חציית הכביש תוך גרימת חילול שבת לנהג

מקורות ונימוקים:

א. הנה מפורסם להקל, שאין החוצה אלא הולך כדרכו, ואל לנו לחוש לחלול שבת של הנהג, ובכגון דא אמרו חכמים, “הלעיטהו לרשע וימות”. ויש לעיין האם לסמוך על סברא זו או לא.

והיה נראה בפשיטות, שבנדון דידן אין טענת “הלעיטהו לרשע וימות” שייכת, דלא דמי למה שאמרו חכמים הלעיטהו לרשע וימות, דאינו אלא היכא שהרשע חפץ באיסור מסוים, כגון בשר חזיר או בשר בחלב או חלב ודם, בזה אין אנו מחויבים להפרישו או להודיעו. ומשא”כ כאן, אין המחלל שבת חפץ בהכרח להרבות ככל הניתן באיסורי שבת, אלא שחפץ הוא להגיע למחוז חפצו למקום פלוני, להנאתו שלו, כל כי האי אין לנו לגרום לו בידים להרבות באיסורי שבת, ובפרט היכא שאפשר להמנע מזה בנקל.

אמנם יסוד סברא זו בהא דתנן במעשר שני (פ”ה מ”א): כרם רבעי היו מציינין אותו בקזוזות אדמה, ושל ערלה בחרסית, ושל קברות בסיד, וממחה ושופך. אמר רבן שמעון בן גמליאל, בד”א בשביעית. ונוסף בגמ’ (ב”ק סט.) טעם דברי רשב”ג בזה, בד”א בשביעית, דהפקר נינהו, אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וימות [וז”ל רש”י שם ד”ה אבל: אבל בשאר שני שבוע, שהן באים לגזול, יניחם ויאכלו דבר האסור, והלעיטהו לרשע וימות]. והרי שם באים הגנבים לגנוב את הפירות ואין הם יודעים שהפירות של רבעי, ואפ”ה אמר רשב”ג הלעיטהו לרשע, ולמה לא נמנעהו מאכילת איסור.

הא ליתא, דשם בא הגנב לגנוב פירות אלו, ואין הוא חושש לברר ולדעת מה טיבם, א”כ הרי הוא פורק מעליו עול בשביל אכילת פירות אלו, וא”כ למה לנו להפרישו מזה, הלעיטהו וימות, כבחירתו בעבירה. [והרי זה דומה לחפץ לאכול חלב או בשר אסור]. ועוד, הרי בעל השדה אינו חפץ כלל שיגנבוהו הגנבים ויפסידוהו, וא”כ מהיכי תיתי להצריכו לציין שפירות אלו ערלה או רבעי, כדי שידעו הגנבים ויזהרו, הרי ברצונו של בעל השדה שלא יגנב מאומה, לא ערלה ורבעי ולא פירות היתר, ואל לו לדאוג בידים לתקנת הגנבים.

ומשא”כ כאן, אין המחלל שבת מחלל אלא לדעתו ורצונו להגיע אל מחוז חפצו אך לא על מנין איסורי שבת ידוע, ואם אנו נוסיף על חילולו, הא למה זה דומה, ליהודי השומר תורה ומצות הרואה יהודי אחר שאוכל נבילות וטרפות, ומוסיף לו לפתו ולחמו חתיכות איסור נוספות, זה ודאי דבר שאינו מתקבל על הדעת, להחטיא ישראל בידים.

עוד יש לחלק, דלענין ציון כרם רבעי להפרישו צריך לעשות מעשה בקום ועשה, ונתחדש דאינו צריך לעשות מעשה ברשע, אך להימנע מלעשות מעשה, ובמניעה זו אנו מונעי מרשע להרבות באיסורים, זה לא התחדש, ומנ”ל לחדש כן.

שוב מצאתי בגליון מהרש”א ליו”ד (סי’ קנא אות א’) שכ’ ג”כ, דלא אמרינן הלעיטהו אלא באותו הדבר שעושה רשעות, דאין אנו מצווים שלא יעשנו באיסור אחר עוד, ועוד משמע מפיה”מ לרמב”ם (מע”ש שם) דדוקא מחמת שאיסור גזל חמור מאיסור כרם רבעי. אך בעלמא אף במומר מחוייב להפרישו מאיסור. [ודלא כמשמעות הש”ך שם, יבואר להלן אות ג’].

