האם אפשר לטבול במקווה עם תחבושת

שאלה:

אישה שנכוותה באש בדרגה רצינית, והרופאים אסרו להרטיב את התחבושת, האם יכולה לטבול עם פלסטיק מעל התחבושת? כמובן הפלסטיק הוא רק לצורך הטבילה, ואח”כ מסירים אותו. ואם לא תהיה אפשרות לטבול עם הפלסטיק, תצטרך להמתין 4 חודשים עד הטבילה.

פרט חשוב, ההתקן מפלסטיק, שהרופאים רוצים לשים מעל התחבושת, כדי להגן מהמים, לא מכסה רק את התחבושת, אלא גם קצת מסביב. כי אין אפשרות, שיהיה רק על התחבושת.

תשובה:

ציינת בדבריך: שהרופאים אסרו להרטיב את התחבושת כלל! במשך 4 חודשים!

נראה מדבריך, שאסרו להרטיב אפילו לרגע קט, ואפילו כל שהוא.

ולא מסירים את התחבושת 4 חודשים!

כיון שהדבר חריג מאוד, למיטב ידיעתי – אבקש להתייעץ עם מומחה נוסף, על כך.

רצוי מאוד, לפנות לגמ”ח משחות גרין 02-5716037 שמומחים בנושא הכוויות, במיוחד.

אך אם אכן, הפרטים כפי שציינת!

מדובר בשעת הדחק גדול, וניתן להקל, לטבול עם הרטייה, והפלסטיק – ובלבד, שיהיו שניהם, במינימום הנצרך למכה בלבד!

גם תקפיד, לנקות ולשטוף מסביב, ושלא יהיו חציצות נוספות, על התחבושת, הפלסטיק, ומסביב.

בנוסף, אם אפשרי מבחינה רפואית, להרטיב מעט את הפלסטיק צמוד לטבילה – ואז להניחו רפוי מעט, כך שהמים במקווה לא יחדרו לרטייה פנימה, אבל יגעו במים שתחת הפלסטיק – תעשה כן.

בברכה חיים זעפראני.

מקורות ונימוקים:

מהי חציצה?

בפרשת מצורע (ויקרא פט”ו פט”ז) נאמר: “וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם אֶת־כָּל־בְּשָׂר֖וֹ” ודרשו חז”ל: (בעירובין דף ד: ובסוכה ו. ובב”ק פב. ובפסחים קט.) שלא יהא דבר חוצץ, בין בשרו למים.

ושם (נידה סז: ובעירובין וסוכה שם) מבואר: דמהתורה, רק כאשר החציצה חופה את רוב בשרו, ומקפיד על החציצה – חוצץ. אמנם, גזרו חכמים: על רובו, אף אם אינו מקפיד. ועל מיעוטו המקפיד, אף אם אינו רובו. וכן נפסק בשו”ע יו”ד סי’ קצח ס”א.

ולגבי תחבושת שעל המכה, תנן במקוואות (פ”א מ”ב), רטייה שעל גבי המכה חוצצת. וכן נפסק בשו”ע שם ס”י. והטעם: שהרי היא מכסה על חלק מהגוף.

אך הנה, בנידון דילן: יש לדון, שהרי האשה חפצה בתחבושת. ואדרבה, היא מקפדת על הסרתה. וכיון שהתחבושת על מיעוט הגוף, לכאורה אינה חוצצת. [דהוי מיעוטו שאינו מקפיד עליו]

וכמו שהביא בב”י (שם ד”ה דם יבש), דברי המרדכי, והסמ”ק: “שהרגילו הנשים להסיר מעליהן כל גרב ושחין, אף על פי שמן הדין לא היה צריך“. ולמדנו, שכל שיש צער בנטילתו, ואין דעתו להסירו עתה, קרוי אינו מקפיד, ומן הדין אינו חוצץ. אלא שהנשים הורגלו להסיר הגרב, דרך חומרא בעלמא.

ומה דתנן, רטיה שע”ג המכה חוצצת. צ”ל, דמיירי ברטיה, שדרך להחליפה תדיר. ומש”ה, הו”ל מיעוטו המקפיד עליו שחוצץ. כיון שאפשר להסירה בנקל. וכ”ה באחרונים.

