האם מותר לאדם למסור נפשו למיתה במקום חבירו

מקורות והרחבת הענין

ראשית אציין שמקורותי כאן ברובם הם ע”פ מה שראיתי לחוקר התורני המופלא ר”י דנדרוביץ שליט”א בספר חדש שהגיע לידי ושמו “היו דברים מעולם” (עמ’ 223) בפרק ט”ז במאמר הנושא את השם “עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה” (בימים אלו אשר המוות שורר בעזה כאשר בני ישראל באו באהבה לנקום דם אחיהם השפוך), וכאן אעתיק תמצית הסיפורים במקורם עם ההדגשים המסוימים הנוגעים לענייננו, אח”כ נביא דברי גדולי החסידות בביאורי פסוקי התורה לפי התובנות הנזכרות, ואח”כ נרד אל העיו’ן לדון בהלכה היוצאת לאור מעשה זה, ונברר הענין כדרכה של תורה.

וזה החלי:

תיאור המעשה כפי שהובא בספרי רבותינו

בקובץ ‘דברי הימים של משה רבינו’ (קושטא רע”ו, ולאחמ”כ וונציה ש”ד) מובא ‘ספר חנוך’ (יש המייחסים אותו לחנוך בן ירד, בדורות שקודם המבול, ואי”ז מסתבר כלל), וכעת נדפס באוצר מדרשים אייזנשטיין (חלק המעשיות אות יח) וכך מסופר שם:

• ארווש הפילוסוף לפני מותו שאל את בנו: כמה אוהבים קנית בחייך? ענהו בנו: כבר קניתי אוהבים עד מאה. אמר לו: בני! כבר אמר הפילוסוף אל תאהב ואל תהלל האוהב טרם שתנסהו ותבחנהו, ותדע באמת כי אני שנולדתי לפניך לא קניתי בכל חיי כי אם חצי אוהב, ואתה איך קנית מאה? ועתה לך ובחנם אם תמצא בכולם אחד. וכך תבחנם, קח עגל אחד ותמיתהו ותנתחהו לנתחים ושימם בשק והשק יהיה מגולל בדמו מבית ומבחוץ ולך אל אחד מאוהביך ותתחנן לפניו “אנא תקבור בביתך זה האיש אשר הרגתי ואיש לא ידע מאומה והצילני מן הצרה הזאת”. וילך בנו אל אחד מאוהביו ויאמר לו ככל אשר ציווהו אביו, ויענהו האוהב: אוהבי! לך ושא המת על כתפך וקברהו וסבול הצרה כאשר עשית הרעה כי בביתי לא תכנס, וילך לכל אחד ואחד מאוהביו, וכאשר ענהו הראשון כן ענהו השני וכן כולם.
• וישב אל אביו ויגד לו אשר מצא אותו מכל אוהביו, ויאמר לו אביו: עתה לך אל האיש אשר אמרתי לך שהוא חצי אוהבי וראה מה יענך. וילך אליו ויענהו האיש ויאמר לו, בא עמי אל ביתי בסתר שלא יראוך השכנים. ויוציא כל איש מעליו ואשתו וכל בני ביתו, ויחפור הקבר בביתו, ויהי כי ראה הנער, הבין הכל וידע את לבו ויוציא העגל מן השק ויראהו לו מנותח, ויודה לו על אמונתו הטובה ואהבתו הנכונה עם אביו, וילך ויספר לאביו אשר קרה לו עם חצי אוהבו, ויאמר לו אביו על זה האוהב אמר הפילוסוף: זה אוהב נאמן העוזר אותך בעת ישטמך הזמן. ויאמר אל אביו, ראית מעולם איש אשר קנה אוהב שלם? ויאמר לו, לא ראיתי, אבל הוגד לי. ויאמר לו בנו, ספר נא לי, אולי אמצא אוהב כמוהו.
• אמר לו: הגד הוגד לי, כי היו שני סוחרים, האחד במצרים והאחד בבבל ויכירו איש את אחיו לשמע אוזן, וישלחו איש אל אחיו כל משאלותם ע”י שליח, ויהי היום וילך הסוחר היושב בבבל בסחורה אל מצרים, ויהי כשמוע הסוחר היושב במצרים את שמע אוהבו ונאמנו וילך לקראתו ויחבקהו וינשקהו ויביאהו אל ביתו ויכבדהו ויעש לו משתה שמונה ימים, ויראהו את כל עושרו וכבודו ומיני זמר, ויהי ביום השמיני ויחלה הסוחר הבבלי, ויעצב הסוחר עד מאד על חולי אוהבו נאמנו ויביא כל חכמי מצרים והרופאים לרפאותו, ואחר שבדקוהו הרופאים היטב מצאו כי חלה באהבה, באשר היה לסוחר נערה בתולה בביתו יפה עד מאד אשר גידלה מקטנותה להיות לו לאשה, וכראותה אמר בזאת הנערה חיי ומותי. ויהי כאשר שמע בעל הבית דבריו, ויתנה לו לאשה עם כל מוהר ומתן שהיה לו לתת לה כמוהר הבתולות ותהי לו לאשה. אח”כ שב הסוחר אל ארצו לבבל עם אשתו בשלום.
• ויהי אחרי כן לימים רבים חזר גלגל הזמן על הסוחר המצרי ויאבד כל ממונו ויתרושש, ויאמר בלבו אלכה לי אל אוהבי הנאמן אשר כיבדתיו בביתי ומילאתי חפצו ואתחנן לפניו שירחם עלי. וישם מגמת פניו ללכת אל בית אוהבו ערום ויחף וחסר כל טובה, ויבא לבבל בלילה, ויתבושש ללכת אל בית אוהבו אולי לא יכירהו ויגער בו ויוציאהו מביתו כשיראהו שהוא עני ורש, וישאר מחוץ לעיר בבית אחד, ויהי הוא שוכב במקומו ונותן את לבו אל כל הקורות אותו, והנה שני אנשים ניצים בעיר ויהרוג אחד את חבירו, ויברח הרוצח מן העיר, אז יצאו מהעיר אנשים רבים וירדפו אחרי הרוצח ויבואו אל הבית לראות אם היה שם הרוצח וימצאו שם הסוחר לבדו, ויאמרו לו מי רצח לאיש? ויאמר אני, כי בחר מותו מחייו בעוני ובצער, ויתפשוהו ויניחוהו במשמר, ויהי בבוקר ויביאוהו לפני השופטים וישפטוהו למות לתלותו על העץ.
• ויצאו אנשים רבים מן העיר לראות המשפט כנהוג, וביניהם היה הסוחר אוהבו אשר בא זה באהבתו לבבל, ויראה זה הסוחר אותו ויכירהו ויאמר בלבו כי זה הוא אוהבו אשר היה במצרים, ויזכור את כל הטובות אשר עשה לו וידע כי לא יוכל לשלם לו גמולו, ויאמר לשופטים מדוע תעשו זה כי אין לו משפט מות ואנה תוליכוהו, כי לא זה הרגו כי אם אני הרגתיו. ויהי בשמעם הדבר הזה ויאסרוהו במקומו ויוליכוהו אל העץ. ויהי הרוצח בין העם ולא הכירוהו, ויבט אל כל אשר הם עושים, ויאמר בלבו אני הרגתי לזה וזה יענש שלא הרגו ויתלה על העץ ואני שהרגתיו אנצל מן המות, אין זה כי אם סיבה מאת ה’, אבל השי”ת ויתעלה הוא הצדיק ואין בדרכיו עול ולא ינקה הרשע, וירא אני שמא יביאני ה’ למיתה קשה מזאת, ולכן אודה על פשעי ואמות עתה ואתכפר ואציל את זה מן המות.
• ויבוא הרוצח לפני השופטים ויקרא בקול גדול: אתם בעלי היושר והאמונה, לא תעשו עול במשפט ולא יהרג נקי במקום חייב, ובאמת תדעו כי לא זה ולא זה הרגו לנרצח, לא זה שאמר שהוא הרגו מפני שבחר במותו מחייו, וגם לא זה שאמר לכם להניחו ואמר שהוא הרגו מפני שהוא אוהב אותו ונפשו קשורה בנפשו. אכן אדונינו הניחו לזה ולא יהרג נקי, כי אני הרגתיו וטוב מותי בעוה”ז ולא אמות בעוה”ב. ויהי כשמעם דברי הרוצח ויניחו הסוחר ויאסרו את זה ויוליכוהו אל העץ ויתלוהו עליו, ואח”כ בא הסוחר הבבלי ויבא את הסוחר המצרי אל ביתו ויתן לו חליפות שמלות וילבישהו וישאלהו על הקורות אותו, ויספר לו כל קורותיו. ויכבדהו וישימהו לאב ולאדון לכל ביתו וכל אשר יש לו נתן בידו.