וזה לשון הרמב”ם בפיה”מ לשביעית (פ”ה מ”ו): אמר הכתוב לפני עור לא תתן מכשול, ר”ל מי שסגרה עיניו התאוה ויצה”ר, אל תעזוב אותו להוסיף בעורנו ותוסיף להרחיקו מן היושר, ומפני זה אסור לעזור עוברי עבירה, ולא יתקנו להם כלים אבל ראוי לקלקל להם. עכ”ל. [ויל”ע ביביע אומר ח”ב או”ח סי’ טו].

ב. בר מן דין, יש לדון בכה”ג על פי מש”כ התוס’ בשבת (ג. ד”ה בבא), דאף היכא דלא קאי בתרי עברי דנהרא, ואין בו משום לפני עור, מ”מ אית ביה איסור דרבנן משום מסייע בידי עוברי עבירה. וכ”כ הרא”ש שם (פ”א סי’ א), וכ’ דלא גרע מקטן אוכל נבילות שב”ד מצויין להפרישו, כ”ש גדול ישראל. וכ”כ הר”ן בע”ז (א: מדפי הרי”ף). והריטב”א בע”ז (ו.) כתב ג”כ, וז”ל: מיהו הני מילי לענין לפני עור לא תתן מכשול, דכל היכא דתבעי לה סתמא דומיא דמתני’ והא דנזיר ואבר מן החי שאנו חוששין לתקלה, כל היכא דמצי עביד איסור שלא על ידינו, ליתא משום ולפני עור, ואף על פי שהוא מרבה באיסור על ידינו לא חיישינן, אבל מכל מקום אי תבע ליה בפירוש לאיסורא נהי דמשום ולפני עור ליכא, אכתי [איכא] איסורא במילתא משום מסייע ידי עוברי עבירה, כל שאנו גורמין לו לעשות איסור או להרבות באיסור, וכדקיימא לן (גיטין סב.) שאין מסייעין ידי ישראל בשביעית ואפילו לומר להם (הוחזקו) [התחזקו] אסור, ולא עוד אלא שאנו חייבין למחות בידו, דכל ישראל ערבין זה לזה, וכל שכן שאסור לגרום להם לעשות שום איסור או להרבות באיסור כלל, וכדאמרינן בפרק שנים אוחזין (ב”מ שם) דאי לא תימא הכי אנן חיותא לרועה היכי מסרינן וכדפרישנא התם, מורי ורבי נר”ו. עכ”ל[1]. שמעת מינה, דאף דליכא בכה”ג משום לפני עור לא תתן מכשול, מ”מ איכא לדידן משום מסייע בידי עוברי עבירה.

הן אמת, כי יש לחלק, כי התם אע”פ שהאיסור מזומן לקחתו בעצמו, מ”מ מאחר והוא מושיט לו לבקשתו, הרי הוא מעין שלוחו, ואסור משום מסייע בידי עוברי עבירה. ומשא”כ בנדו”ד שאין החוצה את הכביש עובר אלא לצורך עצמו, ואין לו כל ענין עם הנהג לסייעו לעבור עבירה.

אולם יש להראות עוד למש”כ הריטב”א בב”מ (ה:), על דברי הגמ’ שם, ותיפוק ליה דהוה ליה רועה, ואמר רב יהודה, סתם רועה פסול [פסול, לעדות, דסתמיה גזלן הוא, שמרעה בהמותיו בשדות של אחרים. רש”י], לא קשיא, הא דידיה, הא דעלמא [דידיה, רועה בהמות שלו פסול, דבשביל הנאתו רועה אותן בשדות אחרות, אבל רועה בהמות העיר בשכר, בשביל הנאת אחרים אינו חוטא להרעות עד שיגיע למרעה המופקר לכל. רש”י], דאי לא תימא הכי, אנן חיותא לרועה היכי מסרינן, והא כתיב לפני עור לא תתן מכשל, אלא חזקה אין אדם חוטא ולא לו. דאי לא תימא הכי, אנן חיותא לרעיא היכי מסרינן, הא עברינן משום ולפני עור לא תתן מכשול. ע”כ. וכ’ הריטב”א שם, פירוש דאע”ג דהיכא דאית ליה בהמות מדידיה דבלאו דידן מצי עביד איסורא, לית ביה משום ולפני עור כדאיתא בפ”ק דע”ז (ו.), מ”מ אין לנו לגרום איסורא, דמסייע ידי עוברי עבירה איכא, והכא נקטי’ קרא לרווחא דמילתא, ע”ש מש”כ לחדש עוד בפי’ הגמ’: ועוד דהכא דסתמא עביד איסורא ודאי אפילו היכא דאית ליה לדידיה איכא משום ולפני עור משא”כ בכוס יין לנזיר דאפשר דלאו למשתי בעי ליה.

