מקורות והרחבת העניין
מקור הדבר בגמ’ ופירוש השם ‘סמבטיון’ וזיהוי מקומו
א. בגמרא סנהדרין (סה: ובמוסגר נביא את פירש”י) שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: ומה יום מיומים (למה תחשב יום שבת יותר משאר ימים). אמר לו: ומה גבר מגוברין (מה לאיש כמוך להיות שר וגדול מכל אנשים). אמר ליה: דמרי צבי (אדני חפץ לגדלני, המלך קיסר המשילני). שבת נמי דמרי צבי (הקב”ה חפץ בו והזהיר על כבודו). אמר ליה: הכי קאמינא לך, מי יימר דהאידנא שבתא (ודילמא אחד משאר ימים הוא שבת). אמר לו: נהר סבטיון יוכיח (פירושו יובא להלן), בעל אוב יוכיח (שאינו עולה בשבת), קברו של אביו (דטורנוסרופוס) יוכיח שאין מעלה עשן בשבת (אף שכל ימות השבוע היה מעלה עשן שהיה נידון ונשרף), אמר לו: ביזיתו, ביישתו, וקיללתו (היינו גידוף, לאביו).
[ועיין מהרש”א בחידושי אגדות שכתב, יראה ששאל לו מי יימר דהאידנא שבתא בשלשה דברים: הא’ מי יימר דזה היום הוא שבת בראשית שבו שבת אל מכל מלאכתו, הב’ מי יימר דזה היום שציווה בו אתכם לשבות, הג’ מי יימר דזה היום הוא שבת לעתיד ומנוחה לחיי עוה”ב. והשיב לו נהר סמבטיון יוכיח כו’, שמעת היצירה הוא נח ביום שבת שהרי בו שבת אל בשעת יצירה, ובעל אוב יוכיח הרי גם עתה אין לעשות בו מלאכה כמו שבעל אוב היום אינו עושה פעולתו ומלאכתו, וקברו של אביו יוכיח הרי שבעולם הבא נחים ביום זה, ולזה אמר לו בג’ לשונות ביזתו ביישתו וקללתו. עכ”ד. וקצ”ב הרי נהר סמבטיון גם עתה הוא נח ולא רק בבריאת העולם, ואולי רצה להראות לו על האדם עצמו שצריך הוא לנוח, או שבבעל אוב ראה זאת בפועל משא”כ סמבטיון הוא רק מפי השמועה, וצ”ע].
ובביאור ענין ‘סבטיון’ המוכיח על השבת, פירש רש”י “נהר אחד של אבנים, ובכל ימות השבת שוטף והולך, וביום השבת שוקט ונח”. והרמב”ן בפירושו על התורה (דברים לב כו) כתב, קורין אותו ‘סמבטיון’ מפני שביתתו בשבת, כי יום השבת בלשון ההוא ‘סבט’ כאשר הוא בערבי (כמו חמסה במקום חמשה), ונהוג בלשונם להוסיף בתארים “יוֹן”, כדוגמת: אזוביון, חוריון, מוליון. וכאמור בגמרא הגירסא ‘סבטיון’ וזה יותר מסתדר עם המשך דברי הרמב”ן שנקרא ‘סבט’ על שם ‘שבת’, אכן במקורות המאוחרים החלו לקרוא ‘סמבטיון’ ומבואר ברמב”ן שאין נפקא מינה בזה אלא היינו הך, והאות מ’ היא גם כן תוספת לצחות הלשון. ויש להוסיף שבהרבה מקורות נקרא הוא ‘שבטיון’, וא”כ זה יותר קרוב לענין של שבת (שרק האות ת התחלפה באות ט), אמנם יתכן שזוהי אות שי”ן שמאלית שנהגית כמו סמך, וא”כ לא דמי לתיבת שבת הנהגית בשי”ן ימנית.
והנה כתב שם הרמב”ן, שעשרת השבטים גלו אל מעבר לנהר סמבטיון. וכבר מצינו בירושלמי (סנהדרין פי”א סוף ה”א) כי לשלשה מקומות גלו ישראל, האחד לפנים מנהר סנבטיון, ואחד לדפני של אנטוכיא, ואחד ירד עליהם הענן וכיסה אותם. וכן נזכרה גלות זו במדרש רבה בכמה דוכתי (ויצא פרשה עג סימן ו, שלח פרשה טז סימן כה, איכה פרשה ב סימן ט) עיי”ש. ובתרגום יהונתן על הפסוק (שמות לד י) “נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ” מבואר דהיינו בזמן שילכו בשבי על נהרות בבל ואעלם מִשׁם ואשכינם מעבר לנהר סמבטיון, וכאלה נִפלאות לא נִבראו בכל יושבי הארץ (וצ”ב אם כוונתו לעת הגאולה או שזה כבר היה, וגם צ”ב איזה נפלאות יש בזה ולא נראה שהכוונה לעצם הפלא של הסמבטיון).
ואכתי לא ידענא היכן הוא הנהר, וכשנדע אזי נגלה גם את הנהר וגם את המקום שאליו גלו השבטים. והרמב”ן שם פתח וכתב שגלו לנהר גוזן, הוא שהחכמים קורין סמבטיון, כי נקרא גוזן מלשון ‘וַיָּגָז שַׂלְוִים’ (במדבר יא לא) ‘אַתָּה גוֹזִי’ (תהלים עא ו), כי העומדים אחריו מוסַרים מבני אדם. ודבריו הם ע”פ הכתוב במלכים ב’ (פרק יז פסוק ו) “לָכַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיַּשֶׁב אֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי”, ובגמרא קידושין (עב.) איתא ‘חלח’ זו חלזון, ‘חבור’ זו הדייב, ‘נהר גוזן’ זו גינזק, ‘ערי מדי’ זו חמדן וחברותיה, ואמרי לה זו נהוונד וחברותיה דהיינו מושכי חוסקי ורומקי. וראיתי שיש חוקרים שמשערים שערים אלו נמצאות כיום באזורי צפון עיראק ומזרח טורקיה וכן אפגניסטאן ועוד שם בסביבה. מאידך, חוקרים אחרים מצביעים על נהר ה’גננס’ בהודו כ’נהר גוזן’ – סמבטיון לשעבר, ויש שנקטו שזו נהר “סאבאטינו” הנמצא בהודו ומפריד בין האינדיאנים באזור.