רבי יהודה אריה די מודינה בספרו ‘צמח צדיק’ (פרק ד) מביא מעשה זה בציינו כי מצאנוהו בספרי הרומאים, ומטבע הדברים גם מקום התרחשותו משתנית ממצרים ובבל, אל מלכות סיציליה הוא האי הגדול ליד איטליה, ושם גם מובא שמם של הגיבורים, אך הוא השמיט את החלק ההרואי של ה”מריבה” בין שני האוהבים מי מבין שניהם ימות, וזה תורף דבריו:

• המלך גזר על ‘פיטיאה’ מיתה בסייף, והוא שאל מהמלך שינתן לו זמן שמונה ימים לילך לביתו לצוות ולסדר עסקיו, ויקראו לאוהבו ורעו ‘דאמוני’ אשר ישב תחתיו כערב לחזרתו. ויהי כי נתקרב הזמן אשר לקח פיטיאה ולא בא, כל העם מקצה החלו לועגים לרש דאמוני על חיובו אשר עשה להתחייב בהתזת ראשו בחרב תחת פיטיאה, אך הוא לא היה מתיירא כלל כי בטח ליבו באוהבו הנאמן, ואכן לסוף הזמן המוגבל והנה פיטיאה בא כאשר נדר.

לעומתו מצאנו גירסה שלישית בספרו של רבי מנחם די לונזאנו הנקרא ‘שתי ידות’ (וביד הראשונה חמש אצבעות והאצבע השנייה היא ספר ‘מעריך’ ובסופו מ”ב מעשיות וזו המעשייה האחרונה שם אשר הוא מעיד שמצאה כתובה בכת”י על ספר מדרש קהלת) ושם מרחיב גם בסיבת הצורך לחזרתו לביתו, שהיא משום שהיה סוחר גדול ונתן רוב סחורותיו לאנשים באמונה ואשתו ובניו לא יודעים מזה ואם לא יודיעם ולא יכתוב שטרות הם ישארו עניים מרודים, וכן הרחיב שם בהתמודדות בין שני החברים האוהבים, וזה תורף דבריו:

• ביום האחרון טרם תשקע השמש ועדיין האיש לא בא, ויצו המלך להביא את חבירו מבית הסוהר להתיז ראשו, מיד הוציאוהו ברחוב העיר וישימו החרב על צווארו, והנה קול שאון בעיר לאמר הנה בא האיש, ויבוא האיש וירא את חבירו מוכן ליהרג ויקימהו מהארץ ויקח החרב לשומה על צווארו, וגם חבירו עשה כן, ויהיה שניהם אוחזים בחר זה אומר “אני אמות” וזה אומר “אני אמות תחתיך”.

יש להצביע על שינוי ניכר בין שני המקורות האחרונים למקור הראשון, שבראשון מסופר שהרוצח בא והסגיר את עצמו, אך רא”ד מודינה מסיים את המעשה בזה הלשון “כאשר ראה המלך אהבה עצומה ונאמנה כזאת, מחל לפיטיאה ולא רצה המיתו, לבלתי הפריד בין שני אהובים כאלה”, ואילו ר”מ די לונזאנו מסיים שכראות המלך כי הפליאו לעשות באחרונה מן הראשונה, תמה מאוד ויצו ויסירו החרב מעל שניהם וימחול להם ויעשרם עושר גדול, ויאמר להם: בבקשה ממכם! אחרי היות חוזק אהבה כזה ביניכם, עשו אותי שלישי לכם, וַיהיו חברים למלך מן ההוא והאלה. ולכן אמרו רבותינו (אבות פרק א משנה ו) “וקנה לך חבר”.

את הסיום הנזכר אנו מוצאים (הובא בכתבי ר”י שו”ב מערכת הרמ”ל מסאסוב אות יא) גם בדברי המגיד ממעזריטש לרמ”ל מסאסוב בעת שבא לבקש ממנו לזכות למדרגת עבודת התפילה כסנגורן של ישראל רבי לו”י מברדיטשוב, ואמר לו המגיד שאין זה בכוחו לעת זקנותו, אך יכול הוא לספר לו סיפור “שכאשר תתפעל ממנו יועיל לך לעולם”, וסיפר לו את הסיפור הנזכר יחד עם הסיום שאמר להם המלך שהוא מוחל לשניהם אך מבקש הוא שיקבלוהו לאוהב שלישי ביניהם. ואכן רמ”ל מסאסוב היה אומר שבכל עת שהוא מעלה על זכרונו את הסיפור הזה הוא מתמלא באהבה ויראה ונכספה וגם כלתה נפשו לאל חי.

עוד מצאנו מעשה זה בספר הברית (חלק ב מאמר ד פרק כ) לרבי פנחס אליהו מווילנא, שם הוא מבאר את המעלה של אהבת עולם שגם המוות לא יפריד בין הדבקים האלה, ועליה אמר שלמה ( שיר השירים פרק ח פסוק ו) “כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה”, ולהמחשת הענין הוא מביא מעשה דידן, וזה לשונו:

• כאשר יתנו עדיהם סופרי קורות הדורות מראש, אשר נמצא כתוב מעשה שהיה בעיר סיראקוס בשני אנשים אהובים שם האחד ‘דאמאן’ ושם השני ‘פיטייאס’ (שמות דומים למובא בצמח צדיק הנ”ל) מתלמידי אפלאטון, שהיה בינותם אהבה עזה, ונתחייב ‘דאמאן’ ראשו למלכות במדינת ‘סיציליאן’ ושמו של המלך ‘דיאניזיוס’ וכו’. ומתאר מה היה על הגרדום, שדאמאן רץ במהרה והגיע לשם וצעק בקול גדול המתינו שאני בא, וכאשר ראה אותו נפל על צואר פיטייאס ויחבק וינשק לו ושמח, ופיטייאס בכה על ביאת אהובו ואומר מי יתן מותי תחתיך וכו’, ויאמר המלך פטרוהו וילך גם הוא לחיים ולשלום, כי איך אוכל להרוג אותו ונפשו קשורה כל כך בנפש חבירו אפשר שימות גם הוא ולמה אשכל גם שניהם יום אחד והוא לא חָטָא חֵטְא משפט מוֵת.

ביאורים ורמזים בכתובים לאורו של המעשה

טרם שנמשיך לברר את הפן ההילכתי והמעשי של מעשייה זו, נפנה לראות דברי אלוקים חיים שנאמרו בענין זה על דרך החסידות (אשר כאמור שובצו במאמרו של ר”י דנדרוביץ הנ”ל). ראשית, ע”פ גירסת ר”מ די לונזאנו בסיום המעשה שהמלך ביקש מהם “אחרי היות חוזק אהבה כזה ביניכם – עשו אותי שלישי לכם!”, היה הרה”ק רבי ישראל מרוזין (מובא בספר ‘רמתים צופים’ אליהו זוטא אות קכד, ובספר ‘עירין קדישין’ פרשת קדושים) מפרש כמין חומר את המקרא שכתוב (ויקרא יט יח) “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי השם”, שכשם שראינו שחפצו של המלך היה להיכנס בתוך אהבה נפלאה ששררה בין שני האוהבים, בבחינת “הַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק” (קהלת ד יב), כך גם מבקש הקב”ה מאת בני ישראל שיאהבו זה את זה, והוא אומר להם שבעת שיגיעו למעלה זו של ‘ואהבת לרעך כמוך’ אזי ‘אני השם’ הוא מבקש שיכניסו אף אותו לאהבה זו.

האדמו”ר רנ”צ מבאבוב (דברות קודש תרומה תשס”ב) היה מפרש בזה את הפסוק (שמות כה ב) “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי”, ושנינו במדרש (ויקרא רבה ל יג) ‘ויקחו תרומה’ אינו אומר, אלא ‘ויקחו לי’ – אותי אתם לוקחים. וצ”ב מה הכוונה שלוקחים את הקב”ה. ויל”ב דהנה בספה”ק (עיין ‘קדושת ציון’ בשם ‘נחל קדומים’) רמזו דהאי קרא קאי על מצוַת צדקה, ולפי”ז הא דכתיב ‘ויקחו לי’ ולא ‘ויתנו לי’ היינו משום דמיירי באיש אשר ידבנו לִבו ונפשו איוותה לתת צדקה ברוב אהבה לחבירו הנצרך, ובנתינתו לחבירו הוא מרגיש כאילו לקח לעצמו וחסרונו התמלא, ולכן אומר המדרש שכאשר יש כזו אהבה, אזי הקב”ה חפץ ומבקש להיות שיכניסו אותו לאותה חבירות, וזה מה שאומר ‘אותי הם לוקחים’ אל תוך אהבתם העזה כי חפץ אני בקרבתם.

