שאלה:
האם לנוהגים כדעת השלחן ערוך, מותר להדליק את נרות השבת בברכה בעוד אור החשמל דלוק, וההדלקה היא כשרגא בטיהרא.
תשובה:
אף לנוהגים כדעת הרמ”א ראוי מאוד לכבות את אור החשמל קודם הדלקת הנרות, ולחזור ולהדליקו אחר הדלקת הנרות וכו’. וכאשר כתב מרן הגר”ע יוסף זללה”ה בחזון עובדיה (שבת ח”א הל’ הדלקת נרות סעיף כ).
נימוקים:
הנה כתב האור לציון (ח”ב פרק יח הי”ג), אפשר להדליק נרות שבת כברכה אף שיש אור חשמל בבית, ואין צריך לכבות את אור החשמל לפני הדלקת הנרות, ומכל מקום נראה שבמקום שדולק אור מבעוד יום על ידי מצבר, ידליק את אור החשמל יחד עם הדלקת הנרות וכו’.
ונימוקו עמו, כי נראה דדוקא כשדולק אור שיוצאים בו ידי חובת הדלקת הנרות, כגון נרות שמן ושעוה וגאז, וכן אור חשמל שדולק על ידי מצבר, אז אין לברך על הדלקת נרות, וכמש”כ בס’ זכרונות אליהו (מערכת הנו”ן או’ ו). אבל אם דולק אור החשמל בבית מהזרם הכללי, כיון שבהדלקה זו אי אפשר לצאת ידי חובת הדלקת הנרות, שהרי אור החשמל שדולק ברגע זה אין הוא אותו האור שדולק בעוד רגע, ודומה הדבר לנר שמן הדולק שיש בו מעט שמן, ועתיד לכבות בעוד רגע, שודאי צריך להדליק נר אחר בברכה, ואף אם יוסיף שמן אח”כ על אותו הנר, מ”מ ברכתו שברך קודם לכן הוי ברכה לבטלה, וה”ה באור החשמל דהוי כאילו נוסף בכל רגע ורגע שמן חדש לנר, וכאילו נדלק מחדש מאליו. עכ”ל.
יש להעיר, כי כאן כתב האור לציון, דאדם המדליק פתילה בשמן כל מה שדולק אחרי שעה הוי מכוחו, דאשו משום חיציו. הרי שאמרינן אשו משום חיציו אף לענין שבת. ובח”ג (פ”כ הערה יא עמ’ רי), צידד מכח דברי הר”ן בסנהדרין (עז:) דלא אמרינן הכי אלא לענין נזיקין, ולא לגבי חיוב רציחה. וה”ה נמי שלא אמרינן הכי לענין שבת וי”ט. וסיים שם בזה”ל: וראה בנימוקי יוסף בב”ק (כג.). וראה בשו”ת אבני נזר או”ח (סימן שפח) ובספרו אגלי טל מלאכת טוחן (ס”ק ו) שהלכה כהר”ן, ודלא כהנימוקי יוסף. וראה גם ברמ”א בסימן תקיד (סעיף ג). עכ”ד. וא”כ לא שייך לדון מדין סוף חמה לבוא, שכתבו התוס’ בב”ק שם שחייב משום אשו משום חיציו. עכ”ל. והוא דלא כמש”כ כאן.
ועיקר סברתו כאן לא מחוורת לי, דמה שייך לדון כאן מצד נר שיוצאים בו ידי חובה, דזה שייך לדון במה יוצאים ידי חובת הדלקת נר שבת, משא”כ כאשר אור החשמל מאיר בשבת, לאו מצד פטור הדלקה אתינן עלה, אלא אין חיוב הדלקה בבית זה, ושרגא בטיהרא מאי מהני, והרי יש כאן משום עונג שבת, ומשום שלום ביתו, ואין כל חיוב להדליק נר שבת המחויב. ובפרט לדעת הש”ע (סימן רסג סעיף ח) דאין מברכים על תוספת אורה. ומה שדימה אור החשמל לנר שאין בו כדי לדלוק, אף אם בגדרי ההדלקה שווין הם, הרי מ”מ החשמל במציאות אור החשמל דולק והולך ככל המצטרך, ואם משום דבכל רגע ורגע אין אנו בטוחין על הרגע הבא וחוששין שמא יכבה, כי הרי עדיין לא נתחדש הזרם הנצרך לעתיד [וכך שמעתי מבארים כוונת רבינו בזה]. מ”מ הרי אין מצוי כלל שתופסק אספקת הזרם, ואף שלא נתחדש הזרם אנן סהדי שיתחדש ככל הנצרך, ושוב סומכים אנו על אור החשמל.
וכפי הנראה ס”ל לרבינו, כי מאחר ותיקנו חז”ל דין הדלקה משום שלום ביתו, רמי עליה חיובא ואין יוצאים ידי חובה ההדלקה אלא בהדלקה כראוי, ואף אם הבית מואר בלא”ה, לא נפקע חיובו בכך.