והנה לגבי אפגניסטן, זכורני שראיתי לאחרונה כתבות על כך שנמצאו שם סימנים שהשבטים המקומיים מחזיקים במנהגים יהודיים, אמנם כידוע יש כעת בארצנו קהילה מפוארת של עדת האפגנים (ומתוכן משפחות שבתאי גרג’י וסימן-טוב) אשר חיים כיהודים חרדים ושלמים, אך כנראה באזורים אחרים במדינה ענקית זו, יש כאלה שלא מוגדרים כיהודים אבל מגלים סימנים שהמה מבני השבטים האבודים, ובעיקר משבט בנימין, ראה בספר ‘אור חדש בציון’ (ח”א עמ’ 45 והלאה, לרא”א זוננשיין) ובספר ‘שבטי ישראל האובדים והנידחים’ (דו”ק בעמ’ 141) ואכמ”ל. וראה בהמשך דברינו שאכן היום יש באפגניסטן וגם בהודו משהו שמזכיר את נהר סמבטיון, וזה מתחבר עם הדברים האמורים.
בעל ה’אקדמות’ שהלך אל מעבר לנהר סמבטיון
ב. בבואי לברר עניינו של נהר הסמבטיון, אקדים שכבר בפעם הראשונה שנזכר הדבר היה מי שפקפק בו, דיעוין בשאילתות דרב אחאי (בראשית שאילתא א) שמובא שם המעשה של טורנוסרפוס ורבי עקיבא ביתר אריכות, ומפורש שם שטורנוסרפוס לא השתכנע מטענה זו של נהר הסמבטיון, מאחר שלא היה יכול לאמתה, וכך הלשון שם ”אמר לו ממאי נילף, מנהר סמבטיון שהוא רץ כל הימים ובשבת הוא עומד, אמר ליה אף בנהר הזה איני מאמינך שאיני יודע את מקומו”. ומבואר מזה שגם בזמנו היה זה כעין אגדה עלומה ולא דבר שכלל הציבור החזיק ממנו. אכן אולי היה זה חילוק בין ישראל לגויים, והיהודים לא פקפקו בזה כלל, ודו”ק. [ואציין מה שראיתי מובא, שכהן דת נוצרי כתב אגרת קדומה הנקראת “אגרת פרושי ג’ואן”. בה הוא מספר על ביקורו באזור הודו, ומוסיף בהתלהבות ש”יש נהר וסביבו נהר מאבנים, ומושך עד ים אוקיינוס, ומקיף תשעה משבטי ישראל, והולך כל ימות השבוע עד יום השבת ובשבת כולו נח ונושא אבנים גדולות וקטנות לים, ותשעה שבטי ישראל אינם יכולים לעבור את הנהר”. ולא סיפק בידי לחקור מקור הדבר וטיבו, ורשמתי למזכרת].
ואפתח במעשה המפורסם המסופר על רבי מאיר ש”ץ (שליח-ציבור, חזן), שחיבר את ה”אקדמות” הוא הפיוט שהאשכנזים שרים וקוראים בניגון לאחר תפילת שחרית ולפני קריאת התורה בחג השבועות. הסיפור מופיע באגרת שנכתבה ע”י רבי ישראל משקלוב, ושיגרו אותה חכמי צפת בשנת תקצ”א ע”י רבי ברוך מקרלין בנסיעתו לארץ ‘עדן’ (בתימן) לחפש את עשרת השבטים. השלמה למעשה ופירוט היאך עבר אותו רבי מאיר את נהר סמבטיון, מובאת בדברי רבי משה מאמאן בפירושו לספר האקדמות (ורשה תרס”ב דף כא, נדפס בספר ‘שנים עשר שבטי ישראל’ עמ’ 76 והלאה, וכן הובא במוסף שבת קודש יתד נאמן ערב חג השבועות תשנ”ט) ששמע מרבו בעל ‘שפת אמת’. ויעוין גם ב’אליה רבה’ (סי’ תצד אות ה) שהכריע בנידון חכמי ק”ק ויניציאה (המובא בשו”ת שער אפרים סי’ י) אם אפשר לומר את האקדמות בתוך קריאת התורה, שעל פי המבואר במעשה [שנמצא נדפס בלשון אשכנז ישן נושן פפד”מ תפא] על מה תיקנו אקדמות, נראה דכיון שהמעשה היה במדבר לכן תקנו לומר אחר פרשת במדבר סיני זכר לנס.
ותורף המעשה הוא, שהיתה קהילה יהודית תחת מלך טוב, אך היה שם גוי רשע אחד מכשף שהיה הורג יהודים במבטו, ולבסוף הכריח את המלך לערוך ויכוח בינו לאחד מהיהודים, והמה היו אובדי עצות, יען שמלבד עצם הויכוח הרי הכומר יכול להרוג במבטו את המתמודד מולו. ובאין עצה החליטו הקהל לשלוח את ר”מ ש”ץ אל בני משה השרויים מאחורי נהר סמבטיון, והוא הלך לשם ואחר מסע מפרך הגיע לתחומם, ואף שאי אפשר לעבור את נהר סמבטיון מחמת שהוא גועש ומשליך אבנים, בכל זאת בשבת הוא נח ואז הלה עבר, והביא משם חייט, אשר התמודד עם הכומר, ולא הצליח הכומר להורגו במבטו, אך הראה כוחו בשולחו אל-על שני אבני ריחיים מסתובבות כבעת טחינה, ולבסוף אמר החייט שהוא מראה כוחו בכיפוף עץ ארז ארצה, וביקש מהכומר להחזיקו, וברגע שתפס בו הכומר, שיחרר החייט את אחיזתו, והאילן שב בתנופה אדירה כלפי מעלה, והכומר שאחז באילן, התעופף אל השמים היישר לתוך שני אבני הרחיים אשר טחנוהו כדבעי, ולישראל הייתה רווחה.