עוד היה האדמו”ר מבאבוב מפרש בזה (שם נשא תשס”ג) מקרא שכתוב (במדבר ו כז) “וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם” שהכוונה היא כאמור, שמכיוון שהאוהב את חבירו כעצמו הוא מכניס את הקב”ה לאהבה זו, הרי ממילא מועילה ברכתו כיון שהקב”ה שורה שם, ועל דרך מאמר הכתוב (שמות כ כא) “בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ”, וזה מה שנאמר ‘ושמו את שמי על בני ישראל’ דהיינו על ידי שיהיו מקושרים באהבה ואחוה אזי יצטרף הקב”ה לחברתם, ועל ידי זה ‘ואני אברכם’ כי הברכה נמצאת היכן שהשכינה שרויה.

ועל פי זה כתב ר”י דנדרוביץ לפרש (ושוב מצא כן בפרדס יוסף ויקרא יט יח בשם הפני מבין) מה שהורה רבינו האריז”ל לתלמידיו לקבל על עצמם לפני התפילה מצות עשה של ‘ואהבת לרעך כמוך’, וכמו שהביא תלמידו הגדול מהרח”ו בשער הכוונות (דרושי ברכת השחר), והמגן אברהם (ריש סימן מו) הביא כן להלכה שקודם תפלת שחרית (וב’יסוד ושורש העבודה’ פרק יא העיר שיש להיזהר בזה גם קודם מנחה וערבית) יקבל עליו מצ”ע של ואהבת לרעך כמוך. ולפי האמור יומתק עומק המכוון בזה, דהיכא שהאדם מקבל על עצמו לאהוב את כל אחד מישראל באמת ובתמים, הרי שאף הקב”ה מכניס עצמו כביכול לאהבה זו, ואין לך סגולה יפה מזו שיתקבלו התפילות לרצון.

[ועיין למרן החיד”א בספרו דבש לפי (מערכת א אות לא), שדורשי רשומות אמרו, כי אהבה גימטרייה אחד, וזה שהוא אוהב לרעהו, ואהבה שנית שאוהב לו רעהו, ב’ פעמים אהבה גימטריה כ”ו, שם המיוחד. וזהו שאמר ואהבת לרעך כמוך אני ה’. ומענין לענין באותו ענין, יש להביא מש”כ הגר”ח פלאג’י בנפש חיים (מע’ א אות מב) שע”י אהבת חברים באה אריכות ימים, עפמש”כ בספר הרוקח (סימן רכא) שנזכר י”ג פעמים בתורה ‘אהבה’ (ואהבת, לאהבה, לאהביו) וכן נזכר י”ג פעמים ‘אריכות ימים’, הרי דשקולין הם. ואגב בעצם מש”כ גבי אהבה, המעיין יראה שיש מ”ב פעמים שורש אהבה בתורה (מלבד הנ”ך), ואמנם יש לנקות ט”ו פעמים הנזכרים בבראשית (כב ב, כד סז, כה כח, כז ד-ט-יד, כט יח-כ-ל-לב, לד ג, לז ג-ד, ויגש מד כ) וכן תיבת ‘אהבתי’ שבריש פרשת משפטים, וכן ג’ פעמים האהובה שבריש פרשת כי תצא, שלא נזכרו ביחס הקב”ה לישראל, אך אכתי איכא טפי טובא ממנין י”ג, וצ”ע].

דברי המפקפקים במעשה זה וסוברים שאסור לנהוג כך

ועתה ניתן פנינו אל בירור המעשה מבחיני דינית, וכבר פָתַח לנו מהר”י חאגיז פֶּתַח אורה בשו”ת הלכות קטנות (ח”א סימן רכט) הידוע בסגנון לשונו המיוחד והקצר, והכי איתא התם: שאלה. שנים שאוהבים זה את זה, קשה כמות אהבה, ונגזרה מיתה על אחד מהם ובא חבירו ונמסר במקומו, איזה מהם עדיף. תשובה. לא היה ראוי להשיבך ע”ז, אבל מאחר שמצינו (נדה סט. ועיין בהוריות יג.) כשנשאלו י”ב דברים שהשיבו על דרך בורות, לא אשיבך ריקם, על זה נאמר (משלי כו ב) ענה כסיל וכו’, רב יהודה כי הוה בדיחא דעתיה אי שיילי מיניה חללו של עולם הוה קאמר להו (שבת עז:), והילל הזקן ערב-שבת עם חשכה לא נמנע מעשות כן (שם לא.). מתוך דבריך ניכר שאתה פחמי, אם קרית לא שנית אי שוטה שבעולם, קשה כמות אהבה מי נתלה במי הוי אומר קטן נתלה בגדול, הלא תענה מהנמסר אוהב את גופו יותר מחבירו שהניחו בצער. צא מעלי!

מבואר ממילותיו של בעל הלק”ט כי אין זו שאלה הראויה להישאל, והוא רק עונה עליה בגדר ענה כסיל כאיוולתו, וכמו כן בתשובתו אינו דן בהיבט הדיני שלה אלא רק בהנחת יסוד של השואל ומפריך אותה מיניה וביה, וביאור דבריו (כפי שכתב בפירוש ‘גן הלק”ט’, וכ”כ ר”י דנדרוביץ ע”פ שו”ת דברי יציב חו”מ סימן עט אות מא): ראשית, ע”פ הכלל שהגדול נתלה בקטן, א”כ חזינן מקרא דעזה כמות אהבה, שהאהבה היא הפחותה ונתלית היא במות, וממילא ידעינן שאין האהבה דוחה את המות. שנית, עצם הגדרת מסירות הנפש כמעשה אהבה, הרי זה שטר המזויף מתוכו, והפכו הוא הנכון, שהרי כאשר מסר נפשו והציל חיי חבירו לא הציל אלא את גוף חבירו אבל גורם סבל לחבירו כל חייו בזה שאוהבו מת במקומו, נמצא שאדרבא מציל הוא את עצמו מייסורי שאול ומחיבוטי אהבה שנגדעה, ולכן מוטב לו להימנע מכך אם אכן הוא אוהב לחבירו באמת.

בעקבות הלק”ט צעד בעל שו”ת חבלים בנעימים (גרויבארט, ח”ג סי’ קח, ונדפס תחילה במאסף ‘הפרדס’ אייר תרפ”ז) שפותח את דבריו לשואל, “אשר התפלא כבוד תורתו, מדוע לא נמצא בדברי ימי ישראל איזו דוגמא לאהבת רעים חזקה כעובדא של פיתיאס היווני שחרף נפשו למות בעד רעהו דמון”, ומביא את דברי רי”א מודינא בהצגת המעשה הנזכר, ולתשובתו הוא מקדים את דבריו הנחרצים של בעל הלק”ט, ומסיק על פיהם בהקשר למעשה הנזכר, כי לא בזאת יתהלל המתהלל, דאסור לאבד עצמו לדעת, ומרגלא בפי אנשים דמאעצ”ל אין לו חלק לעולם הבא. וביאר, דאף שעם ישראל הסכין להשליך חייו מנגד, כל זה רק אם אנסוהו להפר תורה, לבגוד באמונתו, אז ישפוך דמו כמים מאהבת הדת, אבל לא יזנח נפשו בעד שרירות לב ודברים בטלים, כי הוא יודע שאיננו שליט על עצמו, ועליו ליתן דין וחשבון על חייו, ובעל כרחו הוא חי.

גם ר”י דנדרוביץ שליט”א במאמרו הנזכר (היו דברים מעולם עמ’ 229 ואילך) החרה החזיק אחריהם בתוקף לאמור כי פשוט וברור הוא שמעשה זה שאדם מוסר נפשו בעבור אהבתו לחבירו הוא אסור ופסול לחלוטין, ואין שרץ זה נטהר אף בק”נ טעמים, ואין כאן אלא האיסור החמור של ‘מאבד עצמו לדעת’, ואהבתו אינה אלא בגדר חסד לאומים חטאת. עיי”ש שחזר על זה בשבעים לשון וכל שום וחניכא דאית ליה לאסור איסר באופן מוחלט, והוסיף כי אדרבא האי קרא דוְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה’ יש לפרשו שבא לרמז שחלילה לא יעלה על דעת האדם מחשבת פיגול שכזאת למסור נפשו בעד חבירו, וזהו שאמר דאמנם תאהבו כמוך אך “אני ה'” שלא יהיה הדבר כנגד ציוויי שחייך קודמין ואין לאבד נפשו על כך, וכמו שדרשו (יבמות ה:) הכתוב (ויקרא יט ג) “אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם” שבא לומר שהגם שצריך האדם לירא מהוריו אך את שבתותי תשמורו, יען כי אני ה’ וכולכם חייבין בכבודי.