ומעתה נדו”ד יש לדמותו למש”כ הריטב”א בנדון הגמ’ בב”מ, דהלא שם מיירי שמוסרים בהמותיהם לרועה בתשלום, ואין להם כל רווח אם יאכילם הרועה מהפקר או מגזל, ולא ניחא להו כלל שיאכילם מן הגזל, ועוד שבשעת המסירה אין כל איסור, אלא שיבוא האיסור לאחמ”כ, ועיקר עשייתו להנאת בהמתו, דהא מה”ט כ’ דאין כאן משום לפני עור, מ”מ חשיב מסייע בידי עוברי עבירה, וש”מ דהואיל ומחמתו מתרבה האיסור לחבירו אשר בלאו איהו לא היה ביכולת חבירו לרבותו, מסייע לעוברי עבירה חשיב. ואף במקום שאין מתרבה האיסור, מ”מ אם נעשה ע”י הושטת המושיט איסור, ג”כ עובר, וכמש”כ הריטב”א בע”ז.

ג. אולם יש לצדד בנדו”ד להתיר מטעמא אחרינא, דהנה הרמ”א (יו”ד סי’ קנא ס”א) הבין כי יש חולקים על סברת הראשונים הנזכרת, וסיים שם, כי נהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו. אולם הש”ך שם (ס”ק ו) ס”ל, כי סברת התוס’ מוסכמת להלכה, אלא שבעכו”ם או ישראל מומר אינו חייב להפרישו. וראה במג”א (סי’ שמז ס”ק ד) מש”כ בזה, ומדברי המשנ”ב שם (ס”ק ז) נראה שהבין בדבריו, דמומר שווה לישראל כשר. אך המחצית השקל שם (ד”ה ועבי”ד וכו’ ובש”ך שם) כ’ בפירוש דס”ל להמג”א כהש”ך, דליכא איסור לסייע למומר.

והפתחי תשובה ביו”ד שם (ס”ק ד) כ’, ולענ”ד נראה ראיה לדבריו ממשנה דמאי (פ”ג) הובאה בגמרא דחולין (ו.) הנותן לחמותו מעשר כו’ ע”ש, ודו”ק. ומצאתי בספר רב ברכות למרנא הגרי”ח זללה”ה (מערכת הלמ”ד או’ ג) ביאר, שכוונתו למשנה הקודמת שם (מ”ה), דתנן התם, הנותן לפונדקית, מעשר את שהוא נותן לה, ואת שהוא נוטל ממנה, מפני שחשודה לחלוף, אמר רבי יוסי, אין אנו אחראין לרמאין, אינו מעשר אלא מה שהוא נוטל ממנה בלבד. ופי’ הר”ש (להלן במ”ו) והרע”ב בדברי ר”י, דר’ יוסי סבר דלגזול היא מתכונת. ומזה נראה, דבהא גופא פליגי, דלת”ק אינה מתכונת לגזול, וכמש”כ הרע”ב בפי’ לעיל: הפונדקית חשודה להחליף, שהיא מתכוונת לטובה ונותנת משלה שהוא יותר יפה לחבר, ואומרת בלבה, ראוי שאאכיל משלי שהוא חם ויפה לחבר, ואני אטול את שלו הקר והגרוע. וכתב התוי”ט, דה”ק ר”י לת”ק, אין אנו אחראין [לרמאין] ובזה אתם מודים, ואני אומר, שזו הפונדקית גם בכלל הרמאים היא, שכוונתה לגזול. והוסיף התוי”ט, דניחא לפי זה, דאף תנא קמא סבירא ליה דאין אנו אחראין לרמאים, דהא אשכחן הכי לרבן שמעון בן גמליאל במע”ש (שם) דס”ל הלעיטהו לרשע וימות, ואין אנו חוששין שמא יאכל דבר איסור, והלכה כמותו כדאיתא בגמרא בב”ק שם וכן פסק הרמב”ם בהלכות מעשר שני (פ”ט הל’ ז). ונמצא א”כ, דלרמאי המחליף במזיד לכו”ע לא חיישינן, וזה ראיה לחילוק הש”ך. ועפ”י דברי הרע”ב כפי שביאר התוי”ט היא הראיה. [וראה עוד בפת”ש בתחילת הלכות ריבית יו”ד סי’ קס ס”ק א].