והנה מבואר בין שיטי הך מעשה, כי ר”מ ש”ץ היה צריך לגרש את אשתו יען כי הגם שבהלוך יהיה מותר לו לעבור את הנהר בשבת מ”מ בחזור כבר לא יוכל אלא יוכרח להישאר שם, וכן לאידך גיסא החייט משם היה צריך לגרש את אשתו מכיון שרק הותר לו לצאת להציל את אותה קהילה אך לא יוכל לשוב אל ביתו, ולהכי הרגיעו ר”מ ש”ץ כי יש לו בת כלילת מעלות והוא יוכל להתחתן אתה כשיגיע לקהילתו. וצריך לבאר הך מילתא, כי מלבד שיש לדון בזה שהתירו סופו משום תחילתו דהיינו שהתירו לו לחזור כדי שמעיקרא לא ימנע מלילך להציל נפשות (עיין שו”ע סימן תריג סעיף ה ובמשנ”ב שם ס”ק טו ובשש”כ החדש פרק לח הע’ נב), גם זאת צריך להבין בכלל איזה איסור יש כאן בהעברת הנהר.
ונקדים שנראה כי עצם עבירתו בנהר יש בה איסור, אכן הרי אפילו מה שאין שטין על פני המים (שו”ע סימן שלט סעיף ב) הוא רק איסור דרבנן משום גזירה, וקשה לומר שנאסר גם במקום צורך כזה (ויל”ד בביה”ש, וצ”ע אם באותו זמן היה הנהר נח, ואולי חלוק ער”ש ממוצ”ש). ויתירה מזה דמבואר בדברי הפילוסוף הספרדי הקדוש חכם מנשה בן ישראל (‘מקוה ישראל’ פרק י אות לו) בשם ההיסטוריון יוסף בן גוריון הכהן (בספר ‘מלחמות ישראל’ פרק כד) שביום שבת היו רואים בו תהום יבש בלא מים כלל, וא”כ אין כאן כלל נידון של שייט. והנה מצד ההליכה במקום יבש, הרי דרך זו היא ככל הדרך שהלך עד עתה, ויכול לקנות שביתה ולילך אלפים אמה משם. ואולם בתיאור של ה’שפת אמת’ (מתלמידו הנ”ל) מובא שהנהר היה רחב שלש פרסאות (פרסה היא ארבעה “מיל” שהם 8000 “אמה”) שזה 4 ק”מ, וא”כ מובן דלא מהני שביתתו לילך יותר מאלפיים אמה (עי’ שו”ע סי’ ת וסי’ תח) דהיינו ק”מ. אבל זה דבר משולל היגיון לומר שהנהר היה ברוחב עצום כזה, והרי זה ימה ולא נהר, ואולי כוונתם לאורך הנהר, וראה בתיאור אלדד הדני (בית המדרש ח”א ש”ב) שרוחב הנהר הוא מאתים ועשרים אמה שזה קצת יותר ממאה מטר, וזה נשמע יותר הגיוני, ולפי”ז הדר”ק לדוכתיה איזה איסור יש לעבור שם, ובאמת שם מבואר שבשבת יש אש מלהטת סביבות הנחל ואי אפשר לגשת אליו, וא”כ דל מהכא איסורא, אכתי לא מובן איך בכלל עבר בו בשבת, וצ”ב בכל זה.
בירורים במעשה הנזכר
ג. עוד יש לדון על בעל המעשה, הוא רבי מאיר בן רבי יצחק ש”ץ נהוראי, הידוע בכינויו “בעל האקדמות” על שם מעשה זה, וחי בעיר וורמייזא במחצית השנייה של המאה האחת עשרה, שכאמור שימש שם כחזן ומכאן התוספת לשמו “ש”ץ” (ראשי תיבות של שליח ציבור), ובתור חזן חיבר פיוטים אשר רבים מהם הפכו לחלק בלתי נפרד מן התפילה עד ימינו. וכידוע גם גדול הפרשנים רבן של ישראל רש”י הקדוש למד בישיבה בוורמייזא, ואכן בסידורו (הלכות ר”ה) הוא כותב “ושמעתי מפי אותו צדיק ר’ מאיר ב”ר יצחק”, כמו כן בתשובה (הנדפסת בשיבולי הלקט ס’ רצ) כותב רש”י “ושמעתי מפי אותו צדיק ר’ מאיר ב”ר יצחק זצ”ל”. וראה עוד במחזור ויטרי (סימן קנה) שמזכירו בכבוד גדול, וכן נזכר בתוספות במסכת ראש השנה (יא.) עיי”ש. ומכל זה מבואר שלא מדובר בצדיק נסתר עלום שם, אלא בגדול מפורסם ומוכר אצל כלל ישראל.
ומעתה הדבר צריך ביאור מדוע לא מופיע אזכור לסיפור זה מפי חכמי אותה תקופה, דהיינו שמישהו יספר על כך בלשון נוכח, ורק נזכר בתור סיפור עתיק שאירע לפני שנים. גם צ”ב מהיכא תיתי ומנין ידע היכן זה נהר סמבטיון ושיש שם קהילה של ישראל מעשרת השבטים האבודים אשר דוקא המה אלו שיצילו את קהילתו מהסכנה. ודבר נוסף מפליא בתמיהתו, הוא הנוסח שהובא בשם השפת אמת, שמדובר בקהילה שבמדינה שאחורי מדבר אסיא הסמוכה לנהר סמבטיון. ונראה שבא ליישב איך הגיע עד לשם ואיך הכיר וידע על הנעשה שם, אכן כמובן דבר זה מופרך מעיקרו, כי הר”מ ש”צ היה בצרפת שבאירופה, רחוק מאוד מכל מקום שיתכן שבו נמצא נהר סמבטיון (אף אי נימא שזה באזור אפגניסטאן, וכל שכן אם זה באזור הודו) וכמובן.