[ובכתב סופר (חיו”ד סי’ צא) ביאר בטעם א’, דלפעמים מסירים אותה, כדי לראות אם נרפאת המכה, או לתקן הרטיה]

[ובשיעור הזמן שנחשב לחציצה, מבוכה גדולה באחרונים. ובפחד יצחק כ’, דמיירי ברטיה, שדרך להחליפה יום יום. ובשו”ת חלקת יואב (חיו”ד סי’ ל) ואבני נזר (חיו”ד סי’ רסה), דעד ז’ ימים. ולעומתם בשו”ת מהרי”ד (חיו”ד סי’ יג) חידש, דכל שהוא לזמן, חוצץ. וע”ע בשו”ת רב פעלים ח”ב (חיו”ד סי’ כב). והנראה עיקר לדינא, כמו שיתבאר לקמן. דתלי, אם הוא דבר שמיועד/ אפשר להסירו או לא]

אבל בתחבושת, שאסור לה להסירה 4 חודשים, וודאי אינה חוצצת. דהו”ל כמיעוטו שאינו מקפיד עליו, שאינו חוצץ. ואדרבה, מקפדת היא להשאיר הרטיה עליה. והכא, אפי’ חומרא ליכא, שא”א להסירה.

ואף שנשים סתם, שאין להם מכה, ודאי מקפידות על התחבושת, וכתב הב”י שם, בשם הרשב”א ורבנו ירוחם, שכל שרובן מקפידות חוצץ, אפי’ במי שאינה מקפדת. וכ”פ בשו”ע שם. והטעם, שבטלה דעתה.

מ”מ במקרה זה, שכל אישה במצב כזה, זקוקה לרטייה כזו, לא שייך לומר בטלה דעתה. וכמש”כ הב”י בעצמו שם בסעיף יז, לגבי נשים שמלאכתן בצביעה. שאין צבע שעל ידיהן חוצץ, כיון דשאר נשים שהן בני אותה אומנות, אינן מקפידות. (ומדובר, אף בצבע שיש בו ממש. כמו שהוכיח, בשו”ת יביע אומר ח”ב יו”ד סי’ יג אות ב. עי”ש)

וכ”פ להקל בדומה לזה, בשו”ת פנים מאירות ח”ב סי’ קמז, ובשו”ת שו”מ תנינא ח”ג סי’ קח, ובשו”ת העמק שאלה חיו”ד ר”ס מה, ובשו”ת בית יצחק ח”ב מיו”ד סי’ יט או’ ג וסי’ כ או’ א, וכ”ה בחזון נחום סי’ סז או’ ד, ועי’ חכמת אדם כלל קיט ס”ז. דלא כס”ט סי’ קצח ס”ק יט דהתיר רק במקום סכנה, עי”ש.

וכ”ז הביא למעשה, הגר”ע יוסף זצ”ל, בשו”ת יביע אומר ח”ג יו”ד סימן יב, ובטהרת בית ח”ג עמ’ לו-ס. וכ”פ בשו”ת ציץ אליעזר חלק ד סימן ט. וכ”פ בשיעורי שבט הלוי קצח ס”י סק”ב בשעה”ד גדול.

התקן הפלסטיק: (שאינו נמצא בקביעות)

וכיון, שהתחבושת אינה נחשבת לחציצה, מחמת המכה, שהרי היא חפצה בה. אף התקן הפלסטיק שעל גבה, שווה לה. שהרי נועד הוא, לחפות על התחבושת, והמכה.

ואף שהפלסטיק, אינו נמצא בקביעות במקום, ונכנס ויוצא, בשונה מהתחבושת.

אמנם, כלל עניין חציצה הוא: כל שהאדם חפץ בו, אינו חוצץ. (וכנ”ל)

והכנ”מ, האשה הלא חפצה, בכיסוי המקום בקביעות, (שלא יפגעו בו מים), ולכך, בטל הוא לגוף.

רק דבדרך כלל, די לה בתחבושת. אבל כשנפגשת במים, אין התחבושת מספיקה לכיסוי המקום, ואז מכסה אותה בהתקן הפלסטיק.

רצוני לומר: לעולם היא חפצה, בכיסוי כל מקום זה ממים. רק כשלא מתעסקת במים, אין צריכה לזה. אך כשנכנסת במים, בשום אופן שבעולם, לא רוצה להסירו.

ומה שמוסיף קצת, על שטח התחבושת, אם נעשה במינימום האפשרי, הרי שאין דרך אחרת לכסות את המכה, ואינו חוצץ. דהרי גם התחבושת נעשית, יותר משטח המכה קצת (דא”א לצמצם). אלא, דכל שמוכרח למכה – היא חפצה בכיסויו, ובטל לגוף.