וראה שם שהביא דבר נפלא שכתב רי”ש נאטנזון בעל ה’שואל ומשיב’ בספרו דברי שאול (תנינא פרשת תרומה) בשם האדמו”ר מגור בעל חידושי הרי”ם, גבי מעשה (בגמ’ שבת לא.) דנכרי שבא לפני הלל שיגיירנו באופן שילמד אותו כל התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחת, ואמר לו הלל: “דעלך סני לחברך לא תעביד” – זו היא כל התורה כולה, ואידך – פירושה הוא, זיל גמור. והקשה מהרש”א מדוע שינה מלשון התורה, דבשלמא מה שאמר זאת בארמית היינו משום שכן היה לשונם, אך מדוע אמר זאת בלשון שלילה, ולא בלשון חיובי כמו שתירגם אונקלוס ל’ואהבת לרעך כמוך’ – ‘ותרחמיה לחברך כוותיה’. ותירץ הרי”ם מגור, שזה שבא להתגייר ועדיין הוא גוי, לא יוכל להשיג מעלת האהבה של ‘ואהבת לרעך כמוך’ על דרך החיוב אלא רק על דרך השלילה, ואמר לו הלל שזה יסוד התורה וכשיתגייר יבין הכוונה האמיתית.

ולא נחה דעתו של הרי”ד עד שכתב ע”פ דברי הרה”ק הרי”ם, כי נראה איפוא שכל האגדה סביב מסירות נפשם של פיטיאה ודאמוני אינה אלא מצוצה מן האצבע (כלומר: בָּדוּי, בִּדְיוֹנִי, מֻמְצָא. ולכאו’ אין לפתגם זה מקור אלא הוא לשון שהומצאה באירופה לפני כמאה שנה, ואולי עניינו שכשאדם חושב ומדמיין מוצץ הוא את קצה אצבעו, וראה בשמואל א פרק יד פסוק כז “וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל פִּיו”), ולא הייתה ולא נבראה מעולם (ועל דרך צחות, בעל “היו דברים מעולם” טוען להד”ם דהיינו שלא היו דברים מעולם), כיון שהמושג העליון ששכלו של הגוי מסוגל להגיע אליו הוא הצד השלילי שלא יעשה לזולתו רעה שהייתה עשויה להכאיב גם לו, אך להשיג את הצד החיובי אין זה באפשרותו.

אך יורשה לי לחלוק על דבריו, ולומר דאמנם ברור שעל דרך כלל אין הגויים בדרגה כזו, ולוואי נהיה אנו כך, וזה דבר נדיר וכפי שמתואר במקור הסיפור שאמר ארווש הפילוסוף לבנו שלא מצא אלא ‘חצי אוהב’ ואילו על ‘אוהב שלם’ רק שמע שמועה רחוקה, אך עכ”פ פשוט שיתכן דבר זה במציאות, ומצאנו בחז”ל סיפורים נפלאים על חסידי אומות העולם בכל מיני עניינים, והכא נמי אין סיפור זה מופקע, ובפרט לפי המתואר במקור הראשון מפי ארווש הנ”ל, שמלבד החברות הכללית שביניהם היה האוהב חייב הכרת הטוב לחבירו על כך שהצילו ממיתה בנותנו לו לאשה את הנערה אשר גידלה מקטנותה להיות לו לאשה, והיינו שמלבד עצם ההצלה גם נתן לו מתנה שאין למעלה ממנה זו האשה בחירת לבו.

למסור נפשו למיתה כדי לא לעבור עבירה

והבוא נבוא לדון בעצם הענין לדינא ונראה כי הדברים הם לא כאלה פשוטים כמו שהציג הרב בעל ‘היו דברים מעולם’, ונדון בזה מכמה פנים. הנה למאי דנקט המנחת חינוך (מצוה לד אות ח ד”ה והנה מאבד) ש’מאבד עצמו לדעת’ אינו בכלל לאו דלא תרצח, א”כ מאי פסקא שאסור לאדם לעבור על איסור זה בשביל להציל חבירו, ובשלמא למה שכתב הגרי”פ פערלא (על סה”מ לרס”ג בערך “ורעך כמוך תחשקם” סוד”ה והשתא) דבפסיקתא רבתי (ריש פרשה כה) מבואר דאיכא בזה איסור לא תרצח שדרשו “לא תרצח” – “לא תתרצח”, א”כ הרי זה בכלל איסור שפיכות דמים שנדחה הוא מפני כל התורה, אבל אם אין כאן לא תרצח א”כ לכאורה הוא כשאר איסורים שבתורה. אכן זה אינו, דהא גם לפי המנ”ח יש בזה חומר שהעובר על איסור זה חייב מיתה בידי שמים (עי’ רמב”ם פ”ב מרוצח ה”ב), וא”כ מסתברא שאינו נדחה מפני הרצון להציל חבירו.

ולכאורה מצאנו מחלוקת ברורה בזה בראשונים, לגבי כל המצוות שבתורה שדינם דיעבור ואל יהרג, דדעת הרמב”ם (יסודי התורה פ”ה ה”ד) והרמב”ן (תורת האדם שער הסכנה ד”ה ולענין ע”א) דאסור לו להחמיר ואם נהרג הרי זה מתחייב בנפשו, ודעת התוספות (עבודה זרה כז ב ד”ה יכול, פסחים נג ב ד”ה מה, כתובות לג ב ד”ה אילמלי. צויינו בביאור הגר”א יו”ד סי’ קנז ס”ק ג) ושאר ראשונים (עיין ב”י יו”ד סי’ קנז בשם רבינו ירוחם ני”ח ח”ג קסה ד שכן כתבו הפסקנים) שרשאי להחמיר על עצמו וליהרג, ופסק בשו”ע (שם סעיף א) כוותייהו, ועיי”ש בש”ך (ס”ק א). ומעתה, הכא הרי כאשר רוצים להרוג את חבירו יש חיוב של “לא תעמוד על דם רעך”, אלא שאין צריך למסור נפשו על זה, וא”כ כאשר קם ומוסר נפשו תחת חבירו, הריהו נהרג בשביל לא לעבור על לאו זה, וממילא הדבר נתון במחלוקת ראשונים האמורה, האם שרי למיעבד הכי או איסורא הוא דאיכא בהא ומתחייב בנפשו.

אכן נראה לחלק בזה לתרי צדדי. בדעת הרמב”ם והרמב”ן יש לומר דלא קאמרי אלא בכלל איסורי התורה, שהתורה לא רוצה שתיאבד נפש בשביל קיום מצוה [חוץ מג’ עבירות חמורות], משא”כ הכא הגם שהלה מאבד נפשו אך הרי כנגד זה מציל נפש חבירו, ואף שאינו מחויב בזה אכתי אפשר דלא נאמר שהוא מתחייב בנפשו, כיון שלמעשה מחמת מעשהו לא נחסרה נפש בעולם אלא רק שביכר את מותו על פני מות חבירו. ומאידך ילד”ח בדעת הראשונים הסוברים שמותר להחמיר וליהרג כדי לא לעבור על שאר מצוות, דהכא שאני משום שכל הענין הוא מצד לא תעמוד על דם רעך, וכאשר מוסר עצמו ודאי, אזי הרי לא עמד על עצמו, ולא הרווחנו כלום, ולכן מצוּוֶה להיות בשב ואל תעשה. ובאופן אחר י”ל, שכאשר בשביל להציל חבירו צריך הוא למסור נפש עצמו, א”כ כשנמנע אי”ז בכלל ‘לא תעמוד על דם רעך’ שהרי לא עמד אלא שלא הייתה לו אפשרות, ונמצא שכאשר מוסר נפשו מסרה לחינם כיון שלא היה כאן מציאות של לא תעמוד ע”ד רעך.

דין שנים שהולכים במדבר ויש להם מים המספיקים רק לאחד

ויש להביא סוגיא ערוכה הנוגעת לנידוננו, דבגמרא בבא מציעא (סב.) תניא, שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם – מתים, ואם שותה אחד מהן – מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך – חייך קודמים לחיי חברך. ע”כ. הרי לנו שהדבר בפלוגתא אם יש להעדיף את הצלתו או הצלת חבירו. אמנם בן פטורא קאמר רק שימותו שניהם, אכן לכאורה מסכים שאם רוצה יכול ליתן המים לחבירו, ואילו רבי עקיבא סובר שחייו קודמים, אמנם זה גופא לא מוכרח בדעת רבי עקיבא שכוונתו שחייו קודמים ואסור לו ליתן לחבירו, אלא אפשר שסובר שמכיון שחייו קודמים יש לו רשות להעדיף את עצמו ואין לו לשתות יחד עם חבירו באופן שישתו שניהם אבל עכ”פ מותר לו ליתן הכל לחבירו (ושו”ר שכ”כ רבינו חיים בן עטר בספרו ראשון לציון יו”ד סי’ רמז סוף סעיף א). וא”כ אין מכאן הכרח לנידוננו.