ואכן ראיתי כי הסופר הרב יהודה לייב פישמן מימון (בספרו האקדמות ומחברו) משער שאגדות מסוג זה התבססו על מציאות כלשהי, ולפיכך מתאר אפשרות של מאורע שאינו קשור כלל לסמבטיון. כלומר, שאחד מן הכמרים באשכנז שהיה שונא ישראל, השתדל להביא את דיבתם רעה ולהלשין עליהם לפני המלך. הכומר דרש מאת היהודים, כי יבואו להתווכח עמו בפני המלך בענייני האמונה. היהודים ביקשו מאת המלך לתת להם ארכה כדי שיספיקו להביא אחד מחכמי ישראל המובהקים שידע מה להשיב לכומר. הם הביאו ממרחק את הרב רבי מאיר בר’ יצחק, והוא הצליח בחכמתו, לנצח את הכומר ולהציל את היהודים, ועל-אודות הנס הזה, נתחברה מגילה מיוחדת, שהיו קוראים אותה בחג השבועות.
חול הסמבטיון גועש גם כשהוא בכלי רחוק מהנהר
ד. והנה כמו שבקריעת-ים-סוף לא היה זה נס מקומי גרידא, אלא נבקעו כל מימות שבעולם (רש”י שמות יד כא ושמואל ב כב טז ותהלים יח טז, וכן הוא בילקוט שמעוני שמואל ב רמז קסא), כך גם לגבי נהר סמבטיון, מובא בספר מלחמות ישראל (הנ”ל) שאדם אחד היה לו כלי זכוכית מלא מהחול שבנהר סמבטיון, ובכל ששת ימי המעשה היה החול ההוא שבתוך הזכוכית סוער והולך אך בשבת היה נח. [ויש להוסיף לציין לעוד דבר פלא אשר נמשך ממקומו גם אל כל מקום אחר בעולם, והוא סלע של אזור הר סיני, שיש בתוכו צורת עץ עם הרבה ענפים, ונמצא באופן תלת מימדי, ואם שוברים את האבן אזי בכל חלק ורסיס יש נמי צורה כזו, באופן שאין לזה גבול. ואף אני ראיתי זאת בעיני לפני שנים רבות, וכן מספר על כך הגאון הנאמ”ן רבי מאיר מאזוז שליט”א בשיעוריו (כפי שראיתי באחד מגליוני ‘בית נאמן’), וכבר קדם בזה הגאון יעב”ץ ב’מגדל עוז’ (עליית הטבע) עיי”ש].
ובספר מקוה ישראל (הנ”ל) מביא זאת, ומוסיף וכותב שהוא עצמו שמע כן מאביו שסיפר לו כמה פעמים, שבעיר ליסבון בירת פורטוגל, היה כושי אחד שהיה לו כלי זכוכית מלא חול מנהר סמבטיון, ובכל ערב שבת לקראת כניסת השבת היה מגיע לרחוב ‘החדש’ הנקרא כך משום ששם היו דרים יהודים שהיו אנוסים לאמונת הנוצרים, והכושי ההוא היה מכנה אותם בשם יהודים, והיה קורא להם ומראה להם את הזכוכית שבידו, ואומר “סיגרו את החנויות – כי בא העת לקבל שבת”. ומוסיף ששמע מהשר רבי מאיר רופא, שראה כושי עם כלי זכוכית שבתוכו החול, עומד לפני בית תיפלה של הישמעאלים, ועבר שם השופט ושאל על הדבר וכשהבין המדובר הלך ולקח את הכלי ההוא וירב את הכושי ויגער בו ויאמר “עשית שלא כהוגן – כי זהו חיזוק ליום השבת של היהודים”.
רבי מנשה בן ישראל במקוה ישראל שם, כאשר הוא מעיד ששמע זאת מאביו, כותב הוא שבודאי אמת הדבר, כי הוא מן הדברים הנמנעים שאב יספר שקר לפני בניו. בזה הוא מחזק את הענין בגושפנקה מוחלטת. אלא שאביו לא סיפר שכך ראה בעיניו, כי אם סיפר זאת בסתם, ויתכן שכך שמע והוא רק העביר שמועה זו לבנו, וממילא אין כ”כ ראיה לומר שבודאי היה הדבר. אך הרי מלבד מה ששמע מאביו, הביא כן משני מקורות נוספים שאחד מהם (רבי מאיר רופא) כותב שראה זאת בעיניו וכאמור (ועיין להלן אות ו מה שנביא בשם הרמב”ם). וא”כ יש לנו כאן עדות על כוחו של נהר סמבטיון גם בזמן שאחרי חתימת התלמוד, ולכאורה אם עדיין היה כח באותו חול המנותק מהנהר, כל שכן שבנהר עצמו היה עדיין כח כזה באותה עת שהיה גועש ושוצף בכל ימי החול ובשבת היה נח.
חכמי ירושלים והשלוחים אל השבטים האבודים
ה. עדות נוספת מאוחרת יותר, מובאת בספר ‘זכר דוד’ (מאמר ג פרק ז) לרבי דוד זכות מודינא, ובה מסופר על יהודי שהגיע בטעות למקום גלותם של “בני משה” אשר מעבר לנהר סמבטיון, והם שלחו עמו איגרת אל שבטי יהודה ובנימין אשר בעיר ירושלים תובב”א. ולקיום ואישור האיגרת הזו, לידע שאמת נכון הדבר, חתמו עליה עשרה מחכמי ירושלים (ר’ יעקב חיים צמח, ר’ אברהם ב”ר חנניה [תלמיד מהרימ”ט], ר’ נתן ב”ר זרחיה גוטה, ר’ יצחק נסים ן’ ג’אמיל [זקנו של רבינו חיים אבולעפיה], ועוד). המכתב האמור נכתב ונשלח אל אנשי ירושלים בשנת ה’ אלפים שי”ח לבריאת העולם, וה’העתק’ מגוף המכתב שעליו חתמו עליו גדולי היה בשנת תי”ז לבריאת העולם. ומרן החיד”א זצ”ל בספרו ‘מדבר קדמות’ (מערכת ח אות יח) העיד על כל החתימות של אותם חכמים, שמכיר את רובם באמיתות מפסקי הרבנים וחתימותיהם אשר הם תחת ידו.