(ודבר זה, שונה מטבעת, שמסירה אותה לעיתים מרצונה. וא”כ, לא תמיד חפצה בה. ומצאתי דומה לזה, לגרע”י בטהרת הבית ח”ג סל”ב, שחיזק מדברי גדולי האחרונים, למש”כ באג”מ חיו”ד ח”א סי’ צז, שבטבעת, בכל שעה שיזדמן לה לישה, תסירה. משא”כ ברטייה, שבזמן זה, בכל מקרה, אינה רוצה בהסרתה.)

וההגדרה היא: אם בזמן הטבילה חפצה בו, וגם בשינוי הנסיבות, לא תסירנו – אינו חוצץ. שהרי בזמן זה, קבוע הוא לגוף.

אך אם תלי, ובהשתנות הנסיבות, לא תחפוץ בו, (כטבעת) אינו בטל לגוף – וחייץ. שהרי לא ביטלו לגמרי אפילו לזמן זה, שהרי בהזדמן מקרה, (כלישה), תרצה להסירו.

בדומה לזה, בדברי האחרונים:

ויעוי’ כע”ז באמרי יושר ח”ב סי’ פב, שכ’ שאם מחמת הסכנה, רוצה שהמוך יהא באוזנה בשעת הטבילה, אע”פ שאח”כ מסירתו, מ”מ ל”ה חציצה. (וע”ע במהרש”ם ח”א סי’ ז). וכ”פ להקל בשו”ת מהר”ם בריסק ח”ג סי’ לג, אף במקומות הגלויים. וכ”כ בשו”ת שרידי אש חיו”ד סי’ מד, וע”ש מה שלמד כן, מדברי הריטב”א ריש סוכה. והגדיל לומר, בשו”ת ציץ אליעזר חלק ד סימן ט סק”ג, דאילולי דמסתפינא הו”א: דאף אם מקפדת על החציצה שלא בשעת טבילתה, אך בטבילתה לא מקפדת – לא חייץ. (כיון, דבאותה שעה, חפצה בו בגלל הסכנה). והביא ראיה לדבריו, מזבחים דף לה. גבי כהנים, שלא חוצץ הדם שברגליהם. כיון, שבשעת עבודה, שבח הוא להם. ואף שאח”כ, אינו שבח. וכן הביא ראיה נוספת שם, בשם הגר”י אברמסקי, מדברי הר”ן בחולין עג. שכיון, שניחא ליה בשעת הטבילה, בכיסוי זה – לא חייצא. וכן הביא ראיה זו, הגרע”י בטהרת הבית ח”ג סל”ב, לגבי סתימה זמנית.

(וע”ע בתשובת הגרי”ש אלישיב זצ”ל, בספר ויוסף יהושע סי’ לג, ז”ל: “שהדבר תלוי, לשם מה היא מסירה. אם בגלל שהיא רוצה, שהמקום יהיה בלי שום דבר, כעובדא דהנוב”י, שהיא צריכה להפסיק בטהרה, שם הוי כמיעוט המקפיד – והוה חציצה…” – חזינן: דאין חיסרון, בעצם הסרתו של החציצה לעיתים. אלא בדעתה תליא מילתא. אם לעיתים היא רוצה, שיהיה ללא שום דבר. כההיא דטבעת. אך הכא, לעולם, רוצה שיהיה מכוסה מן המים, אך כשאינה במים, אין לה צורך בתוספת הפלסטיק. ודי לה בתחבושת. אמנם בתשו’ שם אירי, במחליף רטייה ישנה בחדשה. אך את הגדרת חציצה קחזינן. ועכ”פ, מעיקר הדין, הכל תלי, אם בשעת הטבילה, ביטלה את החציצה ביטול גמור, בכל המקרים. וכנ”ל)

[ועי’ שבה”ל ח”ד סי’ קח, וח”ב סי’ צה]

להרטיב הכיסוי:

ובאם אפשרי מבחינה רפואית, להרטיב מעט את הפלסטיק, צמוד לטבילה – ואז להניחו רפוי מעט. כך שהמים במקווה, לא יחדרו לרטייה פנימה, אבל יגעו במים שתחת הפלסטיק – תעשה כן. כמבואר בשו”ע שם סעיף כח. ודומיא דמש”כ בשו”ת שיבת ציון סי’ מב, והביאו בשו”ת רב פעלים ח”ב יו”ד סי’ כז עי”ש. (כן ציין לי הרדב”א)

למעשה:

וכמובן, כל היתר זה, הוא רק בכה”ג, דהוי שעת הדחק גדול, ובדין דרבנן, וכנ”ל.