ובקושטא שאם באנו לדון מצד דעת בן פטורא, הרי משמעות הגמרא שנדחתה דעת בן פטורא ונקטינן כרבי עקיבא, ואכן המנ”ח גופיה כתב בהמשך דבריו דבודאי הלכה כרבי עקיבא מחבירו, אלא שכאמור גם מרבי עקיבא אין הכרח גמור לאידך גיסא לומר שסובר ד’חייך קודמים’ הוא איסור להעדיף חיי חבירו, וצ”ע. אמנם לעצם דעת בן פטורא, יש לומר דקאמר הכי רק לגבי שתיית מים וכדומה שזה מניעת הצלה מצמא, ובזה לא יכול להתעלם מחבירו אלא צריך ליתן לו לשתות אע”פ שעי”כ ממילא שניהם ימותו, משא”כ למסור נפשו בקום ועשה בשביל הצלת חבירו, זאת לא שמענו, וא”כ שפיר יש לומר דאף לדעת בן פטורא אסור לו למסור נפשו בשביל להציל את חבירו.

ואמת שהמפרשים התחבטו בביאור דעת בן פטורא, היאך שייך להעדיף את מיתת שניהם מאשר שימות רק אחד. ומצאנו למנחת חינוך (מצוה רצו אות כג) שנקט בדעת בן פטורא דאף דאינו עושה מעשה כלל בחבירו ולבסוף שניהם ימותו מ”מ אסור להחיות עצמו, וכל שכן שאם יציל חבירו במיתתו בודאי יצטרך למסור נפשו (עיין שיעורי רבי שמואל רוזובסקי סנהדרין עד ב הע’ תקלג), והא דימותו שניהם ולא יציל את חבירו היינו משום שגם חבירו אסור לשתות מפני דמו של זה, וחוזר חלילה, לכן ישתו שניהם יחד עד שיגמרו המים וימותו. ונפקא מינה בזה כתב המנ”ח, שאם הולך עם תינוק בדרך (שהתינוק אינו בר חיובא דנימא דנצטווה ליתן לו בחזרה) , בודאי מחויב ליתן לתינוק שיחיה והוא ימות.

והנה המנ”ח תמה לפי”ז על מש”כ התוספות (פסחים כה: ד”ה אף, יומא פב. ד”ה מה, סנהדרין עד: ד”ה והא) בפשיטות שמה שצריך למסו”נ על שפיכו”ד זה דוקא אם כופין אותו לעשות מעשה, אבל אם כופין אותו שיניח לזרוק את עצמו על תינוק א”צ למסור נפשו כיון דלא עביד מעשה ואינו מחויב להציל חבירו בדמו כי אדרבא מאי חזית דדמא דחבריה סומק טפי אדרבא דמא דידיה סומק טפי. והקשה שאי”ז סברא מוסכמת שהרי כאמור לפי בן פטורא גם בשוא”ת אין לו להציל עצמו בנפש חבירו. עיי”ש. ולכאו’ ילד”ח דשתיית מים לא נקראת שוא”ת אלא קו”ע שמכלה חיותו של חבירו. ואעיקרא דמילתא אפש”ל איפכא, וכמש”כ הגדול ממינסק בספר אור גדול (סי’ א, דף ט עמ’ ב), דאין ראיה משיטת רבי עקיבא לשיטת התוס’, דהם איירי שאכן התינוק נהרג ע”י גופו ורק שאין כאן מעשה שלו כי אחרים זורקים אותו, ובזה י”ל דאע”פ שאין עושה מעשה מכל מקום נהרג, כי בשפיכות דמים צריך למסו”נ גם על שוא”ת, משא”כ בשנים שהולכים במדבר הלה ימות בצמא ולא מחמת גופו של חבירו, ובזה אמר ר”ע דחייך קודמין. וכבר ציין המנ”ח שהרמב”ם לא מחלק בין קו”ע לשוא”ת, ועיין בחידושי ר’ חיים הלוי (פ”ה מיסוה”ת ד”ה וי”ל עוד) ודו”ק ואכמ”ל.

והחזון איש (סנהדרין סי’ כו אות כא, נדפס בחו”מ ליקוטים לב”מ שם) מבאר טעמו של בן פטורא שאינו רשאי לשתות את כל המים בעצמו, מפני שכששותים שניהם הם יחיו חיי שעה, אין חיי עולם שלו דוחים חיי שעה של חבירו, אבל להלכה כר”ע חיי שעה של חבירו נדחים בפני חיי עולם דידיה. עוד מצאנו בפסקי תשובה (ח”ג סי’ רנד) בשם שו”ת יד אליהו (סי’ מג) דבן פטורא איירי דוקא באופן שיש איזו אפשרות שע”י שישתו יגיעו למקום יישוב וינצלו, אבל באופן שבודאי ימותו שניהם מודה הוא שישתה אחד מהם, וכ”כ הנצי”ב בהעמק שאלה (שאילתא קמז אות ד), ובאוצר באר יעקב (גרינוואלד, גליון נה בפנינים) הביא שמצאנו כעי”ז בדברי רבינו יהודה ב”ר קלונימוס בספר יחוסי תנאים ואמוראים (ערך בן פיטורין) שביאר בדעת ב”פ ‘שמא יעשה להם נס ויזדמנו להם מים’. מאידך, בשו”ת חוות יאיר (סימן קמו) מבואר להיפך, דדוקא באופן שאם ישתו שניהם ימותו ודאי, בזה א”ר עקיבא שחייך קודמין, אבל באופן שיש ספק ויתכן שע”י שחבירו ישתה הוא יחיה וינצל, מחויב הוא להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו.

מכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו

ואתינן לנידון דהכנסת עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו, דבהגהות מיימוניות (פ”א מרוצח הט”ו) כתבו דבירושלמי (סוף פ”ח דתרומות) מסיק דצריך אפילו להכניס עצמו בספק סכנה עבור זה, והביאו מרן בכסף משנה (שם) ובבית יוסף (סימן תכו סעיף ב) וכתב שנראה טעם הדבר מפני שהלה ודאי והוא ספק. והסמ”ע (שם ס”ק ב) העיר שבשו”ע השמיט זאת מרן וגם מור”ם לא הזכיר זאת, וכתב שטעמם הוא כיון שהפוסקים הרי”ף והרמב”ם והרא”ש והטור לא הביאו בפסקיהם, ושוב ראיתי שכיוצ”ב כתב הגר”ח פלאגי בשו”ת חקקי לב (חו”מ סימן כו, כמובא בדברי יציב חו”מ סימן עט אות לא). ובפת”ש (שם ס”ק ב) הביא שהגאון רבי משה זאב מרגליות אב”ד טיקטין ובילאסטוק בספרו אגודת אזוב (דרשות, דף ג טור ג) כתב טעם נכון מה דהרי”ף והרמב”ם והרא”ש והטור לא הביאו דברי הירושלמי בזה, משום דס”ל דתלמודא דידן פליג על הירושלמי בהא, עיי”ש.

והמנחת חינוך (מצוה רלז אות ב, ומצוה רצו אות לב ובקובץ המנחה שם) כתב להוכיח שאין חיוב להכניס עצמו בספק סכנה להציל חבירו מסכנה ודאית, שהרי אם האדם נמנע ואינו משתדל בהצלת חבירו עובר רק על לאו של לא תעמוד על דם רעך, ואינו עושה מעשה כלל בהעברת הלאו, וא”כ למה יתחייב להכניס עצמו בספק סכנה, והלא כתיב ‘וחי בהם’, ופיקו”נ ואפי’ ספק פיקוח נפש דוחה הכל, ואם משום פיקו”נ של חבירו הלא זהו דוקא בעושה מעשה. וסיים שכיון שדבר זה מביא הגמ”י בשם הירושלמי, צריכין אנו לקבל באימה, ומכל מקום למעשה צריך עיון דין זה, ונראה שלכן השמיטוהו הראשונים דלא ס”ל כן. [וידידי איש האשכולות רי”ח הטוב בשאגתו (שאגת יוסף סי’ ה ענף ב) כתב ליישב קושיתו, שחלק מהענין להציל את חבירו אף בספק סכנה, יש בזה מטרת הצלת עצמו, דעי”כ מתי שהוא עצמו יצטרך הצלה יבוא חבירו ויסתכן בשביל להצילו. ודפח”ח].

ובשו”ת הרדב”ז (ח”ג סימן תרכז) נשאל במי שהשלטון אומר לו הנח לי לקצֹץ אבר אחד שאינך מת ממנו או אמית ישראל חברך (ומקור הנידון בפסקי מהר”ם ריקאנטי סימן תע, ועיין בתולדות נח פרק ד הלכה לב שהארכתי בתשובת רדב”ז זו). ובתוך דבריו דן לפטור אותו מזה מחמת שע”י קציצת אבר יכול לבוא לידי סכנת נפש, דאפילו אבר שאין הנשמה תלויה בו יש לחוש שיצא ממנו דם הרבה וימות, ומאי חזית דדם חבירו סומק טפי דילמא דמא דידיה סומק טפי. וסיים שאינו רואה טעם למסור אברו בשביל להציל חבירו, אלא מידת חסידות ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה, ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה, דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה. ע”כ. ומבואר דסבירא ליה שאין לאדם להיכנס לספק נפשות בשביל להציל חיי חבירו, ואמנם לא כתב שעובר איסור אלא קרי ליה חסיד שוטה.