ובמסגרת זו לא אוכל להעתיק את כל אורך האגרת הזו, אך כפי שכתב שם החיד”א שבקיצור מופלג אכתוב מה שכתוב בכתב הנזכר בקיצור, שלפני בערך שלושים שנה, שליח ירושלים למדינת פרס החכם השלם הדיין המצויין כמה”ר גד נאבד, הלך בדרך והנה מולו פרש אחד הבא להורגו, ואמר ‘שמע ישראל’ וירף ממנו, ואמר לו שהוא מעיה”ק י-ם, והלך הפרש לעשרת שבטים והביא לו ב’ צרורות מעפרות הזהב, הגדול לעיה”ק והקטן לשליח עצמו, וכתב מבני משה לבני ירושלם ת”ו, והגיד לו ענין עשרת שבטים ונהר סמבטיון כמ”ש באלדד הדני. ואחר תקופה על פי בקשת הרב המקובל כמה”ר נתן שפירא, העתיקו לו חכמי ירושלים טופס הכתב ובו עיקרי הדברים שבאיגרת הנזכרת, והרב הנזכר נח נפשיה שם בריגי”ו והכתב הונח באוצר הוַעד.
והנה מלבד המכתב האמור עליו חתמו חכמי ירושלים הספרדים באותה עת, היה מכתב בכיוון הנגדי, מירושלים עיר הקודש אל מעבר לסמבטיון, אותו שלחו גדולי ירושלים האשכנזים לפני מאה ושלושים שנה בשנת תרנ”ט. החתומים על המכתב היו רבה של ירושלים הגאון רבי שמואל סלנט זצ”ל וחברי בית דינו, ועמהם הגרי”ח זוננפלד זצ”ל והגרע”י שלזינגר זצ”ל בעל ה’לב העברי’. ומסופר (ע”פ המובא במוסף ‘שבת קודש’ – יתד נאמן, סוכות תשס”ט) כי מטרת המכתב אשר שיגרו גדולי ירושלים ל’בני משה’ הייתה “למצוא דרך מבוא, לאחינו בני אמונתנו עשרת השבטים, ואת מעבר הנהר סמבטיון ובני משה החונים לפנים מן הנהר”. במכתב מביעים הגאונים את ציפיתם כי ע”י מציאת מקום עשרת השבטים תבוא הגאולה. ומציינים את דברי אדוננו הגר”א זצ”ל שכתב: בני משה החונים לפנים מנהר הסמבטיון, המה צדיקים ופרושים גדולים, והם המושיעים שיעלו בהר ציון!
תשובה מ’שם’ לא הגיעה… אבל כפי שמספר המקובל רבי שמעון צבי הורביץ זצ”ל ר”מ בישיבת ‘שער השמים’ (בספרו ‘קול מבשר’ שעוסק בחקר עשרת השבטים האבודים), הגיע לירושלים אדם שהציג עצמו בשֵם ‘יוסף בן יעקב’ מ’בני משה’, וטען שהוא מקהילת “בני רֵכָב” (ראה דברי הימים א פרק ב פסוק נה). גדולי ירושלים, בהם הגאון הפוסק רבי צבי פסח פראנק והגאון המקובל רבי חיים יהודה ליב אויערבאך, נפגשו עמו והתרשמו ממנו ושלחו איתו בחזרה איגרת עבור בני עשרת השבטים הרחוקים. גורלו של אותו אורח עלום לא היה טוב, הוא נתפס ע”י הממשל הטורקי בחשד לריגול, ואף הוצא להורג בדמשק, קשה לדעת מי היה האיש ומהיכן הגיע.
אגרות הרמב”ם והברטנורא
ו. נמצאנו למדים עד עתה, כי אין לנו דברים ברורים במיקומו של נהר סמבטיון, או עדויות מהימנות עליו. כי הגם שראינו שגדולי וזקני ירושלים העידו כי קיבלו משם איגרת, וכן יש ששלחו לשם איגרת, הנה כל אלו אינם יותר מגדר משאלת לב, כי כל סופר בעל דמיון ומעוף הבקי במאמרי חז”ל ובהיסטוריה וחגור בלשון לימודים יכול לכתוב איגרת כזו, ואותו אחד שהביאה, אינו אלא עד אחד שנאמן באיסורים או בעגונה אך לא נוכל לבסס עליו ידיעות בדברים עלומים כאלה, ולכן עם כל יופי הדברים המרתקים, אין בזה כדי שביעה ושבועה לומר שאכן בדורות האחרונים קיים נהר כזה ומעבר אליו שוהים עשרת השבטים האבודים.
ובמשי’ם חפש’י ראיתי ב”קבץ על יד” (הנדפס ע”י ‘חבורת מקיצי נרדמים’ ברלין תרמ”ח, ח”ד עמ’ 39) שבו נכתב בענין עשרת השבטים האבודים, והביאו בקצרה את המעשה דבעל ה’אקדמות’, ואח”כ כתבו כי באגרות הרמב”ם אשר לא באו בדפוס, נמצא כתוב: ואשר שאלת על עניין השבטים, דעו לכם שזה עניין אמיתי, ואל ביאתם אנו מחכים אשר הם אחרי הרי חשך ונהר גוון ונהר סמבטיון גנוזים, ובאמת שנהר זה מושך חול כל ששת ימי המעשה וביום השביעי הוא נח, וכבר הביאו בימי הזקן הצדיק הנגיד אבי אבא ז”ל צלוחית אחת ובה מהחול והיה מסבב כל ששת הימים ונח בשביעי, והדברים אמיתיים כי הם נראים לפעמים ליחידים, גם מבני רכב באו אנשים בימי הזקן והגיד לי אבא מרי זצ”ל דבריהם, כי הם עד עתה מקיימים מצות אביהם, והם עם רב כחול הים יושבים ומחכים ולישועת ה’ יתברך מצפים ומקוים ומייחלים, ומשפטי התורה וחוקיה וסודיה יודעים, עכ”ל.