אמנם מצאנו בפוסקים שיטה שלישית, דמדברי הגר”א בביאורו ליו”ד (סי’ קנא הנ”ל ס”ק ח ובליקוט) משמע, דס”ל להלכה דאפילו בעכו”ם ואף היכא דיכול לקנות במקום אחר ג”כ אסור ע”ש, וכן פסק בפתחי תשובה שם (ס”ק ב) בשם שו”ת אמונת שמואל (סי’ יד), וכן מצדד בשיורי ברכה שם (אות א, ד”ה י”א). כן סיים המשנ”ב שם. [אך בדעת הפת”ש צ”ע, דהא למשנ”ת לעיל נראה יותר שדעתו כדעת הש”ך, וצ”ב].

[ובשיורי ברכה שם הביא להוכיח כשיטה זו מעובדא דנדרים (סב:), רב אשי הוה ליה ההוא אבא, זבניה לבי נורא [מכרו לעובדי האש שמציתין את האור בבית עכו”ם שלהן. ר”ן]. א”ל רבינא לרב אשי, האיכא לפני עור לא תתן מכשול. א”ל, רוב עצים להסקה ניתנו. ומסתמא הוה שכיחי עצים למזבן, ואפ”ה א”ל רבינא, דאיכא לפני עור. וכן הוכיח היד מלאכי (כללי התלמוד כלל שסא), ובביאור הגר”א שם, ורמז לזה בארעא דרבנן (כלל שלט) כאשר עמד בזה הגאון חיד”א בהערותיו ליד מלאכי השג יד שם.

אולם היד מלאכי שם הביא משם א’ קדוש, דהא דפריך רבינא לא הוי מעיקר הדין, רק דאדם חשוב כרב אשי שאני, שיש לו להתרחק מן המותר לאחרים. וע”ד הקשה היד מלאכי שם, דא”כ מה השיב רב אשי, רוב עצים להסקה, הלא אעפ”כ אד חשוב צריך להיזהר. ובעין זוכר (מערכת הל’ אות יא) לגאון החיד”א ביאר התירוץ הנזכר, דאם רוב עצים להסקה גם אד חשוב שרי, דאיכא תרתי למעליותא, חדא דעצים שכיחי, וגם רוב עצים להסקה. וראה עוד בלימודי ה’ (לימוד נב) שכ’ לדחות, די”ל שאותו היום לא היה מצוי לקנות במקום אחר, וכיון שאותו היום היו ניצולין מעבירה הו”ל כתרי עברי דנהרא. ואכמ”ל].

ומעתה בנדון דידן היה אפשר לצדד להקל, לדעת הרמ”א הא איכא פלוגתא אי איכא איסורא דרבנן, ונהגו להקל, אלא שבעל נפש יחמיר. ולדעת הש”ך דכו”ע לא פליגי דאיכא איסור דרבנן, הא מיהא במומר ליכא לאיסור זה, והכא מומר לחלל שבת הוא.

אלא שיש לדחות, דמלבד שיש מן הפוסקים שהחמירו בזה כנ”ל, אף בדעת הש”ך כ’ הדגול מרבבה (יו”ד שם), דבאמת אין חילוק בין מומר לשאר אדם, אלא עיקר החילוק בין שוגג אשר מצווין להפרישו, למזיד שאין מצווין, ולכך בישראל רוצה לעבור במזיד אין ישראל מצווה להפרישו, ומומר סתמא מזיד. ובהגהות החתם סופר לש”ע שם (מהדו”ת הנדפס במהדו’ מכון י-ם), חילק בין רשע המתמכר לעשות בשאט נפש, לבין מומר לתאבון שמצווין להפרישו, וכ’ דאפשר שלכך התכוון הדגמ”ר. וגם הגליון מהרש”א ס”ל דאף במומר מצווין להפרישו.