ועיין בפת”ש הנ”ל שציין שבאגודת אזוב שם הביא בהשמטות לדעת הרדב”ז הסובר בפשיטות דספיקא דידיה עדיף מודאי דחבריה, וכתב על זה האגודת אזוב, אולם צריך לשקול הענין היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר, כאותה שאמרו (ב”מ לג. וכ”ה בשו”ע חו”מ סימן רסד סעיף א) גבי שלך קודם לכל אדם, שכל המדקדק בעצמו כך סוף בא לידי כך. והובא להלכה במשנה ברורה (סימן שכט ס”ק יט) במש”כ השו”ע (שם סעיף ח) שהרואה ספינה שיש בה ישראל המטורפת בים או יחיד הנרדף מפני אנס וכדומה מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי להצילם, דמ”מ אם יש סכנה למציל אינו מחויב דחייו קודם לחיי חבירו (והערה מקורו מספר איסור והיתר כלל נט דין לח), ואפילו ספק סכנה נמי עדיף ספיקו דידיה מודאי דחברו, אולם צריך לשקול הדברים היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר כאותה שאמרו המדקדק עצמו בכך בא לידי כך, עכ”ד ובמוסגר ציין לפת”ש דידן.

אולם עין ראתה לרדב”ז בתשובה אחרת (ח”ה סימן ריח) עמש”כ הרמב”ם בהלכות רוצח (פ”א הל’ יד) שכל היכול להציל ולא הציל עובר לא תעמוד על דם רעך, דאיירי במי שיכול להציל להדיא בלא שיסתכן המציל כלל, ולא זו בלבד אלא אפילו יש בו קצת ספק סכנה כגון ראה אותו טובע בים או לסטים באים עליו או חיה רעה שיש בכל אלו ספק סכנה אפ”ה חייב להציל, והכי איתא בירושלמי. ומ”מ אם הספק נוטה אל הודאי, אינו חייב למסור עצמו להציל את חבירו, ואפי’ בספק מוכרע (דהיינו ספק שקול – 50/50) אינו חייב למסור נפשו דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דידיה סומק טפי, אבל אם הספק אינו מוכרע אלא נוטה אל ההצלה והוא לא יסתכן ולא הציל עבר על לא תעמוד על דם רעך.

ומבואר לנו מדבריו דהא דאמרינן שאין לו להכניס עצמו בספק סכנה היינו דוקא בספק שקול או היותר קרוב אל הסכנה, אבל כשרוב האחוזים מורים שהוא לא יסתכן אזי חייב להכניס עצמו בספק זה כדי להציל את חבירו. ומפורש לנו ברדב”ז גופיה שלא נעלמו ממנו דברי הירושלמי, אלא שהעמידם כאמור באופן שאין בו ספק שקול אלא קרוב יותר להצלה, ושו”ר למרן הראש”ל זצוק”ל בשו”ת יביע אומר ח”י (חו”מ סימן ו אות ו) שאמנם הפני משה ביאר בירושלמי שמה שאמר ריש לקיש ‘עד דאנא קטיל אנא מתקטיל’ היינו שיש כאן ספק שקול שמא ריש לקיש יהרג כשיבוא להציל את רבי אמי שנתפס אצל הליסטים, אין פירוש זה הולם את לשון הירושלמי, אלא יש לפרש שמה שהמשיך ואמר ‘אנא איזיל ומשזיב ליה בחיילא’ היינו שאני לוקח עמי חיל כבד ואז אתגבר עליהם ואצילנו מידם. וא”כ לפי זה (וכן מבואר בשו”ת שבט הלוי ח”ה סימן קלז אות ב) אכן הירושלמי איירי במכניס עצמו בסיכון מחושב שההצלה קרובה בו מההריגה, ובכה”ג אכן מחויב בזה, משא”כ בספק שקול, ודברי הרדב”ז משלימים אלו את אלו.

ומכל הנידון של הכנסת עצמו לספק סכנה, חזינן שלהכניס עצמו בסכנה ודאית בשביל הצלת חבירו כו”ע מודו דלא אריך למיעבד הכי. וראה באגרות משה (יו”ד ח”ב סו”ס קעד) שכתב דאף שאין האדם מחויב להכניס עצמו לספק סכנה בשביל הצלת נפש חברו מ”מ רשאי, אך אכתי אינו רשאי להכניס עצמו למיתה ודאית. וע”ע בשו”ת מנחת יצחק (ח”ו סימן קג). ובדעת הרדב”ז יש לעיין האם גם גבי מוסר עצמו למיתה תחת חברו הוא רק בגדר חסיד שוטה, או שבזה מסכים שנחשב שמתחייב בנפשו ממש כדין מאבד עצמו לדעת. ויתירה מזה מצאנו בשו”ת יד אליהו (מלובלין, סימן מג) שנקט שאם שניהם שוים במעלה כגון שניהם תלמידי חכמים או שניהם עמי הארץ (ראה באות הבאה הנפ”מ בזה) אינם רשאים להכניס עצמם אפילו בספק סכנה בשביל הצלה ודאית של חבירו דלא איכפת לן בספק או בודאי בזה.

[שוב ראיתי מביאים לדברי ספר חסידים (סימן תרעד) שהביא קרא “לא תעמוד על דם רעך” וכתב, אבל אם הרבה מתלחמים עליו – אל ישליך עצמו בסכנה ואל יעשה פשיעה בגופו, ואם אדם טובע בנהר והוא כבד – אל יעזור לו פן יטבע עמו. הרי לנו שאין לאדם להכניס עצמו לספק פיקוח נפש בשביל הצלת נפשות. אכן יש לומר דכהאי גוונא הוי קרוב לאיבוד מאשר להצלה, ובזה לא הותר לו להצילו, ועכ”פ גם אם נחשיב זאת ספק שקול הרי כאמור ברדב”ז בכהאי גוונא אין לו לנסות להציל. ויש להוסיף עוד דיתכן דכה”ג לא רק דהוי ספק שמא הוא ימות, אלא גם מסתבר מאוד שלא יצליח להציל את אותו אחד שרבים נלחמים בו או את אותו שמן וכבד הטובע בנהר, וא”כ בקושי נחשב שבא להציל, אלא אחוזי הסיכון גבוהים הרבה יותר מסיכויי ההצלה והרי זה כמוסר נפשו למות בשביל סיכוי זעיר של הצלת חבירו].

אחר הדברים האלה בינותי וגם העירני לזה ידידי חביבי הרה”ג יעקב אדרי שליט”א, שלגבי עצם המעשה של שני אוהבים, י”ל דכו”ע יודו שעשו כראוי. דעצם מה שהסכים האחד לישב תחת רעהו במאסר ולהסתכן בגזר דין מות, י”ל שזה מחמת אמונתו בחבירו שבודאי יבוא לעת כלות הזמן שקצבו לו, ואף אם אין הדבר בטוח לגמרי מ”מ הרי הוא רק לוקח סיכון קל ולא מוסר עצמו ודאי למיתה. ומה שאח”כ כשהגיע הזמן ובאו להרוג החבר אזי הזדרז הנאשם המקורי וביקש שלא יהרגו את חברו  אלא יחזירו אותו לגרדום כבתחילה, י”ל שאי”ז נקרא שנותן נפשו להציל חבירו, אלא אדרבא הוא דואג שחבירו לא ימות מחמתו רק יחזרו לבצע בו עצמו את העונש אשר הושת עליו, ואילו חבירו שלא הסכים לכך, י”ל דכיון שכבר נלקח אל הגרדום הרי הוא כגברא קטילא, ועכ”פ אינו מחדש מצב מיתה על עצמו אלא משאירו עליו (וסברא נפלאה כעי”ז כתבתי בתולדות נח סוף עמ’ רז עיי”ש) ודו”ק.

למסור עצמו כדי להציל רבים או להציל ת”ח וכדומה

אחר שנוכחנו שהמהלך בפוסקים למנוע מסירות נפש האדם בשביל חבירו, נראה שיש אופנים יוצאים מהכלל, ראשית נזכיר מה שכתב שם האגרות משה, שמה שמצאנו בגמרא תענית (יח: וכן ברש”י ב”ב י: ד”ה הרוגי לוד) על לוליינוס ופפוס אחים שהרגם טוריינוס הרשע בלודקיא, שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן, משום שכאשר נגזרה גזירה להשמיד את ישראל על שנמצאת בת מלך הרוגה וחשדו את ישראל עליה ועמדו האחים הללו ואמרו מה לכם על ישראל אנו הרגנוה. הרי שמסרו נפשם למיתה בשביל להציל אחרים, ומשמע שהם עצמם לא היו בכלל הגזירה, אלמא הכי בעי למיעבד. הצלת ישראל שאני, עיי”ש (וכ”ת בכלי חמדה ריש פרשת פנחס לראיה אחרת). ומשמע מדבריו דלא סגי בהצלת רבים דהיינו שהניצולים מרובים מהמוסר נפשו, אלא בעי שיהיו קהל גדול, וצ”ע אם הייתה שם גזירה על כלל ישראל או רק על קהילה בישראל. ועיין בתנא דבי אליהו (ח”א פ”ד) נודע ביהודה (מהדו”ת יו”ד סימן קסא) פאר הדור (ח”ג עמ’ קפה, בשם החזו”א) משפט כהן (לראי”ה קוק, סי’ קמג) ולאור ההלכה (לרש”י זווין, עמ’ טו) ואכמ”ל.