איברא שגם על כך יש לפקפק, כי הן אמת אילו ידענו שכתב כן הרמב”ם, אזי אין בודקים מן המזבח ולמעלה, והיה זה פלא אשר אף הוא מעיד בשם זקנו על ענין זה של הצלוחית ובה החול מהסמבטיון, אך מאחר ולא הוברר מניין ידוע לנו שאגרת זו הרמב”ם כתבה, וגם לא נמצאה כזו איגרת שנוכל לברר ממנה דבר זה, על כן מסתבר שגם את זה מאן דהוא חמד לצון לחיזוק המסורה לנו, ולקח הסיפורים והמדרשים ששמע והדביקם אל הרמב”ם. ואולם על עצם הענין של צלוחית החול, לעיל צידדנו שדבר זה נראה אמת, משום שהעידו עליו מכמה כיוונים, ושוב ראיתי מצוין שבפירוש יפה תואר על המדרש מביא שאם אחד יקח חול מהנהר ויעבירנו למקום אחר ישאר החול בתכונתו הנפלאה שיגעש וירעש כל ששת ימי השבוע וביום השישי בין השמשות ינוח מרעשו. אכן לא מצאתי כן בפירוש יפה תואר. ועכ”פ צ”ע האם כשנראה חול גועש ובשבת נח, יהיה זה מופת על נהר סמבטיון שגם כעת הוא גועש כעדות חז”ל.
ונזכרתי שיש עוד אגרת מאחד הראשונים שדיבר בזה (הנדפסת בספר דרכי ציון) והוא רבינו עובדיה ירא מברטנורא, שם הוא מספר שבאו למקומו יהודים מארץ עדן היא הארץ אשר בה גן-עדן אך מקום הגן לא נודע אצלם כלל, והיא ארץ דרומית מזרחית מול ארץ כוש אלא שהים סוף ביניהם. והם סיפרו כי מפורסם אצלם וברור מפי סוחרי ישמעאלים נאמנים, כי רחוק מן הארץ ההיא מהלך חמישים יום במדבר נמצא הנהר הידוע סמבטיון, והוא סובב ומקיף כחוט את כל הארץ אשר שם יחנו בני ישראל והוא יורה אבנים וחול כל ימי החול ואינו נח אלא בשבת, וזה גורם שאם ילך יהודים בארץ ההיא שלא יחלל את השבת ומסורת בידם שהם כולם מבני משה.
והנה המתבונן יבין שמדובר כאן ביהודים מקהילת עדן שבארץ תימן, וצריך בירור האם אכן יש קשר בין ‘גן-עדן’ התחתון למקום זה או שמא זה רק שֵם מושאל. ועכ”פ ברור שמדובר במקום זה, וכפי שמובא שם שהם עוסקים בלימוד הרמב”ם ואין להם גמרות (אלא רק רי”ף). ולעניננו, גם כאן אין עדות ישירה על הענין (שו”ר בספר ‘יהודי עדן’ עמ’ 35 שכתב שאין ערך היסטורי ניכר לאיגרת זו כיון שהדברים הם מפי השמועה ולוקים בגוזמאות), אלא רק מפי ישמעאלים, אלא שזה דבר שמוחזק אצל כולם בברירות, וא”כ יש לזה יותר תוקף, ומה שאמרו שזה מרחק חמישים יום, וצ”ע אם זה מזרחה לכיוון הודו או שמא זה צפונה לכיוון עיראק ואפגניסטן (אך לא מסתבר שזה לכיוון דרום מערב דהיינו באפריקה, כי א”כ היה צריך לומר שחוצים את ים סוף וזה לא נקרא מהלך במדבר), ואכן בין בזה ובין בזה יש עדויות על נהר שמזכיר את התיאור של הסמבטיון (כדלקמן), אלא שאין בו את הנס של מנוחת השבת אשר תיארוהו הישמעאלים הנ”ל, וגם אינו סובב את כל הארץ ההיא.
[אחר זמן ראיתי מובא כי השד”ר רבי משה יפה שלח מכתב (בשנת תר”ח) לגאון המפורסם רבי יוסף שווארץ זצ”ל (מח”ס תבואת הארץ), בו מספר לו על עשיר יהודי שהתגורר בבומבי שבהודו, ששלח את בנו לצרכי מסחר לקאנטאן, שם סיפרו לו כי במרחק של חודשיים הליכה, ישנו נהר הזורק אבנים בכל השבוע ובשבת הוא נח ונרגע. ע”כ (ולא מצאתי מקורם של דברים). ומבואר שמהודו עצמה (היינו קאנטאן, ואולי היא מחוץ להודו) לוקח יותר מחמישים יום עד שמגיעים למקום זה, ולכאורה היינו יותר הלאה במזרח הרחוק. אך ליישב הסתירה מהעדות שבאגרת הברטנורא, אולי נצטרך לומר שזה אזור שבין הודו לתימן, כך שבערך משני המקומות לוקח פחות או יותר אותו זמן להגיע אליו, וצ”ע].
עדות אלדד הדני ותשובת רב צמח גאון לאנשי קירואן
ז. ובינותי כי השמטתי מקור קדום וחשוב לכל הענין, והוא סיפורו של אלדד הדני, אשר החיד”א (במדבר קדמות) כותב שזה אחד מהדברים המאמתים ענין עשרת שבטים, ונדפסו סיפוריו בגרסותיהם באוצר מדרשים אייזנשטיין, ומבואר שם שהוא בא בימי רב צמח גאון אל אנשי קירואן (באפריקה, באזור תוניס), ועל כן פנו לרב צמח לשאלו על כך. ובכן השואלים כותבים להודיע לרב צמח כי נתארח בינינו אדם אחד ושמו אלדד הדני משבט דן, וסיפר לנו כי ארבעה שבטים הם במקום אחד, דן ונפתלי גד ואשר, שם המקום חוילה הקדומה אשר שם הזהב, ויש להם שופט עבדון שמו, ודנין בארבע מיתות בית דין ויושבים באהלים ונוסעים וחונים ממקום למקום, ונלחמים נגד שבעת מלכי כוש, ומהלך ארצם שבעה חדשים.
