מקורות:
במסכת הוריות (יג.), האיש קודם לאשה להחיותו, והוא הדין ת”ח ועם הארץ הת”ח קודם כמבואר שם, ואף שאמרו שם שאם היה הוא ורבו בבית האסורים הוא קודם לרבו, יש מקום לומר שכיון שמוכן למסור עצמו למיתה בשביל רבו שפיר דמי, ואע”פ שיש לחלק דשם מדובר שהת”ח והעם הארץ שניהם טובעים ובמצב סכנה, משא”כ בנידון דידן שהעם הארץ אינו במצב סכנה כלל, מ”מ אין אנו מוסרים אותו למיתה אלא הוא מוסר עצמו למיתה תחת הצלת הת”ח. והביא בספר פרסומי ניסא עוד ראיה אלימתא מספר חסידים (סי’ תרח”ץ) שכתב בזה”ל: “שנים שיושבים ובקשו אויבים להרוג אחד מהם, אם אחד ת”ח והשני הדיוט, מצוה להדיוט לומר הרגוני ולא תהרגו את חבירי, כר’ ראובן בן איצטרובלי שבקש שיהרגוהו ולא לרבי עקיבא, כי רבים היו צריכים לרבי עקיבא”. וכתב לחזק עוד דין זה ממה שכתב בשו”ת יד אליהו (סימן מ”ג) שאף שלדעתו אין להכניס עצמו בספק סכנה להציל את חבירו, מ”מ להצלת ת”ח שפיר דמי.
וראיתי בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”ב סי’ קע”ד ענף ד’ ד”ה וא”כ) שהאריך למעניתו אם מותר להכנס לספק סכנה כדי להציל את חבירו מסכנה, וכבר התבאר שהבית יוסף (חו”מ סי’ תכ”ו) פוסק את ההגהות מימוני בשם הירושלמי שחייב להכניס עצמו בספק סכנה להצלת חבירו, אבל דעת הרדב”ז (ח”ג סי’ תרכ”ה) שאסור להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל חבירו. ומתחילה צידד שאסור למסור עצמו למיתה תחת אחר, אם כבר נגזר על האחר מיתה, ואפילו עם הארץ שרוצה למסור עצמו למיתה במקום ת”ח, אך בסוף דבריו נראה שמצדד לחדש שאף לדעת הרדב”ז שאסור להכנס בספק סכנה, יש מקום לחלק דהיינו דוקא לעניין הצלת חבירו באופן שיתכן ואם לא יסתכן שניהם יישארו בחיים, ומטעם זה למה יכניס עצמו בספק סכנה, אבל לעניין הצלת ישראל ממיתה, באופן שנותן נפשו למיתה תחת האחר ומצילו ממיתה ודאית, אפשר שאף הרדב”ז יודה שמותר.
ונראה להביא ראיה שמותר לאדם למסור עצמו למיתה תחת אביו או רבו, מהמדרש (מדרש עשרת הדברות דיבור חמישי) יש מאכיל את אביו פסיוני וטורדו מן העולם ויש מטחינו ברחיים ומביאו לחיי עולם הבא (קידושין לא. וע”ש ברש”י ותוס’), מעשה באדם אחד שפעם אחת גזרה המלכות שכל אדם שישב בטל ולא יעשה מלאכה יקצצו את ידיו ורגליו, בכל יום ויום הבן טוחן ברחיים והאב יושב במטה, יום אחד נכנסו עבדי המלך אמר הבן, אבא טחון ברחיים ואני אשכב במטה, מצאוהו עבדי המלך שהיה יושב במטה והביאוהו לפני המלך וקצצו את ידיו ורגליו, וזה הביאהו לחיי עוה”ב שהציל את אביו. והנה אותו הבן במה ששכב במיתה להציל את אביו עלול היה למות במה שיקצצו את ידיו ואת רגליו, ואפשר גם שבאותו מעשה אביו מת, ובכל זאת חז”ל משבחים אותו שבמעשה זה זכה לחיי עוה”ב, ומשמע שמותר לאדם למסור עצמו למיתה תחת אביו או רבו.
וראה עוד בזה באריכות בחיבורי הקטן “שאגת יוסף” ענייני סכנה רפואה ופקוח נפש סימן ט’, שהארכתי בזה, עש”ב וקחנו לכאן.
