שהגוי מתכוין להנאת עצמו, ובכה”ג נפסק שיהרג, אך בחד מינייהו, אזי תלוי אם הוא בצינעא או בפרהסיא. ע”כ. ושכן למד השלטי גיבורים גיבורים בדעת הרמב”ם שכתב שסובר שבג’ עבירות בצינעא יעבור. ע”כ. והרי אף שמדייק כדרכנו ברישא, ש”בלבד” הוא לאפוקי גם מתכוון להנאתו, אך דיוק זה קאי רק לגבי ג’ עבירות. עוד הביא שם שתמהו על השל”ג במרכבת המשנה (שם) ובכנה”ג (יו”ד סי’ קנז הגב”י אות ב), ואפילו הכי הויקח אברהם מחזק את דבריו ותופסם ברוב עוז. ברם דברי הויקח אברהם והשל”ג נסתרים מהמפורש ברמב”ם באגרת השמד (ד”ה המין הראשון) וז”ל, ג’ עבירות שיהרג ובל יעבר הם, בכל זמן, ובכל מקום, ועל איזה ענין שיהיה. אמנם אמרי בכל זמן, רצוני לומר בין בשעת השמד ובין שלא בשעת השמד. ואמרי בכל מקום, רצוני לומר בין בצניעות בין בפרהסיא. ואמרי על איזה ענין, רצוני לומר בין נתכוין להעבירו, בין שלא נתכון להעבירו, יהרג ואל יעבר. עכ”ל תרגום הגר”י קאפח.