וממשיך ומתאר אותם, יש להם המקרא כולו, ואין קורין מגילה ממעשה אסתר – כי לא היו באותו הנס, ולא מגילת איכה – כדי שלא לשבר את לבם, ובכל התלמוד שלהם אין שם שום חכם מבעלי משנה או בעלי תלמוד, אלא “אמר יהושע מפי משה מפי הגבורה”. ואותו אלדד הדני אפילו דיבור אחד אינו מבין לא בלשון כוש ולא בלשון ישמעאל אלא לשון הקודש לבד. והלשון שהוא מדבר יש בו דברים שלא שמענום מעולם, כמו ליונה קורא ‘תינתרא’, ציפור קורא ‘ריקות’, פילפול ‘דרמוש’. וכל איש זרוע מהם נותנים אותו לחלק המלחמה, ואינם זזים ממלאכתם, גיבורי דן להם ג’ חדשים ידועים רודפים אחר מלחמתם על סוסיהם ואין יורדים מעליהם כל השבוע, ולערב שבת יורדים בכל מקום שהם וכו’ ואם יבואו עליהם האויבים יוצאים בכל כלי זיינם והורגים בהם רבים כגבורת השם עליהם.
וכאן הוא מספר סיפור נס ופלא, כשחרב בית המקדש עלו ישראל לבבל, עמדו הכשדים על בני משה אמרו להם, שירו לנו משיר ציון, עמדו בני משה וגעו בבכייה לפני הקב”ה וכתתו אצבעותיהם בשיניהם לומר, האצבעות שהיו מכין בהן בביהמ”ק האיך נכה בהן בארץ טמאה, ובא הענן ונשאם עם אהליהם וצאנם ובקרם והוליכם לחוילה והורידם שם בלילה. וכאן הוא מתייחס לנהר סמבטיון, ומעיד: סיפרו לנו אבותינו ואבותינו מאבותיהם, ששמעו באותו הלילה רעש גדול ובבקר ראו חיל גדול וכבד, והסב להם את הנהר שגולל אבנים וחול במקום שלא היה שם נהר מעולם, והנהר ההוא עדיין גולל אבנים וחול בלי טיפת מים, ברעש גדול וקול גדול, שאלמלא היה פוגע בהר של ברזל היה מנפצו. ובשבת הנהר נח, ובשעה שיעריב יום הששי בין השמשות תרד עליו ענן, ואין אדם יכול ליגש אליו עד מוצאי שבת, והם אסורים מפני שהנהר מקיף עליהם, ולא אנו יכולין ליכנס אצלם ולא הם יכולים לצאת משם. עכת”ד.
והנה רב צמח גאון השיב להם בעסק רבי אלדד הדני, שאכן יש מקור ובסיס לסיפוריו, וכתב שם ששבט דן הלך מעצמו לכוש 135 שנה קודם החורבן. ובהמשך דן במה שאמרו שהם בני משה אצלם ונהר סמבטיון מקיף עליהם וכתתו אצבעותיהם וכו’, והשיב שאכן כך אומרים חז”ל במדרש (ילקו”ש רמז תתפג לתהילים פרק קלז, והובא ברש”י קידושין סט ב ד”ה ואבינה בעם) שהגלה נבוכדנצר לוים בני משה ששים ריבוא וכיון שהגיעו לנהרות בבל הם וכינוריהם אירע להם כאמור. ועוד האריך ליישב את מה שהמסורת שלהם שונה ממה שמקובל אצלנו מפי חכמי ארץ ישראל וחכמי בבל, שבסך הכללי גם תורתם היא מאותו מעיין שחכמינו שתו, והכל היא תורה אחת, שרק במשך הזמן נעשו חילוקים בין זה לזה וכמו שיש חילוקים בין חכמי ארץ ישראל לחכמי בבל. עיי”ש בכל דבריו.
יוצא לנו מהדברים האמורים שכבר בתקופת הגאונים חיזקו ואישרו חכמינו את הענין הזה. אך התבוננתי בזה ונוכחתי כי אמנם רב צמח גאון יישב את דברי אלדד הדני שלא יסתרו מהמסורה לנו, אבל לא נחית לברר האם בכלל היו דברים מעולם או שמא אותו אלדד הדני המציאם במוחו הקודח, והרי כל הדברים הללו אין עליהם עדות אלא רק מפי אומרו, וגם עליו אפשר לומר כאמור שידע תלמוד ומדרשים והיה לו לשון לימודים ושפת ערומים, והצליח להמציא סיפור על מציאותם של בני משה מעבר לנהר סמבטיון, וכמו כל סופר ממוצע שכותב סיפור בנושא. ועל כן אף שלא נח לי לפקפק בדברי תורה שהובאו בדורות הקודמים בתקופת הגאונים, בכל זאת יותר קשה לי לגמור אומר שעל פי דברים אלו אפשר להסיק מסקנות בקשר למציאותם של בני משה מבעד לנהר סמבטיון, אלא מוטב לי לומר שעדיין אין מזה הוכחה ברורה, והאמת אהובה, ועדיין צריך עיון ובדיקה.