ונמצא א”כ, דאף לסברת הש”ך כפי ביאור הדגמ”ר ה”מ במזיד, אך לא בשוגג, וא”כ אם היינו יודעין שהוא מזיד אה”נ שאין מצווין להפרישו, אך מאן יימר לן שהוא מזיד, ולא אומר מותר, או תינוק שנשבה, ופוסקי זמנינו התלבטו בדין החופשיים בזה”ז אם דינם כתינוקות שנשבו. ולפמש”כ החתם סופר דה”מ במומר להכעיס ולעשות בשאט נפש, הנה רבים מע”ה החופשיים אינם בכלל להכעיס, אלא לתאבון, וזיל בתר רובא. [ומפורסם לומר, וכ”כ האור לציון בח”ב פ”כ ה”ה בביאורים, דאם אותו מחלל שבת מתבייש לחלל את השבת ליד אדם גדול, אפשר לשמוע ממנו קידוש ולצאת ידי חובה, וכדמוכח בעירובין (סט.), גבי ההוא דנפק בחומרתא דמדושא, כיון דחזייה לר”י נשיאה כסייה, אמר כגון זה מבטל רשות. וכתב רש”י שם, כגון זה שמחלל שבת בצינעא. הרי שכיון שהתבייש שיראה אותו ר”י נשיאה כשהוא מוציא מרשות לרשות בשבת, אינו נידון כמחלל שבת בפרהסיא. וראה גם בספר תורת חיים בעירובין שם, ובספר אליהו רבה (סי’ שפ”ה ס”ק ג) ובחיי אדם (כלל עה סעיף כו). וכן כ’ דיש להביא קצת ראיה ממה שכתב הרמ”א ביו”ד בסימן קכ”ד סעיף ט’ וכו’. חזינן שכאשר יש דבר המונע ממנו מלעבור אינו אוסר במגעו. ואכמ”ל].

מסקנת ההלכה בנדון דידן

ד. אמנם נראה דנדון דידן לא דמי לכל הנ”ל, דרק באופן שמושיט לנזיר היכא דלא קאי בתרי עברי נהרא וכדו’, או הנותנים בהמות לרועה דאית ליה בהמות מדידיה, שמ”מ מעשה העבירה הוא בשותפות הישראל במידת מה, והמעשה נולד מבין שניהם, שהנזיר שתה את היין המוגש לו, והרועה רעה את הבהמות בשדות זרים, אף שבאמת לא ניחא להו שיגזול, אלא שירעה במקום הפקר, ומדעת עצמו מרעה הוא את הצאן בשדות זרים, מ”מ המצאות בהמות אלו שמרעה היא מכח נתינת הבעלים, ולא היה ריבוי עבירה זה ללא נתינתם, ומשא”כ כאן, שאין שום שיתוף בין עובר העבירה לחוצה את הכביש, ושני פעולות נפרדות הם, זה הולך כדרכו, וזה מחלל את השבת במכוניתו, אלא ששני מעשים אלו פוגשים זה את זה, בזה נראה שאין משום מסייע וחובה להפרישו מאיסור.

ומ”מ להתיר לעבור לכתחילה, זה אינו נראה, ובפרט שהאפשרות בידו מלהמתין מלעבור, ואל לנו לגרום להרבות איסורים לאחרים, ולא שייכת בזה סברת הלעיטהו לרשע.

וכ”כ בשמירת שבת כהלכתה (פרק כ”ט סעיף ע”א), אל יחצה אם אפשר עד שיהיה הכביש פנוי, כדי למעט באיסורי תורה הכרוכים בעצירה והמשך הנסיעה של הנהג וכו’. ובהערות שם צידד, דאף בנהג גוי כן הוא, אך י”ל דעביד אדעתא דנפשיה שלא יקנס. [ובאורחות שבת פכ”ג הערה ס”ו כתבו, שמן הדין אין חשש לעמוד על שפת המדרכה דכיון שהולך כדרכו א”צ לחוש, אם לא משום מידת חסידות במקו שאפשר להימנע בקל].

[1] וראה ברב ברכות (מערכת הלמ”ד או’ ג’) למרנא הבא”ח זללה”ה מש”כ לפי”ז לדון, בדין הליכת חולה שאין בו סכנה לרופא מומר, אשר יכתוב לחולה מרשם כדרך הרופאים, אמנם אם יראה זה החולה שהרופא הזה כותב פתקאות לאחרים בלא”ה, דנמצא השתא אינו אלא מרבה באיסור ואין בזה משום לפני עור, ומש”כ לדחות עפ”י דברי ג”ע הרב חיד”א ז”ל בברכי יוסף (חו”מ סי’ ט אות ג’). ומש”כ לגמגם בזה. ויש לפלפל ואכמ”ל.