עוד יש לדון בעדיפות מסוימת, בהקדם הא דאיתא במסכת הוריות (פרק ג משנה ז), האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבידה, והאשה קודמת לאיש לכסות ולהוציאה מבית השבי, ובזמן ששניהם עומדים לקלקלה האיש קודם לאשה. ועוד איתא התם (משנה ח), כהן קודם ללוי, לוי לישראל, ישראל לממזר, וממזר לנתין, ונתין לגר, וגר לעבד משוחרר. אימתי בזמן שכולן שוין, אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. ע”כ. הנה קא חזינן דת”ח קודם לע”ה, וכן שאר מיני הקדמות, ואיירי גם לענין להצילם מבית השבי באופן הנוגע לסכנת נפשות, וכן מבואר בש”ך (יו”ד סימן רנא ס”ק יא) עיי”ש. וא”כ לכאורה הו”ה שלעם הארץ יהיה מותר למסור נפשו בעד תלמיד חכם.

אכן יש לדחות דלא דמי, דדוקא כשיש נידון את מי להציל בזה יש העדפה לת”ח כנגד ע”ה וכדומה, אבל כאשר הת”ח בסכנה אין לעם הארץ לקום ולעשות מעשה למסור נפשו להצילו, ודו”ק. ובזה ילד”ח מה שהביא בשו”ת יד אליהו (שם, ואחריו נמשכו עוד כמה מחברים) ראיה מדברי רבינו שם טוב פלקיירא (בחיבורו ‘מורה המורה’ שהוא פתיחה לספר מורה נבוכים) “אבחר מיתת אלף אלפים סכלים – בעבור הצלת איש מעולה, ולא מיתת איש מעולה – בעבור הצלת אלף אלפים סכלים”. ולהאמור יש לומר, דאיירי דוקא כשהנידון את מי להציל ובזה עדיף להציל אחד חכם מאלפי סכלים, אבל אין לסכלים למסור נפשם בעד החכם וכן אין לנו לשלוח בהם יד בשביל הצלת החכם. ואף היד אליהו כתב לדחות עיקר התבססתו על הלשון האמורה, דאפשר דלאו מר בר רבינא חתם על זה.

עוד הביא היד אליהו במוסגר שם, מש”כ בספר חסידים (סימן תרצח, והוא פלא שהסימן מעיד על תוכנו) “שנים שיושבים ובִקשו אויבים להרוג אחד מהם, אם אחד תלמיד חכם והשני הדיוט, מצוה להדיוט לומר הרגוני ולא חבירי, כרבי ראובן בן איצטרובלי שבִקש שיהרגוהו ולא לר’ עקיבא כי רבים היו צריכים לר’ עקיבא”. הרי לנו להדיא שמותר למסור נפשו כדי להציל חכם גדול ממנו. ואמנם מעשה זה לא נמצא בחז”ל, אך כמצוין ב’מקור החסד’ (לגאון הבקי ר’ ראובן מרגליות) שם, כן מובא במדרש ‘עשרה הרוגי מלכות’ (הנדפס בתוך ‘בית המדרש’ חלק ו) על רבי יהודה בן בבא, “ואותו היום שנהרג בן ע’ שנה היה, ויום ה’ היה והיה יושב בתענית, והיה שם זקן אחד ור’ ראובן בן איצטרוגיל שמו, א”ל ר’ יהודה מורי יודע אני שצדיק גמור אתה אבל מה אעשה שמלכות הרשעה העיזה פניה לאבד מרגליותינו אלא אם רצונך אמות אני תחתיך ותנצל אתה, א”ל ר’ יהודה ר’ ראובן אחי אם גזרת בשר ודם אין אנו יכולין לבטלה גזרת מלך מלכי המלכים הקב”ה מי יכול לבטלה, אלא הנח דבריך וברך דיין האמת”. ע”כ.

והנה מדרש זה יש שקוראים לו מדרש ‘אלה אזכרה’, ובפירוש ידידי הרה”ג יצחק אוהב-ציון שליט”א על מדרש זה (עמ’ נח) הביא שהגרח”ק ביאר כאמור דאדם גדול שאני ומותר למסו”נ בעבורו. וראה עוד ב’מקור החסד’ שציין לשו”ת זכר יהוסף (סימן עח אות טו) ועטרת צבי (חו”מ סימן תכו), וצלע”ש. ודברי הספר חסידים הובאו בהרבה מפוסקי זמנינו, ראה בשו”ת ציץ אליעזר (ח”ט סימן מה, ח”י סימן כה פרק ז, חלק יח סימן א אות י) ושו”ת יביע אומר (ח”ט חו”מ סימן יב אות ב, ח”י חו”מ סימן ו אות ו) ושו”ת משנה הלכות (ח”ו סימן שכד, ח”ט סימן קעא וסימן שמט וסימן שפד וסימן שצ, חלק יז סימן קפו) ותשובות והנהגות (ח”ה סימן שצ), וע”ע לגה”צ רבי שמעון חירארי זצוק”ל בספרו ‘ישמח ישראל’ (עמ’ שע) שג”כ דן בדברי הספר חסידים ושוב מצא שהגאון בעל משנה הלכות דן בהם.

ומצאנו להגאון יעב”ץ בספרו ‘מגדל עוז’ (‘אבן בוחן’ פינה א אות עח) שהביא לדינו של הספר חסידים, ואח”כ (אות פה) הוסיף וכתב, נראה פשוט שאין אדם רשאי למסור עצמו להריגה להציל חבירו מרצון פשוט ומאהבה שאינה תלויה בדבר, אם אינו יודע בבירור שחבירו תלמיד חכם כשר וצדיק יותר ממנו (וכאן ציין שהדין הקודם מקורו מהספר חסידים) או בשביל רבו (עיי”ש באות צו), דאי לאו הכי ודאי אמרינן ‘מאי חזית דדמא דידיה סומק מדידך’, ולפיכך אפילו בנו יחידו אשר אהב אינו יכול להצילו בשביל זה, אם לא שהאב זקן שאי אפשר לו לקיים עוד מצוַת פו”ר בזה נראה להקל כשהבן [הוא] אדם כשר לפחות אפילו אינו גדול כמותו ולא ממלא מקומו, או כשהוא ילד קטן שעדיין לא התנכר במעלליו, ועדיין צ”ע. ע”כ. ומ”מ בעיקר דינו שמותר למסו”נ בשביל הגדול ממנו, לא נשאר בצ”ע, וכן מבואר בספרו מור וקציעה (אמצע סימן שכט) עיי”ש.

מאידך חזינן להג”ר צבי מייזליש בהקדמה לשו”ת מקדשי השם שהביא מעשה מרטיט שהיה עמו באושוויץ עם תלמידו היקר המופלג בתורה ויראה הבה”ח משה רוזנברג הי”ד אשר נגזר דינו להיכנס לכבשנים הארורים, והנה בחור אחד בשם עקיבא ב”ר ברוך מאן הי”ד בא לר”צ ואמר לו: היתכן!? רבי מויישה’לע ישרף, אני אתן את נשמתי תחתיו, ואקבל בשמחה להיות קרבן תמורתו! אך ר”צ גער בו שלא יתיר לו ליכנס תחתיו. הלה חזר וביקש שנית שעכ”פ יבטיחהו שבמעשה זה לא יהא חלילה בכלל מאבד עצמו לדעת, וא”ל ר”צ שגם זה לא יוכל להבטיח לו. והבחור עקיבא בכה והתחנן לו: מויישה’לע הנהו ת”ח והעולם יפיקו ממנו תועלת גדול, לא כן אני שאיני יודע ללמוד וגם העולם לא יהנו ממני ולא יצטרכו לי. אך ר”צ לא נתן לו הסכמתו בשום אופן, והלך לו הבחור בפחי נפש. והובא בשמו גם בהקדמה לשו”ת להורות נתן ח”ג, להורות עד כמה צריכה להיות אהבת חברים (ולכאו’ טפי איכא כאן אהבת תורה) ודו”ק.