מדוע היום איננו רואים את נהר הסמבטיון
ח. והנה ישראל קדושים האמונים על דברי חז”ל, מנקרת בלב הרבה מהם השאלה, אם אכן ישנו לנהר הסמבטיון, היכן הוא נעלם. וכבר שאל זאת הגאון רבי חיים קנייבסקי בילדותו את מרן ה”חזון איש”, וזה על סמך שכבר בזמנו הייתה התחבורה מפותחת והיה אפשר להגיע לכל מקום עם מסוקים וכדומה, ובזמנינו השאלה מתעצמת מכיון שיש לוויינים המצלמים את כל העולם בכל רגע נתון. וראיתי שיש כאלה שהתעקשו שיש מקומות שהלוויינים לא מצליחים להסריט, כדוגמת יערות-עד סבוכים, או אזורים צבאיים שאסור להסריטם. וכל זה אינו שווה לי, כיון שכאן מדובר על נהר שלידו יש קהילה של אנשים, ולא אמור להיות שם מחנה צבאי וכדומה, וגם לא מוזכר בשום מקום שנהר סמבטיון נמצא בתוך יער צפוף וכדומה. ולכן ע”פ דרך הטבע, אם הוא היה קיים היום היו יודעים ממנו. ובאמת לא רק דרך הצילום, אלא גם דרך הגעה פיזית של אנשים, אין מקום גדול [הקובע שֵם לעצמו] שלא הגיעו אליו ואינו מתועד, ודי בזה למבין.
והחזון איש השיב לגרח”ק על הקושיא הנזכרת, “אם הקב”ה רוצה שנהר הסמבטיון יסתתר ולא יתגלה, אז כל הבדיקות, הכי משוכללות שיהיו – לא יעזרו”. והגראי”ל שטיינמן זצ”ל בספרו ‘אילת השחר’ (פרשת ניצבים) כתב שבמשך הדורות ההסתר פנים הולך וגדל, ויתכן שגם מה שלא מוצאים היום איה מקום נהר סמבטיון, אע”פ שהיום יכולים להגיע לכל העולם, הרי זה מכלל ה’הסתר פנים’. והנה אלו תירוצים רוחניים, אשר בעצם אומרים שכשם שיש נס בדרישה כך יש נס בפרישה, דהיינו שעצם זה שלא רואים את הסמבטיון זה גופא נס גדול. והדברים צריכים תלמוד, האם אכן הקב”ה עביד ניסא, ובפרט כשזה נס על נס, ואמנם אכן מצאנו בכמה דוכתי שהדברים הרוחניים יש נס שלא יראו אותם, וכמו ענין ראיית שדים וכו’, ואכמ”ל בזה.
אכן ראיתי בזמנו כתבה במגזין הנקרא “זמן” (ואית דגרסי “בזבוז זמן”) ושם לפי זכרוני מתואר באריכות ובליווי צילומים, נהר בהודו אשר מתיז אבנים בגעשו, ומזכיר במידת מה את הסמבטיון. ומאידך גם זאת ראיתי מובא כתוב בליווי הסרטות, שיש באפגניסטן נהר שסוחף עמו כמויות של אבנים וחול. אלא שבשני המקומות, לא מדובר במשהו אימתני ואדיר שאי אפשר להתקרב אליו, ונראה שגם בקפיצה וכדומה מעל גבי דבר גבוה אפשר לעבור לעבר השני של הנהר המתועד שם, וא”כ לכאורה אין בזה שום קשר לנהר סמבטיון, וברור שלא נקרא לכל נהר שיש בו סחף של אבנים שהוא נהר סמבטיון, אלא רק נהר כזה שהוא אדיר ועוצמתי ובלתי עביר.
אולם בהתבוננות נראה לומר שיתכן שאחד מאלו הם נהר סמבטיון, ומה שאין אנו רואים בו את התיאור האימתני שמובא בספרים על נהר סמבטיון, היא גופא ירידת הדורות, שהקב”ה עשה שהנהר יהיה עדין ומרוכך יותר, וכביכול משתלב במהלך הטבע העולמי. ובזה הדרינן למה שהשיבו גדולי הדורות האחרונים שהקב”ה רוצה שהנהר יסתתר וזהו חלק מההסתר פנים, והתקשנו בזה שהקב”ה עשה נס כפול, שעצם הנהר הוא כמו נס וכעת הסרתו היא נמי נס. אך להאמור, אדרבא אין כאן נס נוסף, אלא יש כאן הסתר פנים, שהקב”ה החליש את עוצמת הנס ונעשה נהר שסוחף אבנים אבל לא בממדים האדירים שהיו עד עתה, וגם כבר אין בו חילוק בין ששת ימי המעשה ליום השבת, ועל ידי כך כבר לא ניכר הגילוי הניסי שהיה עד עתה, וירד לדבר שהוא במסגרת הטבע.
אחר כל זאת חזיתי בספר נחקרה ונשובה (עמ’ קסז) שהביא כי בספר מעשה נסים (אמשטרדם ה’ תקע”ח) מובא מכתב התייר ר’ אהרן הלוי משנת תצ”א, שמספר כך: ונסעתי עד בואנו למדינות מארי פראנקוס הכושים הלבנים, ומשם שני ימים לנהר סמבטיון, ועל קצת מקומות ראיתי אש בוער ועל קצתם בים מעלה עשן ככבשן, ואמרו לי שהוא אש של גיהנום כמו באיטליה שם הרים הנקראים מונטאניא דסיציליה (הר וולקני), ויהי בבואנו סמוך להעיר אשר קרובה לסמבטיון שמענו קול מהומה ורעש גדול כמו רעמים, וככל שקרבנו אל העיר היה הקול הולך וחזק, ושאלתי מה קול ההמון הזה באזני, וענו ואמרו שהוא קול רעש הסמבטיון. אכן בספר עשרת השבטים (דף עז) מובא שבזמן ר’ יעקב הנשיא [מזרע בית דוד אשר נסע משושן הבירה אל בני משה] אחרי שנת ה’ אלפים, התחילה האש להתקרר והיום כבר נתייבש הנהר סמבטיון. ועוד הביא שב’קבץ על יד’ (ח”ד עמ’ מו) כתוב כי נהר סמבטיון נפסק לגמרי בשנת ד’ר’י ע’י’ן (לכאורה היינו שנת שמ”ד) בתחילת השנה ביום תשרי ממש, עיי”ש.