ומה נמלצו על כגון זה, מש”כ בשו”ת השיב משה (בסי’ מד בדיני חציצה): “דחומרא זו, קולא היא. שבא ע”י, לידי עבירות חמורות. לכן, לית לן להחמיר כולי האי. ובפרט, אף דהוי מיעוט המקפיד, אינו אלא מדרבנן, ובדרבנן הלך אחר המיקל. אך בלא שעהד”ח, אין להקל. דהוי אביזרייהו דעריות, ועיקרה דאורייתא” עכ”ל. (והביאו הגרי”ש אלישיב זצ”ל, בתשובתו בספר ויוסף יהושע סי’ לג)

וכ”כ הגרצ”פ פראנק זצוק”ל (בספרו הר צבי ח”ג יו”ד סי’ קסה), ז”ל: “ולכן, אם יש ביד כת”ר, להשפיע על הבעל שיהיה מושל ברוחו, עד שיוסר הגיפס, תבוא עליו ברכה. אמנם, אם ברור הדבר שיבוא לידי עבירה, וגם בהרהורי עבירה, ובפרט, בדורנו דור יתום, כדי להצילו מעבירה חמורה, לא יעכב מלטבול עם הגיפם, ותטהר”. עכ”ד.

והגרע”י זצוק”ל בספרו (טה”ב ח”ג עמ’ ס), הביא: דבשו”ת רבבות אפרים (ח”ה סוס”י תקכה), הסתמך להקל על דברי הר צבי הנ”ל… כש”כ הגר”מ פיינשטיין, שבדור הפרוץ הזה, כל שאפשר למצוא קולא, טוב ונכון להתיר… שלא יבואו לידי עבירה ממש”. עכ”ד.

וסיים שם הגרע”י זצוק”ל: “וכן עיקר להלכה ולמעשה”.

לכלוך שעל התחבושת:

ומ”מ, תקפיד להסיר כל חציצה שע”ג הרטייה והפלסטיק. כמש”כ בשערי טבילה (סי’ ל אות ו), ז”ל: “נראה, שאע”פ שבתוכו של הגבס הצטבר ליכלוך, וכיו”ב. מ”מ, אינו חוצץ בטבילה. אך באם יש חציצה על הגבס, הרי הוא חוצץ בטבילה. אך העיר הגאון רי”ש אלישיב שליט”א, שבזה לא נמדד בסוג החציצה, כמו בחציצה על בשרה. אלא תלוי בסוג קפידא, שאנשים מקפידים על חציצה שעל גבס”. עכ”ד.

והגרע”י זצוק”ל בספרו (טהרת הבית ח”ג עמ’ ס), ציין לחידושו הנפלא של הגרש”ז אוירבאך זצוק”ל, המובאים בספר הנ”ל, (עמ’ קלה ד”ה ודודי). וז”ל: “מאחר שבתורה נאמר: ‘ורחץ כל בשרו במים’ – ממילא אין דין ביאת מים אלא על בשר ממש, משא”כ על הדהרים הבטלים לגבי הגוף”.

וע”כ כתב הגרע”י זצוק”ל: דבדיעבד, אם לא הסירה החציצה שעל הגבס, אינה צריכה לטבול שנית. עכ”ד.

כן נראה לענ”ד, וה’ יצילנו משגיאות.

אח”כ ראיתי בספר ‘רבינו’ (לר”א שטרית, המביא אמרותיו של הגרע”י זצוק”ל) בעמ’ רצט, ז”ל:

“ט”ז תמוז תשס”ד.   שאלו את רבנו, על אשה שנמצאת עכשיו במקוה, ויש לה גבס ברגל… וצריכה להשאר עם הגבס עוד חודש, וצריכה לשים על הגבס נילון, אם יכולה לטבול, ויש חשש שאם לא תטבול הם יכשלו, ורבנו אמר שיכולה לטבול”.

והרי הוא ממש כמקרה זה, ושמחתי שמחה גדולה, שכיוונתי לדעתו הגדולה.