והנה כתב הש”ע (שם סעיף ט): המדליקין בזויות הבית ואוכלים בחצר, אם אין הנרות ארוכות שדולקות עד הלילה הוי ברכה לבטלה. וכתב המג”א (ס”ק טז) לדקדק מדברי הש”ע הללו (הו”ד במשנ”ב סק”מ), דמשמע דאם אוכל בבית אף שאין דולקת עד הלילה סגי ולא הוי ברכה לבטלה. ע”כ. וקשה, דהא לדעת הש”ע אין מברכין על תוספת אורה, וא”כ למה מברכים בכה”ג על תוספת אורה כשסועד מבעו”י. ולכאורה מזה היה נראה כהבנת רבינו זללה”ה, כי מאחר ותיקנו להדליק נר שבת, ממילא חל חיוב הדלקה ולא יוצאים יד”ח עד שידליק נר בהבית. ורק כשהודלק נר לכבוד השבת, פליגי אם מברכים על תוספת אורה. וכן ראיתי שכתב בס’ שבות יצחק בדיני נר שבת (פ”ד אות ג) משם מרן הגרי”ש אלישיב זללה”ה. ומזה הביא ראיה לענין הדלקה בעוד אור החשמל דלוק.
מ”מ לענ”ד נראה דאינו ענין לנדו”ד, דאף המדליק בעת שאור החשמל דולק, לא הוי ברכה לבטלה. דהנה לא מיבעיא למש”כ האליה רבא (ס”ק כ) לטעמא קמא, וכ”כ הלבושי שרד (או”ק ח) בטעם דברי המג”א, כי נהנה מאור הנר כשהשמש באה. הא ודאי לא דמיא לנדו”ד. אלא אף למש”כ המשנ”ב, שאף שעדיין יום, יש לו הנאה ושמחה בשעת אכילה מן הנרות. ומשמע דיש לו הנאה אף ביום. מ”מ ל”ד שהרי הצריך המשנ”ב בדבריו, שיהיה לו הנאה ושמחה מן הנרות בשעת אכילתו שם, ואה”נ לו יצוייר שלא היה לו תוספת הנאה ושמחה כלל מהדלקה זו, לא היה לו לברך. ה”ה נמי לענין הדלקת נרות בעוד שאור החשמל דולק, אשר באורו הגדול נראה אור, כי אין תוספת הנאה ושמחה של ממש מאור הנרות.
וכדמות ראיה לדברי נראה ג”כ ממש”כ מרנא הגרי”ח זללה”ה בבן איש חי (ש”ש נח סעיף ד), וז”ל: אף על פי שאוכל ומקדש על הגג שאור הלבנה זורח על שלחנו מבערב, עכ”ז מדליקין נר שבת בברכה, יען דנר שבת מלבד טעם הפשטי של שלום הבית, יש בו חיוב ע”פ הסוד, כן העליתי בסה”ק מקבציאל[1], ועיין אשל אברהם (סי’ רסג ס”ק כ”א) יע”ש. עכ”ד. והנה אני אין לי חלק בנסתרות, אך מ”מ מזה שהוצרך הבא”ח לטעם ההדלקה עפ”י הנסתר, מבואר דלפי הנגלות לנו אין טעם להדליק בכה”ג, הואיל ואור הלבנה זורח שם, ואף שלא קיים עדיין חובת הדלקה, וא”כ ה”ה והוא הטעם לענין אור החשמל. אלא דלדברי הבא”ח אף באור החשמל דלוק כפי הנראה לא בטלה חובת ההדלקה עפ”י הנסתר, אך לא זה מש”כ האור לציון, ודבריו הנה הינם עפ”י הנגלה, ולדבריו שפיר יש מקום לצדד בהיפוך.
וראה עוד בשלחן שלמה (שבת ח”א סימן רסג ס”ק יג) מה שכתב להליץ בעד מנהג העולם המדליקין בעוד האור דולק [אלא שעיקר הערתו שם היא על הדלקה בשמן דוקא], אך מ”מ כתב לבסוף, ועדיין צ”ע. ובחזון עובדיה (שבת ח”א הל’ הדלקת נרות סעיף כ) כתב, דראוי מאוד לכבות את אור החשמל קודם הדלקת הנרות, ולחזור ולהדליקו אחר הדלקת הנרות וכו’. ועיין בביאורים שם.
ומש”כ רבינו בסוף דבריו, ודומה הדבר לנר שמן הדולק שיש בו מעט שמן, ועתיד לכבות בעוד רגע, שודאי צריך להדליק נר אחר בברכה, ואף אם יוסיף שמן אח”כ על אותו הנר, מ”מ ברכתו שברך קודם לכן הוי ברכה לבטלה. ע”כ. ונראה מריהטת דבריו כי הדלקה עושה מצוה אף בנר שבת, ולכך צריכה להדליק נר אחר, ולחזור ולברך שנית, ולא מהני הוספת שמן לנר הדלוק. ובמק”א הארכתי.
[1] הנה זה מקרוב י”ל לאור עולם ספר כתיבת יד מרבינו יוסף חיים וייחסוהו לספר מקבציאל, והנה מצאתי שם הלכה זו (ש”ש נח סעיף ד), מיהו לא נתבאר שם יותר ממה שכתב בבא”ח, אלא שהוסיף שם להסתפק בכה”ג אם קודם נר שבת לקידוש היום. וראה מש”כ עוד בזה להלן שם (סעיף כ). ומ”מ שם כתב בפירוש דאין כאן משום שלום ביתו כלל.