עוד הביא שם במקדשי השם שהגה”ק בעל חידושי הרי”ם מגור הסתפק בהאי פלוג’ דר”ע וב”פ, מה יהיה הדין בג’ מהלכין בדרך והיה לאחד קיתון של מים וזה שיש לו המים אינו צריך להם כי אם השנים שנתלוו אתו, למי יקדים, דלכאו’ בזה יודה ב”פ שהרי אדרבא כשישתו שנים יראה השלישי במיתת שניהם ומוטב שיראה רק במיתת אחד, ומאידך סברת ר”ע דחייך קודמין ל”ש בכה”ג שהרי הוא א”צ למים. והשיב לו תלמיד אחד שיש להקדים למי שיותר ת”ח, והתקצף עליו הרי”ם ואמר לו וכי סבור אתה שבלימודך נתעלית על הכל, וסיפר לו דבנעוריו בהיותו בפשיסחא היה שם שואב-מים שוטה מפורסם זקן פנוי שלא נשא אשה מעולם ונקרא משה’לע, ואם יבא פקודה משר הממשלה שנהרוג למשה’לע ואם לאו יהרגו את הרבי, מה יעשה, ודאי מדין תוה”ק אין חילוק בין הרבי לבין משה’לע בנוגע לפיקו”נ וכמאמר חז”ל מאי חזית דדמא דהאי גברא סמיק טפי וכו’. וא”כ כל שכן שאין להתיר לע”ה להכניס עצמו בידים להריגה תחת הת”ח, דבכה”ג ודאי אמרינן חייך קודמין לחיי חברך.

אולם בשו”ת משנה הלכות (ח”ט סימן קעא) כתב לתמוה על כך שאין הנידון דומה כלל לראיה, דאה”נ אם יבא צו משר המדינה שתלמיד חכם אחד יהרוג לעם הארץ ואם לאו יהרגוהו לת”ח, ודאי כה”ג מודו דהוי בכלל יהרג ואל יעבור ובכלל מאי חזית, דאטו ת”ח מותר לו להיות רוצח, אבל כאשר ע”ה רוצה מרצונו הטוב להציל את הת”ח, בכה”ג י”ל דשרי ואף מצוה איכא וכמו שכתב בספר חסידים. כמו כן במקרה שהוא במדבר ויש לו קיתון של מים ובאו שני אנשים צמאים למים ואם יתן לשניהם ימותו בצמא ואם יתן לאחד הוא יחיה והשני ימות, פשוט הוא שיתן לאחד ואל יראה במות האחד ולא יתן לשניהם וימותו שניהם, וכדוגמת מי שעומד על הנהר ורואה ג’ אנשים טובעים בים והוא יכול להציל אחד מהם ולא את כולם, פשוט דחייב להציל אותו שיכול להציל ואל ישב ויראה במיתת כולם ואפילו יש בידו חבל שאם יתן אותו לכולם כולם יטבעו בעוד רגעים שיפסק החבל ואילו לאחד לבד יש בו כח להוציאו חייב להציל את האחד הגם ששנים אחרים ימותו. עיי”ש שהסיק שנראה שמה שהובא בשם החידושי הרי”ם לאו מר בר רב אשי חתים עלה אלא תלמיד טועה כתבם בגדר הרוצה ליחנק יתלה באילן גדול.

והנה לגבי עצם הציור המחודש בפלוג’ דר”ע וב”פ, יש להביא לשון רבינו החזון איש (יו”ד סימן סט אות ב, ונדפס גם בחו”מ ליקוטים לב”מ שם) שכתב שנראה דאם יש לאחד מים ולפניו שני צמאים נמי תלוי בפלוגתא דלב”פ נותן לשניהם וימותו שניהם דהא אף אם יתן לאחד יתחייב לחלוק עם חברו, ולר”ע יתן לאחד שירצה, ואע”ג דלהנותן ליכא משום חייך קודמין, מ”מ כיון שזה שיזכה יציל עצמו כדין, רשאי הנותן ליתן לו. ונראה דחייב ליתן לאחד כיון דבשביל חייך קודמין אמרה תורה דחיי עולם שלו קודמים לחיי שעה של שְׁנַיִם, גם הנותן צריך להשתדל טפי בהצלת חיי עולם. ואם אחד מהם קדם לחברו, כגון כהן ואינך דתנן בהוריות (הנ”ל), הקודם זוכה, ואם שניהם שוין נותן למי שירצה, ולב”פ אין נפקותא בכהן אלא במקום דלא שייך חיי שעה לשניהם כגון פדיון שבוים והצלה מן הנהר, אבל בקיתון של מים נותן לשניהם. ע”כ.

ועיי”ש במשנה הלכות שכתב לסייע שיטתו, שידוע כי בשואה כשהיה האדמו”ר הקדוש מרן מוה”ר אהרן רוקח מבעלזא בגיטו באכניא ובאו העמלקים הנאצים לחפש אחריו, היה שם חסיד אחד קדוש והציג עצמו שהוא הרבי והרגו אותו תמורת האדמו”ר זי”ע ועכ”י, ולא מצאו בזה מפקפק ח”ו ואדרבה קדוש יאמר לו. ע”כ. [ואני ראיתי בספר ‘גדולי חסידי בעלז (עמ’ שט) שרח”ש פרידמן סיפר שהיה זה רבי ישעיה ראווער, שהגרמנים הרשעים ימ”ש חיפשו את כ”ק מהר”א ונודע להם שהוא נמצא בפרמישלן, ויום אחד הגיעו לדירת רי”ש ושאלוהו אודותיו, הנה רי”ש “אני הוא הרבי”, ומיד תפסוהו והרביצו לו מכות אכזריות והשליכו אותו ארצה ממקום גבוה מאוד וכמעט שנשברו עצמותיו, כשהוא פצוע ושותת דם חזר לביתו, וכתוצאה מכך חלה בשיתוק ולבסוף מתוך יסורים גדולים וממושכים נפטר בשנת תש”ב. ע”כ. וממה שהניחוהו פצוע, נראה שהבינו שבאמת הוא לא האדמו”ר, ורק כילו בו את זעמם, ודו”ק וצ”ע].

ובאמת בציור זה שהנאצים מחפשים דייקא את גדולי ישראל (וכידוע שחיפשו בנרות את האדמו”ר מבעלז כאמור, ואת האדמו”ר מגור, ואת הגרי”ז סולובייציק מבריסק, ועוד) משום שידעו כי מותם יפיל מורך בלב שאר היהודים, וא”כ הצלתם אינה הצלת יחיד אלא היא הצלת רבים במובן הגשמי והפשוט, מלבד הענין שע”י הצלת האדמורי”ם והגאונים הוקם פאר תחת אפר ועולם התורה והחסידות התנער מעפרו לתקומה מחודשת בבנין ציון. כמו כן ראיתי סברא שכתב ידידי החכם רי”ח סימ”ט בשאגת יוסף (עמ’ פט) בשם תלמידו הבה”ח מאור מרשל הי”ו, שמסתבר שאילולא שהיה אותו החסיד מציג עצמו שהוא האדמו”ר, היו הגרמנים הורגים הרבה יהודים אחרים שהיו מסרבים לגלות להם מי הוא האדמו”ר והיכן נמצא, שהרי זה היה דרכם של הגרמנים, ועל ידי שמסר אותו החסיד את עצמו למיתה לא בלבד שהציל את האדמו”ר, אלא גם את הרבים הציל. ע”כ. ויל”ד בכל זה, ודו”ק.

והנה יש להאריך להביא ראיות לנידוננו ממעשיות הנמצאות בבלי ובירושלמי ובמדרשים, וכפי שהרחיב בזה ידידי הרה”ג יוסף חי סימן טוב בחיבורו הנפלא שאגת יוסף (סימן ט), וראה עוד בדבריו כאן (למסור את עצמו לשבי במקום חבירו) באתר, אך מאפס הזמן דלית לן חנינ’ה אלא ט’רדון לא נוכל עשות זאת כעת. ורק נסכם שהיסוד האמור בספר חסידים, הסכימו עמו הרבה אחרונים חשובים (היעב”ץ הגר”מ קליין והגרח”ק, וכ”נ מסתימת היבי”א והצי”א) וכדהבאנו לעיל (וע”ע בשו”ת מחנה חיים ח”ג יור”ד סי’ ס”ה), ואמנם מאידך יש שהתנגדו לו וכפי שציינתי להרב חבלים בנעימים והרב מבקשי השם, וכן דעת האגרות משה (שם) דלא הותר למסור נפש אף אם הוא ע”ה וחברו ת”ח. ומי אנחנו שנכניס ראשנו בין ההרים להכריע בהאי מילתא חמירא הנוגעת לחיי נפש. ולא ידעתי היאך הר”י דנדרוביץ שליט”א בספרו המופלא ‘היו דברים מעולם’ פסק הדברים בסכינא חריפא, כאילו דעת האג”מ עומדת לבדה ואין מי שחולק עליו, ולהאמור הדבר בפלוגתא, ומי שהגיע לידי הוראה ויכול להכריע הדבר בראיות חלוטות מהש”ס והפוסקים יבוא ויטול שכרו, הא לאו הכי פלוגתא בדוכתא קיימא.